סימן נ"ח - הלכות תפילות שבת, ערבית, שחרית, מוסף ומנחה

[א] מנהגינו להקדים תפילת ערבית של שבת יותר מבימות החול, ונכון הוא, כדי להקדים הַקְבָּלַת־שבת בכל מה שאפשר, רק שיהא מפֵּלֶג־המנחה ולמעלה. ואף שנוהגין להתפלל כל ימות החול ערבית בזמנה, דהיינו בצאת־הכוכבים, וגם שבימות החול מתפללים מנחה בשעה שמתפללים עתה ערבית, אעפ"כ אין חוששין בזה בתפילת ערבית של־שבת וכן ביום־טוב, שיש בהם מצוה להוסיף מחול על הקודש{א}. (ועיין לעיל סימן נ"ז סעיפים ב' ג'). וכיון שמפלג המנחה נחשב לילה לעניין תפילה, הוא הדין לעניין קרית שמע, אעפ"י שהיא דאורייתא {ב}. ומדקדקים שתהיה אמירת "יום" הששי, ויכולו וגו' כמשמעה מבעוד יום{ג}: 

[ב] טוב להדר ללכת מביתו לבית־הכנסת מעוטף בציצית {ד}, וגם בחזרתו לביתו. וכן הוא מנהגינו. והמדקדקים אינם מסירים הטלית מעליהם עד אחרי הקידוש. וכל זה לא רק בשחרית, אלא גם בערב שבת (והוא הדין יום טוב), שמנהגינו להיות עטופים בציצית גם אז במשך כל התפילה, ויש מצוה מיוחדת על פי הגמרא והפוסקים והמקובלים, להתעטף לכבוד הַקְבָּלַת־שבת בטלית מצוייצת דוקא ולכסות בה את הראש, ולא די במעיל עליון ומגבעת{ה}: 

[ג] ששת המזמורים, שתחילתם לכו נרננה, אומרים הקהל מיושב, ועומדים לכבוד שבת מלכתא בעת אמירת פיוט לכה דודי, ומתחילים לעמוד כבר קודם לכן כשאומרים אנא בכח {ו}, ויש מדקדקים המקדימים לעמוד מֵעת אמירת י"י למבול "ישב, וישב" י"י מלך לעולם{ז}. ובשאמי יש המתחילים לעמוד מן מזמור לדוד הבו לי"י בני אלים{ח}. בכל שבעת הפעמים שאומרים בואי כלה, מגביהים עקבי רגליהם{ט}. ויושבים ואומרים ישקני וגו', והגדול שבציבור או חזן־בית־ הכנסת, אומר פיוט בר יוחאי בעמידה במקומו{י}, וכל הקהל יושבים אז, וגם אחר־כך אפילו בעת שאומרים מזמור שיר ליום השבת{יא}, עד שמגיעים סמוך לתפילת העמידה, דהיינו לפני שאומר ש"צ ושמרו בני ישראל וגו'{יב}. וטוב שיעמדו כבר מעת שאומר ופרוש עלינו סוכת שלום{יג}: 

[ד] מנהגינו לומר פרק במה מדליקין קודם מזמור שיר ליום השבת, בכל שבת. אפילו ביום טוב שחל בערב שבת או בשבת. וכן בשבת חול המועד, ובשבת חנוכה, אומרים אותו{יד}. (ולעניין יום הכיפורים, עיין לקמן סימן קי"ד סעיף א'). וכשאין פנָאי, מתחילין מן המשנה האחרונה שהיא שלושה דברים וכו' {טו}: 

[ה] טעם שבברכת השכיבנו אין חותמין שומר עמו ישראל כמו בחול (להנוהגים אז לחתום כן, וכדלעיל סימן נ"א סעיף ז'), כיון שברכה זו היא על כללוּת עם ישראל, ואין אנחנו צריכים שמירה בשבת כי השבת מגנת עלינו. אלא אומרים ופרושׂ, וחותמין ברוך אתה ה' הפורש וכו', וכן ביום טוב{טז}. ומי שטעה וסיים כמו בחול, אם נזכר מיד לאחר תיבת לעד, יאמר מיד הפורש סוכת שלום וכו'. אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דיבור (דהיינו אמירת שלוש תיבות "שלום עליך רבי") יצא ידי חובתו ולא יחזור{יז}. והוא הדין בחול, אם טעה וסיים כמו בשבת, יצא ידי חובתו. ואין חילוק בזה בין יחיד לבין שליח־ציבור{יח}: 

[ו] מנהג השאמי לומר בתפילת ערבית, "שבת" קדשך וינוחו "בה". ובשחרית ומוסף, "שבת" קדשך וינוחו "בו". ובמנחה, "שבתות" קדשך וינוחו "בם"{יט}. ומנהג הבלדי לגרוס בכולם "שבתות" קדשך וינוחו "בם"{כ}. ואומרים גם בשבת אלהי נצור, אעפ"י שהם תחנונים{כא}: 

[ז] אחר תפילת הלחש בערבית בשבת, אומרים כולם ביחד יום הששי, ויכולו וגו', בעמידה, לפי שבזה אנו מעידים להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, והעדים צריכין להעיד מֵעוֹמֵד {כב}. והמתפלל ביחידות, או שסיים תפילתו אחר שגמרו הציבור, אומר יום הששי ויכולו וגו' לבדו, ולא יהדר לאמרה עם אדם אחר משום עדות{כג}: 

[ח] שליח־ציבור אומר אחר־כך ברכה אחת מעין שבע, והקהל נשארים לעמוד, וישמעו היטב ולא ידברו. ויש קצת הנוהגין לומר עמו בלחש מגן אבות וכו', עד זכר למעשה בראשית. וגם המתפלל ביחידות, יכול לומר מן מגן אבות, עד זכר למעשה בראשית, ולא יותר. וברכה זו נתקנה מפני סכנת המזיקין, כי בזמנם היו בתי כנָסִיותיהם בשדות מחוץ לעיר, ויש בני אדם המאחרים לבוא לבית־הכנסת וישארו יחידים בשדה ויסתכנו. לפיכך תיקנו ברכה זו, כדי שבעוד שש"צ אומרה, יסיימו גם הם תפילתם. וגם עתה שאין שַׁיֵיךְ זה, מכל מקום התקנה לא זזה ממקומה{כד}: 

[ט] בכל שבתות השנה אומרים ברכה זאת אפילו כשחל בהן יום טוב, וכן בשבת שחלה לאחר יום טוב{כה}. אך כשחל יום טוב ראשון של פסח בשבת, מנהגינו שאין אומרים אותה, כי לילה זו משומרת מן המזיקין ומכיוצא בהן{כו}. ואין אומרים אותה אלא במניין קבוע ומפורסם. אבל במקום שאין מתפללין בעשרה אלא באִקראי, כגון בבית חתן או בבית אבל, אין אומרים אותה. וכן המנהג. ואם קבעו מקום להתפלל בעשרה זמן־מה, יש לאמרה, גם אם אין שם ספר תורה{כז}: 

[י] פיוט יגדל אלהים חי, מנהג הבלדי לאמרו רק בליל שבת ולא בליל יום טוב, אלא אם כן חל יו"ט בשבת{כח}. ומנהגינו שאין מקדשין בבית־הכנסת לא בליל שבת ולא בליל יום טוב {כט}: 

[יא] מנהגינו גם בשבת וביום טוב להשכים לבוא לבית־הכנסת {ל}. ולא טוב הדבר שהורגל בזמנינו בהרבה בתי־כנָסִיות, לקבוע ולהודיע לקהל זמן התחלת התפילה בשבת, שלְּ־המהולל וברוך שאמר, כי על ידי זה רובם ככולם אינם מקדימים לבוא ולומר התיקון והמזמורים המיוחדים לשבת{לא}. והרי מזמורים אלו נתקנו על ידי חז"ל{לב}. ולכל הפחות יאמר למנצח השמים מספרים, לדוד בשנותו, ותפילה למשה{לג} (ועיין בהרחבה לעיל סימן י"ב סעיף י'). ומי שאיחר לבוא לבית־הכנסת, ואינו יכול לומר גם פסוקי דזמרא וגם נשמת, עדיף שיאמר פסוקי דזמרא וידלג נשמת ויתחיל מישתבח{לד}: 

[יב] שליח ציבור המנגן בתפילתו, מעלה את השכינה לפני המלך העליון מקושטת בשבעה רֵעותיה המובאות לה, וכמה מלאכים ונשמות עולות עמה. ולכן מנהגם של ישראל לנגן בפה בבתי כנסיותיהם בשבתות וימים טובים, שהם זמני הייחוד למעלה{לה}. ומנהגינו שחזן בית־הכנסת הקבוע, עומד במקומו ואומר [המהולל ו] ברוך שאמר, וגם [רפאני ו] נשמת כל חי וישתבח, ואחר־כך עומד שליח ציבור אחר על יד התיבה (וכדלעיל בסימן י"ב סעיף א' וסימן י"ג סעיף א') ואומר קדיש וברכות קרית־שמע וחזרת התפילה, עד קדיש תתקבל{לו}: 

[יג] בשבת הקודמת לראש חודש, אחרי קריאת ההפטרה ולפני י"י הושיעה, מכריז החזן לקהל באיזה יום, או ימים, יחול ראש חודש הבא. ומתחיל לומר יהי רצון וכו', ואומר הניגון בלב נשבר. וראש חודש תשרִי בלבד, אין מכריזים עליו. ומנהג הבלדי שהציבור נשארים אז מיושב, כיון שאינו אלא הודעה. ויש מהשאמי שנוהגים לעמוד, דוגמת קידוש־החודש על־ידי בית דין{לז}. ומנהגינו שאין נמנעים מלומר בו השכבה על המת, ולא בשום יום{לח}: 

[יד] לפני הכנסת ספר התורה להיכל קדשו, אומרים כל הקהל, ברוך י"י אשר נתן מנוחה וגו', (ובעת אמירת לא ימוש ספר התורה "הזה" מפיך, רבים נוהגים להושיט יד ימינם כלפי הספר המונח על התיבה, ולנשק אחר־כך ראשי האצבעות{טל}), ויש נוהגים לעמוד מעת אמירת פסוקים אלו והלאה. ויש נוהגים לעמוד אחר־כך, מעת שהחזן אומר ימלוך י"י לעולם וגו'. ויש נוהגים לעמוד רק מכשהוא אומר וידעת וגו'{מ}: 

[טו] תפילת מוסף, אין לאחרה יותר מעד סוף שבע שעות זמניות. ואם התפלל אותה אחרי שבע שעות, נקרא פושע. ואף על פי כן יצא ידי חובתו, מפני שזמנה כל היום{מא}: 

[טז] היה עליו להתפלל שתי תפילות, אחת של־מנחה ואחת של־מוסף, כגון שאיחר מלהתפלל מוסף עד שש שעות ומחצה, צריך להתפלל תחילה מנחה ואחר־כך מוסף, משום דמנחה תדירה יותר, וקיימא לן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ומכל מקום בציבור אין לעשות כן, כדי שלא יטעו{מב}: 

[יז] מנהג הבלדי שתפילת מוסף (הן בשבתות והן בימים טובים) אין מתפללים לחש תחילה, אלא הש"צ מתפלל מיד בקול רם, והקהל אומרים עמו בלחש מלה במלה (ומי שהוא בקי ואינו אומר עם הש"צ בלחש, לא יצא ידי חובתו). ובחתימת הברכות, מקדימים לפניו שלוש תיבות כדי שיוכלו לענות אמן (ועיין עוד לעיל סימן נ' סעיף י'). והנהיגו חכמי תימן כן, מפני שראו שהציבור נחפזים אז לצאת, וקרוב הדבר שלא יהיו עשרה המכוונים ליבם לחזרת הש"צ ויהיו ברכותיו לבטלה ח"ו, כי היו משכימים לילך לבית־הכנסת ללמוד באשמורת קודם התפילה. הלכך בזמנינו שאינם משכימים, ובדרך כלל אין הזמן דחוק, ראוי להנהיג גם במוסף לחש תחילה כתקנת חז"ל{מג} (חוץ מבמוסף ראש השנה שיש טעמים להתפלל דוקא בלא לחש תחילה{מד}). והקדיש שקודם מוסף, יש נוהגים שאומרו החזן שהכניס ספר תורה, ויש נוהגים שאומרו הש"צ שיתפלל מוסף. וכן במנחה{מה}: 

[יח] אם טעה בשבת או ביום טוב והתחיל ברכות אמצעיות של־חול, ונזכר באמצע ברכה, צריך לגמור כל אותה ברכה שהתחיל, ואחר־כך יתחיל ברכה אמצעית של שבת או של יום טוב. והטעם הוא, משוֹם דמן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום טוב כל הברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בברכת רצה, כמו בראש חודש וחול המועד, אלא שמפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחו חכמים, ותיקנו ברכה אחת אמצעית לקדושת היום. אבל זה שהתחיל ברכה של־חול, יגמור אותה ברכה, כיון שהיא ראויה לאמרה עתה מן הדין{מו}: 

[יט] אפילו לא התחיל רק תיבה אחת מן הברכה של־חול, ונזכר מיד, צריך לגמור כל הברכה. חוץ מברכת אתה חונן, שאם לא אמר עדיין רק תיבת אתה, כיון שגם תפילות שבת ערבית ומנחה, מתחילין אתה, לכן בתפילת ערבית או מנחה אינו צריך לומר ברכת אתה חונן, אלא ימשיך ויאמר קדשת וכו'. ובמנחה, אחד וכו'. אף על פי ששכח שהיום שבת והתחיל תיבת אתה, על דעת לומר אתה חונן. ואם אירע לו כן בשחרית, אזי אם היתה הטְּעוּת מחמת שהיה סובר שהיום חול, צריך לגמור ברכת אתה חונן. אבל אם ידע שהיום שבת ושצריך לומר ישמח משה, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו, ואמר תיבת אתה, אינו צריך לגמור ברכת אתה חונן, אלא אומר ישמח משה. דכיון שיש בשבת גם כן תפילות שמתחילין אתה, הוה ליה כמו שטעה בתפילות שבת מזו לזו. ודוקא כשלא אמר עדיין רק תיבת אתה{מז}: 

[כ] אם לא נזכר עד שהגיע לברכות האחרונות (דהיינו מן רצה וְלַהְלַן), יפסיק באמצע הברכה במקום שנזכר, ויתחיל בשל־שבת או יום טוב ויגמור כסדר. ואם לא נזכר עד לאחר שאמר יהיו לרצון השני, שעומד לעקור את רגליו, יחזור לראש התפילה{מח}: 

[כא] בתפילת המוסף, אם טעה ואמר ברכות אמצעיות של־חול, יפסיק באמצע ברכה שנזכר בה ויתחיל ברכה אמצעית של־תפילת מוסף. כי בתפילת מוסף לא היה כלל מן הדין להתפלל כל הברכות האמצעיות כמו בחול, אלא ברכה אחת של־מוסף{מט}: 

[כב] מי שטעה והתחיל תפילה של־חול בשבת, סימן רע הוא לו. ויפשפש במעשיו כל ימי השבוע הבא, ויעשה תשובה{נ}. ולכן צריך לכוון דעתו שלא יטעה, וטוב שיתפלל מתוך הסידור{נא}: 

[כג] טעה בברכה אמצעית של־תפילות השבת מזו לזו, אם נזכר קודם שאמר את השם בחתימת הברכה, יחזור לתחילת הברכה שהיה לו להתפלל עתה. אבל אם לא נזכר עתה עד לאחר שאמר את השם, יסיים ויאמר מקדש השבת, ויוצא בדיעבד. לפי שהעיקר מברכות האמצעיות, הוא רצה נא במנוחתנו, וזה שוה בכל התפילות{נב}: 

[כד] במה דברים אמורים, בתפילות ערבית שחרית ומנחה. אבל בתפילת מוסף, אם התפלל במקומה תפילה אחרת, לא יצא, הואיל ולא הזכיר קרבן מוסף. וכן אם במקום ערבית או שחרית או מנחה התפלל מוסף, לא יצא, הואיל והזכיר קרבן מוסף ואמר שקר לפני המקום ברוך הוא{נג}. וכשאירע כן בשחרית, לא יתפלל שוב מוסף, כי כבר יצא ידי מוסף בתפילה הראשונה, אף שכוונתו היתה בשביל שחרית, רק יתפלל אח"כ שחרית{נד}: 

[כה] אם טעה בתפילת יום טוב, שהיה לו לחתום מקדש ישראל והזמנים וחתם מקדש השבת, אם חזר בתוך כדי דיבור ואמר מקדש ישראל והזמנים, יצא. ואם לאו, צריך לחזור ולהתחיל אתה בחרתנו וכו'{נה}: 

[כו] במנחה, מנהגינו שאומר שליח ציבור ובא לציון, כִּשְׁהוא עומד במקומו{נו}. וקודם הוצאת ספר תורה, אומר החזן ואני תפילתי וגו' והקהל חוזרים ואומרים אותו. וטעם אמירתו הוא על פי מה שדרשו רבותינו ז"ל בפסוק{נז} ישיחו בי יושבי שער, ונגינות שותי שכר. וכתיב אחריו, ואני תפילתי וגו'. אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות־העולם. אומות־העולם כשהם שותים ומשתכרים, הולכין ופוחזים. ואנו לא כן, אלא אף על פי ששתינו, ואני תפלתי לך י"י עת רצון וגו'. ולכן אומרים אותו לפני קריאת התורה, להודות ליוצרנו שלא שם חלקנו כחלקם, ואפילו הרֵקים שבנו באים לשמוע תורה. וביום טוב שחל בחול שאין קורין בתורה, אין אומרים אותו. אבל בשבת, ראוי לאמרו גם במקום שאין שם ספר תורה לקרות. ויאמרו אותו אז קודם הקדיש, כדי שלא להפסיק בין הקדיש לתפילת העמידה{נח}. וראוי לומר גם במנחה בהוצאת ספר תורה, אמר ר' שמעון וכו' בריך שמיה וכו'{נט}: 

[כז] אחר חזרת התפילה, נוהגין לומר צו"ץ, דהיינו צ'דקתך כהררי וגו' ו'צדקתך אלהים וגו' צ'דקתך צדק וגו'. (יש נוהגים שאומרם הש"צ לבדו, ויש נוהגים שכל הקהל אומרים אותם יחדיו{ס}). והמה שלושה פסוקים כעין צידוק הדין על שלושה צדיקים שנפטרו בשעה זאת, יוסף משה ודוד. ומנהג השאמי, כמו שכתב מרן השלחן ערוך, שאם הוא ביום שאילו היה חול, לא היו נופלים על פניהם במנחה, אין אומרים אותם{סא}, וגם מהבלדי יש הנוהגים כן. אבל מהרי"ץ{סב} פסק כדעת הגאונים לומר צו"ץ גם כשאין נפילת פנים, ורק ביום שיש בו הלל אין לאמרם, כגון כשחל ראש חדש או יום טוב או חנוכה בשבת. והוא הדין בערב פסח שחל בשבת, לפי שאומרים גם אז הלל בשחיטת קרבן פסח בבית־המקדש שיבנה במהרה בימינו אכי"ר. וכן מנהג רבים בבלדי{סג}. וסימנֶיךָ, יום שיש בו דּוּץ (לשון דיצה וחדוה, דהיינו שקוראים הלל) אין אומרים בו צוּ"ץ{סד}: