גשמים בימי העומר – סגולה לרפואה שלימה, המקור לזה, והאם צריך לברך על מים אלו

גשמים בימי העומר – סגולה לרפואה שלימה, המקור לזה, והאם צריך לברך על מים אלו

מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א מוצש"ק בהר בחוקותי  התש"ע

למעשה, אנחנו בימי ספירת העומר, וצריכים לדעת לנצל את הימים האלה. אלו ימים שמדרגתם גבוהה מאד. יש בהם תועלות בהרבה דברים, גם ברוחניות ואפילו בגשמיות. מובא בספרים, שאם יורדים גשמים בימים שבין פסח לעצרת, זו סגולה לרפואה שלימה. דהיינו, אם בתקופה הזאת יורד גשם, אפילו שהזמן אינו זמן של גשם, יש בהם סימן לרפואה שלימה. הדבר מובא בכמה ספרים, אבל המקור העיקרי הוא בספר מדרש פינחס. גם מאבא מארי זצ"ל שמעתי את זה, והוא אמר שזה רמוז במלה עֹמֶר, עמר אותיות מרע. מרע, כמו שכיב מרע. כתוב בפסוק 'ויוגד ליעקב הנה אביך חולה', התרגום הוא מרע. או כמו שכתוב בגמרא, דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. ובעצם צריכים לדעת, שכל מלה שכתובה בתורה, כמו המלה עמר, חוץ מהפשט, תמיד האותיות של התורה רומזות את הכל, את כל המשמעויות שכלולים בה. עמר, יש בזה סגולה לרפואה שלמה. כך כתוב בספר מדרש פינחס (למה"ר פינחס מקאריץ). כדאי לדעת את הדבר. מדברים בעיקר על רפואת הגוף. אבל בימים האלו יש גם סגולה לרפואת הנפש. מדרש פינחס, אחד הצדיקים שחי בערך לפני מאתיים שנה, אולי קצת פחות, כותב כך, רפואה גדולה לכל התחלואים לעמוד בגשם היורד מן הפסח ועד העצרת, ולגלות קצת ראשו כדי שירד הגשם על ראשו, וגם לפתוח פיו בכדי שירד הגשם לתוך פיו ממש. אתם שומעים. אדם עומד בגשם, אם יש לו מגבעת או דבר שמכסה לו את הראש, שיגלה קצת את ראשו כדי שחלק מהמים יפלו לו על הראש ממש, וגם יכנסו לתוך פיו.

מה אתם אומרים, צריך לברך? נכנסו כמה טיפות לתוך הפה, צריך לברך? הרי יש דין של השותה מים לצמאו. יש בפוסקים נידון אם אדם שותה מים בגלל שחם לו, הוא לא צמא, הוא שותה מים קרים כדי לקרר את הגוף, או בחורף כשקר מאוד הוא שותה מים בשביל לחמם הגוף, לפענ"ד ההלכה היא שלא מברכים (עי' בארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך חמישי הל' ברכות הפירות ס"ק פ' דף רכ"ג). כשאדם שותה משקים שיש להם טעם טוב, צריך לברך עליהם. אבל מים, כיון שאין בהם טעם, ממילא התועלת שלהם היא רק כאשר הוא שותה את המים לצְמָאו. המי"ם בקמץ, כלשון הפסוק 'ולצְמָאי ישקוני חומץ'.

חידוש גדול אומר הגר"א, דבר שלא שמים לב אליו. הרי ידוע שמי ששותה מים, מברך ברכה אחרונה אם שתה שיעור רביעית. אבל לפעמים אדם שותה מים, והוא ממשיך לשתות את הנשאר בכוס, לא בגלל שהוא רוצה להמשיך לשתות, חצי רביעית היה מספיק לו, את החצי השני הוא שותה כדי לגמור את הכוס, או כדי שלא ילך לאיבוד. יוצא שאת החצי השני לא שתה בשביל שהיה צמא. אומר הגר"א, לא יברך ברכה אחרונה (מובא בבארות יצחק שם דף רכ"ד). צריך לשים לב לזה.

בכל אופן, לגבי ברכה ראשונה, הדין הוא שמברך רק אם שותה בשביל שהוא צמא. אבל אם אדם רוצה לבלוע כדור שהכניס לפיו, ובעצם הוא לא צמא, לא יברך. אם הוא גם צמא, יש לו שתי מטרות, גם שהוא צמא וגם שרוצה להבליע את הגלולה, יכול לברך.

אם כן הנידון שלנו, לכאורה תלוי גם כן בזה. אם הוא מתכוין רק לרפואה והוא לא צמא, כמה טיפות מה יועילו לו, לא יברך. אבל אם הוא נהנה מזה, נעים לו, הוא מרגיש שיש לו תועלת מזה שנכנס לו כמה טיפות לפה, אפילו על טיפה אחת צריך לברך. כמו שברכת אשר יצר היא אפילו על טיפה אחת. אם אדם צריך לנקביו, אפילו על טיפה אחת צריך להודות לקב"ה שנפלטה מהגוף. וזה הכלל בכל המאכלים והמשקים, אפילו כלשהו. אם  אדם אוכל אפילו משהו לחם, ג"כ מברך המוציא. אבל מאידך, אם בירך ולא היה צריך, זה ברכה לבטלה.

שאלה מהקהל: אבל כתוב שאם יצא ניסן וירדו גשמים, זה סימן קללה.

הרב: נכון. זו משנה במסכת תענית שלכאורה סותרת. אבל, הפוך בה והפוך בה דכולא בה. אתם שואלים טוב. תמיד צריכים להפוך בה, להגיד שלכאורה זה הפוך, שיש קושיא. אתם יודעים, תמיד כל דרשן שמתחיל להגיד איזה פסוק, אומר כי יש עליו קושיא. כל דבר, 'אם בחוקותי תלכו' יש איזו קושיא. בסוף יוצא שכל התורה כולה קשה מהתחלה עד הסוף. בכל פסוק יש קושיא. מי שיפתח את כל הספרים, בראשית, יש קושיא. מה, אכן זה כך? אינני יודע אם הסברתי את השאלה טוב, אבל תבינו לבד. כל פעם שמביאים איזה פסוק, או מאמר הכי פשוט, הכי ידוע, פתאום יש עליו קושיא. אבל אכן זו התורה. המדרש שמואל אומר, שזו שיטת הלימוד. כך צריכים באמת ללמוד. הפוך בה והפוך בה, ואנחנו מוסיפים והגי בה, דכולא בה. כל מה שאתה לומד, אתה צריך להגיד שבעצם היה צריך להיות הפוך. כי אם זה לא היה צריך להיות הפוך מהשכל, למה צריכים לכתוב את זה, הרי זה פשיטא. על כרחך, אם כתוב כך בתורה, אם כתוב כך בחז"ל, צריך להיות הפוך ממה שאנחנו מבינים. זה השלב הראשון. והשלב הבא הוא, והפוך בה, תהפוך בחזרה, להבין באמת למה התורה אמרה כך.

א"כ מה שאתם אומרים זה קושיא, אבל וכי ח"ו שנעלם מעיני קדשו משנה מפורשת וידועה לכל בר בי רב. על כרחך, ההסבר הוא שתלוי, מה שכתוב סימן קללה זה לתבואה, אבל לבני אדם זה רפואה. חוץ מזה, יכול להיות שיש הבדל בין ארץ ישראל לחו"ל. הרי יש ארצות שהגשמים יורדים דוקא בקיץ, לא כמו אצלינו. יש כמה ארצות שאצלם עונות השנה אחרת מאיתנו. קשה פה עכשיו לדון על מה הוא מתכוין. אבל בפשטות הדברים משמע, כיון שהגשם הזה לכאורה בא לא בזמנו, אבל כל דבר שהקב"ה עושה, זה בחסד. אפילו דבר שאתה חושב שהוא רע, בעצם יש בו דבר טוב. בכל אופן נאמנים דבריו. צריך אמונת צדיקים. גם אם אתה לא מבין ולא יודע, תאמין.

וממשיך ואומר, ומן עצרת ואילך צריך לברור איזה גשמים טובים, דהיינו גשמים היורדים בזמן שהארץ צריכה להם הם טובים ג"כ לתבואה, והוא מביא לשון הזוהר פרשת תזריע, אבל זה לא כתוב שם. הדבר הזה מובא בעוד ספרים, גם בספר ילקוט הפלאות, גם בספר אדני פז, גם הפסקי תשובות מביא זאת בקיצור, בהערות.

אולי יש עוד ראיה לדבר, מהמהרש"א במסכת יבמות. לא ראיה מפורשת אבל באופן כללי. הרי כתוב שתלמידי רע"ק מתו מפסח ועד עצרת, ויש גירסא ועד פרוס עצרת. אצלנו כתוב כמו הנוסחא של ספרי ספרד, ועד פרוס עצרת, שזה עד ל"ג. דנים כל המפרשים, למה חז"ל היו צריכים להגיד שהם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, מדוע צריך לדעת מתי הם מתו? יש הרבה תירוצים על השאלה הזאת. אחד התירוצים אומר הבן יהוידע, כי חז"ל רצו להגיד לנו, שבגלל זה צריך לעשות עניינים של אבילות בימים האלה. ומפה התחיל המנהג להימנע מנישואין, ואח"כ נוספו במשך הדורות כל המנהגים האחרים, כאבל על תלמידי רע"ק. אבל מהרש"א אומר, שזה בא להראות שהייתה פה השגחה פרטית. כי הימים שבין פסח לעצרת הם בבחינת ימים של רפואה, ואם הם מתו דווקא בימים האלו, שהיו צריכים להיות חזקים יותר ובריאים יותר, משמע שזה נעשה בהשגחה פרטית, ושמתו בגלל העוון. כך המהרש"א מביא במסכת יבמות. ממילא יש כאן קצת ראיה שהימים האלו הם ימים של רפואה, כמו שהבאנו.