סעודת יום טוב, אם מותר לעשותה אחר חצות היום

סעודת יום טוב, אם מותר לעשותה אחר חצות היום

מתוך שו"ת עולת יצחק חלק ד' (שעודנו בכתובים) למרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן

לק"י, ערב שבת קודש במדבר ד' סיון ה'תשע"ח, ב'שכ"ט.

א) יש שואלים אם בחג השבועות שיבוא אלינו לטובה יכולים לעשות את הסעודה אחר חצות היום. הן אמת שאבותינו נע"ג בתימן וכן המשיכו גם בארץ ישראל נהגו לקבעה בבוקר כשחזרו מבית־הכנסת אחרי לימוד כל הלילה ותפילות שחרית ומוסף, קידשו וסעדו, כדרך כל שבתות וימים טובים. אבל בני הדור החדש שהורגלו במיני מזונות וכיוצא בהם, אי נמי בעוגות־גבינה (על פי הגהת הרמ"א בסימן תצ"ד סעיף ג') דברים שלא היו מצויים בעבר, מעדיפים גם עתה שלא לאכול הרבה אחרי הקידוש אלא מעט, וישנים כמה שעות, ומתאספים לסעודה אחר חצות היום, האם שפיר דאמי:

והנראה לענ"ד שאין בכך שום חשש, וזמן הסעודה הוא לכתחילה במשך כל היום, אימתי שירצה, כיון שאין המצוה אלא בסעודה אחת. זולת כשחל יום טוב בשבת אז יש להקפיד, כמו שכבר העליתי בס"ד בסדר קידושים והבדלות דף ס"ז. ולאחר מכן, בשלחן ערוך המקוצר הלכות שמיני עצרת ושמחת תורה סימן קי"ט סעיף י"ז בזה"ל, יום שמחת־תורה שחל להיות בשבת (בארץ ישראל), צריך להקפיד לעשות סעודת שחרית קודם חצות היום שאז הוא זמנה, כי מצות היום בשלוש סעודות, מה שאין כן כשחל בחוֹל דליכא קפידא בזה, מאחר שאין נוהגין אז לאכול סעודה שלישית (כדלעיל התם בסימן צ"ח סעיף ג'). לפי־כך כשחל בשבת ישכימו להתפלל, כדי שיוכלו לומר כל הפיוטים והתפילות, ויספיקו לקדש ולסעוד קודם חצות היום. כן נראה לענ"ד פשוט. ומה שכתבתי שזמנה קודם חצות היום, הוא מבואר ברמב"ם פרק ל' מהלכות שבת הלכה ט' יעו"ש. וממה שכתב הרב המגיד שם לעניין סעודה שלישית שעשאה בזמן סעודה שנייה, נילף לסעודה שנייה שעשאה בזמן סעודה שלישית. ועיין עוד בהגהת הרמ"א סימן רצ"א סעיף א' בשם הרא"ש, ובחידושי מהרי"ץ על השלחן ערוך שם אות קפ"ג, ומאמר מרדכי סימן רפ"ט סק"א. ולעיל בהלכות הקידוש והסעודות סימן נ"ט סעיף כ', והלכות ערב פסח שחל בשבת סימן פ"ט סעיף ד'. עד כאן מה שכתבתי שם:

והעירוני כי כן פסק כבר הגרב"ץ אבא שאול באור לציון חלק ב' פרק כ"א סעיף ד' בביאורים, והוא על פי דברי הרמב"ם דלעיל. ואעתיק לכאן מה שרשום על זה בזכרונותי ששמחתי לראות באור לציון שם כי כן הוא, וחיזק זאת עוד מדמשמע הכי בזוהר הקדוש והאר"י, וכמו שכתב בכף החיים סימן רצ"א סק"ב. וכן מדכתב מרן השלחן ערוך בסימן רפ"ט בראש הסימן סדר סעודת שחרית של־שבת, ולא כתב סדר סעודה שנייה, משמע דזמנה בשחרית דוקא [אם אמנם יצאו כותרות הסימנים מתחת ידו, ועיין מ"ש בזה בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות שילוח הקן סימן קע"ג אות כ' ד"ה אגב. יב"ן]. ואף שהפרי מגדים בסימן רפ"ח ובמשנה ברורה שם, כתבו שאם טעם מידי קודם תפילת מוסף מותר להתאחר מלאכול יותר משש שעות, זהו דוקא לבני אשכנז דאזלי בתר שיטת הגאונים שהביא הרב המגיד שם. וכן משמע מהתוספות בפסחים דף קא. ד"ה ובקידושא. אך בני ספרד צריכים לנהוג כדעת הרמב"ם [כפי שכתב בהקדמת הספר שם ענף ד' שבמקום שמרן השלחן ערוך לא גילה דעתו, אזלי הספרדים בתר הרמב"ם, וכל־שכן אם גילה דעתו השלחן ערוך כן בכותרת הסימן כדלעיל. ועיין עוד בעיני יצחק שם הלכות לשון־הרע סימן קמ"א אות י"ד. יב"ן] שסעודה שנייה היא בשחרית דוקא. ומכל־ מקום בשעת הדוחק יש לסמוך על דעת התוספות והגאונים עכת"ד:

וזה תלוי בנדון אם קיבלנו הוראות מרן אף בשעת הדוחק, עיין מ"ש בזה בס"ד בעיני יצחק שם הלכות בישולי גויים סימן קל"ז אות כ"ג ד"ה ובשעת:

ושם באור לציון ד"ה והנה, מתבאר שהבין בדעת הרמב"ם שזה לעיכובא, ולכן אם עבר חצות היום, עבר זמן הסעודה, והויא לה סעודה שאינו חייב בה לדעת הרמב"ם יעו"ש מאי דנפקא מינה לדינא. והמשנה ברורה אזיל לשיטתיה בסימן תקפ"ד סק"ה, שכשחל ראש השנה בשבת אין להאריך בפיוטים יותר מחצות יעו"ש, דמשמע דמצד סעודה ליכא קפידא:

אולם לענ"ד אין זה מוכרח בדעת הרמב"ם. כי אפשר דמאי דנקט בלשון חייב, אינו אלא כלפי עיקר הדין של־אכילת שלוש סעודות שפָּתח בו, ולא לעניין מה שסיים שזמנן אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה. וכן נראה מלשון הרב המגיד שכתב כי נראה לו שדעת רבינו שמצוה לעשותן באלו הזמנים יעו"ש, משמע רק מצוה לכתחילה ולא חובה לעיכובא. ובפרט שאחר־כך הביא הרב המגיד דעת החולקים בזה, וסיים שבספר העתים העלה שמצוה לעשותן באלו הזמנים, והוכיח כן, ועיקר יעו"ש, הרי שהשוה שיטתו עם דעת הרמב"ם. והרואה יראה שם בספר העתים שהוא בסימן קצ"ג דף קפ"ה דלא אתי עלה מצד הזמנים בעיקר, אלא מצד ברכה שאינה צריכה, כי כשמפסיק סעודתו בשחרית והשלחן והתבשילין לפניו, כיצד מותר לברך ברכת המזון, ולחזור ולברך המוציא וכו', אלא שהוסיף דכל־שכן שעיקר מצותן במנחה יעוש"ב. שמע מינה דבגוונא דליכא משום ברכה שאינה צריכה, אין כל־כך קפידא אלא מצוה בעלמא:

וגדולה מזו יש להעיר על מה שמתבאר מדברי האור לציון שם, שזה לאו דוקא ביום טוב שחל בשבת, אלא בכל יום טוב בעינן לכתחילה לנהוג כרמב"ם לסעוד דוקא קודם חצות, ולכן לא רק בשמחת תורה שחל בחול יש להיזהר בזה, אלא הוא הדין בחג השבועות שרגילים לאכול בבוקר מיני מזונות ואת סעודת החג מאחרים לשעת הצהרים, שיש להיזהר לערוך את הסעודה קודם חצות עכת"ד, דתמיהא לי בעניי דהא ניחא לשיטת הרמב"ם גופיה דבעינן שלוש סעודות ביום טוב כמו בשבת, שפיר סבירא ליה שזמנן קבוע נמי אחת בלילה ואחת בשחרית ואחת במנחה. אבל למאי דלא נקיטינן ולא נהיגינן הכי, אלא סעודה אחת ביום בלבד, שוב אין לה זמן קבוע, ואין צריך להקפיד בזה אפילו לכתחילה, כמו שהעליתי בס"ד לעיל:

כמו־כן מה שהעלה באור לציון שם בד"ה ונראה, שאם אוכל מיני מזונות שספק אם ברכתן המוציא או בורא מיני מזונות, שיוכל לסמוך במקום הצורך לאכלן לכתחילה קודם חצות, ואת סעודת הפת לאחר חצות, מפני שיש כאן ספק ספיקא, ספק שמא ברכתן המוציא ויוצא בהן ידי חובת סעודת שבת, וספק שמא הלכה כהתוספות שאפשר לקיים סעודת שבת אף לאחר חצות וכו'. וכן יש להיזהר שלא לאכלן קודם תפילת מוסף בשיעור כביצה וכו' עכת"ד, זהו דוקא לשיטתו כדעת הסוברים שזה ספק. אבל כבר הוכחנו בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך ה' הלכות ברכת המוציא ס"ק קכ"ח בראיות נכוחות, שאין כאן ספק, אלא בתורת ודאי מברכינן בורא מיני מזונות על כל שלושת הדברים שנחלקו בהם אם הם נקראים פת הבאה בכסנין, וכן העלינו להלכה בס"ד בשלחן ערוך המקוצר סימן ל"א סעיף ו', ממילא אין להקל בזה בנדון דידן להחשיבן סעודה. ולאידך גיסא, מותר לאכול מהן אף יותר מכביצה קודם המוסף, וכמו שהעלינו בס"ד שם בשלחן ערוך המקוצר הלכות הקידוש והסעודות סימן נ"ט סעיף י"ט:

ב) ואוסיף עוד להעלות מתוך מה שרשום בזכרונותי לפום רהטא תשובתי לחכם אחד שטען (לגבי דין שמחת תורה, שכתבנו לעיל ד"ה והנראה) כי העיקר שלא יעברו שש שעות בתענית, וכיון שאוכלים מזונות וכדומה כנהוג בזמנינו באמצע, לית לן בה (על־כל־פנים לדידן אינו כן). ולענ"ד נראה כי הם שני עניינים שונים, דין זמן הסעודה, ודין תענית. שדין תענית לאו דוקא בבוקר, אלא במשך כל היום, כלומר שאפילו אכל בשחרית לא יפסיק שש שעות בנתיים. והפוסקים שדנו על הבוקר, דיברו בהווה לגבי שחרית ומוסף שזו שאלה מצויה. ונפקא מינה לכאורה אם זה שעות זמנִיות, או מַחצִית היום. וכבר דן בזה בכף החיים הלכות נטילת ידים סימן קנ"ז סק"ב. ועיין עוד בעניין דלעיל, בספר הנישואין כהלכתן פרק ט"ו דף תצ"ט סעיף ק"ג, ומ"ש עוד בס"ד בנפלאות מתורתך במגילת קהלת על פסוק טוב שם משמן טוב ד"ה וחכם:

ודע שאין בזה מנהג ידוע מדורות קודמים, כיון שבחוצה לארץ לא חל שמחת תורה בשבת. ואפילו היה חל, הרי תמיד היו מקדימים התפילה ולא עשו הפסקה לאכילת מזונות, ולא האריכו והוסיפו שירים "ישיבתיים" ולא "חסידיים" וכדומה כמובן: