סימן נ"ד - הִלְכּוֹת קדושת השבת, וההכנות לכבודה ביום ששי

[א] שבת קודש, היא האות הגדול והברית שנתן לנו הקב"ה, לדעת כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי{א}, והוא יסוד האמונה. ואמרו רבותינו ז"ל{ב} שקולה שבת ככל המצוות. כל המשמר את השבת כהלכּתו כאילו מקיים כל התורה כולה{ג}, וכל המחלל את השבת כאילו כופר בכל התורה כולה{ד}. וכן הוא אומר בספר עזרא{ה} ועל הר סיני ירדת וגו' ואת שַׁבַּת קדשְךָ הודעת להם, ומצוות וחוקים ותורה וגו'{ו}: 

[ב] כל המחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כגוי לכל דבריו. שאם נגע ביין, נאסר. והפת שאפה, דינה כפת של־גויים. וכן התבשיל שבישל, הוא כבישולי גויים (וכמו שיתבארו הלכּותיהם בס"ד להלן בחלק יורה־דעה סימן קל"ז וסימן קמ"ז). ופרהסיא, היינו בפני עשרה מישראל. ולאו דוקא כשעשה העבירה בפניהם ממש, אלא גם כשהוא יודע שיתפרסם להם אחרי־כן{ז}: 

[ג] לפיכך משבח הנביא ואומר{ח} אשרי אנוש יעשה זאת, ובן־אדם יחזיק בה, שומר שבת מֵחַלְּלוֹ וגו'. וכל השומר את השבת כהלכּתה, ומכבדה ומענגה כפי יכלתו, כבר מפורש על־ידי הנביא שכרו אף בעולם־הזה, מלבד שכרו הגדול הצפון לעולם־הבא, שנאמר{ט} אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש י"י מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על י"י, והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פּי י"י דבר{י}: 

[ד] כתוב{יא} זכור את יום השבת לקדשו. פירוש, שיזכור בכל יום מימי החול לקדש את יום השבת, שאם נזדמן לו מאכל חשוב שאינו מצוי בכל יום, והוא דבר שאינו מתקלקל, יקנהו לכבוד שבת. וטוב יותר לקנות בערב שבת לכבוד שבת, מלקנות ביום חמישי. אך דבר שצריך הכנה, יקנה ביום חמישי. ועל כל דבר שהוא קונה, טוב שיאמר "לכבוד שבת"{יב}: 

[ה] עזרא הסופר תיקן שיהיו מכבסים הבגדים ביום חמישי לכבוד שבת ולא בערב־שבת, מפני שבערב־שבת צריך להתעסק בצרכּי־שבת{יג}. אך בזמנינו שהכביסה נעשית על־ידי מכונה, נראה שמותר אפילו בערב שבת{יד}: 

[ו] מצוה על כל אדם אפילו אם יש לו כמה משרתים, שיעשה גם הוא בעצמו איזה דבר לכבוד שבת. כמו שמצינו{טו} באַמּוּראים, רב חִסְדָּא היה מחתך את היָּרָק דק דק, ורבּה ורב יוסף היו מבקעים עצים, ור' זירא היה מדליק את האש, ורב נחמן היה מתקן את הבית, ומכניס כלים הצריכים לשבת, ומְפַנה כלי החול. ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר לא אפגום בכבודי, כי זהו כבודו שהוא מכבד את השבת{טז}: 

[ז] טוב ללוש ולאפות בבית לחמים לכבוד שבת, וגם כדי שתקיים האשה מצות הפרשת חלה. לפי שאדם הראשון נברא בערב־שבת והיה חלתו של עולם (וכמו שיתבאר בס"ד להלן חלק יורה־דעה הלכות הפרשת חלה סימן ק"ע סעיף כ"ד), והאשה בחטאהּ איבדַתּוּ, ועל כן צריכה היא לתקן דבר זה{יז}: 

[ח] מצוה להרבות בבשר ופירות ומגדנות ומטעמים ומשקאות ויין, משובחים כפי היכולת. וכן טוב לאכול דגים, ובפרט בסעודה שלישית, למי שאינם מזיקים לו. אבל אם מזיקים לו, או שאינם ערבים לו, לא יאכלם, כי השבת לעונג ניתנה ולא לצער{יח}. וצריך לסדר את השולחן, ולהציע את המטות, ולתקן כל ענייני הבית, כדי שימָצא ערוך ומסודר בבואם מבית־הכנסת{יט}. ולפרושׂ מפה על השולחן, ותהא פרושׂה כל יום השבת{כ}. וצריך לשמוח בביאת השבת, ויחשוב בדעתו אילו היה מצפה שיבוא אליו איזה אדם יקר וחשוב, איך היה מסדר את הבית לכבודו, אם־כן קל וחומר לכבוד שבת מַלְכְּתָא {כא}. ויש אומרים שראוי לטעום בערב שבת את התבשילין שנעשו לשבת, ויטעום מכל תבשיל, כדי שיהיו עשויים כהוגן {כב}: 

[ט] אפילו עני שבישראל יזדרז ויתאמץ לענג את השבת, ויצמצם בכל השבוע כדי שיהיו לו מעות לכבוד שבת. ואם אין לו מעות, יִלוה אפילו על מִשכונות לצרכי שבת. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל{כג} אמר הקב"ה, בָּנַי, לוו עלי ואני פורע. וכל מזונותיו שלָּ־אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת ויום־טוב והוצאות בניו לתלמוד־תורה, שאם מוסיף מוסיפים לו מן השמים. אלא אם כן השעה דחוקה לו ביותר, על זה אמרו רבותינו ז"ל{כד} עֲשֵׂה שַׁבָּתך חול, ואל תצטרך לבריות. ומכל מקום אם אִפשר לו, ישתדל על כל פנים לעשות לכבוד שבת איזה דבר מועט{כה}. מי ששלחו לו איזה דבר לאכלו בשבת, צריך לאכלו בשבת ולא ישאירנו לחול{כו}: 

[י] אין לעשות מלאכה בדרך קְבָע בערב־שבת, ממנחה קטנה ולמעלה, דהיינו שתי שעות זמניות ומחצה לפני הלילה (ויש מחמירים בזה ממנחה גדולה, דהיינו חמש שעות זמניות ומחצה לפני הלילה). אבל בדרך עֲרַאי, כגון כתיבת איגרת, מותר. ולצורך שבת, גם אחר כך מותר. ולתפור בגדי חבירו בשכר, אסור. ולספר יהודי, מותר כל היום, אפילו מעשה אומן ואפילו בשכר, מפני שהתַּספורת ניכרת שנעשית עכשיו בשביל השבת {כז}. ויש לסגור את החנויות שעה אחת לפני השבת{כח}: 

[יא] מתשע שעות זמניות ולמעלה (דהיינו שלוש שעות זמניות לפני הלילה, שהם רביע היום), מצוה לימנע מלקבוע סעוֹדָה, אפילו מה שהוא רגיל בחול. וסעודה גדולה שאינו רגיל בה בחול, אפילו היא סעודת־מצוה, אם היה אפשר לעשותה ביום אחר, אסור לעשותה בערב־שבת כל היום אפילו בבוקר. אך סעודת־מצוה שזמנה היום, כגון מילה (ואפילו שלא בזמנה, כגון שהיה חולה בשמיני ונדחה{כט}) ופדיון הבן וכדומה, מותר. ומכל מקום נכון להקדימה בבוקר. ולא ירבה בה, וכל שכן שאין לאכול אכילה גסה, כדי שיאכלו סעודת־שבת לתיאבון {ל}: 

[יב] חייב כל אדם לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום, מלבד מה שקוראים אותה בשבת בציבור{לא}. ויכול לקרותה מיום ראשון וְאִילַּך, כיון שכבר התחילו הציבור פרשה זו בשבת במנחה{לב}. אבל מצוה מן המובחר לקרותה בערב־שבת, אחרי תפילת שחרית{לג}. ואין לקרות אלא כל פסוק שמו"ת לבדו, וכן הוא מנהגינו, ולא כהסוברים לקרות כל פרשה קטנה (דהיינו עד מקום ריוח פרשה פתוחה או סתומה) מקרא לבד שתי פעמים ואחר־כך התרגום {לד}. וכשגומר, יחזור אחרי התרגום את הפסוק האחרון מקרא, כדי לסיים בתורה{לה}. וטוב שלא להפסיק בשיחה ובשום דבר באמצע הקריאה, אעפ"י שאין איסור מן הדין. וכן טוב שיקרא כַּסֵּדר, ולא יקרא פסוק המאוחר לפני המוקדם{לו}. ואין צריך לקרות ההפטרה{לז}. וכ"ה מנהגינו{לח}. ויש לכל ירא שמים ללמוד גם פירוש רש"י על הפרשה{טל}, וכן הוא מנהגינו {מ}: 

[יג] המנהג אצלינו לקרות שמו"ת בבית־הכנסת יחד בציבור, כגון ביום ששי אחרי תפילת שחרית, או ביום חמישי או בליל ששי{מא}. וקוראים לפי התור כסדר ישיבתם, מתחיל הגדול שבהם וקורא הפסוק הראשון פעם אחת, וכשמסיים כולם חוזרים לקרותו אחריו יחדיו. ואחר־כך קורא תרגומו הוא לבדו. אחרי כן קורא היושב לימינו הפסוק השני וחוזרים כולם אחריו ומתרגמו, וכן על זו הדרך{מב}. המקרא בנגינת הטעמים, והתרגום בפיסוק כנהוג{מג}. וכשמסיימים, חוזרים כולם הפסוק האחרון יחדיו{מד}. ומכל־מקום הפסוקים שנקראים ואינם מיתרגמים בציבור (כדלקמן סימן ס' סעיף י"א) צריך לתרגם אותם, מפני שנחשבים כיחידים{מה}: 

[יד] החזן שיוציא ספר־תורה בשבת, ראוי לו לקרות הפרשה הרבה פעמים, עד שיהא בקי היטב בדקדוקי הנקודות והטעמים, כדי שיוכל לסייע לקורא ללא מכשול (עיין לעיל סימן כ"ב סעיף י"ט). וטוב יותר שיקראנה מתוך ספר־תורה, כדי להרויח שכר גדול לדקדק ולתקן אם יש בספר טעות בחסר ויתר או דיבוק או פירוד או מְחָק וכיו"ב, כדי שלא יבוא הס"ת חלילה ביום שבת לבושה וכלימה להוציא אחר במקומו{מו}: 

[טו] מצוה על כל אדם לרחוץ בכל ערב־שבת את כל גופו בחמין, ויסיר ממנו כל לכלוך וטינוף וזִיעה. ולכל הפחות ירחוץ בחמין את פניו ידיו ורגליו, כדי להיות נראה יפה והָדוּר לכבוד שבת. וכן מצוה לחפוף את הראש, ולקצוץ את הציפרניים {מז}. ואם שערות ראשו גדולות, מצוה שיסתפר{מח}: 

[טז] הזורק את הציפרניים נקרא רשע, שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל{מט}. ויש אומרים שאין לקוץ ציפרני ידיו ורגליו ביום אחד{נ}. ויש מקפידים שלא ליטול את הציפרניים כסדרן אלא בדילוג, דהיינו בימין מתחילים באצבע הסמוכה לאגודל והסימן בדאגה, ובשמאל מתחילים באצבע הרביעית והסימן דבהגא{נא}. ומה שיש סוברים שלא ליטול הציפרניים ביום חמישי מפני שמתחילין לִגְדַּל ביום השלישי שהוא שבת, אין צריך לחוש לזה{נב}: 

[יז] על פי הקבלה, צריך לטבול בערב שבת במקוָה{נג}. וטוב לעסוק אחר חצות היום בספר הזוהר הקדוש, שסגולתו לטהר הנפש, ולהשפיע נפש יתירה דשבת{נד}. ונכון גם־כן ביום זה לפשפש במעשיו ולהתעורר בתשובה, לתקן כל הקלקולים שעשה בששת ימי המעשה. כי ערב־שבת כולל את כל ימי השבוע, כמו ערב ראש חודש שכולל את כל החודש{נה}: 

[יח] סמוך לְחָשֵׁכָה (כחצי שעה לפני שקיעת־החמה) ישאל לבני־ביתו בלשון רכה, עישרתם  ? עירבתם  ? הפרשתם חלה  ?. ויאמר להם, הדליקו את הנר{נו}: 

[יט] מצוה על כל אדם למשמש בבגדיו בערב־שבת קודם חָשֵׁכָה, אם אין איזה דבר בכיסים, ואפילו במקום שיש עירוב, שמא יש בהם איזה דבר מוקצה{נז}: 

[כ] ישתדל שיהיו לו בגדים נאים, וגם טלית של מצוה נאה לכבוד שבת. דכתיב{נח} וכבדתו, ודרשינן{נט} שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. ויהיו עליו עד אחרי ההבדלה במוצאי שבת. וכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל, להחליף הבגדים והכּוֹבָע והטלית. ואפילו אם הוא בדרך לבדו ובבית גויים, מכל־מקום ילבש בגדי שבת, כי אין המלבושים לכבוד הרואים אלא לכבוד השבת. וכל מה שאדם עושה לכבוד שבת מַלְכְּתָא, שכרו הרבה מאד{ס}: