סימן כ"ה - הלכות הקדישים, וענייני קדיש יתום

[א] שליח־ציבור אומר לעולם קדיש קודם כל תפילה, ואחרי כל תפילה{א}, כידוע במנחה וערבית ומוסף. וגם בשחרית כן הוא, אלא לפי שבשחרית אי אפשר לאמרו לפני התפילה מטעם שצריך לסמוך גאולה לתפילה, לכך הקדימוהו לפני היוצר{ב}. ויש אומרים שקדיש זה חוזר על פסוקי דזמרה{ג}. ועיין לעיל סימן י"ג סעיף ב': 

[ב] כמו־כן אומר קדיש אחרי סדר היום (דהיינו ובא לציון, כנזכר לעיל סימן כ"ד סעיף ב') בכל עת שאומרים סדר היום ומתחננים מעט, אומר אחריו קדיש (אלא שבבלדי מצרפים עוד אחרי־כן שיר של יום וכו' עניינים שנהגו להוסיפם ואינם מעיקר תקנת התפילות, כדי לכללם בקדיש אחד, וכדלעיל שם סעיף ג'), וכן אחרי קריאת התורה, ועוד כמה מקומות שקבעו לומר קדיש אחריהם. וזהו הנקרא קדיש סתם, או חצי קדיש, וכיוצא בזה. והקדיש שאחר גמר עיקר התפילה, נוהגין להוסיף בסופו תתקבל צלותכון וכו' יהא שלמא וכו' עושה שלום וכו', ולפיכך הוא נקרא קדיש תתקבל, או קדיש בתרא{ד}. ובימים שיש בהם מוסף, נוהגין לומר קדיש תתקבל גם אחרי שחרית קודם הוצאת ספר־תורה, וגם אחרי מוסף{ה}: 

[ג] עשרה או יותר שהיו עוסקים בתלמוד תורה שבעל־פה, כגון משנה או גְּמַרָא או פסקי הלכות, או אפילו במדרשים או באגדות{ו}, כשהם מסיימים אומרים ר' חנניא בן עקשיא וכו' ומזמינים אחד שיעמוד ויאמר קדיש{ז}, ומוסיף בסופו על ישראל ועל רבנן וכו' יהא שלמא וכו' עושה שלום וכו' (ומפני זה אומרים קדיש זה גם בתוך התפילות, כגון אחרי פיטום הקטורת, ובמה מדליקין), ולפיכך הוא נקרא קדיש דרבנן. ובבלדי מוסיף עוד בתחילתו דעתיד לחדתא עלמא וכו' (והטעם לפי שכשמזכירים בלימודם שמות החכמים שפתותיהם דובבות בקבר, והם אומרים שמא היא עת תחיית־המתים. ולכן אנו אומרים אחר־כך דעתיד וכו' ולאחאה מיתיא, כדי לקרר דעתם{ח}). וכן נוהגים גם בכמה מקומות מהשאמי. ויש מהשאמי שאינם אומרים דעתיד אלא בתשעה באב, וכן אחרי קבורת המת{ט}. ולכולי עלמא, אומרים קדיש דעתיד בסיום מסכתא{י}: 

[ד] אחר קריאת מזמורי תהלים, או שאר פסוקים, מנהג השאמי לומר קדיש ולהוסיף יהא שלמא וכו' עושה שלום{יא}. ובבלדי שאין קדיש כזה, הנהיגו לסיים ר' חנניא בן עקשיא שהיא משנה, ואומר קדיש דרבנן שהוא דעתיד{יב}. ואין דבר המגין מפני המזיקים כאמירת קדיש על מזמורי תהלים{יג}. אך אחרי המזמורים בליל שבת ויום טוב קודם ברכו, אין אומרים קדיש בבלדי, מפני שהם באים בשביל היום. מה שאין כן מזמורי שיר המעלות במוצאי שבת שלא ניתקנו בשביל תפילת ערבית, לפיכך אומרים אחריהם קדיש{יד}: 

[ה] בכל הקדישים שבסופן עושה שלום וכו' המנהג שהשליח־ציבור כורע ופוסע לאחוריו שלש פסיעות כמו בסוף שמונה־עשרה{טו}. ונוהגים שכל הקהל עם השליח ציבור אומרים יחד נוסח עושה שלום בקול רם{טז}. ויש אומרים שאסור לעבור כנגד האומר קדיש כמו נגד המתפלל{יז}: 

[ו] כאשר טוב למעט בברכות, כך טוב למעט בקדישים. ולכן כאשר לומדים עניינים שונים, מנהגינו שלא לומר קדיש רק אחר השלמת כל הלימודים{יח}. ושבעה קדישים חובה לומר בכל יום, על שם{יט} שבע ביום הללתיך, ואלו הן. א' אחרי ישתבח, קודם היוצר. ב' אחרי נפילת פנים. ג' אחרי סדר היום. (וכן שאחרי פיטום הקטורת). ד' קודם תפילת מנחה. ה' אחרי מנחה. ו' קודם תפילת ערבית אחרי קרית־שמע. ז' אחרי ערבית{כ}: 

[ז] המנהג שיתום מאב או מאם, אומר את הקדיש דרבנן (ובבלדי מתחילים בו דעתיד, כדלעיל סימן כ"ד סעיף ו') וברכו שלפני עלינו לשבח (וממילא ממשיך הוא לומר גם את עלינו לשבח) שחרית וערבית, הן בחול הן בשבתות וימים טובים, כי נמצא במדרשים{כא} כמה וכמה מעשים שעל ידי זה פודה את אביו ואמו מדין גיהנם (אמנם גם על אדם ידוע ומפורסם בתורה ובחסידות מנעוריו, צריך לומר אחריו קדיש{כב}). ולכן נקרא קדיש זה "קדיש יתום" לדעת האר"י. וכן הוא מנהג הבלדי. ובשאמי שמוסיפים לומר קדיש יהא שלמא אחרי עלינו לשבח (כדלעיל סימן כ"ד סעיף ו') אזי כשיש יתום, הוא אומר גם כן אותו, שזהו נקרא קדיש יתום לדעת הרמ"א{כג}. וקדיש אחרי המזמורים שבסוף תפילת מנחה (עיין לקמן סימן נ' סעיף ה') ג"כ הוא קדיש יתום לדעת האר"י. ואם היתום הוא קטן דהיינו פחות מבן י"ג שנה ויום אחד, יכול הוא לומר קדיש אחרון זה, מפני שאינו חובה אלא מנהג. ובבלדי שאין קדיש זה, יש הנוהגים שאעפ"י שהוא קטן אומר קדיש דרבנן וברכו, ויש להם על מה שיסמוכו{כד}: 

[ח] מלבד זה רבים נוהגים שהיתום אומר גם כן ובא לציון, הן שחרית בכל יום ויום (עיין לעיל סימן כ"ד סעיף ד') הן במנחת שבתות (וממשיך לומר גם הקדיש שקודם הוצאת ס"ת) וימים טובים. ולא נהגו שיתפלל הוא כל התפילה (זולת ערבית דמוצאי שבת, כי אז הוא זמן החזרת הנשמות לגיהנם). אעפ"י שלדעת כמה פוסקים אם אפשר שיתפלל אפילו את כל התפילות, ראוי לעשות כן. וטוב שיקרא ההפטרה בבית הכנסת, ובזה יהיה לאביו ואמו נחת יתירה, ואשרי המכבד את הוריו{כה}. והמחדש בתורה בשבת, מעטרים לאביו ואמו בעולם הבא{כו}: 

[ט] נוהגים שאין אומרים קדיש ובא לציון וכו' רק אחד־עשר חדשים, כדי שלא להחזיק אביו ואמו כרשעים ח"ו, כי משפט הרשעים בגיהנם הוא י"ב חדש{כז}. שאם מת דרך־משל בי"א שבט, אומר עד עשירי בטבת, ובי"א טבת לא יאמר, דהא הוי יום א' בחדש י"ב, ויום אחד בחדש חשוב חדש, והוי כאלו אמר י"ב חדש{כח}. ולעניין זה מונים מיום הקבורה, לא מיום המיתה, שאם נקבר בי"ב שבט, אזי פוסק בי"א טבת, כי המשפט אינו מתחיל עד לאחר הקבורה{כט}. ואם היתה שנה מעוברת, אומר עד י' (או י"א) כסלו{כט*}. ומי שיודע באביו ואמו שהיו רשעים, מאותן שנידונין י"ב חדש, ראוי ומחויב שיאמר קדיש י"ב חדש{ל}: 

[י] כשיש שני יתומים או יותר, מנהגינו שהממונה מחלק הקדישים ביניהם כראות עיניו וטוּב הבנתו. ובספרי רבני אשכנז כתבו חילוקים רבים בדינים אלו מי קודם למי{לא}, ואינם מקובלים אצלינו. גם לא נהגנו כמו הספרדים שיאמרו שנים או יותר קדיש יחדיו, ואין ראוי להנהיג כן, כי נגרם עי"ז קלקול ובלבול, לאומרים ולשומעים. וכמעט אין תועלת בו, ואולי אדרבה גורע{לב}. והבת, אין לה לומר קדיש גם אם תעשה מניין בביתה, אעפ"י שלא הניח הנפטר בנים{לג}: 

[יא] אין ליתום לומר קדיש, אלא אם כן הוא מבן שלש־עשרה שנה ואילך והביא שתי שערות, כדי שיוכל להוציא הציבור ידי חובתם. אבל קדישים שֶלִּ־רְשות (עיין לעיל סוף סעיף ו') יכול הקטן לאמרם, ואפילו כשלא הגיע לחינוך. לפיכך במקומות שנוהגים בלאו־הכי לומר קדיש אחרי עלינו לשבח, יכולים ליתנו ליתום קטן, מפני שאינו חובה אלא רשות ומנהג. אכן יש מקומות שנוהגים להקל שאפילו הקדיש וברכו שקודם עלינו לשבח נותנים ליתום קטן לאמרו, וכל כיוצא בזה קדיש של חובה, ויש להם על מה שיסמוכו. אבל במקום שאין מנהג ידוע, עדיף שיאמרנו אדם אחר ויתכוין לזכות את זה הנפטר שלא הניח אחריו בנים גדולים. אלא אם כן יש צורך בדבר שיאמרנו היתום הקטן{לד}: 

[יב] אף־על־פי שאמירת הקדיש והתפילות מועילות להוריהם, מכל־מקום העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים אותם. והכי איתא בזוהר הקדוש{לה}, בן יכבד אב{לו}, כְּמָא דְאִתְאֲמַר{לז} כבד את אביך ואת אמך, ואוקמוה במיכלא ומשתייא ובכולא, האיי בחייו דאתחייב ביה. בתר דמית, אי תימא הא פטור הוא, לאו הכי, דאף־על־גב דמית אתחייב ביקריה יתיר, דכתיב כבד את אביך, דאי האיי ברא אזיל באורח תקלא, ודאי מבזי לאבוי הוא, ודאי עביד ליה קלנא. ואי ההוא ברא אזיל באורח מישור, ותקין עובדוי, ודאי דא אוקיר לאבוי. אוקיר ליה בהאיי עלמא גבי בני נשא, אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קודשא בריך־הוא, וקודשא בריך־הוא חייס עליה ואותיב ליה בכורסיא דיקריה ודאי וכו' עכ"ל. וראוי לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזו־מצוה, ואם מקיימים נחשב יותר מן הקדיש, והיא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות{לח}: