בירור שיטת מהרי"ץ בנוגע לתספורת בימי הספירה

בירור שיטת מהרי"ץ בנוגע לתספורת בימי הספירה

מתוך משא קודש של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן

ביומא דהילולא ה-205 למהרי"ץ זצוק"ל, כ"ח בניסן ה'תש"ע ב'שכ"א

כשמדברים היום על תורתו של מהרי"ץ, צריכים להתחיל את הדבר הראשון, בעניין ספירת העומר. כידוע, יש תשובה ידועה של מהרי"ץ בנושא של התספורת בימי העומר. זו אחת התשובות המפורסמות שלו. בד"כ אנשים שמחפשים קולות, נתפסו לתשובה הזאת, שמהרי"ץ מתיר להסתפר בעומר, והם המשיכו עם זה, שגם אפשר לגלח את הזקן בעומר, דברים שבעבר לא היו ולא נשמעו. אבל העניין הזה, שהוא התיר את התספורת בעומר, זה אחד הפסקים הכי מפורסמים שלו. אני זוכר את זה מילדותי, שכולם היו מצביעים על שושנת המלך שמופיע על השתילי זתים, שכותב מנהגינו הקדום להסתפר בכל ערב שבת בימי העומר וכו', נתפסו על זה. אבל טוב, מהרי"ץ התיר, התיר. אבל מה הוא התיר? התיר את הגילוח של הראש, תספורת. אבל מה, תשים לב, תגיד את האמת, אתה אכן מסתפר כל ערב שבת? על מה אתה מדבר? הרי בלאו הכי אתה מסתפר פעם בחודש, אז על מה הנדון? תסתפר בערב פסח, עד ל"ג בעומר זה שלשים ושלשה ימים. כי הרי בד"כ אתה לא מסתפר כל שבוע שבועיים. לא חיפשו להבין, חיפשו היתרים וקולות.

אבל ברצוני לעמוד פה יותר מזה. בשנים האחרונות, אני שומע תלמידי חכמים, שאומרים שמהרי"ץ התיר להסתפר בכל ימות העומר, לא רק בערב שבת. זה כבר דבר שמקומם. אגיד לכם למה, כי לצערינו, ישנם אנשים שטחיים, אפילו שהם מעיינים כביכול בספרים, אבל העיון הוא לא אמיתי, אינו יורד לשרשם של דברים. דהיינו, נכון שכנראה בדורות הראשונים בעבר, קדמונינו הסתפרו בכל ימי העומר, ואולי כל ימות השבוע, אינני יודע. בכל אופן בתקופה של מהרי"ץ, שהוא מדבר עליה, הסתפרו רק בערב שבת. בזמן מהרי"ץ, המנהג היה להסתפר כל ערב שבת. ומנהג זה התייסד על פי הקבלה. על־פי הספר חמדת ימים. ממילא כאשר דנו אם להסתפר בימי העומר או לא, במציאות היה מדובר רק על ערב שבת. כי בלאו הכי ביתר ימות השבוע לא הסתפרו, לא היתה מציאות שהסתפרו. בתקופה שאחרי מהרי"ץ, הדבר נחלש, ולא הסתפרו ממש כל ערב שבת, מעטים הסתפרו. בד"כ הסתפרו כל שבועיים. לא כל ער"ש באופן קבוע, כמו שנתייסד על פי בעל החמדת ימים. הכל קצת נחלש אז, ביראת  שמים, בקדושה, וגם בכל מיני הנהגות של קבלה שקצת נחלשו. לכן חלק הפסיקו עם זה, כי זה לא מבוסס על פי ההלכה, לכן זה לא כ"כ החזיק. אבל בזמנו של מהרי"ץ כך היה. גם בזמן אבן ספיר, הוא כותב בספרו שהיו מסתפרים כל ערב שבת, ומדובר לפני מאה וחמשים שנה בערך. אבל הבסיס נשאר כך, שאם הסתפרו בכל שבוע, זה היה רק בערב שבת. לא בכל ימות השבוע.

צריכים לדעת הקדמה אחת. המנהג הזה, להסתפר כל שבוע לכבוד שבת, היה בעיר צנעא ובעוד מקומות שהיו להם את ההנהגות של העיר צנעא. דהיינו תושבים משם שעברו למקומות אחרים. אבל ברוב קהילות תימן, לא היה דבר כזה, לא הסתפרו כל ערב שבת. וגם אם הסתפרו, בכל אופן היה מרחק של חודש, חודש ושבוע, חודש וחצי. יש פה אנשים שיכולים לאשר את מה שאני אומר, שעוד זוכרים. בכל אופן זה ברור כשמש בצהרים. רק שלצערינו, המנהגים בדור שלנו התבלבלו לגמרי.

אתן לכם דוגמא. פעם מישהו הפיץ שמועה ואמר, החליטה שעושים התימנים כפי דעת הרמב"ם, יש הרבה מקומות שלא עשו חליטה. הוא אומר, במחוז כך וכך לא עשו חליטה. מעניין. התפלאתי. הלכתי ושאלתי מישהו מאותו מחוז, יהודי זקן יודע ספר, תגיד לי אצלכם נהגו לעשות חליטה או לא נהגו לעשות חליטה? אמר לי, לא עשו חליטה. אמרתי לו, תגיד לי, אז איך בשלתם את הבשר? אמר לי, היינו מרתיחים את המים היטב, ואח"כ שמים את הבשר בתוכו וכו'. הוא לא אמר את המלה חליטה, אבל זה מה שהוא עשה. אם תדבר איתו ככה, תברר את האמת בצורה יסודית, תגיע אליה. אבל אל תקשקש קשקושים. אם לא מבררים לדעת באמת, הרב הזה איפה היה חי? איך היה המנהג שלו?

בכל אופן, העיקר הוא שאני רוצה לשלול את הטעות הזאת שהפיצו, שכביכול לפי מהרי"ץ מותר להסתפר כל ימות השבוע. אין דבר כזה. מהרי"ץ מתחילת התשובה ועד סופה, מדגיש תמיד שההיתר הוא לכבוד שבת. אכן מהרי"ץ לא כתב את המסקנא בצורה ברורה ומפורשת, למדנו כך וכך, ואולי זה גרם לפירושים לא מדוייקים. יכול להיות שגם התשובה שלו ארוכה מדי, אולי קצת התעייפו בדרך להבין מה בדיוק הוא התכווין, ומאיפה. אבל כבר מיד בתחילת סימן ע"ו, הוא מתחיל עם הרדב"ז, שיש היתר לכבוד שבת. הרב הגדול הרדב"ז והר"מ לונזאנו כתבו דכמה קהילות מסתפרים בכל ע"ש לכבוד שבת. ובהמשך, גם אם הוא מביא צדדים מסוימים אחרת, אבל ברוב המקומות הוא מדגיש את העיקר וכותב, מצוה לגלח השערות כשהן גדולות לכבוד שבת, שזהו מכלל העונג. אתה לא יכול לקבל מנהג שסותר דברי נביאים וקראת לשבת עונג. המנהג לא דוחה את המצוה. אם המצוה מתבטלת בגלל מנהג, בודאי שהמנהג לא תופס. ומכאן יתברר לך דהאיי מנהגא כיון דיש בקיומו הפסד מצוה לגלח בע"ש, אינו מנהג כלל. וא"כ לפי זה א"צ התרה כלל. הוא כבר מצדד שאולי אפילו לא צריך להתיר את זה, זה מותר מאליו. וזה המהלך. וגם סופו של הדבר הוא מסיים, כ"ש כאן דאדרבה ראיות מכריחות דאין לבטל עונג שבת משום הא, ואדרבה איכא הפסד מצוה. ז"א, רוח הדברים ברוב המקומות, שעיקר ההיתר הוא לכבוד שבת. כך הבינו גם המקצרים של תשובותיו, בעל תורת חכם ובעל שושנת המלך. אם כן, גם אם יש היתר כזה, אמרנו שזה רק לאלו שנהגו להסתפר לכבוד שבת. ואלו שלא נהגו כך, הם קיבלו את המנהג הזה ברצון. כל הכפייה מה שהיה, היתה רק בעיר צנעא. במקומות אחרים, המנהג הזה לא התקבל בכפייה, אלא התקבל ברצון. מאה שנה לפני מהרי"ץ כבר מזכירים זאת חכמי תימן. מהרי"ו מזכיר מנהג זה, ומובן שהתקבל בלי לכפות אותם. לא היו צריכים לכפות אותם, משום שבלאו הכי הם הסתפרו אחרי חודש. כל הכפייה היתה רק במקום שנהגו להסתפר כל ער"ש.

רק מה, אנחנו מכל התשובה הארוכה הזאת של מהרי"ץ, הוצאנו הלכה. כיון שבזמנינו, בלאו הכי לא מצוי שאנשים יסתפרו כל ער"ש, על פי זה כתבנו בשו"ת עולת יצחק וגם בשע"ה, שאנשים שמשום מה שכחו, היו טרודים ולא הסתפרו לפני פסח ושערם מגודל, והם סובלים מהשיער, א"כ לכבוד שבת יש להם היתר. אבל רק אם זה לכבוד שבת. והכל ע"פ דעת מהרי"ץ. למרות שבתימן היו כאלה שלא הסתפרו, גם אם סבלו, אפילו שהיה קשה להם, ואפי' אם לא הסתפרו לפני פסח, עדיין המשיכו ולא הסתפרו עד ל"ג או עד ערב שבועות. היו שלא הסתפרו למרות הקושי. אבל לפי דעת מהרי"ץ, המנהג הזה לא תופס, אם הדבר שולל את כבוד שבת. בפרט שזה על תלמידי רע"ק, יש פה גם פילפול שלם גבי אבילות ישנה וכו' וכו'. אולי לא נכנס לכל פרטי הפרטים של הדברים, אלו דברים עמוקים, מי שיראה זו תשובה ארוכה בשו"ת פעו"צ חלק ב' סימן ע"ו.

בכל אופן זאת המסקנא להלכה למעשה. הדברים הללו, לפי עניות דעתי, ברורים כשמש בצהרים. אף אחד לא יכול לקחת על עצמו אחריות.

צריך אולי להדגיש דבר מסויים, יש הרבה דברים שהשתנו, מנהגים, מהדורות הראשונים לדורות האחרונים. השיטה של מהרי"ץ, והשם צאלח רומז על זה, צאלח פירושו כמו שאומרים בערבית צולחה, עושים פשרה. השיטה של מהרי"ץ, לעשות פשרה בין מנהג הקדמונים למנהג האחרונים.

דהיינו, הרי בעבר היה רק את המנהג לא לעשות נישואין בימי העומר. למרות שלמנהג הזה אין מקור מפורש בגמרא, רק הגאונים מזכירים אותו. הרמב"ם משום מה התעלם ממנהג זה ולא הביאו, למרות שר' יצחק גיאת כותב אותו. הם כותבים שזה מנהג בכל תפוצות ישראל לא לשאת נשים בימי העומר, אבל הרמב"ם השמיט דין זה, ולא ידוע למה. בכל אופן הגאונים כותבים ע"פ הגמרא במסכת יבמות שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד עצרת, או שיש גירסא עד פרוס עצרת, דהיינו חצי הימים, ועל פי זה נהגו כל ישראל לא לשאת. רק בדורות היותר מאוחרים, התחיל המנהג לא להסתפר. לכן בטור כתוב, יש מקומות שנהגו. יותר מאוחר נכנסו עוד מנהגים, לא לשיר, לא לקנות דברים חדשים. חומרות שלא כולם נהגו אותם.