סימן ל"ג - הלכות ברכת הזימון, וכוס של־ברכה

[א] שלושה שאכלו ביחד, צריכים לברך ברכת־המזון בְּזִמּוּן{א}, כמו שיתבאר לְקַמַּן סעיף י'. אך אינה טעונה כוס, אפילו אם המסובים אלף איש{ב}. ומכל־מקום מנהגינו לחַזֵּר אחרי כוס מעשרה ומעלה{ג}. ודוקא יין, אבל אין מברכין על חֲמַר־מדינה כגון שֵׁכָר וכיו"ב, גם אם אין יין מצוי בעיר וסביבותיה{ד}. וטוב אם אפשר למלא את הכוס וליתנו לפני המברך, קודם נטילת־ידים, כדי למעט בהפסק כל מה שאפשר{ה}: 

[ב] יין ששתו ממנו, כל הנשאר בכוס נעשה פגום, ופסול לברכת־המזון עד שיתקננו. דהיינו שיתן לתוכו קצת יין, או אפילו קצת מים שאינם פגומים{ו}. וטוב לשפכו אחר־כך לתוך הבקבוק, ומתוך הבקבוק לתוך הכוס{ז}: 

[ג] הכוס שמברכין עליו צריך שיהיה שלם. ואפילו נשבר רק הבסיס של מטה, פסול. ואפילו פגימה כל שהיא בשפת הכלי, או שנסדק, פסול, וטעון הֲדָחָה מבפנים ושטיפה מבחוץ, או מקנחו יפה שיהיה נקי, ויהיה מלא על כל גדותיו. והמברך מקבלו בשתי ידיו (להראות חביבות הכוס שהוא חושק לקבלו בכל כוחו) וכדכתיב{ח} שאו ידיכם קודש וברכו את י"י. וגם הנותן יתננו לו בשתי ידיו. ומסיר המברך אחר־כך ידו השמאלית ואוחזו רק בימינו לבדה בלי סיוע השמאלית (שלא יהא נראה כמשאוּי עליו). ונותן עיניו בו, כדי שלא יסיח דעתו ממנו. ומחזיקו למעלה מן השולחן טפח, דכתיב{ט} כוס ישועות אשא ובשם י"י אקרא{י}. ומניח הכוס על כף ימין והאצבעות זקופות למעלה סביב{יא}. ואיטר־יד יאחזנו בימין של כל אדם{יב}. וצריך שיחזיק את הכוס בידו מתחילת הזימון, עד הסוף, דהיינו עד שיברך בורא פרי הגפן וישתה. ובכלל זה כשאומר הרחמן וכו' וברכת האורח{יג}: 

[ד] מכבדים את הגדול שבחכמה בין המסובין לברך ברכת־המזון, אפילו בא בסוף. ואם המסובין שווים במעלה, ויש ביניהם כהן, מצוה לכבדו בברכת־המזון, שנאמר{יד} וקדשתו{טו}. וראוי לכבד למי שהוא טוב עין, שונא בצע וגומל חסד בממונו, שנאמר{טז} טוב עין הוא יבוֹרך, אל תקרי יבוֹרך אלא יבָרֵך{יז}. ומה שכתבו האחרונים שיש נוהגין לתת לאבל לברך כל משך י"ב חדש, כשהם שווים במעלה{יח}, אינו נהוג בקהילותינו{יט}. ויש אומרים שצריך להשתדל ולחַזֵּר שיתנו לו כוס של ברכה כדי שהוא יזמן ויברך{כ}: 

[ה] המְּזָמֵן יברך בקול את כל ברכת־המזון. ואעפ"י שמן הדין יוצאים המסובין ידי חובתם בשמיעה ממנו בלבד, מ"מ לפי שבזמנינו אין מכוונים כראוי ומַסִּיחים דעתם, צריכים הם לומר עמו מלה במלה בלחש, ובסוף כל ברכה יקדימו לסיים קודם המברך, שלוש תיבות לכל הפחות, כדי שיוכלו לענות אמן על ברכתו{כא}. ואין לתת לברך למי שקולו חלש{כב}: 

[ו] נוהגים למזוג מעט מים לתוך הכוס, אעפ"י שהיין אינו חזק. והמזיגה היא בברכת הארץ, כשאומר וברכת את י"י אלהיך, בתיבת את. ופעם שנית בחתימת הברכה על הארץ ועל המזון, בתיבת הארץ{כג}: 

[ז] כשמסיים הרחמן שבסוף ברכה רביעית, צריך לברך את בעל הבית{כד}. והמנהג לומר נוסח ברכת האורח באריכות כפי שהיא כתובה בַּתִּכְּלַאל, והשומעים עונים לעומתו כנהוג{כה}. ואף בשבת אומרים הרחמן וברכת האורח כדרכם בחול, ואין בזה משום איסור שאלת צרכים בשבת{כו}. ומסיים ואומר מגדיל (ועיין לעיל סימן ל"ב סעיף ט') ישועות וגו'. ואחר־כך אומר סַבְרֵי מָרָנַן, והם עונים לְחַיֵי{כז}, ויש נוהגים שקודם סברי, אומר כוס ישועות וגו' הודו לי"י כי טוב וגו'{כח}. ומברך בורא פרי הגפן [ובסעודת חתן אומר אחריה שבע ברכות], ומֵריק המברך מעט מהיין לתוך כוס אחר ומשגרו לאשת בעל־הבית, [ובסעודת חתן, משגרו לכלה. ובמילה ופדיון הבן, ליולדת]{כט}, ואח"כ טועם הוא מן הכוס, ונותן גם להיושבים סביבותיו לטעום משום חיבוב מצוה{ל}. ואין הוא צריך לשתות ממנו מלוא לוגמיו (דהיינו רוב רביעית) אלא מספיק כל־שהוא, כשאר ברכות ההנאה, כיון דקיימא לן שברכת־המזון אינה טעונה כוס מן הדין (וכדלעיל סעיף א'){לא}. ויש מצריכים שישתה מלוא לוגמיו{לב}: 

[ח] אם נמצא גוי בבית כשמברכים ברכת־המזון, יאמר (בברכת האורח) הרחמן יברך כל אחד ואחד ממנו "בני ברית" איש בשמו, כי אסור לברך את הגויים, משום שנאמר{לג} לא תחנם{לד}: 

[ט] שלושה שאכלו ביחד, אינם רשאים ליחלק, כיון שנתחייבו בזימון. וכן ארבעה או חמישה, אפילו אחד מהם אינו רשאי לברך בפני עצמו, שכולן נתחייבו בזימון. אבל אם הם ששה או יותר עד עשרה, יכולים ליחלק, כיון שישאר זימון לכל חֲב–ורה{לה}: 

[י] וזהו סדר הזימון לפי מנהגינו. המברך נוטל רשות תחילה ואומר, רִבּוֹתַי בָּרֵכוּ. והמסובין עונים, בָּרֵך{לו}. ואחר־כך הוא אומר, נברך שאכלנו משלו. והם עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. וחוזר המברך ואומר גם הוא, ברוך שאכלנו וכו'. ומתחיל ברכת־המזון, ברוך אתה וכו'{לז}: 

[יא] אם הם עשרה, נתחייבו לברך בשם. דהיינו שהמברך אומר, נברך לאלהינו (כ"ה מנהג הבלדי{לח}. ובשאמי אומרים נברך אלהינו, בלא למ"ד{טל}) שאכלנו משלו. והמסובים עונים, ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. וחוזר המברך, ברוך אלהינו שאכלנו משלו וכו'. וכיון שנתחייבו לברך בשם, אסורים ליחלק, אלא אם־כן הם עשרים או יותר, שאז נשאר לכל חבורה זימון בשם{מ}: 

[יב] אם טעה המְּזָמֵן בעשרה, וגם העונים, ולא הזכירו את השם בברכת־הזימון, אינם יכולים לחזור ולזמן בשם, כיון שכבר יצאו ידי חובת זימון, אלא שביטלו מצות הזכרת השם, ומעוות לא יוכל לתקון. אבל אם העונים עדיין לא ענו אחריו, יחזור המברך וִיזָמֵן בשם, כיון שעדיין לא נתקיימה מצות זימון{מא}: 

[יג] שנים שאכלו ביחד, מצוה עליהם לבקש שלישי שיצטרף עמהם לזימון. ואפילו אם בא השלישי לאחר שהשנים כבר גמרו מלאכול, אלא שאם היו מביאים להם עוד איזה דבר לקינוח־סעודה היו אוכלים, מצוה עליהם לצרף את זה השלישי לזימון, דהיינו שיתנו לו לאכול כזית שיתחייב בברכה אחרונה ויצטרף עמהם{מב}. יש אומרים דבעינן דוקא פת, ויש אומרים דְּסַגֵי גם בשאר מיני דגן, ויש אומרים דאפילו פירות או ירקות סגי. ויש אומרים עוד דאפילו אינו אוכל, רק שותה רביעית מאיזה משקה חוץ מן המים, מצטרף, וכן נוהגים{מג}. ואף־על־פי שלא אכל אלא שתה, יכול לומר שאכלנו, כי שתייה בכלל אכילה{מד}. ולאחר שסיימו את הזימון (עיין לקמן סעיף י"ז) יברך הוא ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה{מה}. ואם בא השלישי לאחר שכבר נטלו ידיהם במים אחרונים, שוב אינו מצטרף עמהם{מו}: 

[יד] אם שבעה אכלו פת, ושלושה אכלו פירות או שתו משקין, באופן שחייבים ברכה אחרונה, יכולין לזמן בשם (בזה כולי־עלמא מודו דסגי בפירות או במשקה). ומצוה להדר אחרי עשרה לברך בשם. אבל אם רק ששה אכלו פת, אינם יכולים לזמן בשם, דרובא דמינכר בעינן{מז}: 

[טו] כל שאכלו ביחד, אפילו לא אכלו כל הסעודה ביחד, אלא שישבו לאכול ובירכו ברכת המוציא, אפילו כל אחד אוכל מִכִּכָּר שלו, כיון שנקבעו יחד בין בשלושה בין בעשרה, אינם רשאים ליחלק, ואפילו אם אחד רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים. אבל אם לא קבעו עצמם בתחילת הסעודה, אלא שלאחר ששנים כבר אכלו, אפילו לא אכלו עדיין רק כזית, בא השלישי וקבע עמהם, אם גמר סעודתו עמהם חייבים בזימון. אבל אם רצה לגמור סעודתו קודם להם, רשאי ליחלק ולברך בפני עצמו, כיון שלא התחיל עמהם וגם לא גמר עמהם{מח}. ומכל מקום מצוה היא להמתין שיברכו בזימון{מט}. ואם הוא אנוס או מתיירא מהפסד, אפילו קבע עצמו עמהם בתחילה, מותר לגמור סעודתו קודם להם, ולברך בפני עצמו. אבל אם אין הדבר נחוץ, צריך להחמיר{נ}: 

[טז] שלושה שאכלו ביחד ושכח אחד מהם ובירך ברכת־המזון בפני עצמו, יכולים לזָמֵן לאחר שגמר זה ברכת־המזון, ויענה גם הוא ברוך שאכלנו וכו'. והם יצאו ידי חובת זימון, אך הוא לא יצא ידי זימון. אבל אם זה נצטרף לזימון עם שנים אחרים, שוב אינו יכול להצטרף עמהם. ואם שנים בירכו אפילו בפני עצמם, בטל הזימון{נא}: 

[יז] שלושה שאכלו, ושנים מהם גמרו סעודתם ורוצים לברך, ואחד עדיין לא גמר סעודתו ואינו רוצה לברך, צריך הוא על כרחו להפסיק מסעודתו, כדי שיברכו בזימון, ויענה גם הוא עמהם ויוצא ידי זימון. וימתין עד שיסיים המברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ואחר־כך יכול לאכול. וכשיגמור סעודתו, יברך ברכת־המזון. ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנים עליו בין עונה בין אינו עונה. אבל שנים אינם מוכרחים להפסיק סעודתם בשביל אחד, אלא אם ירצו לעשות לו לכבודו לפנים משורת הדין. ועשרה שאכלו ביחד, צריכים ארבעה להפסיק בשביל ששה שהם הרוב, ולאחר שגמרו הם סעודתם, יכולים לזמן לעצמם בלי הזכרת השם{נב}: 

[יח] שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתם רואים אלו את אלו, מצטרפים לזימון אם ירצו. ואם אינם רואים, אלו מזמנים לעצמם, ואלו מזמנים לעצמם. ואם יש שמש אחד לשתי החבורות, הוא מצרפן, בתנאי שנכנסו מתחילה על דעת להצטרף יחד. וכל היכא שמצטרפים, צריך שישמעו כולם מן המברך את הזימון בבירור{נג}: 

[יט] מי שנמצא אצל המברכים בזימון, והוא לא אכל ולא שתה עמהם, כשהוא שומע שהמברך אומר נברך שאכלנו משלו, עונה הוא, ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ואם מזמנים בעשרה, ואומר המברך נברך [ל]אלהינו וכו', עונה גם הוא, ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ואם בא לאחר שכבר אמר המברך, נברך וכו', ושומע שהעונים אומרים ברוך שאכלנו וכו', או ברוך אלהינו שאכלנו וכו', עונה אחריהם אמן{נד}: 

[כ] שלושה שאכלו כל אחד מכיכר שלו, ואחד מהם אכל פת גויים, ושנים נזהרים מפת־גויים, מכל מקום מצטרפים לזימון, ויברך זה שאכל פת־גויים, שהוא יכול לאכול גם עם האחרים. וכן אם אחד אוכל מאכלי חלב, ושנים מאכלי בשר, מצטרפין, ויברך זה שאכל מאכלי חלב, שהוא יכול לאכול גם עם האחרים{נה}: 

[כא] נשים שאכלו עם אנשים שנתחייבו בזימון, נתחייבו גם הן, וצריכות לשמוע ברכת־הזימון. אבל אינן מצטרפות עם אנשים, ואפי' אשה עם בעלה ובניה. ורשות בידן לזמן לעצמן, אך לא בהזכרת השם אפילו אם הן מאה, דהיינו שצריכות לדלג בַזימון על המלה "לאלהינו"{נו}: 

[כב] קטן, מנהגינו שמצטרף לזימון בשלושה, אם הוא יודע למי מברכין, מכשהוא כבן שבע או שמונה, כל חד לפום חורפיה{נז}. אבל פחות מבן שש, גם אם הוא יודע מעצמו (דהיינו בלא שילמדו אותו) למי מברכים, אין מזמנים עליו{נח}. ולזימון עשרה, מנהגינו שמצרפים אפילו שלושה קטנים{נט}: 

[כג] מי שאינו קורא קרית־שמע שחרית וערבית, או אינו מקיים שאר המצוות המפורסמות, או שהוא עובר עבירות בפרהסיא, אינו מצטרף לזימון{ס}. גר גמור, מצטרף לזימון. וגם הוא יכול לברך ולומר על שהנחלת לאבותינו, ואפילו לזמן ולהוציא אחרים ידי חובתם (עיין לעיל סעיף ה'), דכתיב באברהם{סא} כי אב המון גויים נתתיך, ודרשינן{סב} לשעבר היה אב לארם, ומכאן ואילך לכל הגויים{סג}: