בעניין הוספת המלים "וינחמנו בציון ויבנה ברחמיו את ירושלם וכו'" באמירת עושה שלום במרומיו וכו'.

בעניין הוספת המלים "וינחמנו בציון ויבנה ברחמיו את ירושלם וכו'" באמירת עושה שלום במרומיו וכו'.

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק מסעי התשע"ח

בסיום תפילת שמונה עשרה, אחרי הפסיעות, אנחנו אומרים כך, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו וחסדיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, וינחמנו בציון ויבנה ברחמיו את ירושלם וכו'. מקובל לומר זאת גם בסיום כל קדיש, כגון בסוף קדיש תתקבל, או בסוף קדיש דרבנן. בכל קדיש שאומרים בו את נוסח עושה שלום וכו'.

בזמנו [שיעור מוצש"ק ואתחנן ה'תשע"ד] דיברנו על כך, שבכתב יד קדשו של מהרי"ץ זיע"א, לא נמצא הסיום הזה בקדישים, אלא רק בשמונה עשרה. כפי שהסברנו אז, בשמונה עשרה אכן הדבר מתאים, כיון שהתפילה היא כנגד הקרבנות שהיו בבית המקדש, לכן מתאים לומר וינחמנו בציון וכו'. אבל הדבר אינו שייך, לגבי הקדיש.

מצד שני, אמרתי בזמנו לגבי הגירסא הזאת, כי אפשר למצוא בה טעם. כיון שאפשר לפרש את נוסח וינחמנו בציון וכו', שהוא ללא קשר אל הקרבנות. דהיינו, הרי בית המקדש השני נחרב, בעון שנאת חִנם, כדאיתא ביומא דף ט' ע"ב. לכן אנחנו אומרים כך, עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו וחסדיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, כלומר אנחנו מבקשים סייעתא מהקב"ה, אמנם אנחנו אלה שצריכים לחזור בתשובה, אבל בבחינת השיבנו י"י אליך ונשובה, שהקב"ה יזכה אותנו לעשות שלום, 'וינחמנו בציון וכו', בזכות זאת, כיון שהעון היה שנאת חנם, עי"ז ינחמנו בציון ויבנה ברחמיו את ירושלם. שבכך נתקן את עון שנאת חנם.

כפי שאמרנו, הגירסא הזאת אינה כתובה ברמב"ם ובכל ספרי התכאליל הראשונים, וכן מהרי"ץ זיע"א לא כתב זאת בנוסח הקדיש, אלא 'עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל'. לכן, אנחנו הפסקנו לומר זאת, הלכנו עפ"י נוסח התפילה שכתב מהרי"ץ. אבל מצד שני חושבני, כי מי שאומר זאת, בהחלט יש לו על מה לסמוך. וההסבר בזה, שהרי הנוסח הזה אינו הנוסח של קדמונינו, ולא נוסח 'שאמי' אשר בא מן הספרדים או מן האשכנזים. בדרך כלל, השינויים שישנם, באו מן הסידורים האחרים.

שאלה מהקהל: אולי הדבר בא מהנוסח שבסיום תפילת שמונה עשרה?

תשובת מרן שליט"א: גם בשמונה עשרה, אין את הנוסח הזה בשום ספר. את המלים הללו, 'וינחמנו בציון ויבנה ברחמיו את ירושלם', לא כתובות שם בשום ספר בעולם, בשום נוסחא. זאת נוסחא, של חכמי תימן האחרונים.

מסתבר לי, שהדבר כפי שדיברנו בזמנו [שיעור מוצש"ק בשלח ה'תשע"ג] לגבי הוספת המלים 'זכרה לחסדי דוד עבדך', בנוסח אתה הראית וכו' שבהוצאת ס"ת. הרי הנוסח 'עושה שלום וכו' וינחמנו בציון', נמצא רק בקהילות תימן, בין שאמי בין בלדי. בדרך כלל, כאשר ישנו איזה שינוי מן הנוסחאות של קדמונינו, השינוי בא בהשפעת הסידורים האחרונים, של ספרדים או אשכנזים, מקורות אחרים. אבל בנ"ד, הנוסח לא בא מהם, כי אין אצלם את הנוסח הזה. אם הנוסח הזה אינו מאבות אבותינו הקדמונים, וגם לא מהאשכנזים או מהספרדים, א"כ מהיכן הוא בא? על כרחנו, שחכמי תימן יע"א קבעו את הנוסח הזה. כפי שאמרנו לגבי 'זכרה לחסדי דוד עבדך', שגם הוא לא כתוב בהוצאת ס"ת בשום נוסח.

דהיינו, ראו חכמי תימן בדורות האחרונים, כי ח"ו עון שנאת חנם עדיין מרקד בינינו, ואולי ח"ו מוסיף והולך, וכיון ש'עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו', החליטו שכדאי לחזק זאת בכל פעם שאומרים 'עושה שלום במרומיו וכו', וינחמנו בציון וכו'. כלומר, לעורר את עצמנו, להרבות שלום ואהבה ואחוה, בכדי שעי"ז הקב"ה ינחמנו בציון. כי אחרת, מהיכן הנוסח הזה בא. וכיצד הוא התקבל בכל הקהילות?

שאלה מהקהל: ה"ה לגבי הנוסח 'הוא ברחמיו וחסדיו', גם המלה 'וחסדיו' באה מחכמי תימן?

תשובת מרן שליט"א: לגבי המלה 'וחסדיו', זה כבר לא כ"כ משנה, זה 'על הדרך'. אני מדבר על התוספת העיקרית, 'וינחמנו בציון ויבנה ברחמיו את ירושלם וכו'. לגבי המלה 'וחסדיו', בין אם תגיד ובין אם לא תגיד, הדבר לא נורא. אינני יודע, האם זאת הנקודה. אולי 'על הדרך' הוסיפו גם את זאת, בכדי לחזק את העניין, 'ברחמיו וחסדיו', בכדי להשפיע שאכן נזכה שכך יהיה.

שאלה מהקהל: אולי אבותינו העתיקו זאת מהנוסח שבסיום תפילת שמו"ע?

תשובת מרן שליט"א: כבר אמרתי מקודם, כי גם בתפילת שמונה עשרה, זה לא היה הנוסח בשום סידור. לא מקדמונינו, שהם בכלל לא גרסו את המלים 'עושה שלום וכו', הם פסעו ולא אמרו 'עושה שלום' בכלל. אם תסתכל ברמב"ם, ובתכאליל הראשונות, אין שם כלל את הנוסח עושה שלום וכו'. רק אח"כ קבעו לומר את נוסח עושה שלום וכו'. מה שכתוב שצריך להזכיר את ציון וירושלם, זה לא בנוסח הזה. א"כ, הנוסח וינחמנו בציון וכו', בא רק מאבותינו נע"ג. גם ברמ"א, ובסידורים האחרים, נוסח זה אינו קיים. הנוסח הזה ביסודו, לא היה קיים בתפילת שמונה עשרה, ולגבי הקדיש, גם הם בכלל לא מזכירים את בית המקדש, ואת ציון וירושלם. זהו בכלל ייסוד מחדש, להזכיר ולחבר זאת לנוסח עושה שלום, שבכל פעם שאומרים עושה שלום מקשרים זאת עם ציון וירושלם.

על אף האמור לעיל, בכל זאת אינני חוזר בי, כי מצד שני כבר אומרים זאת בצורה נידושת, וממילא כבר לא אומרים זאת בכוונה. לכן, אני אעשה פשרה. אם האדם במצב לומר זאת כפי שצריך, אזי אין הכי נמי, כדאי לומר זאת.

בס"ד זכיתי לבדוק את העניין הזה, לאחר שמצאתי את הכת"י שציינתי בזמנו בשיעור, תכלאל משנת ה'תקל"ב, בערך מלפני מאתים וחמשים שנה. זכיתי בתכלאל הזה, ע"י ידידנו רבי מתתיהו דחבש הי"ו, הוא שהביא לי את התכלאל הזה, נכתב בדורו של מהרי"ץ. אבל במשך הזמן ראיתי, שהנוסח הזה נמצא כבר בתכאליל מלפני כן, בערך לפני שלש מאות שנה. כעת הסתכלתי בתכלאל יותר עתיק, שהוא מלפני שלש מאות שנה, שקיבלתי בזמנו ממארי חיים עִרְק הי"ו ממושב צלפון, וראיתי כי הנוסח הזה נמצא גם שם.

[מצורף צילומים בסוף החוברת].

ישנו דבר מעניין, אצל החבאנים. אצלם יש את שני המנהגים. חלקם אומרים את הנוסח הקצר, וישנם כאלה המוסיפים וינחמנו בציון וכו'. בזמנו הם התייעצו איתי, כשהדפיסו מהדורא חדשה של תכלאל עטרת זקנים, ואמרתי להם, לא, זה בסדר, תכתבו את הנוסח הקצר, ותכתבו ש'יש מוסיפים'. בכדי שלא יחשבו שאלו אשר אינם אומרים זאת, הם לא בסדר. זהו דבר טוב. אדרבה, הנוסח העיקרי, הוא בלי התוספת הזאת.

בכל אופן, כפי שאמרתי, זה כמו 'זכרה לחסדי דוד עבדך', הסברנו בזמנו כי ישנה בכך תקנה, ישנו עניין להוסיף זאת, להזכיר פעמיים את דוד, הראשון ושיבוא בזמן המשיח. למרות שמהרי"ץ לא כתב זאת, אבל כנראה חכמי תימן האחרים הוסיפו זאת, כיון שאין לכך מקור אחר, על כרחך שזהו ייסוד שלהם. וגם לגבי דבר הזה, חושבני כי הוא הדין. אני אומר זאת מסברא, אין לי ראיות לכך, הדברים הללו אינם בכתובים, אבל חושבני כי הדברים מדברים בעד עצמם.

שאלה מהקהל: לגבי מה שמרן שליט"א אמר, שזה לא יהיה 'בצורה נידושית', כלל זה נאמר ע"י מרן שליט"א לגבי הרבה נושאים, כגון לגבי עלינו לשבח במנחה, וידוי, ברוך הוא וברוך שמו, ולפני כמה שיעורים לגבי תיקון חצות בימי בין המצרים. אבל גם שמע ישראל, זה נידוש? אם־כן מתי אומרים זאת, ומתי לא?

תשובת מרן שליט"א: על כך כתוב [מסכת אבות פרק א' משנה ט"ז], עשה לך רב והסתלק מן הספק. יש לנו את מהרי"ץ, מה שמהרי"ץ כתב. יש לנו מי שמוביל את הקו. ולגבי הדברים הנוספים, התוספות האחרות, מה שלא כתוב לא כתוב. שמע ישראל וכל כיו"ב, חובה לומר אותם. מה שחובה, חובה.

שאלה מהקהל: אבל כעת אם האדם רוצה לקבל על עצמו לומר משהו שלא נהגו לאמרו, לכאורה זה כמו שמרן שליט"א תמיד אומר, כי זה כמו שוקולדה, ואם זהו דבר טוב אזי מקבלים אותו. השאלה היא, מתי אני אומר שזה נידוש, ומתי לא?

תשובת מרן שליט"א: כל דבר שחוזרים עליו הרבה, הוא נידוש. אם תגיד וידוי בכל יום, זהו דבר נידוש. וכן אם תאמר את התוספת בעושה שלום וכו' בכל יום, זה נידוש.

שאלה מהקהל: אבל גם את נוסח לפניך אני כורע ומשתחוה ומתחנן וכו', אנחנו אומרים בכל יום?

תשובת מרן שליט"א: כי זה דבר שחז"ל קבעו לאמרו. אנחנו מדברים על ההוספות, אתה מוסיף משהו שאינך חייב, אבל אינך אומר אותו כראוי. לא כדאי.

שאלה מהקהל: אם כך קבעו וייסדו חכמי תימן, למה מרן שליט"א לא נוקט כך?

תשובת מרן שליט"א: כמה תשובות לדבר. א' אין לי הוכחה מפורשת שכך הם ייסדו, רק אני משער, וכמו שכבר אמרתי. ואחז"ל וכי בשביל שאנו מדמים, נעשה מעשה? ב' לא אני הקטן שלא קיבלתי זאת, אלא מהרי"ץ גאון עוזנו ותפארתנו, והוא שקול כנגד כולם. ג' לא ידוע לנו שמות החכמים הללו, היכן היו וכו', ומי יאמר שהם ברי־סמכא לקבוע דברים ונוסחאות לדורות. ד' כבר אמרתי הטעם למנוע מפני שזה נידוש, שהרי אומרים קדיש בכל יום פעמים רבות. משא"כ זכרה לחסדי דוד עבדך, שזה רק פעם אחת בשבוע. ה' בשני תכאליל כת"י הללו שבדקתי, ראיתי כי גם בנוסח יהא שלמא יש להם תוספת שאין אנו אומ', כגון ושיזבא ורווח והצלה והצלחה וסליחה וכפרה (עיין בצילומים שבסוף חוברת זו), שזה בא להם מנוסחאות הספרדים. אם כן אולי זה אומר שהם – המייסדים זאת – נהגו בנוסח שאמי, שאינו מדקדק בגירסאות ובנוסחאות [עיין מ"ש בס"ד בקונטריס מילי דברכות]. וכפי שקיבלו תוספת זו בשיטתם, כך הוסיפו מדעתם את זו. ולכן מהרי"ץ לא אבה לקבל את זאת, כי הוא זיכך וזיקק את הנוסח, כדרכו בקודש.

מאידך חזינן שנתקבל נוסח זה גם בבלדי (ואין הדבר מוכרח שנקבלנו, שהרי גם פסוק י"י הושיעה נתקבל לאמרו בתחילת תפילת ערבית אחרי והוא רחום, אף שדעת מהרי"ץ כרבותיו לא נוחה מזה, ולכן ביטלנו זאת). ומצד שני אין זה בגדר שינוי מטבע שטבעו חכמים בברכות, ובפרט כי עיקרו של־דבר אינו אלא מנהג.

על־כן נלע"ד דרך פשרה, לומר זאת רק כשאדם מתעורר לכוון בכך כהוגן. א"נ כשמזדמן לביהכ"נ שבלא"ה נוהגים לומר זאת. אי נמי בימי בין המצרים, או אפילו אח"כ בזמן שמפטירים שבע דנחמתא, שאז עניין ציון וירושלם עומד יותר לנגד עינינו.

**********

התייחסות נוספת לעניין זה, מתוך "שערי יצחק" - שיעור מוצש"ק פינחס התשע"ט.

תזכורת בעניין הוספת המלים וינחמנו בציון וכו' גם בסיום הקדיש בימי בין המצרים, למרות שבכל השנה אנחנו אומרים זאת רק בסיום תפילת שמונה עשרה.

נסיים בדבר מה קצר, לקראת ימי בין המצרים.

בדרך כלל אנחנו נוהגים פה בבית מדרשינו, ואולי גם בעוד מספר מקומות הנמשכים אחרינו, כמו מהרי"ץ, כך שבאמירת עושה שלום שבקדיש, מסיימים 'ועל כל ישראל', ולא יותר. בתפילת שמונה עשרה לבדה ממשיכים ואומרים, 'וינחמינו בציון' וכו'.

דיברנו על כך בעבר [שיעור מוצש"ק מסעי ה'תשע"ח], ועתה הנני מזכיר זאת שוב. ב"ה שבציבור שלנו התקבלה גירסת מהרי"ץ זו, כי כבר הסברנו ואמרנו שמהרי"ץ גורס זאת רק בתפילת שמונה עשרה, שם מובן שצריך להוסיף 'וינחמנו בציון', כי התפילות הם כנגד תמידין, לכן אנחנו מתפללים אחר התפילה שנזכה להקריב את הקרבנות, שהתפילה היתה כנגדם. אבל בקדיש אין שום קשר לתוספת הזו.

כנראה מפני הסיבה הזו מהרי"ץ לא הוסיף את התוספת הזו בקדיש, ועמדנו על כך שבכתה"י שלו מוכח כך, וכ"ה ברמב"ם ובספרי קדמונינו, אבל בדפוס הדבר לא בא לידי ביטוי.

והנה אנחנו הנהגנו פה להשמיט זאת באמירת הקדיש, אף שלכאורה אין שום סיבה או איסור חלילה להוסיף זאת, ואינו נחשב שינוי מטבע, אלא בכדי שאמירת עושה שלום לא תהיה נידושה שוב ושוב. לא כדאי לחזור על כך עוד פעם ועוד פעם, כי בכך רואים שאנשים כבר אומרים אותו בלי טעם ובלי כוונה. כידוע המשל מן השוחט שהיתה לו סכין קצרה, כפי הדין, שמשתדל בזה שיהיה ללא פגם ח"ו, ומדוע יוסיף חנם ושמא יכשל ח"ו.

אעפ"י כן נדמה שעתה בימי בין המצרים, בהם אנחנו מבקשים על נחמת ציון וירושלם, בהם ראוי להוסיף זאת, כי אז זה לא נידוש. ואדרבה, אם נוסיף זאת בימים אלו, אבל רק בהם, הדבר יהיה לתועלת ולהתעוררות. התחלנו לנהוג ולהנהיג זאת כאן מתפילת ערבית של מוצאי שבת הזו. וזה מחזק ומייחד את ימי בין המצרים משאר השנה. כי מי שאומרו כל הזמן, ונכנס לו לשגרת הלשון, התוספת הזו אינה משמעותית בשבילו, אבל אם מקפידים לומר זאת דוקא בימים אלו, תהיה לו ולכולנו התעוררות מיוחדת בס"ד.

פירוש התוספת לעניינינו היא כדלקמן. מבקשים מהקב"ה, עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו. בעוונותינו הרבים נחרב הבית השני בעון שנאת חנם, אבל לצערנו קשה לנו לתקן את העון, כאשר עינינו רואות וכלות. לכן מבקשים סייעתא דשמיא, שהקב"ה ישפיע עלינו שלום, וייכנס בלבבות האנשים לעשות שלום, ולהרבות אהבה ואחוה, וכמו שכתוב [זכריה ח', י"ט], כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים. ומסיים הפסוק, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ, להשמיענו שעיקר התיקון הוא באמת ובשלום. זה בבחינת מה שנאמר [איכה ה', כ"א] הֲשִׁיבֵנוּ יְ"יָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה וגו', כידוע דרשת חז"ל שהקב"ה אומר לנו שובו, ואנחנו אומרים לו השיבנו. ולכן בזכות כל זה, כשנזכה לשלום, ממשיכים ואומרים, וינחמנו בציון ויבנה ברחמיו את ירושלם וכו'.

שאלה מהקהל: האם גם בשבתות יש להוסיף את כל הנוסח?

תשובת מרן שליט"א: כן, גם בשבתות. הרי ישנם ענייני אבילות מסויימים הנהוגים גם בשבת, כמו שאין לובשים גם אז בגדים חדשים וכיו"ב. הרי שמראים צער מועט על החרבן גם בשבת. הנוסח הנ"ל הוא תפילה בעלמא, ולא נחשב   כ"שאלת צרכים"  האסורה,  או   משהו

שמעורר צער מיוחד. בפרט שאומרים אותו אז בכל ימות החול.  בקיצור, בכל ימי בין המצרים נוסיף בעז"ה את התוספת הזו בקדיש בהתעוררות, ויהי רצון שהקב"ה ישמע תפילותינו וימלא כל משאלות לבנו ולבכם לטובה ולברכה, אכי"ר.