סימן מ"ח - הלכות דעות ומדות שירגיל בהם האדם את עצמו

[א] טבעֵי בני־אדם שונים הם זה מזה. יש אדם שהוא בעל חֵמה כועס תמיד, ויש שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, או שהוא כועס פעם אחת בהרבה שנים. יש אדם שהוא גבה־לב ביותר, ויש שהוא שפל־רוח ביותר. יש שהוא בעל תאוה, לא תשבע נפשו מֵהֲלוֹך בתאוה, ויש שהוא בעל לב טהור מאד, ולא יתאווה אפילו לדברים מעטים, שהגוף צריך להם. יש בעל נפש רחבה, שלא תשבע נפשו מכל ממון שבעולם, כעניין שנאמר{א} אוהב כסף לא ישבע כֶּסף, ויש מקצר נפשו, ודי לו אפילו דבר מועט, שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג די צרכו. יש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו, ומה שהוא אוכל משלו אוכל בצער, ויש שהוא מפזר כל ממונו. וכן בכל המדות והדעות, כגון מהוֹלל ואונֵן (פי' לץ ועצב), כִּילַי ושׁוֹעַ (פי' קמצן ופזרן), אכזרי ורחְמן, רך לבב ואמיץ לבב, וכיוצא בהן{ב}: 

[ב] הדרך הטובה והישרה היא, שירגיל אדם את עצמו ללכת בדרך אמצעית. לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן, ואי־אפשר לחיות זולתן, כעניין שנאמר{ג} צדיק אוכל לשובע נפשו. וכן לא יהא עמל בעסקיו, אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר{ד} טוב מעט לַצַּדִּיק. ולא יקפוץ ידיו ביותר, וגם לא יפזר ממונו, אלא יתן צדקה כפי מסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עָצֵב ואוֹנֵן, וכך אמרו ז"ל{ה} שחוק וקלות ראש, מרגילין לערוה. אלא שמח כל ימיו בנחת בִּסְבַר פנים יפות. וכן בשאר רוב המדות, מי שהולך בדרך האמצעית, נקרא חכם{ו}: 

[ג] אך הגאוה היא מדה רעה מאד, ואסור לאדם לנהוג בה אפילו במעט, אלא ירגיל את עצמו להיות שפל־רוח, כמו שציוו חכמינו ז"ל{ז}, מאד מאד הֱוִי שפל רוח{ח}. ואיך תרגיל את עצמך להיות עניו ושפל־רוח. כל דבריך יהיו בנחת, ראשך כפוף, עיניך יביטו למטה ולבך למעלה, וכל אדם יהא חשוב בעיניך שהוא גדול ממך. אם הוא תלמיד־חכם יותר ממך, הרי אתה מחוייב לכבדו. וכן אם הוא עשיר ממך, גם־כן עליך לכבדו, כמו שמצינו{ט} רִבִּי ור' עקיבא היו מכבדים עשירים. ותחשוב בהיות כי השם־יתברך נתן לו עושר, מִסְּתַמָא ראוי הוא לכך. ואם הוא קטן ממך בחכמה או בעושר, תחשוב כי הוא יותר צדיק ממך, כי הוא אם עובר איזו עבירה, נחשב כשוגג ואנוס, ואתה אם עברת עבירה אתה מזיד. אם כה תחשוב תמיד, לא תוכל להתגאות, וטוב לך{י}: 

[ד] וכן הכעס היא מדה רעה מאד וראוי לאדם להתרחק ממנה ביותר, וירגיל את עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס. ואם צריך להטיל אימה על בניו ובני־ביתו, יַראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם, ותהא דעתו מיושבת בינו לבין עצמו. [ואיתא בגְּמַרָא{יא}, אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סִלָּא חַסִּידא, לא תִרְתַּח, ולא תִחְטֵי (פי' לא תכעוס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא). לא תִרְוֵי (פי' לא תשתכר ביין) ולא תחטי]. וכל הכועס כאלו עובד עבודה־זרה, וכל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר{יב} והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר{יג} וגם רשע ליום רעה. ובעלי כעס, אין חייהם חיים. לפיכך ציוו רבותינו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא דרך הטובה ודרך צדיקים, שהם עלובין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר{יד} ואוהביו כצאת השמש בגבורתו{טו}: 

[ה] לא יהא אכזרי כַּיְעֵנָה, ולא כִּילַי ככלב{טו*} או שווע כשכוי, או רך לבב כארנבת או גבור כארי, או טהור כבר־יונה או בעל זנות כאנפה וכנשר וכחסידה, או נוקם כגמל או עַבְרָן על מדותיו כבהמה הטהורה, או גבה־לב כשנהביים ותוכיים או שפל־רוח כשה, או ישר ככבש או עקלתון כנחש, או בעל חידות כשועל, או מזיק כעכבר. וכמה דעות באדם משונות זו מזו{טז}: 

[ו] לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי־תורה, או בדברים שהוא צריך לחיי גופו. ואפילו במה שצריך לצרכי גופו, לא ירבה דברים. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל{יז} כל המרבה דברים מביא חטא. ואמרו{יח} לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה{יט}: 

[ז] וכן לא יהא בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצל ובטל ממלאכה. אלא בעל עין טובה, ממעט בעסק, ועוסק בתורה. ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל{כ} הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם. לפי־כך צריך האדם להתרחק מהן{כא}: 

[ח] שמא יאמר אדם, הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, אפרושׁ מהן ביותר, ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה, אלא ילבש שק וכדומה. גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה. והמהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי כתוב בנזיר{כב}, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, ואמרו רבותינו ז"ל{כג} ומה אם נזיר שלא פירש את עצמו אלא מן היין, צריך כפרה. המונע את עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה. לפיכך ציוו רבותינו ז"ל שלא ימנע אדם עצמו אלא מן הדברים שהתורה אסרה לנו. ולא יאסור על עצמו בנדרים ובשבועות דברים המותרים. כך אמרו ז"ל{כד} לא דַיָּךְ מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ואסרו רבותינו ז"ל לסגף את עצמו בתענית יותר מן הראוי. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, אמר שלמה המלך עליו־השלום{כה} אל תהי צדיק הרבה, ואל תִּתְחַכַּם יותר, למה תִּשּׁוֹמֵם{כו}: 

[ט] כבר ביארנו לעיל סימן א' סעיף ד' שלא יתבייש מפני בני־אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא יתברך. אבל מכל מקום לא יענה אותם דברי עזות, שלא יקנה קניין בנפשו להיות עז־פנים אפילו שלא במקום עבודתו יתברך{כז}. וכן אין להתקוטט בשביל איזו מצוה, כגון להתפלל לפני התיבה, או לעלות לתורה וכדומה. כמו שמצינו בלחם הפנים, שאף על פי שמצוה לאכלו, מכל מקום הצנועים מושכים ידיהם, והגרגרנים חוטפים ואוכלים{כח}: 

[י] טֵבע האדם הוא, להיות נמשך במעשיו אחר רעיו וחבריו ואנשי מקומו. לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. וזהו שאמר שלמה המלך עליו־השלום{כט} הולך את חכמים יֶחְכָּם, ורוֹעֶה כסילים יֵרוֹעַ. ונאמר{ל} אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו'. ואם הוא דר בעיר שמנהגיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך משם לדור בעיר שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים{לא}: 

[יא] מצות־עשה להידבק בחכמים ובתלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, כעניין שנאמר{לב} ובו תדבק. וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה. אלא כך פירשו רבותינו ז"ל{לג} הידבק בחכמים ובתלמידיהם. לפיכך צריך האדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, לאכול ולשתות עם תלמיד חכם, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר אליהם בכל מיני חיבור. וכן ציוו רבותינו ז"ל ואמרו{לד} וִהְוִי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצָמְאָה את דבריהם{לה}: 

[יב] מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר{לו} ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בִּשְׁבָחוֹ, ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון שלו, ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חבירו, אף־על־פי שאין חבירו עומד שם, ולא הגיעה לו בושת, ולא ביישו, אלא עָרַך את מעשיו הטובים וחכמתו, למול מעשה חבירו, או חכמתו, כדי שיראה מכללו, שהוא מכובד וחבירו בזוי, אין לו חלק לעולם הבא עד שישוב בתשובה שלימה{לז}: 

[יג] השונא אחד מישראל בליבו עובר בלא תעשה, שנאמר{לח} לא תשנא את אחיך בלבבך. ואם חטא איש כנגדו, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים{טל} ולא דבר אבשלום עם אמנון לְמֵרָע ועד טוב, כי שָׂנֵא אבשלום את אמנון. אלא מצוה עליו להודיע ולומר, למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני. שנאמר{מ}, הוכח תוכיח את עמיתך. ואם חזר ובקש ממנו למחול לו, צריך למחול לו, ולא יהא אכזרי, שנאמר{מא} ויתפלל אברהם אל האלהים{מב}: 

[יד] לא יכוין אדם לומר, אהוב את החכמים, ושנא את התלמידים, אהוב את התלמידים, ושנא את עמי הארץ. אלא אהוב את כולם ושנא את האפיקורוסים והמסיתים והמדיחים והמוסרים, וכן דוד אמר{מג} הלא משנאיך י"י אשנא, ובִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי. הלא הוא אומר{מד}, ואהבת לרעך כמוך אני י"י, מה טעם, כי אני בראתיו. ואם עושה מעשֵה עַמך, אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו{מה}: 

[טו] אסור לאדם לבקש דין מן השמים, על חבירו שעשה לו רעה. ודוקא בִּדְאִית ליה דַּיָּנָא בארעא. וכל המבקש דין שמים על חבירו, הוא נענש תחילה. ויש אומרים דאפילו לית ליה דיינא בארעא, אסור לבקש עליו, אלא אם כן הודיעו תחילה{מו}: 

[טז] הרואה את חבירו שחטא, או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא במעשיו הרעים, שנאמר{מז} הוכח תוכיח את עמיתך. והמוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי העולם הבא. וכל שאפשר לו לְמַחוֹת ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון זה{מח}. במה דברים אמורים, כשהוא חושב שישמע לו. אבל אם יודע בו שלא ישמע לו, אסור להוכיחו. כי כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה (או חובה) על אדם, שלא לומר דבר שאינו נשמע{מט}: 

[יז] אסור לאדם לבייש את חבירו, בין בדיבור בין במעשה, וכל שכן ברבים. ואמרו רבותינו ז"ל{נ} המלבין פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. (וכל שיש שם שלושה בני אדם, נחשב רבים{נא}). עוד אמרו רבותינו ז"ל{נב} נוח לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים, שנאמר{נג} היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה. ולא אמרה לו בפירוש אלא ברמז. אם יודה, יודה. ואם לאו, היא לא תפרסמנו. לפיכך צריך האדם להזהר מאד, שלא לבייש את חבירו ברבים, בין קטן בין גדול. ולא יקרא אותו בשם שהוא בוש בו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. ואם חטא כנגדו והוא צריך להוכיחו, לא יכלימנו, שנאמר{נד} ולא תשא עליו חטא. במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו כשהוכיחו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל{נה}. ואין בזה משוֹם אונאת דברים, שהרי נאמר{נו} ולא תונו איש את עמיתו, ופירשו רבותינו ז"ל{נז} עמיתו, עָם שאתך בתורה ובמצוות הזהירה התורה על אונאתו, ולא על העובר עליהן ולא חזר בו לאחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה{נח}: 

[יח] מי שחטא חבירו כנגדו, ולא רצה להוכיחו, ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הִדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בליבו, ולא שְׂטָמוֹ ולא הוכיחו, הרי זו מידת חסידות. לא הקפידה התורה אלא על המשטמה{נט}: 

[יט] חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, שלא ידבר אליהם אלא רַכּוֹת, וינהג בהם מנהג כבוד, ולא יכאיבם אפילו בדברים, מפני שנפשן שְׁפָלָה מאד, ורוחן נמוֹכה. אף־על־פי שהן בעלי ממון, ואפילו אַלְמַנְתּוֹ של מלך ויתומיו, מוזהרים אנו עליהם, שנאמר{ס} כל אלמנה ויתום לא תענון. ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמת החמס שנעשה להם, הם נענים, שנאמר{סא} כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו. במה דברים אמורים, בזמן שעינה אותם לצורך עצמו. אבל אם עינה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות, או להוליכם בדרך ישרה, הרי זה מותר. ומכל מקום ישגיח לנהלם בנחת וברחמים גדולים, שנאמר{סב} כי י"י יריב ריבם. אחד יתום מאב, ואחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה, עד שיהיו יכולין לעשות כל צרכיהם בעצמם, כשאר כל הגדולים{סג}: 

[כ] מידת חסידות שלא לקבל מתנה, רק לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר{סד} ושונא מתנות יחיה{סה}: 

[כא] צריך האדם ליזהר, שלא לעשות איזה דבר, שיכולין לחשוד אותו שעשה דבר עבירה, אף־על־פי שאינו עושה. כמו שמצינו שהכהן התורם את הלשכה לא היה נכנס בבגד העשוי באופן שיכולין להטמין בו איזה דבר. לפי שצריך האדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום ברוך־הוא, שנאמר{סו} והייתם נקיים מי"י ומישראל. ואומר{סז} ומְצא חן ושכל טוב, בעיני אלהים ואדם{סח}: