סימן נ"ז - הלכות קבלת שבת, והדלקת הנרות

[א] חייב כל אדם להוסיף מן החול על הקודש, דהיינו לפרושׁ מכל מלאכה, הן בשבת והן ביום טוב{א}, וכן המנהג{ב}. וזמן התוספת הוא כעשר דקות קודם בין־השמשות (כי בין־השמשות עצמו אסור במלאכה בלאו־הכי, מטעם שהוא ספק לילה), ועדיף להקדים כעשרים דקות{ג}. ותחילת בין השמשות לדעת הגאונים, הוא מרגע ששקעה החמה, דהיינו שנתכסתה באופק המערבי מן העין לגמרי{ד}, עד כדי מהלך שלושת רבעי מיל (שהם שלוש עשרה דקות ומחצה) ואז יוצאים שלושה כוכבים בינונים, והוא לילה מן הדין ודאי. וכן הוא מנהגינו {ה}. וגם ביציאת שבת ויום־טוב, חובה להוסיף מן החול על הקודש, כמו שיתבאר בס"ד להלן סימן ס"א סעיף ב': 

[ב] יכולים לקבל שבת ולהדליק את הנרות מבעוד יום, ובלבד שיהיה מִפֵּלֶג־המנחה והלאה, דהיינו שעה ורביע זמניות קודם הלילה. ומי שקיבל שבת קודם לכן, אין בקבלתו כלום, ורשאי לעשות מלאכה{ו}. והמנהג שמזמן שהדליקה האשה את הנרות, חל עליה שבת ונאסרה בעשיית מלאכה{ז}, אלא אם כן התנתה תחילה שעדיין אינה מקבלת שבת עליה בהדלקה. ואין לה להתנות כי אם בשעת הצורך. ואפילו תנאי בלב, סַגֵי. אבל בעלה ושאר בני־ביתה, מותרים בעשיית מלאכה{ח}. וכן בעל־הבית שקיבל שבת, אין אשתו ושאר בני־ביתו נמשכים אחריו{ט}: 

[ג] המתפללים בערב שבת מבעוד יום (כפי שהוא מנהגינו וכדלקמן סימן נ"ח סעיף א'), מקבלים שבת מֵעֵת שאמרו בבית־הכנסת מזמור שיר ליום השבת{י}. ואף על פי שעדיין יש זמן רב עד הלילה, מכל מקום חל שבת אף על המיעוט שעדיין לא באו לבית־הכנסת, ואסורים בכל המלאכות. ואפילו מי שבא מעיר אחרת לכאן, חל עליו שבת מיד כשאמרו בציבור מזמור שיר ליום השבת. ובעיר שיש בה הרבה בתי־כנָסִיות, אין אחת נגררת אחר חֲבִרתה{יא}: 

[ד] מצוה שיהיו הנרות ארוכים (ואם מדליקים בשמן, ליתן הרבה שמן) שידלקו בלילה לכל־הפחות עד אחרי האכילה{יב}. ויש להדר לקנות נרות יפים{יג}, כי אמרו חז"ל{יד} שהרגיל בנר שבת (פירוש להשתדל בו לעשותו יפה), הַוְיָן ליה בנים תלמידי־חכמים, שנאמר{טו} כי נר מצוה ותורה אור. דהיינו על־ידי נר מצוה, בא אור התורה. ולכן ראוי שתתפלל ותתחנן האשה אחרי ההדלקה, שיתן לה הקב"ה בנים זכרים מאירים בתורה{טז}, וכן המנהג{יז}. וטוב שתתן מקודם כמה פרוטות לצדקה. ואשה קשת־רוח בגידול בנים, או שאין לה כלל, סגולה שתאמר לאחר הדלקת הנרות ההפטרה של יום ראשון דראש השנה שנכללת בה תפילת חַנָּה. וטוב שתבין מה שהיא אומרת, ותקרא בכוונה{יח}: 

[ה] המנהג להדליק שני נרות לכבוד שבת{יט}, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, אעפ"י שמן הדין מספיק נר אחד{כ}. ויכולים להדליק יותר משני נרות{כא}. ובכל אופן אומרים תמיד בנוסח הברכה ברוך אתה ה' וכו' להדליק "נר" שֶׁלַּשַּׁבָּת, בלשון יחיד{כב}. ונוהגות הרבה נשים להוסיף אחר זה "ברוך מקדש השבת" (בלא שם ומלכות), ויתכן שהוא יסוד גאונים כדי שתצאנה ידי חובת זכירת שבת מן התורה{כג}: 

[ו] מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית{כד}. אבל שאר שמנים, יש מהם שאינם כשרים, אותם שאינם נמשכים לפתילה {כה}. וגם הפתילה יהדר שתהא מצמר גפן, או פשתן או קַנְבּוֹס. כי בשאר דברים יש מהם שאינם כשרים, אותם שאין האוּר נאחז בהם אלא נסרך סביבותיהם{כו}. וצריך להדליק עד שייאחז האוּר ברוב אותה חתיכּת־פתילה היוצאת מן הנר, כדי שתהא הלהבה עולה יפה מיד בסילוק היד. וכן בנרות העשויין משעוה או מֵחֵלֶב, צריך שייאחז האוּר ברוב הפתילה היוצאת {כז}: 

[ז] המנהג אצלינו לברך קודם ההדלקה, כדין שאר כל המצוות שמברכין עליהן עובר לעשייתן (כדלעיל סימן ח' סעיף ט"ו) {כח}, שאין קבלת שבת תלויה בברכה, אלא בהדלקה. ולכן כשתסיים להדליק, ראוי שתניח הגפרור מידה שיכבה מאליו. ואם שכחה לברך קודם, יש אומרים שלא תברך אחר כך{כט}: 

[ח] מצות הדלקת נרות שבת, חָלה בין על האנשים בין על הנשים. אלא שהנשים מוזהרות בה יותר, מפני שהן מצויות בבית. ועוד, מפני שהאשה כיבתה נרו של עולם, שהחטיאה לאדם הראשון והחשיכה נשמתו שקרויה נר, כמו שנאמר{ל} נר י"י נשמת אדם, ולכן צריכה היא לתקן זאת בהדלקת הנרות לכבוד שבת. לפי־כך אם האשה בביתה, היא קודמת למצוה זאת{לא}. ומכל מקום טוב שהאיש גם כן יסייע במצוה, על ידי שיכין את הנרות ויהבהב אותן, דהיינו שידליקן ויכבן כדי שיהיו נוחים אחר כך להידלק{לב}: 

[ט] הבנות עד נישואיהן שהן סמוכות על שלחן הוריהן, מנהגינו שאינן מדליקות כלל{לג}. ואעפ"כ בפעם ראשונה שמדלקת בביתה אחרי נישואיה, אינה מברכת שהחיינו{לד}: 

[י] יש נשים הנוהגות ללבוש בגדי שבת קודם הדלקת הנרות, וְאַשְׁרֵיהֶן. ואם דרכה להתפלל מנחה (עיין לעיל סימן י"א סעיף י"ח) צריכה להתפלל תחילה, כי בהדלקת הנרות היא מקבלת שבת על עצמה ואינה יכולה להתפלל אחר־כך מנחה של־חול, אלא אם כן תתנה שעדיין אינה מקבלת שבת עליה. ואשה שהיתה עסוקה מאד באופן שאם תלבש כעת, תוכל לבא לידי ספק חילול שבת חס ושלום, מצוה יותר שתדליק כמות שהיא, רק תרחוץ ידיה שלא יהיו מטונפות. ואם הבעל רואה שהיא מתעכבת, מצוה גדולה שידליק הוא, ואל ישגיח ברגזה{לה}: 

[יא] אם איש מדליק הנרות והוא צריך לעשות אחר־כך איזו מלאכה, טוב גם־כן שיתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה זו (עיין לעיל סעיף ב'). אבל בדִיעֲבַד אם לא התנה, יכול לעשות אחר־כך מלאכה, כי בהדלקת האיש אין מנהג שהוא מקבל שבת {לו}: 

[יב] ההדלקה צריכה להיות בַּחדר אשר שם יאכלו, שיהא ניכר שמדליקין לכבוד שבת. ולא להדליקם במקום אחד, ולהניחם אחר־כך במקום אחר. ואפילו בְּשָׁעַת הַדֹּחַק, כגון שהאשה חולה, צריך להדליק במקום הנחתם{לז}. ואין מנהגינו להניחם על־גבי השלחן שיאכלו עליו{לח}. וטוב שיהיו הנרות מול השלחן, כמו שמצינו בבית־המקדש{טל} שלחן בצפון ומנורה בדרום{מ}. ומכסים את התינוקות שלא יהיו ערומים לפני הנרות, משום ביזוי מצוה. וקל וחומר שלא לעשות בפניהם שום דבר מטונף. והוא הדין לכל נר של־מצוה{מא}: 

[יג] חדרים נוספים בבית שמשתמשים בהם בליל־שבת, צריך להדליק גם בהם לכל הפחות נר אחד (בלא ברכה) אם הם חשוכים, כדי שלא יכשלו במשהו בהליכתם שם{מב}. וכשהאיש בביתו עם אשתו, אינו צריך לברך על ההדלקה שבשאר חדרים, כיון שהיא מברכת על הנרות שבחדר שיאכלו. אבל אם הוא במקום אחר, צריך לברך ולהדליק, אם יש לו שם חדר מיוחד לאכול שם, או אפילו רק ללון ואוכל במקום אחר. ואם נתאכסנו רבים בחדר אחד, ישתתפו בקניית הנרות, ואחד מהם יברך וידליק, ויכוין להוציא את כולם בברכתו, וגם הם יכוונו לצאת בברכתו. ואם אין לו חדר מיוחד, אלא שהוא בחדר אחד עם מארחו ישראל, אינו צריך להדליק, כיון שאשתו מדלקת עליו בביתו. ובחורים רווקים הלומדים במקום אחר, אם יש להם חדר מיוחד, צריכים להדליק בברכה, וישתתפו גם־כן בקניית הנרות, ואחד יברך ויוציא את כולם. וצריך שהנרות יהיו דולקות עד שיבואו שמה. ואם אין להם חדר מיוחד, כיון שאין להם נשים שמדליקות בבתיהם, צריכים הם לתת פרוטה לבעל־הבית שתהיה להם שותפות בנרות, או שיַקנה הוא להם חלק בנרות במתנה. ומי שהוא סמוך על שלחן בעל־הבית, הוא בכלל בני־ביתו ואינו צריך להשתתף{מג}: 

[יד] כשנמצאות כמה נשים בבית אחד בשבת, כגון כלה המתארחת בבית חמותה, או בת נשואה המתארחת בבית אמה, יש אומרים שכל אחת מהן תברך ותדליק אעפ"י שמדליקות כולן בחדר אחד{מד}. אבל אין מנהגינו כן, אלא עקרת־הבית בלבד מברכת ומדליקה{מה}. וכן נכון ליזהר בספק ברכות {מו}. אך אם יֵיחדו להם חדר לישן שם, יש אומרים שעל־כל־פנים תברך ותדליק שם (וכן אם הן כמה אורחות, תדליק כל אחת בחדר שייחדו), ובתנאי שיבואו ליהנות בלילה לכל־הפחות מעט, מאור הנרות שבאותו החדר, או שיהיו הנרות דולקות עד בואם לישן שם{מז}. אבל גם בזה אין מנהגינו כן{מח}: 

[טו] ההולכים לסעוד בליל־שבת אצל קרוביהם או מכריהם, וחוזרים אחר־כך לישן בביתם, אם יצאו מביתם קודם פֵּלֶג־המנחה, לא ידליקו בביתם (עיין לעיל סעיף ב'), וגם לא בבית מארחיהם. ואם יצאו אחרי פלג־המנחה, ידליקו בביתם בברכה. ובלבד שכשיחזרו יהיו הנרות דולקות עדיין, כדי שיוכלו ליהנות מאורם {מט}: 

[טז] אין ליתן מים אפילו מבעוד יום לתוך נקב המנורה שמכניסים שם את הנר של־שעוה או של־חֵלֶב, כדי שכשיגיע לשם יתכבה. ובמקום צורך, יש להקל אם נותן מבעוד יום. ויזהר ליתנָם קודם ההדלקה{נ}. ואם מדליקים בשמן, מותר ליתן בו מים מבעוד יום{נא}. אבל להעמיד כלי עם מים תחת הנר, כדי שאם יפלו ניצוצות יכבו, איסור גמור הוא אפילו מבעוד יום. ואם יש סכנת דליקה ח"ו, יש להקל בזה במקום דוחק על־ידי ילד קטן (ואפילו מִשֶּׁחָשֵׁכָה. ועיין לקמן סימן ע"ג). ולהעמיד כלי בלא מים לקבל הניצוצות, מותר אפילו משחשכה, כי ניצוצות אין בהם ממש. ולהעמיד הכלי משחשכה בשביל שיטפטף לשם השמן או החֵלֶב, אסור. דכיון שאם יטפטף ייאסר הכלי בטלטול, נמצא שהוא מבטל כלי מֵהֲכֵינוֹ, ואסור משום דהוי כאלו דִּבְּקוֹ שם (ועיין עוד לקמן סימן ס"ז סעיף י'). אבל להעמידו מבעוד יום, מותר. ואם נטף לתוכו שמן, אסור להסתפק ממנו בשבת, והכלי אסור בטלטול. ואם לא נטף לתוכו, לא נאסר הכלי בטלטול בגלל מחשבה בעלמא{נב}: 

[יז] אשה סוֹמָא, אם יש לה בעל, יברך הבעל וידליק. ואם אין לה בעל, תברך ותדליק היא, מפני שגם היא נהנית מהאור {נג}: 

[יח] בימים טובים, מנהגינו שאין מדליקין כלל נרות מיוחדים לכבוד היום. שדוקא בשבת תיקנו חז"ל להדליק נרות מבעוד יום, כיון שמשחשיכה אסור להדליק, משא"כ ביום־טוב שמותר להדליק בכל זמן שירצו{נד}. וביום הכפורים יש הנוהגים להדליק, אבל בלא ברכה{נה}. לפיכך יום־טוב או יום־הכפורים שחלו בשבת, כשמדליקין הנרות אין מזכירים בברכה אלא להדליק נר שלשבת בלבד, ללא הוספה{נו}. ויש שנהגו מקרוב לברך גם על נר של־יום־טוב [אך גם הם אינם מברכים אז שהחיינו{נז}] . אבל מהרי"ץ{נח} פסק שאין לשנות המנהג הקדום, משום ספק ברכה לבטלה: 

[יט] אשה ששכחה פעם אחת להדליק, ראוי שתדליק כל ימיה שלוש נרות, דהיינו נר אחד נוסף על מה שהיתה רגילה. ואם שכחה שוב ושוב, תוסיף תמיד נר אחד בכל פעם. (ובזמנינו שבלאו־הכי אור החשמל מאיר היטב, מספיק שתדליק מכאן ואילך נרות גדולים יותר ממה שהיתה רגילה. או אם היא מדליקה בשמן, תתן מעט שמן יותר{נט}). אך אם מחמת שהיתה אנוסה לא הדליקה, אינה צריכה להוסיף מאומה, כי טעם הדבר משום היכר{ס} שתהא זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת־קודש{סא}: