שו"ת: האם יוצאים ידי חובת משלוח מנות ביין ושאר משקין

 האם יוצאים ידי חובת משלוח מנות ביין ושאר משקין

לק"י, יום שני ד' אדר השני ה'תשפ"ב, ב'של"ג.

למעכ"ת הרה"ג ישראל אליהו שליט"א.

א) בירכתי ברכת הנהנין על דבריך הישרים, אודות יין ושאר משקין אם יוצאים בהם ידי חובת משלוח מנות, הערוכים בטוב טעם ודעת בהיקף נרחב דבר דבור על אפניו. וירבו כמותך בישראל:

ואמנם קשה להוסיף ולחדש בדין זה שכבר הילכו בו נמושות, בפרט לפי מה שחיפשתי נראה להשערת שכלי שכמו מאתים ספרים וסופרים כבר שקלו וטרו במלתא דא, מים שאין להם סוף, ואין פנאי לעיין בהם וכל־שכן לדקדק, על כן אבוא על סדר מאמרך, ומה שנתחדש לי עוד בס"ד:

בלשון ר"א בן הרמב"ם נפלה טעות על־ידי המעתיקים או המדפיסים, שכתבו כוליא דעגלא תלתא, וכן בדבריך [שתי פעמים, בד"ה אולם, ובד"ה ונראה]. ואין לזה הבנה, כי מה עניין כוליָא לכאן, דהיינו אחת מן הכליות. ועוד שנמצא הִפְחִית בערך המנה, שבתחילה שלח ירך שהיא גדולה, ועכשיו כוליא שהיא קטנה. אתמהא. על כרחנו נפלה טעות סופר וצ"ל כולֵיהּ בה"א תמורת האל"ף, ולמחוק הדל"ת של־דעגלא, דהיינו כל העגל, כי מתחילה שלח לו את הירך בלבד, ובפעם שנית שלח לו את כולו, דהיינו כל הנשאר ממנו, שהוא רוב ככל העגל. עדות לכך שכך נמצאת הנוסחא לנכון, כוליה עגלא, באגדתא דמגילה שהוא מדרש הגדול דף ק', גנוזות ותשובות מחכמי תימן חלק ג' ריש דף רכ"ז, ועוד. אי נמי צ"ל כגירסת מנורת המאור כולי עגלא. ועיין עוד אגדת אסתר דף ל"ז ע"ב. שוב ראיתי שכבר הרגיש בטעות זו, בעלי תמר על הירושלמי דמגילה דף כ"ח ע"א ד"ה אכן יעו"ש:

ב) יפה הוכיח כת"ר לכאורה מדברי הרמב"ם שגרס ופירש כרבינו חננאל דאתא לאפוקי משקה, וסיימת שידוע שדברי ר"א בן הרמב"ם הם בדרך־כלל כדעת אביו ע"כ. אבל בצידה תברא, שאם כן למה כתב הר"א בן הרמב"ם שם שמעשה זה לא הובא בתלמוד ללמד ממנו דין או דעה או אמונה, רק הביאוהו מפני שאירע בו דבר פלא ועניין תימה [ר"ל שיש בו מליצה וצחות, כדלקמן אות י"א ד"ה והוא. יב"ן] וכו' הרי אדרבה נפקא מינה לדינא [כל־שכן שיקשה מזה למקראי קודש שלמד מכאן שלוש הלכות, כדלקמן אות ד' ד"ה ולמען]. הגם שסיים שם דאפשר כי בהתחלק דעות המפרשים אפשר שימצא בהם תועלת אחרת וכו', אבל מובן מדבריו שם כי אין זה העיקר לדעתו. רק שסגנונו שם קצת מגומגם, מפני שהוא מועתק מלשון ערבי ללשון הקודש. וחבל שאין לפנינו המקור. ועיין עוד הגהות היעב"ץ ומהר"ץ חיות:

ואין ספק שפשטות דברי הרמב"ם דדוקא אוכלין ולא משקין. אבל כיון דחזינן לתרומת הדשן סימן קי"א וסיעתו שהבינו גם בדעת הרמב"ם שהוא לאו דוקא, דשתייה בכלל אכילה, והם כתבו זאת מסברא בעלמא בלא להוכיח כן מהגמרא במעשה דרבי אושעיא, רק הטורי זהב והפרי חדש וסיעתם סייעום מזה אבל הם אמרו כן אף בלא הגמרא, ממילא קשה לענ"ד לפסוק בסכינא חריפא שלדעת הרמב"ם (והשלחן ערוך) לא יוצאים ידי חובה במשקין:

ובפרט שיש לצרף בכל כגון דא שיטת מהר"ח פאלאגּי בשו"ת חוקות החיים סימן נ"א שלא קיבלנו הוראות מרן השלחן ערוך כשאינו מפורש הדין הזה בדבריו, הגם שיש הוכחה ממנו לכך, או מדוייק מלשונו, כל שלא נכתב הדבר בהדיא, והוא הדין לרבינו הרמב"ם, וכמ"ש בס"ד בכמה דוכתי. ועיין עוד בקונטריס נהורא דיצחק כללי הרמב"ם סעיף ה' דף י"ב:

ג) הגם שדברי כת"ר טובים ונכוחים שהרמב"ם כדרכו מעתיק מה שנכתב בגמרא וכו' שעל פי זה כתב בנדון דידן שני מיני בשר, אף שזה היה במשלוח השני, וצריך לומר שמצטרף למשלוח הראשון, וידוע שהאחרונים פליגי בזה אם מועיל או בעינן דוקא לשלחן בבת־אחת, ועיין שו"ת בית אב חלק חיי אברהם סימן ק"ג דף ק"כ אות ב', ושו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן י"ד אות ו' ושאר ספרים, ונצטרך לומר דלהרמב"ם הוה פשיטא ליה דמהני ולכן סתם וקיצר, מכל־מקום לפום רהטא סוף סוף הרי כתב שם בהמשך לגבי מתנות לאביונים שישלח מעות או תבשיל או אוכלין, והיכן מפורש בגמרא בנדון דידן מעות. חזינן שכתב חידוש:

ברם קושטא קאי שגם מעות נזכרו בגמרא, אמנם לא בסוגייתנו, אבל הם בבבא מציעא דף עח: ודף קו: מִגְבַּת פורים לפורים. והיינו מעות, כדפירש רש"י התם בהדיא. ומייתי לה הרמב"ם עצמו בסוף הלכה זו בזה"ל, אין משנים מעות פורים לצדקה אחרת. וכן העלה שם כלשון הירושלמי (פרקא קמא דמגילה הלכה ד') אין מדקדקים במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנים לו:

אגב, מה שלא הזכיר הרמב"ם בזה בשר, ר"ל לגבי מתנות לאביונים, צריך לומר דפשיטא מלתא דמהני, ואתי בקל וחומר, וכוונת הרמב"ם לומר דבזה אפילו בתבשיל ואוכלין שאינם בשר מקיים מצות מתנות לאביונים לכתחילה. מה שאין כן במשלוח מנות עדיף בשר. וכמו שביארנו בס"ד בשערי יצחק שיעור מוצאי שבת־קודש פקודי ה'תשפ"ב ב'של"ג:

ועדיין יש להעיר כי מהא דזנגבילא ופלפלתא אין הוכחה לשני מיני אוֹכָלין שכתב הרמב"ם, כמו שכתב כת"ר בד"ה ומה, כי שניהם תבלין ולא אוכָלין, ונמצא שלא זהו מקור דברי הרמב"ם. אדרבה היה לו להרמב"ם לכתוב או שני מיני תבלין, שהוא חידוש גדול יותר. ואוכלין, היינו לומדים במכל שכן. אלא אם־כן נאמר שהמדובר הוא בעודם רכים ורטובים, שראויים למאכל בפני עצמם. ועיין עוד הגהות מלא הרועים שם:

ד) מכל־מקום לא נוכל מאידך גיסא להתעלם שלפי פשטות דברי רבינו חננאל, אין מובן כלל למה בפעם שנייה שלח לו רבי יהודה נשיאה שלושה קנקני יין, תמורת מה שבפעם ראשונה שלח רק קנקן אחד, יין מאי בעי הכא, וכל־שכן פי שלוש. וכבר עמד על כך הגרי"ש אלישיב והוכיח מכאן היפך הבנת הגרצ"פ פרנק במקראי קודש סימן ל"ח, הובאו דבריו בספר משלחן מלכים קובץ ב' דף ע"ו:

ולמען יבין המעיין היטב, נביא מתוך הנכתב שם בזה"ל, במקראי קודש כתב דמדברי רבינו חננאל יש ללמוד תלת הלכתא במשלוח מנות. א' דאין משקה נחשב מנה, מדאמר לו דיש כאן רק מנה אחת והיא הירך. ב' דאין צריך לשלוח שתי המנות יחד, ויוצא ידי חובתו גם בזה אחר זה, דהרי שם בכל פעם שלח לו מנה אחת והיא הבשר [דהא לפי פירוש רבינו חננאל אין המשקה נחשבת מנה], ואעפ"כ אמר לו קיימת בנו ומשלוח מנות. [ודלא כהחיד"א שכתב דיש לשלוח בבת־אחת. והגר"י אלגאזי נסתפק בזה]. ג' דשתי מנות ממין אחד, ועל־ כל־פנים שתי חתיכות מאיברים שונים, נחשבים שתי מנות, דהרי בתחילה שלח לו ירך ואחר־כך עגל, ויצא בזה ידי חובתו. [ודלא כהאשל אברהם סוף סימן תרצ"ה שנוטה להחמיר בזה, ודלא כערוך השלחן שם סעיף י"ד שכתב דהדבר ברור שצריך שני מיני אוכלין]:

ושמעתי מהגרי"ש אלישיב שיש לתמוה על דברי הגרצ"פ, דאם כדבריו, אינו מובן לשם מה שלח לו אחר־כך בפעם השנייה שלוש גרבי יין, דהא אינו יוצא בזה ידי חובתו, וגם אינו זקוק לכך כיון דיוצא על־ידי שניהם. ועל כן אמר הגריש"א דאדרבה מדברי רבינו חננאל יש ללמוד להיפך מכל דברי הגרצ"פ, דאחרי שאמר לו בפעם הראשונה קיימת בנו ומתנות לאביונים, קיבל את דבריו והסכים לכך [כיון דהיה דבר מועט לגביו], ולכן שלח לו שוב עוד עגל ויין, ובזה לבד קיים מצות משלוח מנות. ומשום דאי אפשר לצאת בזה אחר זה, לכן לא צירף את המשלות הראשון גם לשם מנה אחת. ומבואר נמי דאפשר לקיים גם על־ידי יין, וכדעת המגן אברהם והטורי זהב. וגם אין ראיה דשתי מנות ממין אחד מהני, כיון דכאן יצא ידי חובתו רק במה ששלח בפעם השנייה, ודו"ק:

נמצא לדבריו, א' דיוצאים ידי חובת משלוח מנות גם במשקה, כהמגן אברהם והטורי זהב בשם התרומת הדשן והשל"ה. ועייין ריטב"א. ב' דיש לשלוח שתי המנות בבת־אחת, וכהחיד"א. ג' דאין הוכחה מדברי רבינו חננאל שיוצאים שתי מנות במין אחד, ולדעת האשל אברהם והערוך השלחן הנזכרים לעיל צריך שני מינים, עד כאן מתוך קובץ משלחן מלכים הנזכר לעיל:

ועל מב שכתב דמשום דאי אפשר לצאת בזה אחר זה, לכן לא צירף וכו' כדלעיל ד"ה ושמעתי, העיר כאן ידידי הרה"ג אח"כ שליט"א, כי יש לדחות דמטעם אחר לא צירף את הירך, לפי שכבר נעשתה בה מצות מתנות לאביונים, וכמו שנראה ממה שהקדים הגריש"א שהוא קיבל מה שאמר לו קיימת בנו ומתנות לאביונים. ואם כוונתו באמרו קיימת בנו ומתנות לאביונים, אינה כפשט הלשון, אלא רמז לו ששלח לו מה שראוי למתנות לאביונים, אבל עדיין הוא מדין משלוח מנות, לפי שכוונת הנותן היא העיקר, יש לומר שלא רצה לצרף את הירך, לפי שהיא מועטת, אף דמדינא היה יכול לצרפה. ומטעם זה גם־כן לא צירף את היין הראשון, כי רצה ששתי המנות במשלוח השני יהיו מכובדות יותר. באופן שאין ראיה מדברי רבינו חננאל דבעינן בבת־אחת, עכ"ל יצ"ו. ויישר חיליה לאורייתא:

ה) ורש"י שכתב, הכי גרסינן, קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות, דהא תרי מנות איכא. הדר שלח ליה איהו, לא גרסינן ליה הכא ע"כ, ברור ופשוט שנתכוון לאפוקי מגירסת ספרי הגמרא שהיה כתוב בהם כרבינו חננאל, והתלמוד הירושלמי מאשר אותם ומקיימם. ומה שכתב רש"י הדר שלח ליה איהו, ר"ל איהו וכו', כלומר עם ההֶמשך כדלעיל. ומאי דכתב דלא גרסינן ליה הכא, לפי שבמעשה הבא גרסינן ליה, הדר שלח ליה איהו מלא טסקא וכו'. ופשוט היה לרש"י דמשקה נמי חשיב מנה, לכן כתב, דהא תרי מנות איכא. וכנראה תיקן רש"י את הגירסא בגמרא מסברא דנפשיה, כמו שמצוי בדוכתי טובא, אף שיתכן כי עשה זאת על פי ספרים אחרים שהיו לפניו. ואת הירושלמי בנדון דידן לא ראה, או אשתמיטתיה, הגם שבקצת מקומות מפירושיו מביא ממנו, ואולי העתיקוֹ רק מִכְּלי שני. ובזה מיושבת תמיהת מהרש"א, שכתב דפירוש רש"י אינו מבורר, ומאי אשמועינן בכך, הא ודאי דאטמא דעגלא וגרבא דחמרא שתי מנות הן יעו"ש. כי לא היו לפניו רבינו חננאל והירושלמי, וכן עדות הריטב"א על הנוסחאות שלפניו. ועיין עוד נפש יהודה על מנורת המאור ריש פרק קל"ז:

הלכך סבר מהרש"א שבא רש"י לאפוקי מהנוסחא שנדפסה בגמרות שלפנינו קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. ברם קושטא קאי שנראה כי הוא בלבול וערבוב של־שתי הנוסחאות. ולכן מחקו הב"ח והגר"א את הסיום ומתנות לאביונים, דהיינו שתי התיבות האחרונות, שבזה אתי שפיר לגירסת רש"י ופירושו. אבל משום הכי נדחק מהרש"א במחכת"ה וכתב בזה"ל, נראה לקיים כל נוסחות הגמרות שלפנינו דמייתי נמי סיפא דקרא ומתנות לאביונים, ומשום דמנה משמע כל דהו, ולכך בעי תרי לאיש אחד. אבל מתנה בעי שיעור נתינה כדאמרינן בכמה דוכתין, וסגי לאיש אחד מתנה אחת. ומשום דשלח לו שתי מנות, אטמא דעגלא וגרבא דחמרא, שהם גדולות כשיעור נתינה, אמר דבהנך שתי מנות גדולות טפי משיעור מנות, קיימת גם־כן ומתנות לאביונים, כשיעור נתינה לרבי אושעיא ולבני ביתו. וזה שדקדק לומר וקיימת בנו, ולא קאמר וקיימת בי, דר"ל וקיימת בנו לשני אנשים שתי מתנות. ומלת לאביונים יש בו רמז, א"ב בנ"י, דיוצאים בשתי מתנות לאב ובנים עכ"ל. אך זהו שלא כדעת שאר רבוותא הסוברים בהיפך, דמתנה פחות ממנָה. ולא עוד אלא שהריטב"א בחידושיו כאן כתב בהדיא דסגי בפרוטה מדינא. ומה שאמר קיימת בנו לשון רבים ולא בי לשון יחיד, דרך ענוה הוא לדבר אדם על עצמו בלשון רבים כנודע. ומה־גם שתיבת בָּנוּ, כמו מתחרזת עם תיבת רַבֵּינו. ותמוה לחדש דרשה, אביונים אב ובנים, מאי דלא אשכחן בשום דוכתא. ואעיקרא בנים בנדון דידן, מאן דכר שמייהו. ובחֵלק מן הדברים, ראיתי אחר זמן שכבר עמד בדקדוקי סופרים. ומה־גם דסגי בבן אחד, כי בשני בנים, הוו להו תלתא עם האב. והאמת יורה דרכו. ואעיקרא יש לדון אם אב ובנו נחשבים שנים, בפרט כשהבן סמוך על שולחן אביו, ועיין מה שכתבו בזה בערוך השלחן סימן תרצ"ד סעיף ז', ובשו"ת בניין עולם אורח־חיים סימן ל"ד, ושאר ספרים:

ו) ונראה לענ"ד בס"ד לפלס בזה נתיב חדש, לא שערוהו כל המפרשים שראיתי. והוא דרבי אושעיא פליג אהא דתני רב יוסף ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם, אלא בעינן שתי מתנות לכל אחד משני האביונים. ולכך הסמיכה לו הגמרא עניין זה, לומר שהדבר שנוי במחלוקת. וכמדומה אני שבירושלמי לא הובאו כלל בשום מקום דברי רב יוסף, ומאידך הובא מעשה זה דרבי יהודה נשיאה ורבי אושעיא, באופן דמשמע מפשטן של־דברים דבעינן גם לכל אביון שתי מנות. ר"ל כשם שבמשלוח מנות דעלמא בעינן שתי מנות הוא הדין במתנות לאביונים, אלא דבמשלוח מנות סגי לאדם אחד, ובמתנות לאביונים בעינן לשני בני־אדם:

ואעפ"י שכל הפוסקים לא נקטו כך להלכה, מכל־מקום טעם וסברא יש בדבר, שהרי כתב הרמב"ם בפרק ב' ממגילה הלכה י"ז שמוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו וכו' יעו"ש. ובבית חדש סימן תרצ"ה ד"ה וצריך. גם יש לצרף לזה מה שכתב מהר"ש אלקבאץ במנות הלוי על פסוק (אסתר ט', כ"ג) וקבל היהודים וגו' ואת אשר כתב מרדכי אליהם וז"ל, ויֵרָאֶה לי שהם לא קיבלו לשלוח מתנות לאביונים מעצמם, רק מרדכי כתב כן (שם כ"ב) ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, ותאני רב יוסף ומשלוח מנות, שתי מתנות לאדם אחד. ומתנות לאביונים, שתי מתנות לשני בני אדם. והטעם כי כל אחי רש שנאוהו (משלי י"ט, ז'), ולכן צריך שכל אחד יזדרז ויזכר בשני אביונים. מה שאין כן באחרים, כי אוהבי עשיר רבים (שם י"ד, כ'). ונקרא השלוח איש לרעהו מנה, והשלוח לאביון מתנה. כי מה שישלח אדם לחבירו, יקוה מתי ישוב חבירו וישלח לו כמותו או יותר ממנו, ולא גמר ונותן מתנה. האמנה מה שינתן אל האביון, הוא חסד של־אמת, שלא יצפה לגמול וכו' יעו"ש:

ובזה אתי שפיר שאמר רבי אושעיא אליבא דהירושלמי וגירסת רבינו חננאל וסיעתו, קיימת בנו מתנות לאביונים, כי שלח שני דברים ירך וקנקן יין, ונמצא דפשיטא ליה דבמשקה נמי יוצאים ידי חובה. אך כאשר רבי אושעיא גלה את אזנו של־רבי יהודה נשיאה דלדידך שאתה עשיר גדול לא סגי בהכי, הלכך הוסיף פי כמה וכמה, שבמקום ירך אחת שלח כל יתר העגל, ובמקום קנקן אחד שלח שלושה קנקנים. ומה שכתב רבינו חננאל נתינת אביונים נתת לי מנה אחת והיא הירך, קיצר כדרכו בקודש, וכוונתו דהוא הדין שקנקן אחד אינה אלא נתינת אביונים. ועיין לקמן אות ט' ד"ה ולפי:

ואל תתמה היאך יחלוק רבי אושעיא על מאי דתאני רב יוסף. כי אדרבה רבי אושעיא היה בקי טובא בברייתות, שהרי אמרו כי כל מתניתא דלא מיתניא בֵּי רבי חייא ורבי אושעיא, משבשתא היא, ולא תותיבו מִנה בבי מִדְרַשָׁא, כיעויין בחולין דף קמ"א סוף ע"א, ועיין עוד סדר הדורות חלק ב' דף י"ח י"ט. ומהשתא לפום רהטא לכאורה אדרבה יש לעיין מדוע פסקו רבוותא בהיפך ובפשיטות כרב יוסף, דלא כוותיה. אבל אין מקום לזה רק לפי מה שחידשנו דפליגי, וצריך לומר דלא סבירא להו הכי. ועדיין צ"ע. ועיין עוד שו"ת תפארת ידידיה סימן ט"ו דף ס"ב:

ואולי היתה גירסתם תנו רבנן, כפי המתבאר למעיין באגדתא דמגילה (עמנואל ה'תשנ"ד) דף ק', שהוא ממהר"ד עדני בעל מדרש הגדול על התורה, במקום תאני רב יוסף שלפנינו, בכל הספרים, ובכללם באגדת אסתר (שהיא נוסחא אחרת של־בעל מדרש הגדול) דף ל"ז ע"ב, שסגנון תנו רבנן מורה שהיא ברייתא מוסכמת ושגורה בפי כל החכמים כנודע מדברי הרמ"ע (בתשובותיו ריש סימן כ"ה) שזהו ההבדל בין תניא, לבין תנו רבנן:

ז) ומצד מאי דיליף לה רב יוסף מלישנא דקרא ומתנות לאביונים, לא תקשי לך מה יענה על כך רבי אושעיא, דאדרבה אשכחן לרבוותא דשקלו וטרו טובא בלימודו זה של־רב יוסף מאי שנא מההיא דיומא דף לז. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות (ויקרא ט"ז, ח') יכול יתן שנים על זה ושנים על זה, תלמוד לומר גורל אחד לי"י וגורל אחד לעזאזל (שם), אין כאן לשם אלא גורל אחד, ואין כאן לעזאזל אלא אחד. אם־כן הכא נמי נֵימַא שתי מתנות לכל אביון שהן ארבע. ולא עוד, אלא דבכגון דא פליגי בירושלמי חגיגה פרק ג' הלכה א' בפירושא דקרא ולבני אהרן תעשה כתנֹת (שמות כ"ח, מ') לרבנן סבירא להו שתי כתנות לכל אחד ואחד, ולרבי יוסי אפילו כתונת אחת לכל אחד ואחד. כיעויין פרי חדש בהלכות מגילה ריש סימן תרצ"ד וברכי יוסף שם, וטורי אבן על הגמרא במגילה הכא, ושאר ספרים [ולקמן אות ח' ד"ה ודע], ובמה שהרחבתי על כך בס"ד בנפלאות מתורתך על פסוק ולבני אהרן וגו' הנזכר לעיל שהוא בפרשת תצוה:

[ויש בזה שיטה מיוחדת להרא"ש מלוניל בסוף ספר המנהגות אות י"ט, והביאוהו בארחות חיים ובכל בו (דף של"ב) שדי ליתן לעני אחד מנה אחת. אלא שסיימו הם, כי הרמב"ם כתב שאין פחות משני עניים. ועל שיטת הרא"ש מלוניל, הרחיב מהר"י נַגַּאר בהשמטות לספרו מועדי ה' דף קל"ב]:

ח) אֵל י"י ויאר לנו לראות חיזוק לדברינו דלעיל, דרבי אושעיא פליג ארב יוסף, ממה שמצאתי בס"ד אחר זמן כי במסכת סופרים מוכח נמֵי דלא כרב יוסף, דהיינו שגם לכל עני צריך ליתן שתי מתנות. ולפי שכבר עמד על כך בספר עלי תמר על הירושלמי דמגילה דף כ"ח ד"ה ומתנות, נביא דבריו בזה, ונוסיף בס"ד נופך במוסגר, וזהו:

גירסת רבינו חננאל ואגדת אסתר ומנורת המאור בבבלי דף ז', קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים, והעיד הריטב"א דבכולהו נוסחי הגירסא כן היא עיי"ש. ולכאורה צריך ביאור דהרי לפי השקפה ראשונה משמע שזהו משלוח מנות גמור. דאלו מתנות לאביונים, הא תני רב יוסף שתי מתנות לשני אביונים, ואם־כן די לאביון אחד מתנה אחת. ועוד, לעני כפי הנהוג, נותנים יותר כסף מאטמא בשר ולגין דחמר:

אכן מובנים הדברים לפי [מה] שנוהגים בפרס, לשלוח לעני כרגיל עוגה וביצים שתי מתנות. וכן בתימן ומרוקו עוגה ופירות וכדומה שתי מתנות, וגם כסף. וההבדל בין משלוח מנות ומתנות לאביונים, הוא רק בזה שהמנות הן יותר חשובות ומכובדות. וכן הוא מפורש במסכת סופרים פרק כ"א הלכה ד', וצריכין להספיק מים ומזון לאחיהם העניים, משום מתנות לאביונים. ויש שמספקין לחם ויין, ויש שמספקין לחם ודגים. ומכל־ מקום לא יפחות משתי מתנות, אפילו חטים ופולים עכ"ל:

ובכסא רחמים להחיד"א שם כתב, נראה מכאן דצריך לתת מתנות לאביונים מיני מאכל, ולא משמע כן בפוסקים [ולשון הרמב"ם פרק ב' הלכה ט"ז, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין ע"כ, משמע שאפשר בתבשיל ואוכלין אלא שאינם בעדיפות ראשונה. אגב יש להעיר כי בשלחן ערוך השמיט תבשיל, הן כאן במתנות לאביונים, הן לקמן במשלוח מנות. ומהרמב"ם משמע דתבשיל עדיף מאוכלין, דהיינו כגון פירות חיים. יב"ן] ואין המנהג כן, רק נותן מעות לעניים, כמבואר בסימן תרצ"ד ע"ש ובאחרונים עכ"ל. ונעלם ממנו במחכ"ג שהמנהג בארצות הנזכרות לעיל לשלוח שני מיני מאכל:

וצריך לומר שאף דתני רב יוסף שדי במתנה אחת, זה השיעור רק למטה, שאין ליתן פחות מזה אף מי שידו מעוטה ונכסיו מועטים. אבל בדרך כלל היו נוהגים ליתן שתי מתנות שני מיני מאכל אף לאביונים, ולא היה ההבדל בין מתנות ובין משלוח מנות אלא שמשלוח מנות היו מיני מאכל ושתייה יותר חשובים ויותר מכובדים. ולפי זה מובן מאד ששלח לו קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים, אין זה מן הזרות שרבי יהודה נשיאה שלח שני מיני מאכל כזה אף לאביון:

ודע שמלשון המסכת סופרים משמע שחולק על תני רב יוסף, וסובר שצריך לתת לכל עני שתי מתנות [מדנקט לא יפחות וכו' אפילו חטים ופולים. שאם הכוונה לזה חטים ולזה פולים, הרי הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי, שיכול לתת לשניהם חטים, או לשניהם פולים. יב"ן]. ועיין בפרי חדש סימן תרצ"ד שהקשה אימא שתי מתנות לכל אביון, וכמו שאמרו ביומא גבי ונתן על שני השעירים וכו' עיי"ש. ומשמע שזוהי שיטת המסכת סופרים והירושלמי, עכ"ל עלי תמר. ומה שסיים להביא מהפרי חדש, עיין בדברינו לעיל אות ז' ד"ה ומצד:

ט) דרך אחרת מזו, ראיתי בספר מאורות נתן (פורים) סימן ס"ב דף רל"ו, שהביא משו"ת אפרקסתא דעניא סימן כ"ה ושו"ת בית אב אורח־חיים סימן ק"ג אות ב' שמוכח מדברי רבינו חננאל דסבירא ליה דבמשקה אין יוצאין חובת מנות כלל, דבעינן מאכל דוקא. ועיקר הקפידא היה משום ששלח מנה אחת ממאכל ולא שתי מנות. ואחר־כך כששלח לו עוד מנה אחת והוא העגל, יצא חובת שתי מנות. ומסיק [התם בבית אב], דבמשקה לרבינו חננאל אינו יוצא, דלא כהפוסקים. וירא שמים יחמיר וישלח מנות מאכל דוקא יעו"ש:

והֵעיר על דבריהם, שזה לא עלה על דעת רבינו חננאל כלל לומר דמשקה לא הוי בכלל מנות, שהרי אם־כן קשה טובא למה חזר ושלח לו בפעם שנייה עוד יין יותר ממה ששלח בראשונה, שחזר ושלח שלושה קנקנים. ועל כרחין צריך לומר דגם כוונת רבינו חננאל היא כמו שכתב הריטב"א דהטעם משום דזה דבר מועט הוא מרבי יהודה נשיאה. ומה שכתב משום דאין כאן אלא מנה אחת, כלומר היינו חתיכה אחת של־בשר שאין זה דבר חשוב. וכן מוכח מעובדא דאלקנה, שנתן לחנה אשתו מנה אחת אפים (שמואל־א' א', ה'). ועל כן אמר לו שלא קיים רק מצות מתנות לאביונים, ולא משלוח מנות. ואחר־כך כשחזר ושלח לו עגל ושלושה קנקני יין, אמר לו עכשיו קיימת משלוח מנות, שהן שתי מנות הראויין לנשיא. כן נראה לענ"ד שהוא נכון ואמת:

וגדולה מזו מבואר מדברי הלבוש והמשנה ברורה סק"כ וערוך השלחן סעיף י"ד, דאפילו אם שולח שני מיני משקין בלבד, יוצא ידי חובת משלוח מנות יעו"ש:

עוד יש להעיר דמבואר בשל"ה דלאו דוקא יין, אלא הוא הדין שכר או מעד שפיר דמי יעו"ש. וכן כתב החיי אדם כלל קנ"ה סעיף ל"א, או כוס יין ומי דבש וכיוצא בהם. ואם־כן נראה דהוא הדין קולה וכדומה שאר מיני משקאות שבזמנינו, שפיר חשוב משקה ויוצא בזה משלוח מנות, עכ"ל ספר מאורות נתן:

ולפי קוצ"ד נדחק בפירוש כוונת רבינו חננאל, לומר דמנה דנקט היינו חתיכה. דכיון דעסיקינן הכא בפירושא דקרא משלוח "מנות", היה לו לדקדק בלשונו, ולא לכתוב לשון מנה, שלא להטעות בכך את הקורא, דמשמע שהמדובר במאי דמיירי קרא. ואף שגם אנחנו נדחקנו קצת לומר שרבינו חננאל קיצר, כדלעיל אות ו' ד"ה ובזה, מכל־מקום זה דוחק טפי. ולעניין משקה קולה, נראה שהכל לפי כבוד הנותן והמקבל:

י) ובאוצר י"ד החיים דף ט"ו אות של"ה ראיתי דאיתא, נשאלתי למה צריך שלושה קנקנים יין לפי נוסחת רבינו חננאל, ולא היה די לו בשנים. [והֵשבתי] בשלמא בבשר דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו, ואם־כן כיון דכתיב מנות בפסוק, ומיעוט רבים שנים, תו ליכא סכנה בזוגות, כמו שאיתא בספרים היכי שמרומז בתורה בזוגות, או בדברי קבלה, תו ליכא סכנה. אבל ביין דליכא רמיזא במגילה לשלח שנים, הוה בסכנה, כדאיתא בפסחים בפרק ערבי פסחים, לכן שלח שלוש עכ"ל:

ודפח"ח חורפא וחוליא, אבל לפום רהטא יש לתמוה עליו, כי עניין זוגות אינו תלוי בשולח, אלא בשותה בפועל. לולא שמצינו בפסחים דף קי: דרב דֵּימֵי מנהרדעא הוה קפיד אפילו ארושמא דחביתא. על־כל־ פנים לכאורה לא היה צריך לזה, דרבי יהודה נשיאה כשם שבבשר הוסיף לו פי כמה וכמה על הראשונה, ולא הוה סגי ליה אפילו במחצית העגל, כך ראה להוסיף הרבה ביין, אם כדי שלא יחשדנו ויחשבנו חס ושלום לצר עין, אם מפני שהיה רבי אושעיא עני כמו שכתבו בכמה ספרים, על כן שלח לו בהרחבה גדולה, וכיד ה' הטובה עליו:

יא) תירוץ נוסף לדברי רבינו חננאל ראיתי אחר זמן בשו"ת דגל ראובן חלק ב' סוף סימן כ"ט דף נ"ד ע"א וז"ל, על דבר שכת"ר רצה להוכיח מרבינו חננאל דאין יוצאין משלוח מנות במשקה, לדעתי אינו כן. דהפשט ברבינו חננאל הכי, דבעינן במשלוח מנות שיהיה למי ששולחו מנה חשובה. לכן שלח לו רבי אושעיא בתחילה ששלח לו רִבִּי [יהודה נְשִׂיאָה, נכדו של־רבי יהודה הנָּשִׂיא, הנקרא רבינו הקדוש או רִבִּי סתם, עיין אריכות בסדר הדורות חלק ב' דף פ"ה. יב"ן] ירך (ובקבוק) [וקנקן] יין, קיימת בנו מתנות לאביונים, כלומר נתינת אביונים, דבר קטן כמו לאביונים נתת לנו, שהיא מנה אחת הירך, כמו ששולחין לעני דבר מועט, ולא בעשיר, שאינו יוצא בו משלוח מנות כששלח כזה לעשיר. לכן הדר שלח לו עגל, שהוא דבר חשוב גם לעשיר. וגם הוסיף שלושה קנקני יין, שהיו דבר חשוב אפילו לעשיר. ומה שהזכיר רבינו חננאל רק המנה האחת של־ירך ולא הזכיר (הבקבוק) [הקנקן] יין, אולי יין היה אצלם חשוב אפילו קנקן אחד, ורק שהירך היה דבר לא חשוב. אבל כששלח לו רבי [יהודה נשיאה] פעם שנייה העגל, הוסיף לו גם יין הרבה, כדי לשלוח שתי המנות בפעם אחת. והוסיף, ששתי המנות תהיינה חשובות יותר. אבל במשקה מקיים משלוח מנות, כפסק האחרונים. ומצאתי אחר־כך בריטב"א שכתוב בפירוש כזה [וכן] בירושלמי במגילה, וכן הפירוש גם ברבינו חננאל הנזכר לעיל עכ"ל:

והוא גם־כן תירוץ טוב לפענ"ד. כי אין לומר שאם־כן דסגי ביין שהוא חשוב לקיום מצות מתנות לאביונים, כי רבי אושעיא גם אם היה עני, ידע והבין לפי העניין שרבי יהודה נשיאה שולח לו זאת בתורת משלוח מנות ולא בתורת מתנות לאביונים, כגון שהשליח אמר זאת בהדיא בעת בּוֹאוֹ. על כן אמר בדרך צחות ומליצה שזו הירך נתינה המתאימה לאביונים, ולא לזאת נתכוונת. וזהו דנקט רבינו חננאל בלשון כלומר נתינה וכו'. לאפוקי שלא נבין כי אכן בא לומר לו שקיים מצות מתנות לאביונים כדת וכדין. ולזאת נתכוון ר"א בן הרמב"ם שיש במעשה זה דבר פלא ועניין תימה כדלעיל אות ב' ד"ה יפה. גם אם אין הסגנון מדוייק ממש, יען כי הוא מועתק מלשון ערבי כמו שכבר הערתי שם לגבי פרט אחר:

יב) שוב ראיתי בעלי תמר על הירושלמי דמגילה דף כ"ח, ד"ה אכן, שפירש כוונת ר"א בן הרמב"ם באופן אחר וז"ל, משמע שר"א בן הרמב"ם מפרש, כי הערת רבי אושעיא היא על־דרך פלא ועניין תימה, שלמעשה בודאי הלכה היא שיצא רבי יהודה נשיאה ידי חובת משלוח מנות. ואם למרות זה, רבי יהודה נשיאה שם לב לדברי רבי אושעיא והדר שלח ליה עגלא תלתא וגרבא דחמרא, הוא על־דרך פלא ועניין תימה שחשש לדבריו. ויתכן שאף רבי אושעיא לא התכוון אלא לבדיחותא בעלמא, אבל לא שדעתו היתה שלא יצא ידי חובתו בזה מפני שיש הבדל במשלוח מנות בין עשיר לבינוני. ונראה לי שזוהי דעת הרמב"ם בהלכות מגילה פרק ב' הלכה ט"ו וז"ל, חייב אדם לשלוח שני מיני בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלים לחבירו וכו'. וקשה לכאורה שהרי ברור שגירסת הרמב"ם בבבלי היתה כגירסת בנו ר"א וכגירסת רבינו חננאל, שרוב גירסותיו הן כגירסת רבינו חננאל כידוע, ואם־כן מפורש שאדם עשיר אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות באטמא בישרא אלא בכולא עגלא תלתא, ואיך כתב הרמב"ם סתם שיש לשלוח שני מיני בשר וכו'. אכן לפי הנזכר לעיל אתי שפיר, שפירש הסוגיא כבנו הר"א ז"ל, שהערת רבי אושעיא היא על־דרך פלא ותימה, אבל מן הדין בודאי שיוצא עכ"ל. ועיין עוד להמשנה ברורה בביאור הלכה סימן תרצ"ה סעיף ד' ד"ה חייב:

ושמא יש לפרש באופן נוסף, בשום לב שבגירסת ר"א בן הרמב"ם יש חידוש, שלא נזכר בראשונה תיבת רַבֵּינו, רק קיימת בנו מתנות לאביונים, רק בשנייה נזכר קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו. מה שאין כן ברבינו חננאל ובאגדת אסתר ובמנורת המאור גרסי הכי אף בראשונה [ובירושלמי בהיפך, דליתה אף בשנייה]. ואם לא טעה המעתיק ודילג אותה בשגגה, אזי אפשר לומר כי בכוונה לא כיבד אותו רבי אושעיא לתארו בלשון רבינו, לפי שהתרעם על המשלוח המצומצם שלו, ודבר זה היה יכול לגרום סכסוך חלילה ביניהם. והנה חזינן דרבי יהודה נשיאה לא נעלב מזה, ולא חשב זאת עזות פנים, או כפיות טובה וכדומה, אדרבה קיבל דבריו ברוח טובה ושלח לו ביתר שאת ויתר עז [אמנם היין שלח לו רק קנקן אחד, לפי הגירסא שבדברי הר"א בן הרמב"ם. אך בשאר ספרים כתוב ששלח לו בפעם השנייה שלושה. ועיין גירסת מהר"י בן חֲבִּיבּ בעין יעקב], ואז הביע רבי אושעיא קורת רוחו באמרו לו דרך כבוד גדול, קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו, ורבתה על־ידי זה אחוה ורעות ביניהם. וזהו הפלא והתימה שבעניין, כלשון ר"א בן הרמב"ם. לולא שאם כן מעשה זה מלמדנו מדה טובה של־ענותנות, שבגלל שלא הקפיד רבי יהודה נשיאה ומחל על כבודו, יצא טוב, ואם כן למה הכניס זאת ר"א בן הרמב"ם בדרך הרביעית של־מעשיות שבתלמוד, הרי הוא שייך לדרך השנית של־תועלת במדות ודעות, כמו שהעיר בני הרב דוד נר"ו, וצ"ע:

וכיון דאתא לידן, יש להוסיף עוד, דבירושלמי שם נזכר רבי אושעיא בתואר רבה, רבי אושעיא רבה. ובגליון שם איתא שהנוסחא בד"י, דהיינו בדפוס ישן, קיימתָּ בְּנִי ביו"ד. משמע כי רבי אושעיא היה גדול וזקן ממנו, אעפ"י שרבי יהודה שימש בנשיאות. וגירסת מהר"י אבוהב במנורת המאור פרק קל"ז, רבי יהושע:

איך שיהיה, אליבא דכל הפירושים שהעלינו בס"ד לעיל, נראה לענ"ד שעדיין אינו מובן הדק היטב מדוע ולמה הר"א בן הרמב"ם מכנה לכך מעשה נפלא, ומחשיב זאת דבר פלא ועניין תימה, מה הן הפליאה והתמיהה הגדולות שבדבר. ובפרט שמשוה זאת עם המעשה דרבי מאיר וכִידוֹר, ביומא דף פ"ג ע"ב, דלכאורה לא קרב זה אל זה. בשלמא התם שנודעה מכך בינתו של־רבי מאיר, והפלא שאירע שנתאמתו דבריו בהכרת האיש ההוא, כלשונו של־ר"א בן הרמב"ם עצמו. וכל זה אינו שייך הכא בנדון דידן. והוא פלא ותימה אצלי ההדיוט. והמקום ברוך הוא יאיר עיני התרוטות במאור תורתו:

יג) וכל קביל אפכא מן האמור לעיל, לא חש להבין ולהסביר מדוע שלושה קנקנים, ואעיקרא על מה ולמה חזר לשלוח לו שוב יין, באחד מן הפירושים שנכתבו בזמנינו על הרמב"ם שם דף תתנ"ד אות ל' וז"ל, דייק רבינו לכתוב שלוש ברירות, בשר, תבשיל, אוכלין, דלכאורה מיותר. אלא דבא ללמד דדוקא מיני אוכל, אבל משקה אינו נחשב. והכי משמע מההיא דרבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים. וכתב רבינו חננאל, כלומר נתינת אביונים נתת לי מנה אחת והיא הירך. חזר שלח לו עגל ושלושה קנקני יין, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות. שהרי נעשו שתי מנות, הירך הראשונה והמשלוח השני שאר העגל, הרי שאין היין נחשב לא בראשונה ולא בשנייה. וכך הורונו רבותינו, עכ"ל אחד מאותם שהיו משלנו, ויצאו וגם הוצאו מחוץ למחנה קָדְשנו:

והסיום שכך הורונו רבותינו, עלול להטעות את המעיינים שזוהי הוראת חכמי תימן. על כן הוזקקתי לפרש דלא היא, אלא כדרכו קאי בלשונות כמותם, כגון פירשו רבותינו וכו' כלפי הכת הקטנה שלהם בלבד, ורבותיו הם אולי שנים ולכל היותר שלושה, ולית דסמכא נינהו כאשר בדקתי אחריהם ומצאתי פירושיהם בדברי הרמב"ם עקומים ובלתי מתקבלים, כי הם שטחיים מקופיא וכמעט שאינם רואים יותר מן המלים, ולא אסתייעא להו מלתא מן שמיא לכוון לאמיתה של־תורה, וכמ"ש בס"ד בשערי יצחק שיעור מוצאי שבת־קודש צו ה'תשפ"ב ב'של"ג. ועיין עוד מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת נצבים על פסוק למען ספות הרוה את הצמאה ד"ה ותמהתי:

אדרבה כל מי שירצה לדעת מהי ההוראה המקובלת אצלינו בק"ק תימן, יפתח וימצא כי קבוע להוראה באופן כללי, ספר שתילי זיתים למהרד"ם, והוא העלה בפשיטות ובשתיקה בסימן תרצ"ה ס"ק ט"ו דהוא הדין משקה, בשם הלבוש פרי חדש טורי זהב ומגן אברהם:

וכך מתפרשים אף דברי גאון עוזנו ותפארתנו מהרי"ץ בעץ חיים דף קס"ו ע"א, שהעלה לשון השלחן ערוך לשלוח שני מיני בשר או של־מיני אוכלין יעו"ש. וסתמו כפירושו דהוא הדין משקין, כמו שכתבו האחרונים. דאילו הוה סבירא ליה דלא כותייהו, לא הוה שתיק מינה, כדרכו להעיר כיצד מנהג אבותינו נע"ג, ולהעמידם על מכונם, כי כל ספרי האחרונים היו פתוחים לפניו כנודע, וכמו שכתב עליו בנו הר"א בתשובותיו שבסוף שו"ת פעולת צדיק סוף סימן א' (רע"ז) שכל סתום לא עממוהו מכל ספרי הפוסקים יעו"ש, אלא שבעץ חיים דרכו לקצר, להביא רק עיקרי הדינים. וזהו גם בעניינים כגון דא שאינם שייכים ממש לענייני הברכות והתפילות, שלהם מיועד אותו הסידור:

גם אני הקטן כך העליתי בס"ד בפשיטות בשלחן ערוך המקוצר סימן קכ"ג סעיף ב' בעיקבותיהם, ועל פי הפוסקים, מאחר שאין מנהג ידוע בהיפך, או קבלה והוראה הפוכה, זולת אצל המהפכים שרצו לבנות במה לעצמם, כדלעיל. אדרבה הנה הוא כמעט מכחיש דברי עצמו, שכן כתב בספרו הליכות דף מ"ב שמשלוח מנות הרגיל בתימן היה, מטפחת נאה מבד המשמשת צרור וגדלה כאמה על אמה, מלא געלה, צלחת תבשיל של־בשר, בקבוק יין או עֲרַק וכו' שקדים קלויים, אגוזים, תמרים, צימוקים, סוכריות, מבאכִ֗ר [עניינם מבואר שם לעיל מינה בדף ט"ל ד"ה בשבוע. יב"ן], כעכים, לימון מתוק, מוז (בננות) ושתי ביצים ע"כ. אף שבודאי אין הכרח, דאיכא למימר שהמשקה היה רק לתוספת על שתי המנות, כמו שאר המאכלים הנוספים על שנים. אכן יש להעיר כי רבים לא שלחו משקה:

וכך הדעת נותנת שאין לחלק בנדון דידן בין מאכל למשקה, כי מה טעם לומר שדוקא מאכל. ואם תמצי לומר משום דיוקא דלישנא דקרא דנקט מנות, עדיף למיזל בתר טעמא דמלתא, וידוע כי בתרומת הדשן סימן קי"א כתב שהטעם כדי שתהא סעודת פורים לכולם בהרוחה, ומהר"ש אלקבאץ כתב כדי להרבות שלום ורעות היפך טענת המן, והרחיבו בזה הפוסקים, גם אנן בעניותין בס"ד בשערי יצחק שיעור מוצאי שבת־קודש כי תשא ה'תשע"ט ב'ש"ל ועוד מקומות. והא תרוייהו הלין טעמי איתינהו נמי במשקין. ומה־גם יין שהוא ממצוות היום:

[ובלאו הכי הרי ידוע כי פירוש מנה, חֵלק, ולאו דוקא במאכלים. ובמאכלים דבהו משתעי קרא כקבלת חז"ל, היינו חלק של־אדם אחד. וכגון דכתיב (שמואל־א' א', ד'. ה') ויזבח אלקנה ונתן לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות, ולחנה יתן מנה אחת אפים. והוא הדין לשאר מיני אוכלין. וכיון שבזמנם היו רגילים לקבוע עצמם לשתיית יין, ממילא יש לכל אדם גם כן חלק ביין, ושפיר מיקרי מנה. ונראה לענ"ד להביא ראיה לזה ממאי דכתיב (דניאל א', ה') וימן להם המלך דבר יום ביומו מפת בג המלך ומיין משתיו, לדעת המפרשים וימן, מלשון מנות, דהיינו שציוה המלך שיתנו להם מנות מפת בג המלך ומיין משתיו, הרי שהיין גם כן נקרא מנה. וכן מדכתיב (נחמיה ח', י') ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, אם נפרש דהיינו מנות מן המאכלים והמשקים הנזכרים לפני כן. ועיין שם פסוק י"ב. ויש לעיין בפירוש הראב"ע אסתר ב', ט'. איתמר]:

הלכך נקיטינן למעשה כפי שורת ההלכה שיוצאים ידי חובה גם במשלוח יין, או שאר משקה חשוב. אבל ראוי להחמיר ולהדר שיהיו שני מיני אוכלים דוקא, לצאת ידי חובת כל הדעות:

ואחתום בשי"ש טו"ב, מייחל ומצפה לקול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות:

הצב"י יצחק בכמהר"נ רצאבי יצ"ו