פירושים למלה מצה

עשרה פירושים למלה מצה

מתוך השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מוצש"ק חול המועד פסח התש"ע  

מצות אכילת מצה, היא המצוה העיקרית של חג הפסח. לחם עוני, שעונים עליו דברים הרבה. מדברים עליו הרבה דברים. מי שזוכר דיברנו בעבר שלמלה מצה יש הרבה פירושים. בעבר אמרנו תשעה פירושים, השנה יש לנו עשרה פירושים. עלינו עוד אחד. עלינו לעשרה.

בתשובה לשאלה מהקהל: נכון. מאכל צער הגוף זה ר"ת מצה. בסדר. אם אתה רוצה זה יהיה פירוש אחד עשר. אם נוסיף את הנוטריקון הזה, מאכל צער הגוף, יהיה עוד פירוש. אבל התכוונתי פשט, לא ר"ת. אולי אפשר להוסיף גם את זה.

מהרי"ץ מביא פירוש מעניין, שמצה זה מלשון מיץ. מה העניין של מיץ? הוא כותב כך, נהגו כל ישראל לעשות מצת מצוה מסולת נקיה, מנופה בשלש עשרה נפה, כמצתו של שלמה. כי לשון מצה ר"ל המובחר והטוב שבחיטה, מלשון כי מיץ חלב יוציא מיץ. אתם יודעים, היה מנהג בדורות שעברו, לעשות את המצה של מצוה באופן משובח ומיוחד. לנפות מכל הסובין ומכל הפסולת, כדי שזה יהיה מובחר. כך נהגו בתימן וכך גם בארצות אחרות. גם הפוסקים מזכירים את הדבר, שלמרות וזה לחם עוני, בכל  זאת עשו אותה בצורה משובחת ומיוחדת. בזמנינו לא נוהגים כך מכל מיני סיבות, אבל בעבר כך נהגו. הנה אני רואה פה את הרב אריה חלא הי"ו שנמצא פה, אבל לא יהיה זמן להסביר מדוע היום לא נוהגים כך. היום גם במצות הרגילות עושים עם הסובין, יש כל מיני סיבות, גם בשביל העיכול עושים שיהיה מעורב. 

ובעצם נשאלנו שאלה, לשיטתנו שאנחנו מחמירים בחוזר וניעור, הרי האמהות שלנו היו בוררות את החיטה אחד אחד. היו בוררים את החיטין בצורה מדויקת. היום מי בורר באופן כזה? אף אחד היום לא בורר את החיטים אחד אחד. למה בזמנינו אין את החשש הזה?

אריה: כי במציאות אין בעיא. אני יודע שעשו בדיקות ואמרו שלא מצוי בכלל.

הרב: במציאות אין. ז"א לא יכול להיות אפילו אחד מאלף אלפים שיהיה מבוקע או מחומץ, מצומח. לא מצוי בכלל. אם כן, זו התשובה. רציתי שתשמעו. כנראה שהיום שומרים את החיטים בתנאים מסויימים, באופן שאין מצומחות ואין מבוקעות. כמדומני שגם בספר מצות מצוה כתוב כך, שבארצות החמות כגון ארץ ישראל שאין יורדים גשמים בזמן הקציר, יש אפשרות לשמור שלא תהיינה כלל מצומחות ומבוקעות.

בתימן הכל נעשה בצורה פשוטה. אינני מדבר על מה שנשאר להם משנים שעברו, שיש כאלה ששמרו את החיטים עם אפר כדי שלא יתליע. אבל שם היה חשש של מצומחות, מבוקעות. אולי בגלל שהדבר תלוי בכל ארץ לפי מצבה, או לפי המציאות.

סיפרו שבא לתימן שד"ר אחד, הרי היו באים שדרי"ם מידי פעם לתימן, וראו איך שהנשים מבררות את החיטים. טענו להרב יחיא יצחק הלוי זצ"ל, אמרו לו, איך אתם סומכים על הנשים שיבררו את החיטים? הרי יכול להיות שיטעו, זו הרי עבודה קשה. אמר הרב לשד"ר, בוא נעשה נסיון. היה שם פח שבתוכו היו חיטים שכבר היו מבוררות. אמר לו הרב, אתה יודע מה? בוא נעשה חשבון, לקח שבע חיטים מבוקעות, שם אותם בתוך הפח ועירבבם, ואמר לנשים תבררו את זה עכשיו עוד הפעם. שׂמנו פה חיטים מבוקעות, תבדקו עוד הפעם. לא אמר להם כמה שמו. עירבבו את הכל ביחד. בדקו הנשים לעיניו והוציאו בדיוק שבע חיטים. אמר לו, אתה רואה. הן מומחיות. הנה, בדקו ומצאו. הכל היה כדת וכדין. אבל היום במציאות של זמנינו, גם לשיטתנו, אין את החשש הזה.

בכל אופן, זה הפירוש למלה מצה, מלשון מיץ. שמבררין את החיטין ומוציאין מהן את הקליפות וכל הפסולת.

אבל הפירוש הפשוט, מצה על שם המהירות. מצּה, באה בדגש. הדגש בא להראות שחסר פה נו"ן. כמו מנצה. דהיינו, מרוב המהירות שעושין את הבצק, נקרא בשם מצה. זה פירוש שני.

פירוש שלישי למה נקרא בשם מצה, כותב הרמ"ק, מלשון מציצה. שהקב"ה מצץ אותנו מבין המצרים. היינו משוקעים במ"ט שערי טומאה, והקב"ה הוציא אותנו משם.

עוד פירוש שכתוב בספרים, שבכל חיטה יש בה כח חומצי. דהיינו, כשעושים את הבצק ונותנים לו לתפוח, במשך הזמן הוא מחמיץ. עוד זמן ועוד זמן, עד שנהיה הבצק חמוץ. כאשר עושים מהר, תוך פחות משיעור הילוך מיל, שמונה עשרה דקות, או יש אומרים קצת יותר, על ידי שאתה חוסם את החימוץ ואופה מיד, אתה עוצר את הכח החומצי. מצצת את הכח החומצי. לא נתת לה להתפתח. אם כן יוצא, שהמלה מצה, הצד"י הדגושה אומרת, כאילו נאמר מצצה. מלשון מציצה.

עוד פירוש, כיון שלא נותנים לה לתפוח, כאילו אתה מוצץ אותה, משאיר אותה נמוכה. כמו שיש פירוש כזה על לחם עוני, למה נקרא לחם עוני, כיון שהעיסה לא תופחת, היא ענייה ושפלה. אם כן מצה, מצצת והשארת אותה רזה. אולי אקרא לכם את הלשון, דבר כחוש ודק נקרא בלשון סוריה מציצה. למרות שמצה יכולים לעשותה עבה, אפילו בעובי טפח, אבל לא עושים אותה כך.

יש מפרשים, מצה מלשון מיצוי. אצל האשכנזים שעושים את הבצק בקושי, זה מובן. לפי פירושם זה יפה. אבל לפי השיטה שלנו ששמים מים בעיסה, אז על המצה שדיברה התורה, הכוונה שממעטים את המים בעיסה. א"כ מצה זה מלשון מיצוי.

פירוש שביעי, מלשון מצה ומריבה. דהיינו כיון שדוחקים את המצה, כביכול רבים איתה. על ידי שעוסקים במצה בכח, כאילו יש מריבה בינינו. וכן יש לשון כזו בזוהר הקדוש. הזוהר אומר, מצה מלשון מריבה, על שם שמבריחה את כל המקטרגים, ועושה מריבה עמהם.

הפירוש הזה הוא גם בתורת רמז וגם בתורת פשט. בפשט, הכוונה שעושים את המצה מהר וממילא זה כאילו לריב איתה. וברמז, על פי הזוהר הקדוש, שעושים פה מריבה עם המקטרגים. כי הרי כידוע, המצה רומז ליצר הטוב וחמץ רומז ליצר הרע.

יש פירוש מעניין שכותב בעל ספר אגודת אזוב, מצה מלשון מציאת חן. דהיינו, על ידי שאנחנו מקיימים את המצוה הזאת, אנו מוצאים חן בעיני הקב"ה. מלשון הכתוב, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. מצה מלשון מציאת חן. כך כותב ר' יצחק האזובי באגודת אזוב, המצה היא רמז היותנו מוצאים חן לפני יוצרנו יתברך. מלשון כי מוצאי מצא חיים. ושוב מובן למה הדגש במלה מצה.

עכשיו נביא לכם את הפירוש העשירי, זה גם פירוש בדרך רמז. מצה מלשון מצא אשה מצא טוב. מה הקשר? יש פה סוד נסתר. כתוב ברעיא מהימנא, שהמצה היא כמו כלה השמורה לבעלה ובה נעשית המצוה. לכן, עד שמגיעים למצה, מברכים שבע ברכות. הברכה הראשונה, בורא פרי הגפן. השנייה, מקדש ישראל והזמנים. השלישית, שהחיינו. על נטילת ידים, זה ארבע. בורא פרי הגפן, חמש. המוציא לחם מן הארץ, שש. ומוציא מצה, היא השביעית.

בתשובה להערה מהקהל: נכון. יש גם בורא פרי האדמה, יפה. ואם יש את בורא פרי האדמה, יהיו לנו כבר שמונה ברכות. זה טוב, כי גם אנחנו עושים שמונה ברכות בחופה. עם הבשמים. אם כן זה שבע או שמונה ברכות. העיקר הוא, שיש רמז במצה, מלשון מצא אשה מצא טוב. המצה רומזת לשכינה. לכן אמרו חז"ל, כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו. המצה רמז לכלה. כמו שהכלה אסורה עד שמברכים שבע ברכות, כך גם יש שבע ברכות עד שמגיעים למצה.

איך לסדר את הברכות, יש חילוקי דעות במפרשים. כי הרי גם לפני הסעודה יש ברכת על נטילת ידים. זו ברכה כפולה. או שברכת בורא פרי הגפן, בגלל שיש פעמיים, מחשיבים אותה כאחת. אבל בסה"כ יש לפחות שבע ברכות.

יצא לנו פה בעזרת השם יתברך, עשרה פירושים על המלה מצה.