ברכת בורא פרי האדמה על כרפס (פטרוזיליא) בליל הסדר, ובכל ימות השנה

ברכת בורא פרי האדמה על כרפס (פטרוזיליא) בליל הסדר, ובכל ימות השנה

מתוך שו"ת עולת יצחק חלק ד' (שעודנו בכתובים) מאת מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן

לק"י, ניסן ה'תשע"ב, ב'שכ"ג.

א) בשלחן ערוך המקוצר חלק אורח־חיים סימן צ' הלכות ההכנות לליל הסדר סעיף ב' איתא, לצורך טיבול ירק הראשון, יש נוהגין ליקח עַלֵּי "בַּקְדְּנוּס" הנקרא כאן פטרוזיליא, שמקובל אצלינו שזהו הכרפס (אעפ"י שיש אומרים שהכרפס הוא המין הנקרא כאן סֵלֵרִי, שיש לו טעם טוב כשהוא חי). ויש נוהגים לקחת עלי צנון יעו"ש:

ורבים טוענים דכיון שאין עלי הפטרוזיליא טובים לאכילה כשהם חָיים, על־כל־פנים בזמנינו, אם־כן אינם חשובים לברך עליהם בורא פרי האדמה. וכדקיימא לן בשלחן ערוך הלכות ברכת הפירות סימן ר"ב סעיף י"ב וסימן ר"ה סעיף א' כי פרי שאין דרך לאכלו חי אלא מבושל, אם אכלו כשהוא חי מברך שהכל. וכן העליתי גם אני הקטן בשלחן ערוך המקוצר לעיל מינה בסימן ל"ח סעיף ה' יעו"ש. ובפסקי תשובות סימן ר"ה דף תשכ"ז הערה י"ג ציין בזה למגן אברהם סק"ג שברכת פטרוזיליא בורא פרי האדמה, ובסימן תע"ג סק"ד הסתפק המגן אברהם בזה [אם מותר ליקח לכרפס פטרוזילין, מפני שהוא טוב מבושל יותר מחי, ואם־כן אין מברכין עליו בורא פרי האדמה וכו'], ובברכת הבית שער ד' סעיף כ"ח העלה שבזמנינו אין הדרך לאכלם כשהם חיים ומברך עליהם שהכל ע"כ. וכן כתוב בעוד מספרי רבני זמנינו האשכנזים:

ב) אבל לנו נתברר כי רבים גם בזמנינו אוכלים את עלי הפטרוזיליא חיים, ולא רק בתערובת ובצירוף שאר מיני ירקות (שקוראים בשם סלט) ליתן בהם טעם, אלא אף בפני עצמם. ובפרט עדות מסויימות, כגון תימנים בבלים ופרסים. ולא עוד אלא שאומרים שהם מועילים למי שיש לו אבנים בכליות רח"ל. [ומעשה היה באחד מבני עדתנו שסבל מכך, ושאל את הגר"ח קניבסקי שליט"א מה לעשות. והוא השיב לו בתמיהה, הלא תימני אתה, וכי אינך יודע שעלי פטרוזיליא מועילים לכך. איתמר]. וכבר כתוב שם בפסקי תשובות עצמו בסימן ר"ב דף תש"ד הערה קע"ז לדייק מלשון הרבה פוסקים, דלא בעינן רוב בני אדם שיאכלוהו חי, אלא סגי שכך דרך בני אדם, ולדברי המשנה ברורה על־כל־ פנים בעינן הרבה בני אדם יעו"ש:

והוסיף כאן ידידי המביא לבית הדפוס הראח"כ שליט"א בזה"ל, גם אצלינו אוכלים אותם חיים כך, או מחתכים אותם בסלט, והוא מעיקרי הסלט ולא רק ליתן טעם. ובתימן הסלט אינו עשוי אלא מהם ומ"טמאטיס" (הנקראים כאן עגבניות) ובצל נקבה הנקראת בלשון ערבי בֻּצלה, והיו נותנים שם הרבה מאד פטרוזיליא. ומעולם לא ראיתי אצלינו שמבשלים אותם, כי אינם נותנים טעם טוב בתבשיל כמו שאר ירקות כגון כוסברה (כבזרה) ונענע. מלבד מקרוב נותנים מהם קצת בתערובת של "קציצות". ויש זקנים במשפחתנו שאין בביתם סעודה בלא עלי פטרוזיליא חיים בפני עצמם. ונודע לי כי אין שום שינוי בין הפטרוזיליא של־זמנינו לפטרוזיליא שהיתה בעבר. ויש אריכות בזה בספר ויצי"ב חלק ג' פרק ב' סימן ו', ושם כתב על דברי המגן אברהם דלעיל, דאנן בדידן, לא שמענו ולא ראינו מי שמבשל פטרוזיליא, ובהיפך טוב הוא לאכלו חי וכו' יעו"ש, וסביב לשלחנך סימן ר"ה סעיף א' עכ"ל ידידי הנזכר לעיל:

ולפי מה שכתבנו לעיל, לא רק אנן בדידן, אלא אפילו האשכנזים כיום כאן, כיון שמצויים בכל מקום הרבה תימנים וכיוצא בהם האוכלים אותם חיים, ממילא ברכתם אף לדידהו בורא פרי האדמה. ומחברי הספרים כיום שכתבו בהיפך וכנזכר לעיל, לא ידעו מזה. ופשוט כי בתוך הסעודה אין מברכים עליהם כלל, כדין דברים הבאים מחמת הסעודה, שברכת המוציא פוטרתם. אבל נפקא מינה לזמן שאוכלים אותם חיים בפני עצמם, כגון בליל הסדר, ללמוד שזוהי דרך אכילתם:

ג) ובלאו הכי נראה לענ"ד מילתא חדתא, דבליל הסדר מיהא, כיון שאז כולם אוכלים אותם חיים, כפי מצות כרפס וכפי הנהוג, שפיר הם חשובים לברך עליהם בורא פרי האדמה. וכשם שכתבו הפוסקים שעניין האכילה חיים או מבושלים, תלוי ומשתנה לפי המקום ולפי הדור, כיון שהדבר תלוי מהו חשיבותו ומהו עיקר פריו, כך אפשר לומר שתלוי גם־כן בזמן האכילה:

ואף אם תמצי לומר שאין סברא זו ברורה לגמרי, מכל־מקום אין לחוש כל־כך, כיון שעל־כל־פנים אין בזה ספק ברכה לבטלה, וכמו שכתב הפנים מאירות הובאו דבריו בשערי תשובה סימן ר"ו סק"א ובמשנה ברורה שם סק"ג, ועוד הרבה אחרונים שם, שעל פירות האדמה שטובים מבושלים יותר מחיים שדינם לברך שהכל כשאוכלם חיים, מכל־מקום אם בירך בורא פרי האדמה יצא:

ד) ואחרֵי כתבי כל זאת, נשאלתי על פתגמא דנא גופא בכתב גם מאת ידידי הרה"ג שלום אביטל יצ"ו, והוא מדנפשיה צידד גם קרוב לסברא שהעלינו בס"ד לעיל אות ג' ד"ה ובלאו. ולהיות שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ויש תוספת נופך כמה פרטים חדשים בדבריו, על כן אעלה אותם כסניף וז"ל:

עתה באתי בדבר הנוגע למעשה בעניין ברכת הכרפס, דהיינו פטרוזיליא או סלרי, שמברכים עליו האדמה, והכי נהגי כולי עלמא בלי פוצה פה ומצפצף. והעיר בזה דבר חדש בספר במחוקק במשענותם לסימן תע"ג, לפי המבואר בסימן ר"ה סעיף א' שפירות שטובים מבושלים יותר מחיים, מברכים עליהם כשהם חיים שהכל, אף שהם טובים חיים גם־כן, כמבואר במשנה ברורה שם סק"ד, וגם שכך דרך העולם לאכלם כשהם חיים בשאר ימות השנה. ועיין עוד ביאור הלכה שם ד"ה שטובים. וכתב שם ששאל להגרח"ק שליט"א, ואמר לו דאין הכי נמי יאכל תפוח אדמה או גזר ויברך עליו האדמה ויפטור הכרפס ע"כ. ואמנם היא הערה טובה ונכונה מאד, אך לא שמענו כזה מימות עולם, וטעמא בעי:

ועל־פי מה שהעלינו בס"ד בספר נחלת אבות (האחרון) להוכיח מראשונים ואחרונים שכל מאכל שרגילים לאכלו בתורת קביעות סעודה בזמנים מסויימים, כגון בשבתות וסעודות גדולות, אף שבשאר זמנים אין דרך לאכלו אלא בתורת עראי, הנה כי כן בעת שאוכלו באותם זמנים מסויימים יברך עליו המוציא וברכת המזון, אף אי לא קבע. ובשאר זמנים ישאר כמות שהוא שאין לברך עליו המוציא וברכת המזון אלא אם־כן קבע (וזהו הטעם במצה קשה בפסח יעו"ש [ולקמן ד"ה ויישר. יב"ן]). ולפי זה נראה לענ"ד שיש לומר כך גם כאן, דכיון שבפסח כולי עלמא נהיגי לאכול את הכרפס כשהוא חי, דינא יתיב לברך עליו אדמה, דאזלינן בכל זמן לפי זמנו. ובמטותא מיניה לישב על מדוכה זו, להאיר עינינו בתורתו, אכי"ר. מני אנא תלמידו הקטן שלום אביטל, עכ"ל נר"ו:

ויישר חיליה לאורייתא. וכבר זכינו וישבנו על המדוכה, בתשובה אשר לעיל ערוכה. ומה שהוסיף (בד"ה ועל־פי) שזהו הטעם למצה קשה בפסח, היינו דוקא לספרדים בזמנינו שכל השנה מברכים עליה בורא מיני מזונות ובפסח המוציא, ברם אנן בדידן פסקינן שברכתה המוציא כל ימות השנה, כמו שהעלינו בס"ד בתשובתנו דלעיל חלק א' סימן ל"ה. וכמו־כן בנדון דידן דעתי העני נוטה לעניין מעשה, שאין לחלק בין הזמנים, מן הטעמים דלעיל:

הלכך נקיטינן שכל האוכל עלי פטרוזיליא חיים כל ימות השנה מברך בורא פרי האדמה, ולא שהכל [ובתוך הסעודה, אין לברך עליהם כלום], קל וחומר בליל הסדר. ותיבת "כל" דנקיטינן, דלא תימא דוקא תימנים וכיוצא בהם שרגילים לאכלם חיים, אלא אפילו אשכנזים: