סימן ל"ו - הלכות ברכה ראשונה מברכות הנִּהְנִין

[א] כתוב{א} לי"י הארץ ומלואה, שהכל הוא כמו הקדש. וכמו שאסור ליהנות מן ההקדש עד לאחר הפדיון, והנִּהְנָה מן ההקדש בלא פדיון מעל, כמו־כן אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, והברכה היא הפדיון, והנהנה בלא ברכה כאלו מעל בקדשי ה' יתברך{ב}. ואין שֵיעור לברכה ראשונה, שאפילו אוכל או שותה כל שהוא, חייב לברך ברכה ראשונה{ג}: 

[ב] אף על פי שבדִיעֲבַד אם טעה ובירך שהכל על כל דבר, אפילו על פת או על יין, יצא{ד}, לכתחילה אסור לעשות כן, אלא צריך ללמוד להבין איזו ברכה יברך על כל מין ומין. ורק בדבר שאֵי אִפשר לו להתברר מאיזה מין הוא, או שנסתפקו הפוסקים ואֵי אִפשר להכריע, אז יוצאין בברכת שהכל. ואם הוא דבר שיכול לפטרו בתוך הסעודה, עדיף טפי{ה}: 

[ג] הדבר שמברכין עליו, לאכלו או לשתותו או להריח בו, או לעשות בו מצוה, צריך שיקח אותו קודם הברכה ביד ימינו{ו}, ויכוין איזו ברכה הוא צריך לברך עליו, כדי שכשיזכיר את השם שהוא עיקר הברכה ידע מה שיסיים, ויברך{ז}. ואם לא אחזו כלל, אלא שהיה לפניו כשבירך עליו, יצא. אבל אם לא היה לפניו כלל כשבירך, אלא שהביאו לו אחר־כך, אף־על־פי שבשעת הברכה היתה דעתו עליו, לא יצא, וצריך לברך שנית{ח}: 

[ד] נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד, או שנמאס עד שאינו ראוי לאכילה, וכן אם בירך על כוס משקה ונשפך הכוס, אם יש לפניו עוד ממין זה וגם דעתו היתה לאכול או לשתות יותר ממה שלקח בידו, אם־כן היתה הברכה גם על הנשאר, ואינו צריך לברך שנית. אבל בסתם, לא חלה הברכה רק על מה שהיה בידו, וצריך לברך שנית. וכן אפילו אם היתה דעתו לאכול או לשתות יותר, אלא שלא היה לפניו בשעת הברכה, והובא לו עתה, צריך לברך שנית, אפילו בעניין שאם היה אוכל או שותה את הראשון לא היה צריך לברך על זה שהובא לו, הכא שאני{ט}. ויש אומרים שגם באופנים אלו, אינו צריך לברך שנית{י}: 

[ה] צריך שלא יפסיק יותר מכדי דיבור (דהיינו שיעור אמירת שלוש תיבות "שלום עליך רבי") בין הברכה לאכילה{יא}. ויש מחמירים שאפילו בשעת לעיסה אסור להפסיק עד שיבלע, שהרי על הלעיסה אינו צריך ברכה{יב}. ואם הפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה שלא מעניין האכילה, צריך לחזור ולברך. אבל אם שהה בשתיקה, אינו צריך לחזור ולברך. ושהייה שהיא לצורך האכילה, לא חשיבא הפסק כלל{יג}. ולכן כשרוצה לאכול פרי גדול ולחתוך ממנו חתיכות, יברך כשהפרי שלם, משום דמצוה לברך על השלם, והשהיה לא הויא הפסק משום שהיא לצורך האכילה. אך כשרוצה לאכול איזה פרי ואין לו יותר, ויש לחוש שמא פרי זה מתולע שאינו ראוי לאכילה, יפתחנו ויבדקנו קודם הברכה{יד}: 

[ו] מַטְעֶמֶת, אינה צריכה ברכה. כלומר שהטועם את התבשיל אם צריך מלח וכיוצא בו ופולט, אינו צריך לברך. אבל אם בולע, יש אומרים שצריך לברך כיון שהוא בולע. ודעת הרמב"ם שאין צריך לברך עד רביעית כיון שאין כוונתו לאכילה. ולכן טוב ליזהר שיכוין ליהנות ממנו בתורת אכילה ויברך עליו ויבלע{טו}: 

[ז] האוכל או שותה לרפואה, אם יש לו טעם טוב והחיך נהנה ממנו, מברך עליו לפניו ולאחריו ברכה הראויה לו. (ואפילו הוא דבר איסור, כיון שהתורה התירה לו עתה, יש אומרים שצריך הוא לברך עליו). ואם הוא דבר מר שאינו נהנה ממנו, אינו מברך עליו{טז}. השותה חלמון ביצה חיה לצחצח קולו, אף שאינוּ נהנה מטעמו, נהנה הוא ממזונו דמֵיזָן זַיֵין, ומברך עליו{יז}: 

[ח] עמד לו דבר בגרונו ושותה משקין, או אוכל חֲתִכַּת־פת לבלעו, או שאר דבר שנהנה ממנו, צריך לברך עליו לפניו ולאחריו. אבל אם שותה מים שלא לִצְמָאו אלא כדי להבליע מה שנכנס לו בגרונו או לצורך אחר, לא יברך, לפי שאין הנאה לאדם בשתיית מים אלא כשהוא שותה לצמאו{יח}. והשותה מים בקיץ כדי לקרר גופו, או בחורף כדי לחמם גופו, וכן אם שותה לשרות האכילה שבמעיו, בכל אלו יש מחלוקת, וספק ברכות להקל{יט}: 

[ט] שכח והכניס אוֹכָלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר קשה שאף אם יפלטנו לא יהא נמאס, יפלטנו החוצה ויברך עליו. ולא יברך עליו בעודו בפיו, משום דכתיב{כ} יִמָּלֵא פי תהילתך. ואם הוא דבר רך שאם יפלטנו יהא נמאס, כיון דאסור לאבד אוֹכָלין, מסלקו בפיו לצד אחֵר ומברך עליו{כא}. ואם אירע לו כן במשקין, בולען ואינו מברך עליהן ברכה ראשונה{כב} מאחר שבהכנסתן לפיו נדחו מתורת משקין ואינן ראויים לשום אדם, אלא רק ברכה אחרונה. [ואפילו המשקין מועטין שיכול לסלקן לצד פיו ולברך בדֹחק, ג"כ לא יברך ברכה ראשונה{כג}]. אמנם יש אומרים שראוי להחמיר שאם יש לו עוד משקין, יפלוט את אלו לאיבוד. ורק אם אין לו יותר, והוא נחוץ לזה המעט שבתוך פיו, בולען כאמור לעיל{כד}: 

[י] היו לפניו שני מינים שברכותיהם שוות, כגון אגוז ותפוח, שיכול לברך על אחד ולפטור גם את השני, חייב לעשות כן. ואסור לו לברך על אחד בכוונה שלא לפטור את השני, כדי לברך גם עליו בפני עצמו, מפני שאסור לגרום ברכה שאינה צריכה. ויברך על היותר חשוב (כדלקמן סימן מ"א), ונפטר השני אף־על־פי שלא היתה כוונתו לפטרו. אבל אם בירך על זה שאינו חשוב, אינו נפטר החשוב אלא אם כן היתה דעתו לפטרו. אבל אם בירך בסתם, צריך לחזור ולברך על החשוב, דאינו בדין שיפטור שאינו חשוב לֶחָשׁוּב דרך גְּרַרָא{כה}. [ויש אומרים שכן הדין גם בברכה אחרונה{כו}]: 

[יא] אבל אם הם שני מינים, כגון פרי העץ ופרי האדמה, או דבר שברכתו שהכל, אף על גב דבדיעבד אם בירך על כולם שהכל, או שבירך על פרי העץ בורא פרי האדמה יצא, מכל־מקום לכתחילה אסור לעשות כן, אלא יברך על כל אחד ואחד ברכה המיוחדת לו{כז}. וברכת בורא פרי העץ קודמת כדלקמן סימן מ"א סעיף ד'{כח}, ואפילו יש לפניו יין וענבים ורוצה לשתות יין קודם ומברך בורא פרי הגפן, אף על פי שאם הוא מתכוין לפטור בברכה זו גם הענבים, יצא{כט}, מכל־מקום לכתחילה לא יעשה כן, כדי לברך גם עליהם ברכה המתוקנת להם שהיא בורא פרי העץ{ל}: 

[יב] מנהגינו שעל פירות ושאר אוֹכָלין ומשקין כל אחד ואחד מברך לעצמו, כגון בני חבורה שמתאספים לשמחת חתן או מילה וכיוצא, וכן בני הבית. ודוקא כשנתועדו לאכול פת או לשתות יין, אחד מברך לכולם, עיין לעיל סימן כ"ח סעיף י"א וסימן ל"ה סעיף ז'{לא}: 

[יג] אם יצא מחדר לחדר, או מבית לבית, באמצע אכילת הפירות, עיין לעיל סימן כ"ט סוף סעיף י"ט: