בערי הפרזות צריך לעשות "נפילת פנים" ביום ראשון ט"ז אדר (פורים משולש)

צריך לעשות נפילת פנים ביום ראשון ט"ז אדר (פורים משולש) בערי הפרזות, ותשובה לשואל מדוע כתב מרן שליט"א דין זה בשע"ה ב'סוגריים', וכן לגבי כל כי האיי גוונא.

מתוך שיעור מוצש"ק תצוה התשפ"א

מחר - ביום ראשון ט"ז אדר - בבוקר, יש לנו נפילת אפים. חוץ מעיקו"ת ירושלם ת"ו, שם לא נופלים על פניהם. כתבתי על כך בשלחן ערוך המקוצר [הלכות פורים סי' קכ"ג סעיף י"א] במפורש בזה"ל, כשחל ט"ו בשבת, מתחלקות מצוות פורים לשלושה ימים (ועל כן קוראים אותו בשם פורים משולש). קריאת המגילה ביום ששי, וכן מתנות לאביונים, ואין נופלים בו על פניהם וכו'.

סעודת פורים, עושים ביום ראשון, וכן משלוח מנות, ואין נופלים על פניהם (אבל בערי הפרזות, נופלים על פניהם ביום זה). ומותרים הם בעשיית מלאכה, הן ביום ששי הן ביום ראשון (אבל בערי הפרזות, אסורים במלאכה ביום ששי, כדלעיל סעיף ח').

הרי בעיר ירושלם, נוהגים אצלם להלכה ולמעשה לעשות את סעודת פורים ביום ראשון, וכן משלוח מנות, לכן אינם נופלים על פניהם. אבל בערי הפרזות, נופלים על פניהם ביום זה. 

שאל אותי ידידנו הרה"ג אבינועם שמואל יהב שליט"א, למה שמתי זאת ב'סוגריים'? כביכול נראה, שהדבר אינו כ"כ פשוט. כביכול זהו חידוש, או שהדבר אינו כ"כ ברור. ואיך הוא מנהגינו.

רבים שואלים אותי את השאלה הזאת, לגבי דברים רבים שאני כותב בשע"ה ב'סוגריים', חושבים שישנה לכך משמעות, כביכול זהו דבר שאינו ברור, שיש בכך ספק, שהדבר אינו עיקרי. וכדומה.

הרעיון הזה נובע משלחן ערוך הגר"ז, [אגב יש להעיר לעניין השם שלחן ערוך "הרב", שכינוי זה ניתן לו ע"י חסידי הבעש"ט ההולכים בעיקבותיו, ולא שַׁיֵיך לדידן], כי כאשר הוא שׂם דברים בסוגריים, אלו עניינים שהיה מסופק בהם. כך עדות אחיו, כמדומני שדיברתי על כך בזמנו [שיעור מוצש"ק וירא התשע"ג], ובכל אופן כתבתי על כך בספרים. אבל הדבר אינו מקובל בספרים האחרים, וגם אצלי בשום מקום אין כל משמעות לסוגריים. זה לא פחות ממה שכתוב מחוץ לסוגריים.

בדרך כלל כאשר אני שם דברים בסוגריים, זה יכול להיות מסיבות צדדיות. כגון בגלל שברצוני לציין איזה מקור, הנוגע רק לסוגריים. בכדי לציין את מקור הפרט הזה, אני סוגר אותו בכדי שיהיה מובן. ובדרך כלל, זה בכדי שלא יפריע לרציפות הסעיף. דהיינו, זאת כמו הערה צדדית. הרי הסעיף מדבר, מה עושים בירושלם. אז בדרך אגב אני כותב, מה בערי הפרזות. ובכדי שלא יבלבל את הקורא בהבנה, אני שם זאת בסוגריים, להבין שאתה יכול לקרוא גם בלי זה. ההמשך שאחרי הסגריים, קשור למ"ש לפני הסוגריים. בכדי שלא יפריע לרצף של־דברים. [הערת העורך: וכפי הסוגריים השניים המופיעים בסוף הסעיף].

ולגופו של עניין, מה שאנחנו נופלים על פנינו ביום הזה, זהו דבר פשוט, וכך המנהג פשוט אצלינו. לא מצאנו דבר כזאת בש"ע. אם כי ישנם כאלה החושבים אחרת.

למשל, בספר הליכות שלמה [על מועדי השנה, פורים המשולש, עמ' שנ"ט] להגרשז"א כתוב, נהוג שלא לומר תחנון בט"ז באדר בפורים המשולש אף בערי הפרזים. הוא כותב שכך נהוג, שגם הפרזים לא אומרים. והוא מסביר [בהערה ח'], דכיון דדיחוי זה של המשתה מט"ו לט"ז הוא ילפותא מקרא ד'לעשות אותם', ברור הדבר דכך היתה התקנה מתחילה, ולכן מסתבר דדינו כפורים ממש.

גם אפשר, דכיון דבקרא ד'ולא יעבור' ג"כ כתיב 'עושים את שני הימים', מסתבר דשיתסר של פורים המשולש, דינו לענין אבילות ממש כמו פורים, והוא יום משתה ושמחה.

דבר זה לפי שיטתם, שאינם נוהגים אבילות בפורים.

אף בספר פסקי תשובות [בסימן תרצ"ג סעיף ז'] כתב כך, לא ממש, כי לא כתב שכך "נהוג", אלא שכך "נכון לנהוג" וז"ל, כשחל ט"ו אדר בשב"ק אין אומרים תחנון ו'למנצח' בירושלם ביום א' ט"ז אדר לכו"ע, משום שהוא יום משתה ושמחה. ונכון לנהוג, שבכל ערי ארץ ישראל לא יאמרו תחנון ולמנצח ביום א'. חדא, מפני כבודה של ירושלם. כיון שבירושלם ישנה שמחה ביום הזה, צריכים לתת כבוד לעיר קדשנו ותפארתנו. ועוד, שרַבּוֹת הערים בא"י שהן בכלל ערי הספיקות אם היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון [ע' סי' תרפ"ח אות ז'], ובהם מדינא אין לומר תחנון. ישנם הרבה מקומות, שישנו ספק האם הם מוקפות חומה מימות יהושע, או שלא.

המקור שלו [מובא בהערה 19], פורים המשולש - דבליצקי [פ"ז סעי' א'], הכוונה להרה"ג שריה דבליצקי, ושכ"ה בס' לקט הקמח החדש סי' קל"א. ונראה דגם בחוץ לארץ אף לאלו הנוהגין בכל שנה לומר תחנון בשיתסר ושיבסר, יש לצדד שבשנה כזו לא יאמרו תחנון בט"ז וכו'.

בספר פורים משולש [פרק ז'] להרב דבליצקי הנז"ל, רואים שהוא היה נבוך בעניין זה.

בהתחלה [סעיף א', דף קכ"ז] הוא כותב, יום הראשון ט"ז באדר, כשחל פורים דמוקפין בשבת, הרי בערי הפרזות הוא כיום חול גמור, ואין נוהג בו שום דבר מדיני הפורים או מדיני שושן פורים, ומותר להספיד בו ולהתענות וכו'. ובהמשך הוא אומר [בדף קכ"ח], כמו כן אומרים בו תחנון ולמנצח. והנוהג שלא לומר בו, מנהגו מנהג. דהיינו, זה לא שגיאה. הדבר בר־תוקף.

ב'מקורות והערות' [אות א'], האריך על כך וכתב בזה"ל, לפי מה דקיי"ל דאין אבילות בט"ו גם בערי הפרזות - לשיטתם הוא כותב זאת, שלא לנהוג אבילות בפרהסיא, כי בירושלם אין אבילות - וכל זה לא השמיעונו הפוסקים רו"א - ראשונים ואחרונים - ולא הראונו את כל אלה. ומדשתקו רבנן ש"מ דאיך שלא יהיה דינו של יום זה בירושלם, עכ"פ לעניין לאסור של זה בזה בפרזות, עד כדי כך לא אמרינן. והדבר מבואר ג"כ במהרלב"ח [סי' ל"ב], דס"ל שם בפשיטות גמורה דאם היו מחוייבים בני ירושלם לעשות הסעודה בט"ז, אפילו הכי בני הפרזים מותרים בו בהספד ותענית.

כידוע, לשיטת מהרלב"ח, אין פורים משולש. לדעת מהרלב"ח, סעודת פורים ומשלוח מנות הם צריכים להיות בשבת.

וזהו גופא אחד מן הטעמים שבסיבתן ס"ל למהרלב"ח דהסעודה היא בשבת, וכדכתב, דאיך יעשו בני ט"ו הסעודה, ביום שיכולים להתענות בו בני י"ד וכו'.

לאחר מכן [ב'מקורות והערות', אות ה'] הוא כותב לגבי תחנון ולמנצח, ולענ"ד אין אומרים אז תחנון גם בפרזים, כיון דקיי"ל לאסור את של זה בזה וכו', הוא מאריך בכך. ולכן יש גם לומר תחנון ולמנצח, כיון דהפוסקים לא הזכירו שלא לומר. אך למעשה, יש להחליט שלא לומר.

הוא הופך את דבריו משורה לשורה. בהתחלה הוא אומר כי הפוסקים לא הזכירו שלא לומר, א"כ שמע מינה שצריך לומר. ולאחר מכן תכף הוא כותב, כי למעשה לא לומר. וכן פסק גם הגרשז"א זצ"ל.

לאחר מכן [בפרק ט', עמ' קנ"ט, ב'מקורות והערות', אות א'] הוא כותב כך, בענין תחנון בערי הספיקות ביום א' שכתבתי לא לאמר, כ"כ גם בגליון פורים משולש זכרון בנימין סע' ה' שאין לומר. ובשנת תשל"ד חקרתי איך נהגו בזה, וכתבו לי דבצפת וטבריה ועכו לא אמרו בין אשכנזים ובין ספרדים, ועיין לקמן, וכן נהגתי בבני ברק בשנת תשי"ד, וכן בתשל"ד ותשל"ז במנין ותיקין שלנו בבני ברק, וכן בתשמ"א ובתשנ"ז ותשס"א. אמנם בביהכנ"ס לדרמן שיכון חזון איש, נחלקו בתשל"ד המנהגים ממנין למנין, וכפי הוראות הגדולים שליט"א שם כל אחד במנין שלו. שדעת כמה היה לומר, ודעת כמה שלא לומר. ולדעתי פשוט דבערי הספיקות אין לומר. ולמעשה נראה כעת, דאין לומר בכל ארץ ישראל, מפני כבודה של ירושלם, וכמו שהארכנו לעיל בפרק ז' במו"ה ה' וו', ודלא כמו שכתבנו שם בפנים בסעיף א' לומר כן, ומכיון שבערי הספיקות אין אומרים כנ"ל וגם כל קהילות החסידים שהם היום רוב בתי כנסת האשכנזים, גם כן ממילא אין אומרים בשום שנה בט"ז וכו'. הרי יש מחסידי הבעש"ט שאינם אומרים תחנון מי"א עד ט"ז, ואפילו בי"ז, בגלל שראוי לקרוא בהם את המגילה, כדתנן ריש מס' מגילה וכו', וכמובא בפסקי תשובות סי' תרפ"ח [דף תקמ"ג, אות י"ט]. אז הוא גם מצרף אותם.

והוא מסיים, לכן יש להחליט, שלא לאמר בכל ערי ארץ ישראל.

אבל למעשה, זה רק אצלם נדון. האשכנזים. אצלנו לא שמענו ולא ראינו את כל הדברים הללו, ואת המנהג הזה. הדברים בלתי מבוססים. ישנה הלכה, שבט"ו וט"ז לא נופלים, ותו לא. ומה שבירושלם עושים, אינו קשור אלינו. לגבי ערי הספיקות, אין הכי נמי. היכן שישנו ספק, הם עושים ט"ו וט"ז, וקוראים את המגילה בשניהם. וכשחל בשבת, עושים ביום ראשון סעודה. שלא יכלו. אבל לגבי המקומות שלא מתייחסים אליהם כספק, ולא עושים שום דבר בט"ז, אז בודאי שצריך לומר נפילת אפים, כפי סתימת הפוסקים.

ברם חושבני, כי צריך להיות נימוק יותר מכך. חוץ ממה שבני הרב שאול הי"ו אמר לי, שראה כי כתב הרב דינר, כי גם החזו"א הורה כן לומר נפילת אפים. ראיתי גם בלוח עתים לבינה, של הרב דוד סופר, שכתב בזה"ל, המוקפים והמסופקים, אין אומרים תחנון ולמנצח. ('תחנון' אצלם, היינו מה שנקרא נפילת פנים). והסכימו הרבה אחרונים שהפרזים אומרים. עד כאן.

כמו־כן במשנ"ב הוצאת דרשו, במהדו' החדשה [מספר 46], כתבו כי אף שהגרשז"א כתב שאין נוהגים לו' תחנון בפרזות בט"ז אדר כשחל ט"ו בשבת, מ"מ הגר"מ פיינשטיין נהג לומר, כמובא בס' שמועות משה [סי' תרצ"ג ס"ג], וכן משמע מכף החיים ומהרי"י אלגזי יעו"ש.

זהו הנכון והעיקר להלכה ולמעשה, אבל ברצוני להוסיף עוד נקודה.

כי הם עושים כל מיני שיקולים, כגון מה שהוא גם טוען כי נפילת אפים זה רשות, הרי פעמים רבות אנחנו דוחים נפילת אפים כיון שזה רשות, כידוע מן הטור [סימן קל"א] בשם רב נטרונאי גאון. הדבר אכן נכון, נפילת אפים זה לא דבר שצריך לעמוד עליו, דוחים זאת בקלות מכל מיני סיבות. גם ברמב"ם זה מדוייק, שהדבר אינו חובה. אבל בכל זאת אני חושב, כי ישנו עניין בדוקא כן לומר נפילת אפים, כי יוצא מכך נפקא מינה לדינא.

בשלחן ערוך המקוצר [הלכות אבילות, סימן ק"פ סעיף י"ט] כתבתי בס"ד כך, כל הסדר הנזכר, ובכללו שבעת ההקפות וצידוק הדין, מנהגינו לעשות גם בימים שאין בהם נפילת־פנים ואפילו בחול־המועד. וגם כשקוברים בערב שבת וערב יו"ט אומרים הכל, וכן בלילה.

זולת ההספד, שאין מספידין בכל יום מהימים שאין בהם נפילת־פנים (המפורטים לעיל בחלק אורח־חיים סימן כ"א סעיף י"א) ולא רק שבמעמד ומושב, אלא גם נוסח המספדות שאומרים בשבעת ימי האבל אחרי המנחה (כדלקמן סימן קפ"ז סעיף ח'). גם בין השמשות שלהם. הרי מנהגינו שאומרים 'מספדות' בחרוזים בין מנחה לערבית, כגון אהובי וחמודי וכו' אהוב ירחמו וכו'. ובין מנחה לערבית בליל ר"ח, ובמוצאי ר"ח, אין אומרים.

אם־כן, אם תאמר לגבי מחר, מה הבעיא? נוריד את נפילת פנים? יוצא שח"ו אתה גורם לשינוי נוסף, כי נפק"מ להספד, ח"ו שלא נצטרך, כי לפ"ז גם לא יגידו את ההספד. ומה עם כבוד הנפטר?

ממילא, כיון שיש לכך השלכה גם לגבי דברים אחרים, לכן חושבני אדרבה, שצריך להשאיר את העניין על מתכונתו, וכפי משמעות הפוסקים, כי לא נשמע דבר זה, כי לא דנו בכלל לגבי העניין הזה של נפילת פנים.

בקיצור, המסקנא היא כי צריכים לומר מחר נפילת אפים, גם בשחרית וגם במנחה.

שאלה מהקהל: האם ישנו עניין לשמוח מחר?

תשובת מרן שליט"א: לא. תלמד טוב, פִּקּוּדֵי יְ"יָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב [תהלים י"ט, ט']. זהו מה שצריך. אין עניין לעשות איזה דבר מסויים ביום זה, שהרי גם הסעודה אצלם זהו דבר המסופק. לפי מהרלב"ח וסיעָתו, מחר לא צריך לעשות כלום אפילו בירושלם.