דקדוקים בקריאת טעמי אמ"ת (א'יוב מ'שלי ת'הלים), ונפק"מ להלכה

דקדוקים בקריאת טעמי אמ"ת, ונפק"מ להלכה

מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א מוצש"ק שמיני התש"ע

מה הדין, ילד קטן שגנב או גזל כשהיה בקטנותו, ונזכר כשהגיע לגיל 13, לגיל עשרים או ארבעים. נזכר שכשהיה קטן היה מעשה כזה וכזה, הזיק למישהו, גנב ממישהו, האם חייב לשלם או לא חייב לשלם?

יש בזה חילוקי דעות, והלכה למעשה אנחנו פוסקים שאינו חייב לשלם. כיון שהיה קטן, קטן פטור מכל המצוות. אבל מה? ראוי שישלם את הגזילה אשר גזל, או את העושק שעשק, או את הנזק שהזיק. כמובן שאם הדבר הגנוב קיים בעין, צריך הוא להחזיר את מה שגנב. אבל אם הדבר שנגנב כבר אינו קיים, האם צריך להחזיר את השווי, אם יודע ממי הוא גנב, הלכה למעשה לפי שיטתנו, הבאתי זאת בס"ד בשלחן ערוך המקוצר, חלק חושן משפט (חלק שמיני) סימן רכ"ב הלכות גניבה וגזילה סעיף י"ח. קטן שגנב איזה דבר, אם הוא בָעין מחוייבים להחזירו. זו הגירסא שלנו, בקמ"ץ תחת הבי"ת. דבר שנראה בעין, דהיינו שהחפץ עודנו קיים. ואם אינו בעין, פטור אף לאחר שיגדל. אך טוב ממידת חסידות לשלם כשיגדל.

האשכנזים פוסקים שזו חובה מצד הדין להחזיר. אבל לדידן, זה רק מידת חסידות. הדבר תלוי במחלוקת גדולה, ומי שיראה לפי הציונים שפה (בעיני יצחק), יבין. בכל אופן אנחנו פוסקים שזו רק מידת חסידות. והוא הדין לקטן שהזיק ממון. וכן אם עשה שאר עבירות בקטנותו, לא רק בין אדם לחבירו, נזיקין גזילה וגניבה, אלא אם עשה עבירה אחרת, כשיהיה בר הבנה טוב שיקבל עליו איזה דבר לתשובה. כתבתי בלשון טוב. זו לא הלכה.

עוד מעט נראה, למה זה נוגע, ולמה הבאתי את זה פה.

התחלנו לקרוא היום ספר משלי. מסכת אבות וספר משלי. זו תקנת קדמונים, לקרוא אותם בימים אלו, שיש בהם ענייני מוסר, וכהכנה לקראת מתן תורה. גם פטירת תלמידי רבי עקיבא חלה בתקופה הזאת שמצטערים עליהם, וגם זה כהכנה למתן תורה. חייב שיהיה לימוד בזה כדי שנבין איפה אנחנו עומדים.

בתחילת השיעור פתחנו בהלכה, ועוד מעט אסביר למה פתחתי בהלכה זאת.

בקריאת ספר משלי, לצערנו הרבה אנשים, אני חושב רובם ככולם, אינם יודעים לקרוא נכון את טעמי אמ"ת. אני מדבר אפילו על הדברים הפשוטים שיש בטעמי אמ"ת. לא אכנס עכשיו ללמד את כל הדברים האלה, אפשר ללמוד, זה כתוב בספרים, אבל רק נקודה אחת, בשביל שנגיע מן הקל אל הכבד.

הרבה אנשים, אפילו יודעי ספר, אינם יודעים זאת. אמנם בספר משלי שבידי, שיצא לאור על ידינו, הספר כבר מפוסק לפי החלוקה של הקטעים, ממילא יודעים. אבל למשל רובם ככולם לא ידעו, אני חושב גם היום לא יודעים, שבפסוק 'אם יאמרו לכה איתנו' (א',י"א) שהטעם נקרא עולה ויורד, והוא טעם מפסיק. צריך לפסק, ולדעת שהטעם עולה ויורד הוא טעם מפסיק. וכמובן אותו הדבר בספר בתהלים ובספר איוב. רובם ככולם אינם יודעים זאת.

אבל כעת אני מדבר על דברים יותר דקים. גם אלו שיודעים פחות או יותר את הדברים, אבל יש עוד דבר שצריכים לדעת. בפרק א' פסוק א', 'לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה'. תגידו אתם, איך קוראים? מישהו פה קורא, והוא מפריד במלה 'לדעת'. למה אתה עושה 'לדעת, תורה ומוסר'? הוא אומר שככה קוראים העולם. טוב, אני לא מכיר את העולם הזה. יש אנשים שכנראה ממציאים טעמים מעצמם. קוראים לפי הבנתם. הכי הרבה יש קוראים 'לדעת חכמה, ומוסר'. למה? כי זה שופר הולך. מי שיודע, כשיש שני שופרות רצופים, מפסיקים בשני. לדעת חכמה, ומוסר. להבין, אמרי בינה.

אבל השאלה היא, מה נפשך, א"כ למה אין פה טעם מפסיק? הרי במלה 'להבין' יש טעם שנקרא רביע מוגרש, דהיינו גם רביע וגם גריש. רביע מוגרש, זה יפריק. א"כ אם צריך להפריד, למה עשו שופר הולך במלה 'חכמה'? 'לדעת חכמה ומוסר', היה צריך להיות במלה 'חכמה' רביע מוגרש, או טעם מפסיק אחר.

עוד דוגמא, בפסוק שהתחלנו פרק א' פסוק י"א, 'אם יאמרו לכה איתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם'. שמה המלה 'נצפנה' בטעם טפחא, 'לנקי' הטעם שופר הולך, א"כ איפה מפסיקים?

[הציבור עונה לרב] הרב: פה עונים לי כל אלה שיודעים. אלו שלא יודעים, שותקים. [אמנם יש כאלה ששותקים אף שיודעים, מפני שכבר ממילא מעירים ע"ז. וגם שלא להתגאות להראות לכל שיודעים]. בכל אופן, כשאני שומע אנשים קוראים בביהכ"נ, אני שומע הרבה קוראים 'נצפנה, לנקי חנם'. כי זה טפחא. נכון, טפחא היא תפריק, אבל צריך לדעת שזה רק בעשרים ואחד ספרים. משא"כ בספרי אמ"ת, תהלים משלי ואיוב, הטפחא לא מפרידה. רק טפחא שבאה בהתחלת המלה, דהיינו לפני המלה, היא מקבלת שם אחר, קוראים לה דחי. כי הוא נדחה ממקומו, ואז זה יפריק.

עכשיו תראו בפרק י"ט פסוק ב'. את הפסוק הראשון אנחנו כבר יודעים איך קוראים. אבל בפסוק ב', קשה לדעת איך לקרוא. מי מתנדב? נו, תקרא. [אחד מהציבור קורא] 'גם בלא דעת נפש, לא טוב. ואץ ברגלים, חוטא'. ברישא, גם בלא דעת נפש לא טוב, איפה מפסיקים? אמרנו שכאשר יש שני שופרות, מפסיקים בשופר השני. אבל פה יש שופר אחרי טפחא. גם כשיש שופר אחרי טפחא, מפסיקים בטעם השני.

צריכים לדעת את הכללים. כי אם אדם יסמוך על גירסא דינקותא, הוא יצטרך לזכור את כל משלי בע"פ, ואת כל איוב ותהלים בע"פ.  וגם שיהיה לך מארי מובהק. ואכן, תדעו לכם, היו אנשים עד הדור שעבר, שידעו  את הכל בע"פ. סיפרו לי על מישהו מסויים, שבתשעה באב כשהיו יושבים וקוראים ספר איוב לפי התור, הוא יושב עם הטלית על הפנים, וכשהגיע תורו לקרוא את הפסוק שלו, היה אומר את הפסוק בע"פ. זה מפליא. היום לצערינו רובם אינם יודעים לקרוא אפילו מתוך הספר, והוא אומר את התור שלו בעל פה.

בכל אופן, את פסוק ב' קראת נכון. גם בלא דעת נפש, לא טוב. עכשיו תבינו, למה הבאתי בתחילת השיעור את ההלכה של קטן שגנב או הזיק. בקיצור שלחן ערוך, מובא הדין שדיברנו לגבי קטן שגנב, אבל הוא מביא עוד הלכה, מה הדין אם עשה אדם עבירה בקטנותו, האם צריך לקבל עליו כשגדל איזה דבר לתשובה? והוא אומר, כן. לא חייב, אבל זה טוב. והוא מביא, שעל זה נאמר 'גם בלא דעת, נפש לא טוב'. מהפסוק הזה הוא מביא ראיה.

כתבתי בשלחן ערוך המקוצר שהשמטתי דבר זה, כי זה לא לפי הטעמים. הוא קרא כך, ודרך אגב גם המצודות הסביר ככה, הוא קרא 'גם בלא דעת, נפש לא טוב'. דהיינו, אם אדם עשה דבר בלי דעת, כשהיה קטן שאינו בר הבנה, א"כ נפשו לא טובה. כלומר, אפילו שבעצם אי אפשר לחייב אותו על הדבר, אבל בסך הכל זה לא טוב לנפש. יש לו חטא בנפש, שצריך לתקן אותו. לכן, יקבע לו איזה תיקון. כי 'לא יאונה לצדיק כל און', היינו, שאפילו אם אדם עשה איזו עבירה בבלי דעת, לא התכוון ונפל לו מכשול, הדבר ח"ו גורם לו משהו לא נקי לנפש. לא חלק. למרות שמצד הדין הוא לא חייב לעשות תשובה, אבל ראוי שיעשה תשובה. ממילא אומר הקיצש"ע, בשני האופנים האלה, גם בלא דעת, אם עשית דבר בלי דעת, זה נפש לא טוב. לכן השמטתי את דבריו, וכתבתי שהדבר אינו לפי הטעמים. כי לפי הטעמים הפירוש אינו כך בכלל. אולי זה יכול להיות בדרך דרש. אם זה דרש, יכול להיות, כי בדרך דרש אפשר לחבר אפילו פסוק עם פסוק אחר ולדרוש. אפילו אתנחא לא מעכב. דרש הוא דבר שאין בו גבולות. הרי בספר תורה אין טעמים ונקודות. יש אם למסורת, ואפשר לדרוש הכל. אבל לפי הפשט, לא זה הפשט. לפי הפשט, 'גם בלא דעת נפש, לא טוב'. ישנם כמה פירושים. רש"י מסביר, שהכוונה על נפש שאינה יודעת תורה. או אם אדם עושה איזה דבר בגלל שלא שם לב, מתוך חוסר הבנה, 'גם בלא דעת נפש, לא טוב'. 'ואץ ברגלים', הכוונה אם אדם עושה דברים מתוך שהתרגל.

מדוע אני אומר זאת? כי הכלל הזה שאמרנו, הוא למעשה מפורש במהרי"ץ בחלק הדקדוק בתהלים ט"ז, על הפסוק שויתי ה' לנגדי, תמיד. ה', זה שופר הולך. לנגדי, גם שופר הולך. אומר מהרי"ץ, דע כלל זה, כי אף ששני שופרות זה אחר זה, השני מפסיק קצת, מכל מקום אין כח בו לבטל רפיות בג"ד כפ"ת שאחריו, כיון שאינו מפסיק ממש, זולתי במשך קצת להנעים סדר הקריאה. אתם שומעים? מהרי"ץ אומר, זה לא הפסק גמור. אם היה הפסק גמור, צריך היה להיות אחרי כן דגש. דהיינו, שויתי ה' לנגדי, תּמיד. אבל פה ההפסקה אינה גמורה, אלא רק עושה משך קצת להנעים סדר הקריאה. והוא הדין בשופר שיבוא אחרי הדחי אשר יבא אחר ניקוד התיבה, כגון 'כי לעולם, חסדו', שדינו כדין שני שופרות. ואומר מהרי"ץ, כך קיבלנו קריאתו, וכך לימדתי ברבים. זו מסורת מיוחדת שיש לחכמי תימן. לפי מיטב ידיעתי, שני הכללים בשלימותם שאומר מהרי"ץ, לא מוזכרים בספרים [רק הראשון, מובא בהקדמת מנחת שי לתהלים, בשם ספר קדמון, וכדלקמן]. אבל מי שיבדוק, בכל מקום בתהלים משלי ואיוב, יראה שרק לפי כלל זה מתיישבת ההבנה של הפסוק. דהיינו, אם לא קוראים כך, הרבה פעמים משתבשת ההבנה. והסברא מוכיחה שאכן, מקום ההפסקה הוא בשני. אבל מהרי"ץ לא אומר זאת מסברא, אלא שכך קיבלנו. זו היתה מסורת הקריאה.

ממשיך מהרי"ץ, ועתה יצא לאור ספר יסוד הניקוד, וראיתי לו שם דף כ"ט עמוד ראשון, דָּרַך דֶּרֶך קבלתינו, אלא שכתב שהם מפסיקים לגמרי לבטל רפיות בג"ד כפ"ת, ושטעות נפל בספרים שהרפו אותם, ושפתיים ישק. אלא דבענין הרפיות, במקומי אני עומד. כי כן הוא בכל ספרינו, גם בירושלמיים וכל הדפוסים. ויספיק לך כלל זה לכל ספרי אמ"ת. אומר מהרי"ץ, יצא ספר חדש, נקרא יסוד הניקוד. והספר הזה הוא דרך דרך קבלתנו, הולך בשיטה כמו הקבלה שלנו, אבל הוא קיצוני, הוא אמר שזה מפסיק גמור. דהיינו, שצריך להיות אחרי זה דגוש. אלא, אומר מהרי"ץ, דבעניין הרפיות במקומי אני עומד. אני לא מסכים איתו. למה? כי כן הוא בכל ספרינו גם בירושלמיים ובכל הדפוסים.

תראו, ברוך ה', השבוע מישהו הביא לי את הספר יסוד הניקוד. של מהרי"ץ בעצמו. מפליא. זה ספר ישן נושן, שמהרי"ץ חתום על זה. הוא כותב בשער, קנין הצעיר יחיא בן אמ"ו כה"ר יוסף צאלח נע"ג. הספר הזה, יסוד הניקוד, חיברו המדקדק הגדול התורני כמהר"ר שלמה הכהן, נקרא זלמן הנא, בן יהודה לייב ש"ץ, נדפס באמשטרדם בשנת ת"צ. מהרי"ץ כתב שעכשיו הוא יצא לאור, בזמנו זה היה ספר חדש. פתחתי וראיתי, ואכן זה נמצא כאן בדף כ"ט עמוד א'.

היה לי קצת מוזר לשונו של מהרי"ץ, למה הוא אומר שהוא 'דרך דרך קבלתינו'? כאילו הוא דורך בדרך שלנו. תגיד שהוא כותב כמו שאנחנו אומרים.

למעשה, הספר יסוד הניקוד, שמחברו נקרא הרז"ה, הוא היה מדקדק גדול. כמדומני כי הספרים שהוא חיבר, רק בדקדוק הוא עסק, אולי ממלאים תא שלם. בד"כ האשכנזים לא מדקדקים. כידוע, רוב אלו שעסקו בדקדוק היו ספרדים. ר' אליהו בחור אומר, אם תמצא אשכנזי מדקדק, זה כמו שיעלה שיער בכף היד, או שיעלה חמור בסולם. אין דבר כזה. ממילא כשכבר קם אחד, הוא עושה כנראה כנגד כולם. בכל אופן, הוא היה חריף מאד, בעל סברא ומפולפל, והוא המציא כללים בדקדוק. לכן היעב"ץ, כשעשה מלחמה נגד רבי יהונתן אייבשיץ, עשה מלחמה גם נגדו. אבל פה היעב"ץ צדק. כי במחילה מכבודו, הוא פרץ גדרות. מרוב שהיה בעל סברא, לא היה איכפת לו מסורת, ולא כלום.

כגון בנושא הזה. מהרי"ץ גברא רבא, ובחלק אכן הסכים איתו, אבל מדוע הוא עושה שיהיה דגש? לא איכפת לבעל יסוד הניקוד שבכל הספרים זה רפה. הוא אומר, לא, זה טעות, צריך להיות דגוש. מה? אתה מחליט ומבטל את המסורת של כל עם ישראל?

אבל הוא בא עם סברות, עם הגיון. הוא מביא כלל שכתוב במדקדקים הראשונים, אינני יודע מי הם, אינו מציין מי הם בדיוק, שבספרי אמ"ת, הנעימה הסמוכה לאתנחא וסוף פסוק דינה כטפחא, בגלל קוצר הפסוקים. הוא אומר כלל, כיון שבתהלים ובמשלי ובאיוב, המיוחד בהם שהם פסוקים קצרים, לכן צריך להיות הפסקות. כמו בתורה, למשל לא, תרצח. לא, תאכלנו. בגלל שהפסוק קצר, חייב להיות טעם מפסיק. דהיינו, לכלל שמהרי"ץ מביא בקבלה ומסורת, הוא הגיע בעצמו, מסברא שלו. לפי הכלל שהביא מהמדקדקים הראשונים. ולפי זה הוא אמר, שבספרי אמ"ת, כל מקום שיש נגינה קצרה, תמיד צריך להפסיק. והוא מביא דוגמאות. אל תבטחו, בנדיבים. אל תגעו, במשיחי. זה מתאים לשיטתנו, יש טפחא ויש שופר. וניער פרעה וחילו, בים סוף. פרעה וחילו זה שני שופרות. ה' יברך את עמו בשלום. והרבה עמו פדות. הרודד עמי תחתי. לכל אשר יקראוהו באמת. זמרו לאלדי'נו בכינור. הכלל הוא, לא יתכן מהירות הנקרא בפסוקים הקצרים. לכן כל מלה שהיא בנעימה הסמוכה לאס"ף, דהיינו, אתנחא סוף פסוק, וכו' הרי היא דגושה. אבל אח"כ הוא אומר, ועם היות שבספרים שלנו לא נמצאו בדגש, בכל הספרים זה הרי רפוי, כמו שמהרי"ץ טוען, היינו לפי שהסופרים חשבוהו לטעם משרת. לדבריו, הם חשבו שזה יסיר (יוליך), אבל זה צריך להיות יפריק (יפריד), ואם כן צריך להיות דגוש. מה איכפת לו מה שיש בספרים, הוא טוען שצריך להיות דגוש.

דרך אגב, לכן הוא גם ביטל את הגעיא. כל הגעיות שיש, וְͅכל תמונה, לְͅכל הבהמה, לא היה נראה לו כל הגעיות האלו, אז הוא ביטל אותם. האשכנזים שכחו מזה, כבר לפני שלש מאות שנה. נשכח מהם בהשפעתו. וגם הכלל של שוא מרחף, מה שהיום מלמדים בבתי הספר, זה בא ממנו. אלו המצאות שלו. הוא המציא כללים. מכח שעסק כל כך בדבר והתעמק בזה, וגם שהיה בקי בתנ"ך, ממש מומחה, ממילא יצאו לו גם דברים חדשים, נגד מה שהיה מקובל בישראל. ומהרי"ץ נגד זה.

בתשובה לשאלה מהקהל: שוא מרחף זה כמו, עַבְדֵי. דהיינו, הרי בד"כ אחרי שוא נח, בא דגש. אחרי שוא נע, בא רפה. א"כ למה אומרים "עבדי" ברפה, או "ויברך", היה צריך להיות אחרי שוא נח בדגוש, כמו משפּט. צריך להיות דגוש. אז הוא המציא, שמלבד מה שיש שוא נע ושוא נח, יש עוד שוא מרחף. ז"א יש משהו באמצע. אבל אנחנו אומרים שהכלל אינו כך. הכלל הוא, וכך כתוב במסורת הקריאה, אחרי שוא נע, יבוא רפה. אחרי שוא נח, לפעמים דגש ולפעמים רפה. אבל הוא לא הסכים לכלל הזה, ולכן נתן הסבר למה יש מקומות שלפעמים זה רפה. כי אצלו הכלל הוא, שאחרי שוא נח חייב לבוא דגוש.

ישנם כאלה שאומרים ערבּית, או אפילו במגילת אסתר, חרבּונה, שרבּיט, כל הדברים האלו באים מזה. אבל אצלנו, אלו שאומרים כך, מסתבר יותר שזה בגלל המקומות. היו מקומות, שהאנשים ההמוניים עושים את הבי"ת הרפויה, דגושה. כמו שיש הרבה אנשים אומרים אבּרהם, טובּה. זה בגלל שפת המדינה. כי הרי בשפה הערבית אין אות בי"ת רפויה, לכן זה השפיע בחלק על מבטאם של היהודים. לפעמים, אפילו באזור צנעא, ואפילו לת"ח, היתה השפעה על לשה"ק, וזה נכנס לחלק מהמלים.

ההוכחה הכי טובה לכך, שבבית הכנסת, כגון בפסוק 'ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה', אם מישהו יקרא ויבואו בּני ישראל, לא תמצא לעולם מי שיחזיר אותו, או שיגער בו על טעות כזאת. אם מישהו יגיד 'כי גּאה גּאה' יחזירו אותו, נכון? אם מישהו יגיד, 'ועתה ירא פּרעה', יעירו לו, נכון? אבל אם יגיד 'ויבואו בּני' במקום בני, וכדומה, אף אחד לא יגיד כלום. על השגיאה הזאת, מעבירים אצלנו. פעם אחת התחלתי להעיר על זה, אמר לי הר"ש צאלח זצ"ל, תעביר על זה, לא עד כדי כך. לא נשמע דבר כזה, שיעירו ויחזירו על זה. מובן שיש פה איזו חולשה מסויימת. ממילא זה לא ראיה לאלו שאומרים כל מיני מלים דגושות, כי הדבר בא בגלל השפה המדוברת שהיתה במקומם. ובעצם, כבר  בשו"ת רביד הזהב מעיר על זה. שאומרים ארץ חמדה טובּה ורחבה, אפילו ת"ח תשמע שאומרים כך. טוב, כעת לא הזמן לדבר על זה.

למעשה יוצא כך, ספר יסוד הניקוד סובר, שבתהלים כל פסוק צריך להפריד. לכן מהרי"ץ דקדק וכתב, שהוא דָּרַך דֶרֶך קבלתינו. דהיינו, בדברים מסויימים הוא מתאים לנו, אבל בדברים אחרים לא. מהרי"ץ דחה אותו בענין הרפיות, הוא כתב 'במקומי אני עומד'. נכון שזה מפסיק, אבל בשתי הגבלות: רק אם זה שופר אחרי שופר, ורק אם זה שופר אחרי דחי, או יותר נכון אחרי טפחא. אבל את הרפיות אינו מבטל, כי זו אינה הפסקה גמורה.

סייעתא גדולה למהרי"ץ בעניין זה, נמצאת בהקדמת בעל מנחת שי על ספר תהלים. דרך אגב, מהרי"ץ לא ראה את המנחת שי למרות שהיה לפניו, אבל ספרו עדיין לא הגיע אליו, או שעוד לא נדפס. מהרי"ץ לא ראה את הספר שלו. הוא היה באיטליה, והיו לו גם ספרים אחרים. ובכל זאת, בהרבה דברים הם מסכימים. משום ששיטת המנחת שי היתה, שהעיקר הוא כפי שכתוב בספרים הישנים והקדמונים. ממילא בהרבה דברים הם משתווים. אבל המנחת שי לא ראה את מהרי"ץ, ומהרי"ץ לא ראה אותו.

בכל אופן, הוא מביא בהקדמה לתהלים, בשם ספר קדמון שהדפיס מהר' אליעזר פרובינצאלו, המביא את טעמי תהלים והכללים. והוא כותב בכלל ד', כשיבואו שני גלגלים זה אחר זה, בלשון שלו שופר זה גלגל. כל מקום שמזכיר המנחת שי גלגל, הוא מתכוין לשופר הולך. בין בראש הפסוק בין בסופו, הניגון בשני. אף על פי שאינו טעם מפסיק.

א"כ יוצא לפי דבריו, שצריך לנגן בשני. והוא אומר במפורש, אע"פ שאינו מפסיק. הדבר ממש כמו שמהרי"ץ אומר.

אבל מהרי"ץ חידש לנו עוד דבר, שהכלל הזה הוא גם בשופר שאחרי הטפחא. ומפה יש רק חצי סייעתא לדבר זה.

בדקתי את ספרו של בן אשר. בעל יסוד הניקוד יכול להגיד על הספרים שלנו, אבל מה הוא יגיד על בן אשר? ואכן, בכל המקומות כתוב כמו שמהרי"ץ אומר, דהיינו כולם רפויים. לכן ברור שמהרי"ץ צודק. צריך לקבל את יסוד הניקוד רק לחצאין.

ישנו עוד דבר. תראו כמה בעל יסוד הניקוד קצת הגזים. הוא ממשיך הלאה ואומר, בשירת הים, יש הרבה מלים בג"ד כפ"ת דגוש אחרי אוי"ה, בלא מבטל. אשירה לה' כי גאה גּאה, לפי הדקדוק זה לא נכון, צריך להיות כי גאה גאה. גימ"ל רפה אחרי הה"א. מי כמוך בּאלים ה' מי כּמוך, צריך להיות מי כמוך. ידמו כּאבן, צריך להיות כאבן. נהלת בעזך. עם זו גּאלת. הוא בא ואומר, תראו איזה גאון בעל יסוד הניקוד, יש לו הסבר למה זה דגוש. מפני קוצר הפסוקים. כמו הכלל שאמר בתהלים. מאחר והם פסוקים קצרים, צריך לעשות בהם פיסוקים, כמו בשופר אחרי שופר. לפי ששירת הים נאמרה פסקי פסקי. כדאיתא בסוטה, וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל, והן עונין אחריו ראשי פרקים. משה אמר אשירה לה', והן אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה, והן אומרים אשירה לה'. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, כקטן המקרא את ההלל, והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. משה אמר אשירה לה', והן אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה, והן אומרים כי גאה גאה. יש מחלוקת בין התנאים, או שענו על כל פיסקא אשירה לה', כמו שאצלנו אומרים בהלל, הללויה הללויה. או שחזרו בדיוק כמו שהוא אמר. רבי נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו. וכיון שנאמרה פסקי פסקי, לכן הנעימה הסמוכה להפסק דינה כטיפחא. הוא אומר, כיון שבמקור שירת הים נאמרה פסקי פסקי, דהיינו כשמשה אמר, הוא פיסק זאת לשני חלקים, והקדמתי לכם כלל, שכל פסוק קצר צריך שיהיה בו הפסקה, לכן צריך להיות כי גאה, גאה. וממילא חייב להיות דגוש אחרי הפסקה.

לכאורה זה נשמע הגיוני, אבל אינני מבין, א"כ מדוע בעלי הטעמים לא פיסקו כך? למה עשו לנו טעם מחבר? ומה הוא יענה על הפסוק 'נחית בחסדך עם זו גאלת'? הרי לפי דבריו, נחית בחסדך, היה צריך להיות בּחסדך, עם דגש בדל"ת. גם לפי הטעמים שלהם זה לא כך. ז"א אני שואל בעצם שתי שאלות. א. אם הולכים לפי המקור כמו שמשה רבינו אמר, אז מדוע בעלי הטעמים, לא שינו זאת, כמו שעשו בספרי אמ"ת. שנית, לפי מה שאנחנו רואים זו סתירה מיניה וביה. נחית, בחסדך. זה בלי דגש.

אתם יודעים, דרך אגב, יש בידי מסורת, וכך נוהגים בכמה מקומות, אינני יודע אם מישהו פה שמע על זה. אם שמתם לב בקריאה שאני קורא, בפסוק 'מי כמוכה באלים ה', מי [במשיכת נעימה במי"ם] כמוכה נאדר בקדש'. שמתם לב? אינני מדבר על מה שיש לפעמים מלים שמושכים בהם את המלה, כמו 'מול סוף', 'דרך יום כה', יש מקומות כאלו. פה אני מדבר על נעימה מיוחדת, כאילו קצת עושים בסגנון מסתלסל. אני זוכר את מארי סאלם ראייבי זצ"ל, שהיה אומר לי, איך? תגיד לי איך התנועה שלה... מי כמוכה... ראיתי שאצלו זה חזק. וזאת אפילו שאין שם געיא, יש שם מארכה. בהזדמנות נסביר בל"נ מה הסיבה לזה, אבל כך היה המנהג בכמה מקומות בתימן.

אבל תראו, יש במחברת התיגאן, אתם יודעים מה זה מחברת התיגאן? הדפיסו את מחברת התיגאן הקטנה, תירגמו אותה מערבית, היא גם נקראת מחברת צנעאני. זאת הקצרה. אבל יש את מחברת התיגאן הארוכה, מה שיש לי פה. נדפסה בכל מיני אופנים. במחברת הגדולה מובא, נזכיר אולי גם בקצרה, שיש כל מיני שופרות. יש שופר מיושב, ויש שופר מכורבל, שכבר אין לנו את המסורת שלהם. לנו יש את השופר הולך, שהוא יסיר. פה יש גם שופר הולך, לא מובן למה זה כך, ומדוע עושים תנועה מסויימת זו. למשל, 'ונסכו יין רביעית ההין', מקובל לעשות, ונסכו, עם קצת הפרדה. אבל שם חושבני שהסיבה היא בגלל שזה קרי וכתיב. דהיינו, נסכה כתוב בה"א וקרי בוא"ו. כמו שאומרים 'לו' בוא"ו, אותו דבר 'ונסכו יין', דהיינו ע"י שאתה מושך את הוא"ו, שלא ייראה ה"א. זה לא כמו מקומות שיש תרי טעמי, שאז גם מאריכים מעט בנעימה מתחננת. ב'ונסכו' יש מארכה. כמו שיש מדקדקים במלה בו, כי בו שבת מכל מלאכתו, מושכים את תיבת בו. וכן בפסוק אשר יגע בו הטמא. כדי להבדיל בין בא באל"ף לבו בוא"ו. אבל זה רק אנשים מסויימים, רובם לא עושים כך. אבל צריך לעשות ככה. מאז שנודע לי, אני עושה כך, למרות שלא למדתי כך. באופנים כאלה, אני הקטן מקבל האמת ממי שאמרה. אפילו שזה בא מאנשים ממקומות אחרים. אם נראה לי שזה אמיתי, אני מקבל את האמת, כי זה נראה לי דבר נכון. ובפרט שיש מקומות מסויימים שגם אנחנו עושים כך, אז מדוע שלא נעשה גם את זה. אחרת, אנחנו סותרים את עצמנו מיניה וביה. עד שלמדתי שהכלל הוא, בו בוא"ו, נסכו, שמושכים את התיבה.

אגב, בפסוק 'אשר לא ציוה אותם', העולם מוציא את המלה 'לא' בהפרדה, אבל למעשה היותר מקובל זה ניגון מתחנן. כמו ניגון ונעימה של תחינה. למה תעשה כה לעבדיך, זו לא סתם "פַרְקהּ", הפרדה. אשר לא ציוה אותם, כמו ניגון בקשה ותחינה. יש לזה מקור בזוהר הקדוש, שתרי טעמי משיך משיכו. דהיינו הפרדה.

בכל אופן במחברת התיגאן, כתוב במפורש את הכלל הזה, של אותיות כי גאה גּאה. כתוב במחברת התיגאן כך, בג"ד כפ"ת רפים לעולם, בג"ד כפ"ת אחרי אהו"י, תמיד רפה. חוץ מן אוגירה, ופסיק, ודחיק, ואתי מרחיק. מה זה אוגירה? זה הכלל הזה. כי גאה גּאה, מי כּמוכה נאדר בקודש, ידמו כּאבן, ומביאים פה עוד פסוקים בירמיהו ובדניאל. והוא מסביר למה זה נקרא אוגירה? מהרי"ץ מזכיר זאת לגבי 'כּדכוד'. מלשון אוגר בקיץ בן משכיל. דהיינו, שהסכימו על זה כל המדקדקים, שצריך להיות דגוש. אוגירה, התאספו כל המדקדקים בדעה אחת. יש מלים אחרות שהם נחלקים אם זה דגוש או רפה, הוא מביא פה בהמשך כמה דברים שיש בהם מחלוקת. 'ויהי כשמוע', אם זה דגוש או לא, יש מחלוקת. אבל אוגירה היינו שנאגרו והסכימו כולם שזה כך. אם כן, אין לנו טעם על זה. ומה שמסביר בעל יסוד הניקוד, אולי יכול להיות הסבר על שירת הים. אולי. וגם על זה הקשינו עליו. אבל מה הוא יגיד על מקומות אחרים, ודאי ששם לא יתאים ההסבר שלו. אוגירה זה רק מסורת.

במענה לשאלה מהקהל: נכון שאומרים אתה גּבור. אבל שם ישנה סיבה אחרת, בגלל ששם יש שֵם קדוש. א' ג' ל' א', אתה גבור לעולם ה', זה שם קדוש, ולכן קוראים את זה בדגש. אבל לולי זאת, היינו קוראים זאת ברפה. כמו שבחו גאולים. אבל פה, אתה גּבור יש שם קדוש, לכן צריך להיות שם דגש, לפי הסוד של השם.