בפיוט בר יוחאי, צריך לגרוס "תעלומה, ואין קורא לה" (ולא "תעלומה ואין, קורא לה")

בשורה טובה על הוצאה לאור של פירוש מהר"ר יוסף בירב סעדיה זצ"ל מכת"י לפיוט בר יוחאי, ובירור אופן הפיסוק 'תעלומה, ואין קורא לה'.

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק אמור התשפ"א.

הלכך נמשיך לדבר על דבר נוסף, הקשור גם הוא לל"ג בעומר.

זאת בשורה טובה, מן הצד השני. חוץ ממה שזכה ידידנו הרב ליאור מועלם הי"ו, כי השבוע ביום שני, יש ברית מילה לנכדו. אחז"ל נולד בן זכר באותה המשפחה, נתרפאת כל אותה המשפחה [ירושלמי מועד קטן ג' ז']. יהי רצון.

בפיוט בר יוחאי - אותו שרים בכל תפוצות ישראל לכבודו של רשב"י - ישנה פיסקא, בר יוחאי, אור מופלא רוֹם מעלה. יראת מלהביט כי רב לה. תעלומה ואין קורא לה. נמת עין לא תשורך. ברצוני שתגידו לי, איך קוראים את המלים הללו, 'תעלומה ואין קורא לה'? איך מנגנים אותם? מי שיודע, שלא יתבייש להגיד.

או שאגיד לכם כיצד אני רגיל לומר, ואתם תענו האם קראתי נכון, או אם שמעתם משהו אחר.

'תעלומה, ואין קורא לה'.

יש אומרים 'קֽורא לה', הקו"ף מלעיל. כדין נסוג אחור. אך לא זה הנושא. וכך יש עושים גם בהמשך, לבֽושי חשן, הבי"ת מלעיל. אנחנו לא עושים זאת, וכך נראה לי שאין זה שייך בפיוטים לעשות נסוג אחור, רק במקרא.

שאלה מהקהל: אבל כמדומני שמהרי"ץ אומר כי 'תעלומה ואין' זה שתי מדות. הוא לא מחבר אותם ביחד, באותו דיבור המתחיל?

תשובת מרן שליט"א: עוד מעט נראה, בעזרת השם. חושבני כי אתה מחליף, על־פי חוברת שראית אשר יצאה לאור לאחרונה. אבל מה שמעתם? איך אתם קוראים?

תשובה מהקהל: כמו שמרן שליט"א אמר, 'תעלומה, ואין קורא לה'.

תגובת מרן שליט"א: מישהו מכיר משהו אחר?

תשובה מהקהל: אומרים הכל ביחד.

תגובת מרן שליט"א: ארבעת המלים ביחד? טוב. זהו נוסח ב'. נכון. ישנם הנוהגים כך. אבל ישנו נוסח שלישי, 'תעלומה ואין, קורא לה'. זאת לא שמעתם. וגם אני לא שמעתי בלתי היום מתוך החוברת שנדבר עליה לקמן.

תשובה מהקהל: אני שמעתי פעם.

תגובת מרן שליט"א: כוונתך בעבר? לא השנה. אם שמעת זאת בחודש האחרון, זה בגלל שיש לכך מקור חדש, שלא ידעו בעבר.

זכינו ויצא לאור, פירוש של אחד מגדולי חכמי תימן, גברא רבא, חי לפני מאה וששים שנה בערך, והיה במחוז חראז, שמו מהר"ר יוסף ב"ר סעדיה. רבי יעקב ספיר שהסתובב וביקר בזמנו בהרבה מקומות בתימן, משבח אותו מאד, כותב עליו דברים שהוא לא כתב על אף אחד אחר שפגש בזמנו. הדפיסו זאת בחוברת. לפני שהעורכים הדפיסו זאת, אמרתי להם כמה הערות, ואחד מהדברים הוא, כי אם אתם מציינים את הספר אבן ספיר, תציינו את המקום המדוייק, כי אנשים לא יידעו איפה זה כתוב.

למעשה, כבר הבאתי זאת בהלכות כתובות, שנדפס בקובץ 'דברי חפץ' האחרון [בדף פ"ו], וכן מה"ר יוסף סעיד, מצינו שסיפר בשבחו בספר אבן ספיר שהוא מלא תורה ויראה, בקי בתלמוד וברמב"ם ואחרונים כאחד המורים הגדולים שבארצות האשכנזים, וכמו שהבאנו בס"ד במבוא ספרנו זו כרך א' נוכח השלחן פרק א' דף י"ד ד"ה והרב.

אבל בחוברת הנז"ל, הדבר מובא בשלימות [בדף ט'] בזה"ל, העיר הַמִּצְעָרָה הזאת (גרואח) - זאת היא 'מצערה', לא עיר גדולה - לה רב גדול (בארצות האלה יקראו להרב מארי), הוא המורה - הכוונה מורה הוראות, לא מורה של תלמוד תורה ובית הספר, כמובן - הוא הדיין, והדורש. הוא השוחט והבודק, גם חזן ושמש. הוא גם 'חזן', ואפילו גם 'שמש'... ומכל אלה אין לו מחית נפשו לשליש ולרביע. כידוע בארץ תימן, הכל עושים בחנם, שחיטה ובדיקה וכו', בקושי השוחט מקבל אולי את הראש, ולחזנות אין תשלום. גם במצער צרכי חייהם ופרנסתם. בארץ תימן, התקציב החדשי הוא לא גדול, ובכל זאת זה לא מספיק לו רק למחצה לשליש ולרביע. על כן המארי מסובל תחת עול המלאכה והעבודה, אם נקלה אם נכבד.

הרב הזה מארי יוסף בן סעיד (סעדיה) יצ"ו - גם אביו היה תלמיד חכם - מלא תורה יראה וחכמה ורוח דעת. בקי במקרא וביאוריו עד להפליא. בקי בתלמוד, ברמב"ם, ועד אחרונים, כאחד המורים הגדולים בארצותינו. המחבר - הרב יעקב ספיר - הוא אשכנזי, והוא אומר שבח עצום כזה. בעל אבן ספיר היה אדם מאד ביקרתי, חכם גדול, קולע אל השערה, ולא כותב דברים בעלמא.

וידיו רב לו בחכמת הקבלה בשינון גדול. הזוהר וכתבי האר"י, למודים על לשונו בעליל, כל עלה ועמוד, וכח זכרונו רב מאד, וחובר חיבורים בקבלה וכו'.

לצערינו, עד היום לא שמענו ולא ראינו כמעט ממנו בכתובים, רק ממש שיירים של דברים. וברוך ה' התגלה מקרוב דבר אחד שלם שהוא כתב, ביאור על הפיוט בר יוחאי. הדבר מתאים לו, רואים כי הוא אכן נפשו קשורה בקבלה. יהי רצון שיתגלו עוד ועוד.

*

דרך אגב, ראיתי כי ישנם כאלה שכתבו עליו, שיש לו כינוי. קראו לו, יוסף בן סעדיה 'צַאיִג', לדבריהם זהו השם שהיה מייחד אותו. הכינוי שלו הוא 'צַאיִג', על שם מלאכתו. אולם לאחר מכן הביאו בעצמם את דברי בעל אבן ספיר בהמשך שכותב על כך. הרי כידוע, בתימן לא התפרנסו מרבנות או מכל מקצועות קודש, אז הוא כותב עליו, הוא חָרשׁ ברזל, לעשות כלי נשק אתים מחרשתים מקבות קרדומות מגרפות, כל כלי האיכרים. לו חנות אצל ביתו, בחור ההר, כמו מערה, לו שם פחם כמו כרים ומפוח. הוא יושב על האבנים מחזיק הברזל או העשת להבעיר באש, ואביו עומד על המפוח, ואחיו עומד להכות במקבת על הסדן. גם בעשותם בעבודה הקשה הזאת, מצאתים נִדְבָּרים יחד בדברי תורה חכמה ומוסר.

חכמי תימן המשיכו מסורת חכמי התלמוד, כמו שמצינו ר' יוחנן הסנדלר, ר' יצחק נַפַּחָא, וכדומה רבים שעסקו במלאכות. ר' יהושע, היה פֶּחָמִי. וכבר כתב הרמב"ם פ"י ממתנות עניים הלי"ח, גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות, ועושי הברזל והפחמים, ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם ע"כ. וע"ע מ"ש בס"ד במילי דאבות פרק ד' גבי ואל תעשם קרדום לחפור בהם.

'צאיִג' היינו צורף. אבל לפי מה שהאבן ספיר בעצמו מתאר, הוא לא היה צורף, אלא נפח. זאת משפחת חדאד, עוסקים בברזל. כי הברזל בלשון ערב נקרא חֲדִּידּ.

הרבה כתוּבות בתימן היו כותבים, מַאיַה' קַפלַהּ פִצַּ'הּ - דהיינו מאה כסף - לפי השער הידוע, פִי סוּק אַלצֻוַּוג', כלומר בשוק של־צורפים [עיין טופס כתובות דף קכ"ו]. צאיג, לשון יחיד. צווג, לשון רבים. א"כ אינני יודע. לא הבנתי, לא ברור מה קרה פה, איך כתבו שקוראים לו צורף על שם מלאכתו, אם זאת אינה המלאכה שלו? משהו פה התבלבל להם.

*

בכל אופן, הוא כתב פירוש יפה וחשוב מאד על הפיוט בר יוחאי, וברצוני לעמוד רק על הנושא שהתחלנו לעיל.

בחוברת שם [בדף כ"ט], הוא כותב בזה"ל, אור מופלא רום מעלה. זאת המדה היא מדת הכתר.

הרי הפיוט בר יוחאי, הולך לפי סדר הספירות, מלמטה למעלה, מהמלכות עד הכתר. 'שמן משחת קודש' זה מלכות, ואח"כ 'מושב טוב ישבת' זה יסוד, ואח"כ 'עצי שטים עומדים' זה נצח הוד, וכו', עד שמגיעים ל'אור מופלא רום מעלה', שזהו הסוף, כאן הכתר. 'אור מופלא - רום מעלה', זהו הדבר הכי גבוה. לכן אנחנו כאן בבית מדרשנו ובעוד מקומות, מוסיפים אח"כ את ה'בית', בר יוחאי יחדת עשר ספירות, מאין סוף וכו'. כי לאחר שנגמר הכל, מפרשים ואומרים בעצם על מה דיברנו, קישרנו וייחדנו את כל העשר ספירות [עיין שיעורי מוצש"ק שמיני ומוצש"ק אמור ומוצש"ק נשא, שנת התש"ע].

דרך אגב, הביאו כאן בחוברת [בדף ל"ג] צילום של הפיוט הזה, עם התוספת הזאת 'יחדת עשר ספירות', מכת"י זקני מהריק"א, רק שישנה כאן טעות קטנה. אמו של אבא מארי זצ"ל, היתה ממשפחת קַאפִח, בת רבי יוסף בן מארי יחיא אַלְקַאפִח, שהיה ראב"ד בעירנו רצאבה. אביו, נקרא שמו ג"כ מארי יחיא בן ר' משה אלקאפח, והוא היה ראב"ד בעיר דמאר. התכלאל הזה, הוא של־בנו. הם צילמו את זה כאן, מתוך מה שהבאתי במבוא לספר רכב אלהים למהר"י ונה [בדף 80], ויעויין שם. גם אביו היה סופר, אבל סבו של אבא מארי, היה סופר יותר מובהק.

אבל כאן בחוברת, בלבלו בין שניהם. הם כתבו כך, 'מתוך תכלאל כתי"ק רבי יחיא ב"ר יחיא קאפח זצ"ל ראב"ד דמאר. אולם זה לא 'ראב"ד דמאר', אלא 'ראב"ד רצאבה'. זהו הבן שלו.

יכולים אולי להגיד כי הכוונה, יחיא בן יחיא, 'ראב"ד דמאר' הכוונה אל השני. אבל זהו כפי השאלה הידועה, לגבי מה שאומרים בנוסח על הנסים, 'בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו', מי היה כהן גדול? מתתיה או יוחנן? מביאים על כך בשם החתם סופר, כי תמיד כאשר אומרים תואר, זה חוזר על הראשון. וְסִימָנֶיךָ, שאול בן קיש מלך ישראל. מי היה המלך? שאול או קיש? שאול היה המלך. נכון שהאחרון הוא קיש, אבל הרי לא מדברים על קיש, אלא על שאול. א"כ שאול, שהוא בן קיש, הוא מלך ישראל. תמיד התואר, חוזר על הראשון. אותו הדבר בעניינינו. צריכים הם לתקן כאן את הדבר, במהדורא הבאה.

[לגבי התואר האם חוזר לאב או לבן. על מה שכתב מהרי"ץ בחלק הדקדוק בפסוק (דברים ה', ט') פוקד עון אבות על בנים, בשם מהר"י בשירי, כך מצאתי הפ"א לפוף בספרים המדוייקים מכתב הר"ר דוד בן עמרם הנגיד איש עדן ע"כ, הגיה מהר"א אלשיך, הר"ר דוד הנגיד בן עמרם. ושוב ראיתי שהעיר עליו מעכ"ת בטופס כתובות דף ל"א ל"ב. איתמר].

בדרך כלל, אני לא מזכיר את השם של משפחת זקני 'קאפח', בכדי שאנשים לא יתבלבלו. כי לצערינו, מפורסם ה'קאפח' המקולקל של צנעא, ובגלל שישוו גם את השם הפרטי, לכן אני מזכירו ב'ראשי תיבות', מהריק"א. אבל למעשה, הם משפחה. בני דודים. אבל לצערינו, הם פרשו לדרך מינות, וכו'. כבר דיברנו על כך [כגון בשיעור מוצש"ק כי תצא התשע"ב, ובעוד מקומות], אין צורך לחזור על הדברים. כל בני משפחת קאפח, הם משורש אחד, אלא שנתפזרו בתימן במקומות רבים. כך שמעתי מאאמו"ר זצ"ל.

*

אח"כ כותב מהרי"ס כך, אור מופלא רום מעלה.

זאת המדה, היא מדת הכתר, הנקראת אור קדמון, מופלא ומכוסה, למעלה מן הכל. אור הגנוז, הנעלם מעיני כל נברא. אור מצוחצח בצחות גדולה, ואפילו מלאכי עליון לא יוכלו לסבול אורו הגדול כלל וכו'.

יראת מלהביט כי רב לה.

פירוש, הוא על (ר"ל כפי) מה שאמרנו מעניין אורו הגדול ואין לו הבטה, כי נופלת יראה ורעדה על המביט כי אורו רב בכח ואין מי יסבול (עצמותו) [עָצמָתו], ומשם והלאה נמשכו ארבע בחינות, טעמים נקודות תגין ואותיות - זהו ראשי תיבות טנת"א - המרומזים לארבעה שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. יעויין במשנת חסידים ובספרי האר"י ז"ל.

תעלומה ואין קורא לה. דע ידידי ואהובי, אתה המעיין בנחת, כי הכתר נקרא תעלומה על שם התעלמותו והעלמת אורו. הוא אומר, 'אתה המעיין בנחת', כנראה כוונתו שהאדם יקרא זאת לאט, ביישוב הדעת, ולא בחפזה מבלי לרדת לעומק הדברים [ועיין מ"ש בס"ד בכגון דא, בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות נישואין סי' ר"ו אות ע"ו]. לדבריו, הכתר נקרא בשם 'תעלומה', וגם נקרא 'אין'.

ונקרא אין, על שם שהמציא יש מאין. יש לו שני שמות. תעלומה, וגם אין. ומפני היותה נסתרת מכל הנבראים נקראת אי"ן, והסוד והחכמ"ה מאי"ן תִּמָּצא ואיזה מקום בינ"ה, הרי שלשתן מתאחדות באין שהוא הכתר וכו'.

ובסוף הוא אומר, והבן זה, כי אין לי פנאי להאריך. ובאמת שזה הסוד עמוק עמוק מי ימצאנו, אבל מסרתי לך ראשי פרקים שעליהם יעמוד הבנין.

כעת הוא אומר כך, וצריך החזן לגרוס תעלומה ואין, ומפסיק מעט, ואחר כך אומר קוֹרָא לה (בקמץ תחת רי"ש של קורָא). כלומר, שהכתר נקרא בכנוי תעלומ"ה ובכנוי אי"ן. והמפסיק אחר תעלומה, ואחר כך אומר ואין קורא לה, באמת שהוא טועה טעות גדול, ואין לו דעת ולא תבונה, וכאלו בשכל האנושי הוא קורא.

ולגבי סוף הפיסקא הוא כותב, נמת עין לא תשורך. זה התנומה, הוא כינוי על העלמת אורו ועצמותו, האור הבהיר הצפון מעיני כל הנבראים כי הוא חי וקיים, המשגיח בהשגחה דקה, מפני שאין העולם יכול לסבול השפע הגדול הבא ממנו, על כן נצטרך להוריד מעט מעט לקיום העולם ולהחיותו.

לגבי מה שהוא כותב, 'וכאילו בשכל האנושי הוא קורא', אינני יורד לעומק דעתו, לְמה הוא מתכוין במלים האלה. אולי הוא מתכוין להגיד - זאת לא בדיוק משמעות המלים, אבל אולי כוונתו לומר - כי שמא האדם חושב כך עפ"י הפשט, 'בשכל האנושי'. אבל זה לא הסוד, זאת אינה הקבלה. אינך מבין מה מסתתר כאן עפ"י הקבלה, כי אם היית יודע את הסוד, היית מבין שהקריאה שלך היא מוטעית. כנראה לכך הוא מתכוין, רק שלא ביטא זאת במלים ברורות, או שחסר כאן משהו.

בכל אופן, נראה כי לא היה לפניו את פירוש עץ חיים למהרי"ץ זיע"א, כי לאורך כל המקומות הוא לא מזכיר אותו, למרות שהיה לו הרבה דברים שהיה יכול להביא ממהרי"ץ, גם אם לא יסכים לכך, או יציע פירוש נוסף מדיליה. אבל בנ"ד, זהו בדיוק הפוך ממהרי"ץ. הקריאה שלנו, כפי שקראתי מקודם, לפי מהרי"ץ בטוח שזה כך, 'תעלומה, ואין קורא לה'. כי מהרי"ץ אומר, שהמלה 'תעלומה' שייכת למקודם, 'יראת מלהביט כי רב לה - תעלומה', א"כ בודאי שצריכים להפסיק אחרי המלה 'תעלומה'. לא כפי שהוא אומר, שהכתר נקרא תעלומה, וגם אין.

נראה, שפירוש עץ חיים למהרי"ץ לא הגיע לידו, הרי בזמנו זה עדיין לא נדפס. פירושו של מהרי"ץ התפשט בעיקר רק אחרי שהוא יצא לאור הדפוס. לפני כן, הוא היה בכת"י שהיו, והינם מעטים. פירוש עץ חיים למהרי"ץ, נדפס לראשונה בשנת התרנ"ד, והרב יוסף סעיד היה בשנת התרי"ט בערך, בשנים האלה. רק משנת התרנ"ד ואילך החל פירושו של מהרי"ץ להיות נפוץ. כנראה הוא חיבר את הפירוש הזה על הפיוט בר יוחאי, בשנת התרי"ג, לפי מה שכתבו שם המוציאים לאור.

מהרי"ץ זיע"א בעץ חיים [דף ק"ב ע"א] כותב כך.

'תעלומה'. הה"א רפה, ל' העלם, והה"א נוספת, לא כינוי. ושיעור הפיוט, כי רב לה תעלומה.

'קוֹרָא לה'. הרי"ש בקמץ, כמו [ישעיה נ"ח, י"ב] וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ.

'נַמְתָּ'. הטעם בנו"ן, כי הוא לשון נאום, כמו נָאַמְתָּ. אך אם יהיה מלרע, יהיה ל' תנומה כנודע.

שני דברים בפירוש של הרב יוסף סעיד [על הפיוט בר יוחאי], הולכים לא כפי מהרי"ץ. ראשית, לפי מהרי"ץ 'תעלומה' זה קשור למקודם. וגם לגבי מה שהרב יוסף סעיד מפרש, כי 'נמת' היינו לשון תנומה, 'כינוי על העלמת אורו ועצמותו'. הוא נדחק, להסביר מה זה 'נמת'. הכוונה שהוא ישן, דהיינו שנעלם האור. זהו כינוי. זה כמו משל. אבל לפי מהרי"ץ, 'נמת' זה כמו 'נאמת', כלומר לשון דיבור. ולכן מהרי"ץ אומר, שצ"ל 'נַ־מת' מלעיל, כי אם תגיד 'נמתָּ' זה יהיה לשון תנומה.

דבר זה מצינו, במקום אחר במהרי"ץ. 'דברי תורה עניים במקום אחד, ועשירים במקום אחר'.

מהרי"ץ בדף ס"א, כותב לגבי מה שאנו אומרים ב'תיקון' של שני וחמישי, 'כי נאמו גויים אבדה תקותם' בזה"ל, 'כי נאמו', לשון נאום, עניינו דיבור, וי"ג נמו בלא אל"ף, והכל אחד, אלא שצריך לקרותו מלעיל - לא 'נמ-ו', אלא 'נ-מו'. כביכול האל"ף נעלם - בטעם בנו"ן, שלא יהא פירושו לשון תנומה, כמו נָמוּ שְׁנָתָם [תהלים ע"ו, ו'] ודו"ק.

נמצא כי פירושו, אתה רשב"י נמת, נאמת, דהיינו אָמַרְתָּ, על ספירת הכתר, 'עין לא תשורך', שאי אפשר לשום עין בעולם לראות אותך.

נראה לפענ"ד, כי הצדק עם מהרי"ץ זיע"א. אמנם קטונתי מאד, אבל אני חושב - לפי מיעוט ידיעתי - שאין מקום שהכתר נקרא בשם 'תעלומה', כפי שהרב יוסף סעיד אומר, שקוראים לכתר גם תעלומה וגם אין. מצינו שהכתר נקרא 'אין', בהרבה מקומות, אבל לא שהוא נקרא 'תעלומה'. נראה לי כי זאת רק ההבנה שלו, הוא לא הביא שום מקור. חיפשתי הרבה, ולא מצאתי שום מקור לכך. ואדרבה, אולי אפשר אפי' להביא הוכחות שהדבר אינו כך. למרות שברגע הראשון נראה, כי כיון שהכתר נקרא 'אין', בגלל שאי אפשר ואין מה להשיג, א"כ גם מתאים לקרוא לזה ג"כ 'תעלומה'. אבל נראה, כי 'תעלומה' זה אכן נכון, אבל זה לא השם של־כתר, אלא השם של־חכמה, הספירה שנמצאת לפני כן.

מי שיראה בספר 'ביאור השיר בר יוחאי' [עמ' ק"כ], להרב ריא"ז מרגליות, הוא מביא הרבה מקורות בזה"ל, צ"ל אַיִן בפתח תחת האל"ף ובחירק תחת היו"ד, ולא אֵין בצירי תחת האל"ף, וכונתו על ספירת הכתר שהוא נעלם מאד בהשגה, ומחמת אי השגתו קורין לו אין. וז"ל זוה"ק [ח"ב דפ"ג ע"א], אתר דעלאין ותתאין אתמשכן מיניה ותאבין לההוא אתר, דכתיב מאין יבא עזרי. וכתיב, ועד עתיק יומיא מטה. עוד שם [דף צ' ע"א], דהאיי עדן, משתְּכַח מההוא אתר דאקרי אין. וז"ל זוה"ק [ח"א דף ל' ע"א], דחכמה אשתכליל מאין, ר"ל דספירת החכמה נמצאת ונמשכת מספירת הכתר הנקרא אין. וכן דרשו בזוה"ק [ח"ב דף קכ"א ובח"ג דף ר"צ] בפסוק וחכמה מאין תמצא, כי החכמה נמשכת ונמצאת מכתר הנקרא אין. והוא כמ"ש בשערי אורה [שער י'] וז"ל, וצריך אתה לדעת ג"כ עוד, מה שרמז והחכמ"ה מאין תמצא, באמת הסוד יו"ד של שם מסוד הקוץ העליון נתגלית, וזהו החכמה מאין תמצא, וסימן אות יו"ד ונקודה שעליה עכ"ל. וז"ל זח"ג דף ס"ה ע"ב, קוצא דיו"ד דלעילא, רמיזא לאי"ן וכו'.

וז"ל שערי אורה [שער ט'], וצריך אתה לדעת הטעם, כי הספירה הראשונה שהיא הכתר, לפי שנעלמה מעיני כל חי, ואין מי שיוכל להתבונן בה, נקראת אי"ן. ואם בא אדם לשאול בה דבר, תשובת שאלתו היא, אי"ן. כלומר אין מי שיוכל להתבונן בסוד עָמְקהּ ומעלתה עכ"ל. עוד שם [שער י'], והספירה הזאת, נקראת בתורה בלשון אין. צריך אתה לדעת, כי לפי רוב התעלמות ספירת הכתר, והיותה נסתרת מכל הנבראים, ואין מי שיוכל להתבונן בה, זולתי לְשֵׁמַע אוזן, לפיכך נקראת בלשון אי"ן.

וזהו דקפייט על ספירת הכתר, תעלומה ואין קורא לה. ומה שאמר לה לשון נקבה, כידוע הוא כי מלכות של מעלה נקראת ונעשית כתר בתחתונים, וזהו דקפייט קורא לה.

לאחר מכן [באות ה'] לגבי המלים 'עין לא תשורך' כתב הריא"ז מרגליות כך, כ"כ על ספירת הכתר בזוה"ק [ח"ב דף ס"ח ע"ב], דלית ביה רשימו ולא רעותא דלא אתחזי. עו"ש [דף רע"ו ע"ב], ולית בעלמא דינדע ההוא דרגא, בגין דאיהו סתימא דסתימין. ובח"ג [דף כ"ט ע"א], דאיהו מכוסה ולא שליט עליה עינא, ובג"ד עין לא ראתה. עו"ש [דף רנ"ה ע"ב], כתר עליון דלא שלטא ביה עינא, כבוד עילאה [כבוד סתם היא חכמה, כבוד עלאה הוא בחי' כתר עליון]. עליה אמר משה, הראני נא את כבודך. ואתיב ליה קוב"ה, לא תוכל לראות את פני. והטעם למה, עיין בתי' ס"ט [דף קט"ו ע"א] וז"ל, וחובה דאדם גרים דלא יכול משה לאסתכלא ביה, כ"ש אחרא כו'. ובגין דא, עין לא תשורהו וכו'.

ואיתא במס' ברכות [דף ז' ע"א] בִּשְׂכַר ויסתר משה פניו, זכה לקלסתר פנים. ופי' רש"י כי קרן עור פניו, ורשב"י הוא בחי' ניצוץ נשמת משה רבינו ע"ה. וזהו דקפייט נאמת - כאן הוא כבר כותב במפורש עם אל"ף, כד' מהרי"ץ, 'נאמת' - עין לא תשורך.

נראה כי הוא מתכוין, כפי שגם מהרי"ץ זיע"א מפרש. הרי מדברים על רשב"י ועל הספירות, א"כ 'בר יוחאי אור מופלא רום מעלה, יראת מלהביט וכו', אפילו רשב"י שזכה להיכנס לעומק החכמה רזי דרזין, אבל שָם אפילו אתה מפחד להביט, 'כי רב לה'. לפי דברי הרב יוסף סעיד, 'רב לה' הכוונה שיש הרבה אור, לכן לא ראית. אבל לפי מהרי"ץ, לא, 'כי רב לה תעלומה', דהיינו שזה כ"כ נעלם ונסתר, פחד להסתכל שם.

ומה שישנה הפְסָקה באמצע, כידוע זהו רק בגלל החרוז. כפי הידוע, הרבה פעמים זה כך. 'מעלה', 'רב לה', אז חייב כאן להפסיק. אותו הדבר בפיסקא, 'גם גולת כותרת על עיש, תשור'. המלה 'תשור', קשורה אל הרישא, על עיש אתה תשור. 'ומי ישורך'. וכהנה וכהנה בהרבה מקומות.

אפילו בפסוק בתורה, רבינו בחיי אומר לגבי הפסוק [ויקרא כ"ג, ט"ז, ועי' רש"י שם] תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם וגו', ישנה אתנחא במלה 'יום', ואח"כ והקרבתם וגו', אבל הוא אומר, כי נכון שישנה אתנחא, אבל בכל זאת, הרי לא סופרים חמשים יום, לכן הכוונה 'חמשים יום – והקרבתם', דהיינו שהקרבן יהיה ביום החמשים.

אותו הדבר מהרי"ץ אומר ב'חלק הדקדוק' לגבי הפסוק [דברים י"ג, ט'] וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֖ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֥ה עָלָֽיו. הוא אומר, כי הטפחא בתיבת 'לא תחמול', כי החמלה היא בעין. אבל לכאורה, הרי כתוב 'ולא תחוס עיניך עליו', וישנה כאן אתנחא? אלא התשובה, כי בכל זאת, זה יותר מקושר למקודם, יש לזה קשר למ"ש קודם, וזה מתחבר. וכהנה וכהנה במקומות רבים זה כך [ועי' מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך שם בפ' ראה]. אם כן ה"ה בנ"ד, זה 'כי רב לה – תעלומה'.

שאלה מהקהל: יכול להיות כי זה בגלל שבפסוק 'והקרבתם' ישנו וא"ו החיבור?

תשובת מרן שליט"א: גם כאן ישנו וא"ו החיבור, 'ואין'.

המשך השאלה: אבל אנחנו מדברים על 'תעלומה'?

תשובת מרן שליט"א: נכון. אבל לא זאת היא הנקודה. הרי רבינו בחיי שם כתב בהדיא שהדבר נלמד ממה שיש טעם בתיבת תספרו, דהיינו טפחא. ה"ה בענייננו לפי הפיסוק.

לא מצאתי בספר הזוהר הקדוש, ובשאר ספרי הקבלה, שקוראים לספירת הכתר בשם 'תעלומה'. מה שכן, בספר שערי אורה לרבי' יוסף גיקטליא [בסוף שער ט', דפוס ורשא דף צ"ט], וז"ל תעלומות חכמה בכלל שמות ספירת החכמה. וכן בשער ה' כתב, וגם היא נקראת תעלומת חכמה, ועליה נאמר [איוב כ"ח] והחכמה מאין תמצא וכו'. ובשער י' [בדף ק"ד ע"ב] הוא אומר, כת"ר, והטעם - למה הספירה נקראת בשם זה? - כמו שהכתר סובב על הראש, כך הספירה הזאת סובבת ומקפת כל הספירות, לפי שהיא עוֹלַם־הרחמים, הסובבים והמקיפים בכל. ועדיין בע"ה תשמע בספירה הזאת כמה סתרים וכמה סודות, וכמה תעלומות חכמה.

אולי דבר זה מביא מחשבה, שמא בכל זאת זה נקרא כתר. אבל במפורש, לא מצאנו עדיין.

וגם אם כן, חשבתי, הרי ישנו פסוק בספר איוב [כ"ח, י"א] וְתַעֲלֻמָהּ, יֹצִא אוֹר.

נקדים לזה דרך אגב, מי שמעיין לא מבין לפום רהטא, למה כתוב [במהרי"ץ שם] שהה"א רפה? פשיטא שהה"א רפה. וכי מה נגיד? 'תעלומָהּ'?

אלא, הדבר פשוט. המקום היחיד שמופיעה במקרא המלה 'תעלומה', זה בספר איוב, ושם כתוב 'ותעלומָהּ', לכן מהרי"ץ אומר, אל תטעה, כאן הה"א רפה, לשון העלם, הה"א נוספת. בחה"ד שם באיוב הוא מעיר בהדיא, כי בפסוק זה 'ותעלומהּ' מפיק ה"א, 'ברוב התיגאן'.

גם המנחת שי כותב כך. הוא מאריך יותר ממהרי"ץ בעניין זה, וכותב בזה"ל, ותעלֻמהּ, לית וחסר ומפיק ה"א.

'לית' היינו, לפי שבמוסרה כתוב ל', והם מפענחים זאת 'לֵית'. אבל אנחנו אומרים שפתרונו 'לְחוֹד'. אולם הכל הולך אל מקום אחד. שאין עוד מקום אחר בתנ"ך שישנה תיבה זו אלא כאן הוא המקום היחידי.

ממשיך המנחת שי, ובפרקי רבי אליעזר, חלון יש ברקיע ושמו תעלומה, ומשם תולדות השמש בתקופתו. ולכן מפיק ה"א, לתפארת, לא לכינוי. וכ"כ רד"ק במכלול וכו'. כלומר, התוספת של־מפיק כאן, זה לא למגמת כינוי. זה לא 'תעלומהּ', כפי שיש 'טהרהּ'. הרי יש טהרהּ, ויש טהרה. כאשר אומרים עם מפיק ה"א, זה דבר בא לייחס זאת אל העניין שמדברים עליו. כגון טהרהּ, היינו הטהרה שלה. משא"כ לגבי תעלומה, זה לא מתייחס למשהו מסויים, לכן זה מיותר. אותו הדבר לגבי הפסוק [זכריה ד', ב'] וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, אומר הרד"ק כי היה צ"ל כתוב 'וגוּלָּה' [בלי מפיק ה"א], לא היה צריך להיות כתוב 'וגולָּהּ', אבל במציאות כתוב כך, וזה 'לתפארת'. כך דרך הפשטנים לומר, שזה 'לתפארת', אבל כמובן שיש בכך סודות ורמזים ועניינים, למה זה כך. בכל אופן, זהו שמו של־חלון הזה ברקיע, וכתוב בפרקי דר"א [פרק ששי], כפי שדיברנו בזמנו [שיעורי מוצש"ק בהר ומוצש"ק בחוקותי ומוצש"ק במדבר, שנת התשע"ט], לגבי הנז' ביוצר דשחרית שבת, כי יש חלוני רקיע, שיש שלוש מאות ששים וששה חלונות ברקיע, ויש להם שמות, כגון מזרות, שבתאי, נעמן וכו', ואחד מהם נקרא תעלומה. אבל לא מצאתי, שיגידו כי עפ"י הסוד, הכתר נקרא בשם תעלומה, על פי הפסוק הזה 'ותעלומה יוציא אור' וכו'.

אפשר אמנם היה להבין הפסוק כך, אבל לא מצא לעת עתה דבר כזה בשום מקום.

וחושבני, כי אולי אפשר להביא ראיה, לחזק את דברי מהרי"ץ. ראיתי בספר מעיין החכמה [דף רי"ט] שכתב בזה"ל, השמות העשר של נתיב הראשון הזה הם - דהיינו הוא מתחיל מן הראשון, מספירת הכתר, מלמעלה למטה - א' אור מופלא. זהו גם מה שכתוב בפיוט, 'אור מופלא רום מעלה'. ב' סתר תעלומה. ג' אין חקר. ד' אפס, ה' בלימה וכו'. ברגע הראשון היה אפשר לחשוב, כי ישנה מכאן ראיה לדברי הרב יוסף סעיד. אבל שזה נראה לא נכון, כי אדרבה אין זה 'תעלומה' אלא 'סתר תעלומה', כלומר תעלומה עוד יותר נסתרת.

ויותר מפורש בדף רמ"א, גם שם כתוב כך, נעתיק מה שמצאנו בספר יסוד עולם, אשר מפרש בזה בנתיב הראשון, והשמות העשר של נתיב הראשון הזה הם, א' אור מופלא, ב' סתר תעלומה וכו'. ואח"כ הוא מדבר על החכמה, שזהו השלב השני.

הרי הסדר הוא כח"ב חג"ת נהי"ם. כח"ב היינו, כ'תר ח'כמה ב'ינה. א"כ הוא אומר, החכמה הקדומה, היא הנקראת תעלומה. כתוב כאן במפורש. הכתר נקרא 'סתר תעלומה', והחכמה היא הנקראת 'תעלומה'. מפני שאין יכולת בשום שכל להשיג אמתתה כמות שהיא בהשואת אחדותה. הבינה, הוא דבר מתאצל מן החכמה וכו'. אח"כ הדעת מתאצל מהבינה וכו'.

חושבני כי זאת ראיה ברורה לדברינו. ובמחילה מכבודו של מה"ר יוסף סעיד זצ"ל. אבל זאת ההערה היחידה שיש לי על דבריו, שלא תחשבו כי ח"ו אני בא להמעיט מהערך של פירושו, כי אדרבה הדברים שכתב שם הם חשובים מאד. רק לגבי העניין הזה הֵעַרתי, כי ישנה מכך נפקא מינה למעשה, שלא תתפשט בציבור טעות. אלא לדעת כי העיקר והנכון והאמת זה לפסֵּק כך, 'תעלומה, ואין קורא לה'.

ומי שיגיד הכל ביחד, 'תעלומה ואין קורא לה', הדבר אינו נורא. אולי הוא ייצא מן המחלוקת הזאת. למרות שלפי דעתי, אין כאן מה לדון, כי הדבר ברור. עדיף יותר לומר זאת באופן הברור, בפרט לפי מהרי"ץ ש'תעלומה' חוזר על הרישא, אז לא טוב לומר ביחד 'תעלומה ואין קורא לה', כי אז הדברים סתומים. אם 'תעלומה' חוזר על קודם, אז עדיף אדרבה, להפריד כאן, בין המלה 'תעלומה' למלה 'ואין'.

נביא ראיה נוספת לכך, מן הפיוט כתר מלכות לרבי' שלמה אבן גבירול, ישנה שם תוספת של מהר"ר יחיא צ֗אהרי, הוא הוסיף שם את העניין של־ספירות, י"י מי יגיע תכלית חכמתך וכו', ושם הוא כותב כך, תחילתם כתר ושמו אהיה, אשר אמרנו בצלו נחיה. והשנית מעיני כל חי נעלמה, הן יראת י"י היא חכמה.

'השנית' היא 'נעלמה'. כלומר, את עניין תעלומה, הוא לא אמר על הכתר בעצמו, אלא על ה'שנית' שהיא החכמה.

[המשך לזה, בשיעור הבא בל"נ].

*****

המשך בירור אופן הפיסוק הנכון בפיוט בר יוחאי, "תעלומה, ואין קורא לה", תגובת מרן שליט"א לראיות שרצו להביא כי "תעלומה" הוא כינוי על ספירת הכתר עצמו, ושאי אפשר לסמוך על המובא בספר הקנה, ומסקנת מרן שליט"א כי יש לגרוס "תעלומה, ואין קורא לה".

המשך מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק בהר ובחוקותי התשפ"א.

בר יוחאי, אור מופלא רום מעלה. יראת מלהביט, כי רב לה. תעלומה, ואין קורא לה. נמת, עין לא תשורך.

דיברנו בשיעור הקודם על הנושא הזה, הארכנו עליו, ונתקבלו כמה הערות מתלמידי חכמים.

הערה ראשונה של ידידנו הרה"ג איתמר חיים כהן שליט"א, לגבי מה שדיברנו, האם הפירוש שלספירת הכתר קוראים אי"ן, כמ"ש 'ואין קורא לה', אבל לא 'תעלומה', כי 'תעלומה' זה לא השם של הכתר. לכן מפסיקים, 'תעלומה, ואין קורא לה'. או שזה כפי שהרב יוסף סעיד כותב, כי צ"ל 'תעלומה ואין, קורא לה'. ואמרנו, שלא מצאנו כי הכתר נקרא בשם תעלומה, רק אי"ן. כמו שנאמר, וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא [איוב כ"ח, י"ב]. הספירה השנייה שהיא חכמה, היא תימצא – דהיינו משתלשלת – מספירת הכתר.

הרב איתמר כהן יצ"ו ציין, הוא שלח לי בכתב, שהוא מצא כי בספר הקנה כתוב במפורש, שספירת כתר אכן נקראת תעלומה, כפי שאומר הרב יוסף סעיד. ויישר חיליה לאורייתא.

בספר הקנה כתב [בדפוס קאריץ, דף ק"ט עמוד ב'] זאת, לגבי הפסוק בספר איוב [שם, י"א] מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר. ובעצם כבר מעצמי שיערתי [בשיעור הקודם], כי אם יכול להיות מקור לכך, הוא צריך להיות מן הפסוק הזה. כי אח"כ כתוב, וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. רואים ממש, חכמה ובינה, באותו פסוק, והאין נזכר בפסוק קודם.

ואכן הדבר כתוב שם במפורש בזה"ל, החכמה היתה נקשרת בספירות, ולא היתה ניכרת מתוכם, והיו מתנועעים ורצים כמרוצת הכסף באש.

אינני מדבר כעת 'קבלה'. זה לא 'קבלה' מה שאני מדבר, אלו דברים 'מבחוץ', דברים פשוטים, לא צריכים להיות מקובלים בשביל זה, צריך רק קצת ידיעות והקדמות.

ולא היה להם הכנה לישב, עד שחבשן הקב"ה והניחם לצד אחר מן העלה, ואז היתה החכמה ניכרת. היינו דכתיב, מככי נהרות חוב"ש. ישנה כאן כנראה טעות בדפוס, כתוב כאן 'חובש', ויש פה סימן. כלומר, מבכי מרוצת נהרות. והוא מלשון נהורא עמיה שריא חבש, ר"ל עצר.

כעת הוא כותב במפורש כך, ותעלומה יוציא אור, זהו אור החכמה, הנקרא אור צ"ח, שנבראת מן הכתר הנקרא תעלומה.

לכאורה הדבר כתוב כאן במפורש. אבל עוד מעט נראה.

לפי מה שב"ה מעוררים את הדברים בציבור, העניינים מתבררים ומתלבנים. מישהו בשיעור הקודם אמר - התפלאתי על כך - שהוא שמע את הגירסא הזאת, 'תעלומה ואין, קורא לה', עוד לפני שיצ"ל החוברת הזאת מכת"י. עכשיו נפתרה לי התעלומה. התברר, כי כבר לפני כן, שנים רבות מישהו כבר אמר כך מעצמו, ועורר על כך פעמים רבות וכו', וזהו הרב שלמה קורח זצ"ל.

כך למשל ראיתי שפירסמו בשמו כהאיי לישנא, היה זה בעיר ביתר. מעשה באברך צעיר שישב ליד הרש"ק וערב שבת היה, התכבד לומר פיוט 'בר יוחאי' [כידוע, יוצאי תימן נוהגים לאמרה לאחר אמירת 'לכה דודי']. הלה קם ואמר בר יוחאי. כשהגיע ל"בר יוחאי אור מופלא רום מעלה, יראת מלהביט כי רב לה, תעלומה ואין קורא לה, נמת עין לא תשורך". במקום לקרוא 'תעלומה ואין, קורא לה', הפסיק אחרי 'תעלומה' והמשיך 'ואין קורא לה'. כשסיים, לחש לו הרב באזנו: "אתה מקצץ בנטיעות". [ביטוי (עפ"י חגיגה דף י"ג ע"ב), כמי שנכנס לפרדס וקיצץ בנטיעות הרכות שלא תצמחנה עוד והפסיד הפרדס]. מדוע? – שאל בתמיהה. השיבוֹ: כי פירושו הוא כך: ישנן שתי מדות, אחת נקראת 'תעלומה', והשנית 'אין'. ומשתיהן אדם מוריד לעצמו שפע. ובכן, כשקראת 'תעלומה' עם פסיק, 'ואין קורא לה', פירוש, אף אחד לא מבקש. הרי שעקרת את כל כוונת הפייטן. ולכן הנכון לקרוא 'תעלומה ואין – קורא לה'. רצונו לומר, אל מידת ה'תעלומה' ומידת ה'אין', הוא קורא לה. והוא הפירוש שיר למעלות אשא עיני אל ההרים 'מאין' יבוא עזרי. פירוש, ממידה שנקראת 'אין' יבוא עזרי [מבוא לספר הגלגולים התש"פ].

א"כ כנראה מי ששמע, זה יצא משם.

אך אותו תלמיד שרשם זאת כדלעיל, לא הבין את כוונת הרש"ק בדיוק. לא שתעלומה ואין, הן שתי מדות שונות. אלא ששתיהן, הן כינוי למדה אחת, דהיינו הכתר. ולכן אם מפסיקים במלה תעלומה, אזי משמע שרק בשם אַיִן נקרא הכתר, ולא בשם תעלומה.

יתכן גם שהעניין נבע לפי הביאור שהצמידו על זה בתכלאל המפורש, הנק' תפילה בכוונה [בדף 283], והיא נקראת "תעלומה", או שהיא "אין".

והיו עוד שהביאו מקורות נוספים.

אתם יודעים, בזמנינו אפשר למצוא בקלות מקורות. לוחצים במחשב שיש שם תָכנת אוצר החכמה, כתר, ובמרחק כמה מלים תעלומה, ומוצאים בשפע. אבל לגבי המחשב של זמנינו, תכנת אוצר החכמה של זמנינו, אף שאכן זו ברכה עצומה שזכינו לכך, ברוך ה' על החסד הגדול הזה. ברם אליה וקוץ בה. הנקודה היא שצריך גם להיות בקי ולמדן, להבין טוב. אנשים קצת לפעמים ממהרים, מוצאים אמנם שם הרבה דברים, אבל צריך ללמוד אותם בעיון.

אז הם ראו ומצאו, ונדמה להם הנה כתוב כך במפורש, אבל כאשר מתעמקים, רואים שזה לא מדוייק או שאפשר להפריך זאת.

הדבר הראשון שכתבו, זהו אחד מהדברים שכבר עמדנו עליהם בשיעור הקודם, לגבי המובא בספר יסוד עולם, כבר דיברתי על כך בשיעור הקודם שזה הפוך.

הם חשבו שהביאו ראיה, אבל זה בדיוק הפוך. כפי שהסברתי בס"ד, אדרבה זאת סתירה. הכוונה שם, כי ספירת החכמה נקראת תעלומה. אבל לגבי ספירת הכתר, בספר יסוד עולם כתוב, שזה 'סתר תעלומה'. הם ראו והבינו באופן שטחי, כי כביכול כתוב שתעלומה זה הכתר, אז החליטו מהר. אבל אדרבה, הכוונה שזהו החלק היותר עמוק, החלק הנסתר של־תעלומה, המקור של ספירת החכמה, אבל זו לא תעלומה עצמה.

גם לגבי מה שהביאו בזה"ל, בשם ספר שער השמים, (ספר קדמון הנקרא גם ספר העיון המיוחס לר' חמאי גאון, ויש שייחסוהו לר"י גיקטליא, והמגיד מקוז'ניץ חיבר עליו פירוש בשם נר ישראל, י"ל ע"י הגר"ע אופמן עם ביאור פתילת הנר, י-ם תשס"א) אות א' עמ' רנ"ז, כאשר דיבר על ספירת הכתר, כתב בזה"ל: "ואלו הי"ג כוחות מתגלים כאחד מסתר עליון הנקרא אומן, פי' אב האמונה שמכוחו האמונה נאצלת", וכתב שם בביאור שהכוונה על ספירת הכתר. וכתב שם: "וכשהתחיל להמציא פעליו, ברא תוצאות תעלומה ותוצאות האמונה בהשוואת האחדות", עכ"ל.  והלשון מורה כי על ספירת הכתר מדבר, שהיא הנאצל הראשון ממנו יתברך, והרי שוב קורא הוא לה בשם "תעלומה".

אז הנה כביכול ישנו לכך עוד מקור.

והביאו גם מעוד איזה פיוט של חכם בשם רבי חזקיה שמואל טאריקה (איזמיר תרכ"א), שחיבר אף הוא פיוט לכבוד הרשב"י על סדר העשר ספירות, ובבית הראשון המוקדש לספירת הכתר כתב: "בר יוחאי כנהורא דשמשא, ראש כתר דמלכא קדישא וכו', רב חסדא והיא תעלומה, מאין תמצא בכתפי נעלמה", הרי שגם הוא הסמיך את תואר "תעלומה" לספירת הכתר. (ואולי נסמך על ר"ש לביא). ובביאור הפיוט "בר יוחאי נמשחת" (לר' אשר מרגליות, עמ' קכ"א), הוסיף ביאור וטעם לכינוי זה בספירת הכתר: "כי לפי רוב התעלמות ספירת הכתר, והיותה נסתרת מכל הנבראים, ואין מי שיוכל להתבונן בה זולתי לשמע אוזן", עכ"ל. גם הוא מסמיך את התואר תעלומה, לספירת הכתר.

אולם למעשה, אלו אינן ראיות. אדרבה, יש לדייק כי הכוונה הפוכה בדיוק. כפי שאמרנו, שזה לא נקרא סתם 'תעלומה', אלא 'סתר תעלומה'. כמו־כן אותו הדבר, 'תוצאות תעלומה', דהיינו הוא מוציא את התעלומה. הכתר הוציא את החכמה.

בספר 'שער השמים' [דף רנ"ו] כתוב כך, דע כי הקב"ה היה קודם שברא עולם, הוה בעה"ז ויהיה בעה"ב, וסימנו פָּעַל יִפְעֹל פּוֹעֵל. ובזה הסדר, מפורשים כל הויות הנכללות במעשה בראשית, שהם עצות המתגלים מסתר עליון וכו', והוא מיוחד באלו הי"ג כוחות, ויש לכל אחד שֵׁם ידוע בפני עצמו, וכולם מעלתן זו למעלה מזו.

הא' נקרא חכמה, קדומה לכל הקדומים. הוא קורא לזה הראשון, כלומר הוא לא מתייחס כאן לכתר. ושני אור מופלא, הג' חשמל, הד' ערפל, הה' כסא הנוגה, הו' אופן הגדולה הנקרא חזחזית וכו'. הי"ג סוד המערכה עליונה, הנק' היכל הקודש החיצון וכו'. ואלו הי"ג כוחות, הם מתגלים כאחד, מסתר עליון הנעלם הנק' אומן, פי' אב האמונה, שמכחו האמונה נאצלת. והוא יתברך, קודם שברא שום דבר, נקרא אֵל, ר"ל חזק שלא היה כוחו ניכר.

וכשהתחיל להמציא פְּעָליו, ברא 'תוצאות תעלומה', ותוצאות האמונה בהשוואת האחדות, והמהות שאין רשאין להשיג מחקר בורא עולם.

אכן נכון, זה נקרא 'תוצאות תעלומה', אבל לא 'תעלומה'. תוצאות עלומה היינו, שהוא מוציא את ה'תעלומה'.

ואותו הדבר בקשר לפיוט של החכם הזה, טאריקה, חושבני כי אדרבה, הרי הוא מביא כך, 'והיא תעלומה מאין תמצא בכתפי נעלמה'. מי שמתעמק מבין, כי כוונתו לומר לגבי הפסוק והחכמה מאין תמצא, הוא מדבר על הכתר אבל מהכתר נאצל החכמה.

אינני יודע, צריך לראות מה הוא כתב ביתר הפיוט, אבל לפי המלים המובאות כאן, היינו 'והחכמה - מאין תמצא', התעלומה היא מאין תמצא, דהיינו מהכתר, אבל הוא מדבר על החכמה. אמנם הנושא ב'בית' הוא על הכתר, אבל המלה תעלומה, זה מקביל דוקא לחכמה.

זאת מלבד הטענה שכתב בעל הדברים עצמם, שאולי אותו חכם הוא נסמך על ר' שמעון לביא. דהיינו הוא לקח זאת מפיוט בר יוחאי, לפי הבנתו, ואם כן אין זה נחשב מקור.

מדברי ריא"ז מרגליות, אדרבה ראיה לסתור, וכבר הבאנו דבריו בארוכה בשיעור הקודם. גם המשך הדברים שכתבו שלא זכינו להבין מדוע הרש"ק התנגד להפסקה מעטה אחר תיבת תעלומה וכו', מעידים שלא ירדו לסוף הבנת העניין. וחבל שמפרסמים זאת ברבים, בלא עיון הראוי.

*

מה שכן ישנה ראיה, זהו מספר הקנה. כמו שהקדמנו. אבל גם אם כן, גם אם ספר הקנה אומר כך, הכי הרבה ישנה מחלוקת. הבאנו הרבה שאמרו במפורש, שזה לא השם של־כתר, אלא השם של־חכמה. אז לכל היותר, ישנן בזה חילוקי דעות. אבל אי אפשר להגיד, כפי שהם אומרים, שזאת טעות, ושלא נכון להגיד כך. ק"ו שזה קיצוץ בנטיעות רח"ל. אלא י"א כך וי"א כך. הכי הרבה. אני אומר זאת על הצד שזה כך.

אבל לאמיתו של דבר, כנראה שיש כאן שני נימוקים לשלול את הקריאה הזאת.

ראשית, ספר הקנה זהו ספר שאינו מוסמך בקבלה, הרמ"ק – רבי' משה קורדואירו - כותב עליו דברים קשים מאד, וגם האר"י אומר על איזה דבר הכתוב בספר הקנה כי זאת טעות. אמנם זהו ספר קבלה, אבל לא כל אחד מוסמך לכך.

בתורה שלמה [בראשית כרך א' דף נ"א נ"ב הערה רפ"ח] מובא כך, ספר הפליאה, אשר יש מייחסים אותו לר' נחוניא בן הקנה התנא, והרמ"ע - דהיינו רבי מנחם עזריה מפאנו - מיחסו לר' אביגדור קרא מפראג.

ישנם כאלה האומרים שספר הקנה חיבר רבי נחוניא בן הקנה, שהיה תנא. והוא אומר, לא, זהו חכם אחד אחרון, שמו רבי אביגדור קרא.

דרך אגב, לגבי המלה 'קרא' הכתובה פה, מה בדיוק המשמעות שלה, מצאתי כתוב במפורש שהוא היה מקרי דרדקי, לכן קראו לו 'קרא', כפי שדיברנו בשיעור הקודם לגבי הקראים.

והוא חלק מס' הקנה נדפס בקאריץ תקמ"ד. קאריץ זה שם של עיר.

ישנה שם אריכות בנושא הזה. ספר הקנה הוא חלק מספר הפליאה, לכן כאשר מדברים על זה זהו היינו הך.

ובדף נ"ב הוא כותב כך, ותמוה הדבר בעיני, לא אוכל הֲבינוֹ, איך העלימו עיניהם הגדולים בזמנם, שהסכימו להדפיסו כמו שהוא לפנינו, והעריצו אותו לספר קדוש, בעוד שיש בו הרבה מקומות אשר כותב ביטויים שנונים כמדקרות חרב, נגד חז"ל, ונגד איזה דיני התורה, ועוד דברים זרים. איך אתם מסתמכים על ספר כזה?

אף דבכלל, עיקר כוונתו הוא, נגד פשטות הדברים של־תלמוד, ובמקומות הרבה הוא מעריץ ומקדש את התנאים והאמוראים, ושיש בדבריהם סודות עמוקים, ואין לזוז מדבריהם ותורתם - הדבר נכון, כי ישנם דברים שהוא כותב בצורה מאד נכבדה בשבחי חז"ל - בכ"ז אין לעבור בשתיקה על כל הדברים הקשים נגד חז"ל והתלמוד שכתב.

ועל הגדולים שהביאו אותו, ה"ה (הלא המה) הרדב"ז בשו"ת ח"ד אלף קכ"ד, והב"י או"ח סי' ס"א, ובַפרדס, ובראשית חכמה, וכן מ"ש בשם האר"י שכ' שדבריו קבלה אמיתית, אין לתמוה. שיש לומר שבכתבי יד שהיה לפניהם, לא היו כתובים אלה הלשונות, וכמ"ש החיד"א בשה"ג דלפניו בכת"י היה הרבה שינויים וכו'.

הדבר יכול להיות, אבל זה לא כמו הספר שהדפיסו. בכתבי יד שלו, ישנם הרבה שינויים. כנראה שהתערבבו כל מיני דברים, בכוונה או שלא בכוונה, ובזמנם הרי זה עדיין לא נדפס, אז יכול להיות שאם הם שיבחו את הספר כי יש בו דברים טובים, יכול להיות שאצלם לא היה את כל הדברים המוזרים והמשונים האלה.

ומי יתן, ויבוא מי על שרשן של הדברים מתוך הרבה כתבי יד(ות) של ספר הפליאה, הנמצאים בבתי עקד הספרים השונים, ונוכל להוציא משפט ישר ע"ד הספר הנכבד הזה, שאין דוגמתו בתָכנו וסגנונו בכל ספרות התורה.

החשוב ביותר, הוא מה שכתוב בהמשך, מפורש בס' שיעור קומה להרמ"ק ז"ל סי' פ"ג, שמביא את הקנה ומדחה את דבריו. ועל המראות הפליאות שיש בו, ושמספר שניו ה' וכיו"ב כותב, שהם "דברי תוֹעָה, ואין בהם ממש", "שרוצה לאסור את המותר מנפש ועד בשר", "דלאו דסמכא כלל", "רק להרחיקך שתדע שאינו בקי בכינויים", "לא הרביתי עתה, אלא כדי שלא ידמה שום אדם להחזיק בזה כדבריו", ועוד לשונות כאלה.

כך הרמ"ק אומר, וזהו בדיוק הנושא שלנו. הרמ"ק אומר, שבעל ספר הקנה "אינו בקי בכינויים". 'כינויים' היינו שמות הספירות, הרי יש לנו במקרא פסוקים שיש בהם שמות, לכל דבר יש הרבה שמות, אולי עשרות שמות אפילו לכל דבר. ה'כתר' מכונה כן, ומכונה כך, ומכונה כך. רומזים על כך. מי שאינו יודע, הוא לא מבין למה מתכוונים. וגם רוצים להביע, מהי המשמעות של הדבר, ומה זה כולל?

אם־כן, אם בנ"ד ספר הקנה אומר כי ה'תעלומה' זה כינוי לספירת הכתר, אז הנה יש לנו על כך תשובה. אמנם הרמ"ק אינו מדבר בהדיא על נד"ד, אבל הוא כותב באופן כללי כי לגבי הכינויים אי אפשר לסמוך על ספר הקנה. ובפרט שאנחנו מצאנו סתירות לדבריו.

גם אח"כ [בדף ח"פ] מובא כך, ספר הקנה המיוחס ג"כ בטעות לר"נ בן הקנה, האריך בזה וכו'. ישנו שם עניין, לגבי נושא השמיטות. ישנם מקובלים האומרים, כי העולם שלנו הוא מתקיים חמשים אלף שנה. דהיינו, העולם לא מתחיל ונגמר, רק בעולם שלנו, דהיינו ששת אלפים שנה, 'שתא אלפי שני הוי עלמא, ואחר כך חד חֲרוּב' [סנהדרין דף צ"ז ע"א], אלא אנחנו נמצאים במחזור מסויים מהם. הרבה מקובלים ראשונים אומרים כך, כגון רבינו בחיי, כי העולם כולו הוא שבעת אלפים שנה ועוד שבעת אלפים שנה ועוד שבעת אלפים שנה וכו'. וישנם חילוקי דעות באיזו שמיטה אנחנו נמצאים, לא בראשונה אלא בשנייה או בשלישית וכו', מתי בדיוק, אבל העיקר שהיו עולמות לפני כן.

הדבר רמוז במאמר חז"ל [בראשית רבה ג' ז'], שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן. והרבה כותבים, כגון בעל תפארת ישראל האומר, כי כל מה שהחוקרים אומרים כי ישנם דברים עתיקים ומאובנים מלפני כן, זה מהעולמות ההם, שהקב"ה בראם והחריבם. דהיינו, אם זה נכון מה שהם אומרים, אם זה לא סתם השערות והמצאות, אזי בהחלט יכול להיות שזה מן העולמות ההם. ישנה אריכות שם בעניין זה, ולא נרחיב כעת בכך כי זהו נושא בפני עצמו.

בענייני שמיטות העולם, הרחבתי בס"ד לשעבר במבוא אופן המרכבה, לספר רכב אלהים של מהר"י ונה, ובבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ הלכות לולב (לגבי הושע"ר) ועוד.

בכל אופן מובא בתו"ש כך, והנה ראיתי לא' קדוש מדבר, ה"ה (הלא הוא) הרמ"ק ז"ל בספרו שיעור קומה סי' פ"נ, האריך מאוד בענין זה של השמיטות, ומביא את דברי התמונה והקנה, ומברר בפרטות את כל היסודות של התמונה, והרבה עליהם קושיות וכו'. ומאריך לשפוך סוללה על ספר הקנה, כמו שהבאתי מקצת לשונותיו לעיל וכו',

והנה ראש המקובלים האר"י הקדוש ז"ל בשער הפסוקים בפ' כי תשא ובפ' קדושים ובשערי מאמרי רשב"י, הביא אותם בהערות ללבה"ס האריך לדחות שיטות אלו שאמרו דעולם זה הוא שמיטה שניה שטעו בזה עיי"ש וכו'. אמנם הגר"א סובר ג"כ כך, אולם לא ניכנס לכך כעת.

ליתר שאת ויתר עז, אביא עוד מלשון הרמ"ק שם בס' שיעור קומה [דף פ' ע"א] וז"ל, ספר הקנה שרצו להקדימו, דע לך כי הוא אחרון מאד מאד. ואל תתפתה אחר המתפתים שאומרים שהיה בזמן ר"נ בן הקנה. שהוא עצמו לא אמר אלא שהיה אחר הגאונים. אם תראה הקדמתו לטעמי המצוות ואם תבדוק לשונו תמצא שמעתיק דברי הרמב"ם ממש כדי לפרש המצוות, והולך ע"ד הגמ' ודברי הרמב"ם, ותמצא שהוא מחמיר בעניינים, דלא כסמכא כלל. ובעניינים רבים אין רצוני לחפש אחר מומי בני־אדם ח"ו, רק להרחיקך שתדע שאינו בקי בכינויים, והוא מכנה אל הספירות כינויים זרים. ואין דרכו ישרה בפי' הברכות. אמר ברוך, כתר. אתה, חכמה. ה', בינה וכיוצא בזה. נמשך אחר סדר המלות, כסדר הספירות. ופי' ספר התמונה, הוא ולשונו יגיד לך כי אין הדעת עמו, כי אפילו בלשון הקודש אנו בקי. וגם בס' הקנה תמצא שמקלל עמי הארץ ומתפלל עליהם לרעה, וכבר ידעת כי אין ללמד קטיגוריא על ישראל. ורוב אמונתו [נראה שצ"ל אומנותו. יב"ן] אינה אלא על הדרך הזה.

ופלאי מראותיו אל יבהילוך, שכולם משליו, שרצה להמשיל הידיעה במשָלים. ועל עניין היותו משיג איזו ידיעה, היה אומר שראה אריה, וראה ספינה, וראה הר, וראה ד' אנשים. ועד"ז הוא מ"ש שמספר שניו ה' וכיוצא בזה דברי תועה ואין בהם ממש. וכל חכמתו הוא חוץ מדבר רשב"י, כי כינויי רשב"י כשבא לפרש איזה כינוי, ולא היה אלא על צד ההקדמות האמתיות, והיו חולקים. וכבר ידעת כי במלת אתה, נחלקו בסָבָא, אם בחסד, אם ביסוד, אם במלכות. והוא פירשו בחכמה, בלי שנתן לבו לכינוי אם אפשר, ועד"ז כמה וכמה. לא הרביתי עתה, אלא כדי שלא ידמה שום אדם להחזיק בזה כדבריו ויאמר תנא הוא ופליג, לכבוד ה' אשר בראנו, הנחיל תורתו, אנו חייבים שלא לשאת פני איש, אלא לכבוד האמת, כי אחרון הוא. ואת האחרונים נמנה האיש הזה וספריו. ועתה יש לנו להרוס דבריו, מן הגמ' [ו]מן הסברא. והרוצה להחזיק לא יחזיק ברא בגברא אלא בהא תיובתא. ועתה הנני קולע אל דעתם זו אבן על אבן, עד להרוס כל הבניין וכו' יעו"ש.

נמצא כי מי שירצה להשען ולהיסמך על סברת ספר הקנה בזה, הנה לפי האמור אינה אלא משענת "קנה" רָצוּץ...

שאלה מהקהל: אבל ראיתי כתוב באחד הספרים, שהרדב"ז עשה מסֵּפר הקנה קיצור, ומובן לכאורה שהיה מוסמך בעיניו.

תשובת מרן שליט"א: לפי מה שהבאנו, מתורץ העניין יפה, שהיה לרדב"ז ספר הקנה אחֵר בכת"י, לא כמו זה הנדפס לאחר מכן, שנתערבבו ונוספו שם דברים זרים.

זהו דבר אחד.

דבר שני, גם הרב יצחק אייזק שר, ראש ישיבת סלבודקה, כתב בספרו לקט שיחות מוסר [ח"ב דף שס"ז] דברים קשים נגד ספר הקנה. וז"ל, ראיתי בספר הקנה המיוחס לאביו של ר' נחוניא בין הקנה, מה שקשה מאד להאמין שזה המחבר. וגם הפרדס לרמ"ק כתב שאינו לאביו של ר' נחוניא, ומקובל אחרון כתבו, ומדבר נגד דרשות חז"ל שלא כהוגן בדברים קלושים, רק להראות ולהוכיח שרק ע"פ הסוד אפשר להבין אותם.

הוא מעורר כאן נקודה חדשה. דבר נוסף, עניין 'השקפתי'.

הרי יש פשט, ויש רמז, ויש דרש, ויש סוד. וכי ה'פשט' הוא לא נכון? ה'פשט' זה שקר? אלא, אמנם ישנם דברים שלא מבינים אותם טוב אולי עפ"י הפשט, ועפ"י הדרש או עפ"י הסוד מבינים זאת יותר טוב, אולם ה'פשט' של־תורה הוא גם אמת. כאשר אפילו המקובלים אומרים, ובפרט הרמ"ע מפאנו כותב כך כדלקמן.

הרד"ק הוא פשטן, והרמ"ק הוא מקובל אלהי, אבל 'אם אין קמח אין תורה'. בלי הרד"ק - רבי דוד קמחי - אז חסרתנו חלק מן התורה. ישנו פשט. חלק הפשט של־תורה, זה גם תורה. מה שיש גם את פנימיות התורה, דברים יותר נשגבים, שעי"כ מובנים היטב העניינים, זהו דבר מצויין, אבל לא שהפשט זה שטיות ח"ו.

כך כתב הרמ"ע מפאנו בהקדמתו לספרו עסיס רימונים, מי המואס בדברי הקמחי לפי פשוטן של מקראות, עתיד ליתן את הדין. כי הוא פָּתַח שערי ההבנה אל הפשט, אשר לא יכזב, אעפ"י שיש בהן נסתר וכו', ובמה שכתבתי עוד בס"ד בתשובותי חלק ד' לגבי החזרות בפירושו של רד"ק וכו'.

על הנקודה הזאת, עמד הרב שר, וכתב כי בספר הקנה כתוב בדיוק ההיפך. ושם ראיתי, שהוא מגנה מאד פשט הכתוב, וטוען טענות רבות נגד הפשט, ומראה שהעיקר הוא הסוד, וע"פ הסוד הוא מיישב כל המקראות.

ואנחנו רואים ויודעים בבירור כמו שאמר הגר"א ז"ל, שהסוד צריך שיהיה מוסכם עם הפשט, ואם לאו, אין לסמוך על הסוד שאינו מובן, ובקל טועים בו. אנחנו לא מלאכים, אם אינך מבין את הפשט וזה לא מסתדר לך, אזי תברח, אתה לא יכול לבנות על הסוד בזמן שאין לך בסיס חזק.

והעיקר שיש לסמוך עליו בתורה, הוא פשוטי המקראות. ופשט המקרא צריך שיסכים עם התושבע"פ, שהוא הקבלה שבידינו, שהיא עיקר הכל.

כעת הוא מסיים וכותב דבר מעניין, והנה גם בימינו אלו אנו רואים, שההולכים אחר הכופרים, מראים היתירים ע"פ רמז וסוד, נגד הפשט. ישנם רבים, שעל פי כל מיני רעיונות וסודות שהם חושבים וכאילו מבינים, כמו שהיה עם כת שבתאי צבי, שעפ"י הקבלה והסודות שלהם, מצאו להם יסוד לעבור על איסורי תורה חמורים. ודבר זה נקרא מגלה פנים בתורה, והנפש אשר תעשה ביד רמה, כשהוא מורה למעשה ע"פ סודותיו ודרשותיו, ה' ירחם.

אין דבר כזה. הסוד חייב להתאים עם הפשט. אם זה לא מתאים עם הפשט, תשים זאת בצד, כי זאת לא הדרך שלנו. ה' ירחם.

א"כ יוצא, כפי שאמרנו, ישנם שלושה דברים. שלוש תשובות לטענותיהם. א' הכי הרבה זה מחלוקת, ב' לא הבינו נכון. ג' ואם בגלל ספר הקנה, שזאת ראיה הכי טובה, אזי התשובה שזהו ספר שאי אפשר לסמוך עליו.

טענה רביעית נגד זה, כך אני אומר למסקנא כי אין לקבל את הקביעה הזאת, כי גם אם זה נכון, גם אם נצליח ליישב זאת, גם אם נמצא מקור אחר בטוח קדוש וטהור, שהכתר נקרא ג"כ בשם תעלומה, גם אם כן, אזי הגירסא אינה 'תעלומה', אלא צריכה להיות 'תעלומהּ', הה"א מפיק, כי כך כתוב בפסוק באיוב, 'ותעלומהּ יוצא אור'. אז אם כבר מישהו רוצה לגרוס כך, הוא צריך לתקן את הגירסא. אבל הרי אף אחד אינו גורס כך.

למעשה, ישנם אכן ספרים שגם בפסוק באיוב גורסים בלי מַפֵּיק, וכך כנראה גריס הר"י סעיד זצ"ל. אבל אלו הם ספרים שאינם מוסמכים. דהיינו, יש לנו את מהרי"ץ בחלק הדקדוק הכותב כי ברוב התיגאן זה במפיק, וכן כתב המנחת שי בפשטות ושישנה מוסרה על כך, וישנו גם את הספר של בן אשר. אלו המקורות הכי אמיתיים והכי מדוייקים המקובלים.

אמנם יש ספרים שעושים זאת בלי מפיק ה"א, בתנ"ך גינצבורג [דף 524] הביא ורושם בהערה את הספרים הללו, כתב בזה"ל, נמסר עליה ל' - דהיינו 'לית', או 'לחוד' כפי שאנחנו אומרים. וחסר, דהיינו חסר וא"ו. ומפיק ה"א. וכן וְתַעֲלֻמָהּ הה"א בדגש. ודפוסים ישנים, וְתַעֲלֻמָה הה"א רפי. והוא מציין אותם. בסדר, יש ספרים כאלה, אבל מה נעשה שהם לא מוסמכים.

הכתר (ה'תאג') של בן אשר, הוא העֵד היותר נאמן לכל באי עולם, ובאיוב הה"א מפיק. ואם זה רומז על ספירת הכתר, אזי נועד הדבר להיות לו לכבוד ולתפארת. אבל בפיוט בר יוחאי, הרי אומרים בלא מפיק.

למסקנא, אין דרך לנטות ימין או שמאל, וצריך לגרוס בדוקא 'תעלומה, ואין קורא לה'. הה"א ללא מפיק, להפריד מעט, ואח"כ וְאַין. וכמו שהיא דעת גאון עוזנו מהרי"ץ, שהבאנו בשיעור הקודם.

*****

הבהרת דברים בעניין הגירסא בפיוט בר יוחאי וכו' 'תעלומה, ואין קורא לה', ושלילת הגירסא 'תעלומה ואין, קורא לה'.

המשך מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק קרח התשפ"א.

מכיון שהזכרנו את ספר הקנה, ובזמנו דיברנו [שיעור מוצש"ק בהר ובחוקותי התשפ"א] על עניין 'תעלומה ואין קורא לה', כי אמרנו שלפי ספר הקנה ספירת הכתר נקראת גם 'תעלומה', ואז יהיה צריך לקרוא 'תעלומה ואין, קורא לה'.

הרחבנו לפני כמה שבועות [שם] על הנושא הזה, ולבסוף שללנו קריאה זאת, ואמרנו כי ראשית ספר הקנה אינו מוסמך. ושנית, האחרים שכתבו זאת הם לא התכוונו לכך, שכביכול הכתר נקרא תעלומה, אלא הכוונה על החכמה, שהיא יוצאת מן הכתר. זהו השם שלה. וגם אם כן, גם לשיטתו, צריך א"כ לגרוס 'תעלומהּ', כי זהו לשון הפסוק באיוב [כ"ח, י"א], וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר. לפי דבריו זהו הפירוש, 'תעלומהּ', אבל הרי אף אחד לא גורס כך. ממילא כפי שאמרנו, המסקנא היא כי צ"ל 'תעלומה, ואין קורא לה', אין דרך לנטות ימין או שמאל.

מסובב כל הסיבות גִלגל כי נתעוררתי שכבר דיברתי על כך בשיעור לפני כמה וכמה שנים, המעניין שזה ג"כ היה במוצש"ק בהר שנת התשע"ב, ואז אמרנו מסקנא קצת אחרת. לפני כן בשיעור מוצש"ק אמור התשע"ב דיברנו על עניין זה, שללתי את הגירסא הזאת 'תעלומה ואין, קורא לה', ולאחר מכן במוצש"ק בהר, אמרתי כי העירו לי שבספר הפליאה כתוב כך, שגם הכתר נקרא 'תעלומה' וכו'.

הבאתי שם כך, כי בספר הנקרא קבלת הגאונים [יעו"ש בדף ר"ס, חקקי לב __ ע"ד, ד"ה ולפיכך] מביא כך בשם ספר הפליאה וז"ל, ותעלומה יוציא אור, זהו אור החכמה הנקרא אור צח, שנברא מן הכתר הנקרא תעלומה.

והבאנו עוד מקור, מסֵּפר שערי צדק. ואם זהו חיבורוֹ של מה"ר יוסף גּיקאטיליה, אזי הוא כן מוסמך. הוא כותב כך, תעלומת חכמה, כפליים בתושיה, כמה חדרים הם לתורה, חדר לפנים מחדר ומחיצה לפנים ממחיצה, עד הַגִּיעם למקום הנקרא תעלומה, שהוא סוד הכתר. [חלק מזה מובא בהערות על ביאור הגר"א לשיר השירים במהדורא חדשה, שנדפס בתוך ספר ביאור הגר"א לנ"ך, בדף מ"ב, הערה 214, בשם שערי צדק השער העשירי].

לגבי ספר הפליאה, הוא הוא המחבר של ספר הקנה, וא"כ היינו הך. זה אותו המקור. ולגבי ספר שערי צדק, צריכים לברר מיהו המחבר. והיכן זה נמצא שם.

לכן מסקנתנו שם היתה, שאמנם מי שקורא כך יש לו מקום, רק שמהרי"ץ לא סובר כך וכו'. והוספתי עוד דיוק, חיזוק לדברי מהרי"ץ, כי מה שאנו אומרים, 'בר יוחאי אור מופלא רום מעלה, יראת מלהביט כי רב לה - תעלומה'. כי אם נגיד שהכוונה היא שזה חוזר על ה'אור', אזי היה צ"ל 'כי רב לו', לא 'רב לה'. זהו עוד הכרח, להסביר כך. ובכל מקרה, גם אם נגיד שישנה שיטה כזאת - אמנם זאת דעת יחיד - אבל בכל אופן, א"כ היה צריך לגרוס 'תעלומהּ'.

על כן, ביחס למה שאמרתי אז, כעת נדגיש כי המסקנא שלנו היא יותר חזקה, לשלול כמעט לגמרי את הגירסא 'תעלומה ואין, קורא לה'. ברוך ה' שנתברר העניין ונתלבן היטב. כדי שלא יהיו סתירות, בין הדברים שנאמרו בעבר, לבין עכשיו.