ביעור חמץ - להתרחק מדעות כוזבות והשקפה פסולה של אותה הכת (דרדעים הקוראים לעצמם כיום רמב"מיסטים)

ביעור חמץ - להתרחק מדעות כוזבות והשקפה פסולה של אותה הכת (דרדעים הקוראים לעצמם כיום רמב"מיסטים)

מתוך השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מוצש"ק צו התש"ע

ישנם עוד דברים, של דעות רעות, שצריכים לשרש אותם מקרבנו. בשיעור שעבר דיברנו, והזכרתי זאת ברמז. יש תשובה של חכמי תימן, ששאלו אותם מירושלם לפני מאה שנה בדיוק, בשנת ה'תר"ע. אנחנו שנת ה'תש"ע, והשאלה היתה משנת תר"ע. אהה (הרב נאנח), זו שנה רעה. לא חשוב. שלחו מירושלם שאלה לחכמי צנעא. היתה קהילה תימנית בירושלם, כנראה גם ברחובות ובעוד כמה מקומות. התימנים שעלו אז לארץ, עוד לא היו ציבור גדול. העלייה הגדולה היתה ב'על כנפי נשרים' בשנת ה'תש"ט. בתחילה עלו בשנת ה'תר"מ - ה'תרמ"ב, היו קצת, קהילה מסוימת, לא גדולה, ובגלל שהיו ציבור קטן הם הצטרפו עם הקהילה של הספרדים, ממילא לפסח הם לא אפו מצות אלא לקחו מצות מהם. אח"כ נהיו קהילה בפני עצמה, ורצו לעשות לבד מצות בפסח. אמרו, אבותינו נהגו לעשות מצות גם בפסח עצמו. למה צריך מצות יבשות מלפני פסח? אנחנו מנהג אבותינו לעשות מצות כל יום ביומו. מצד שני היו כאלה שאמרו, לא, עכשיו אתם פה בארץ ישראל, בא"י לא נהגו, עושים מצות רק לפני פסח. התימנים שבירושלם שאלו את רבותיהם בתימן, אתם החכמים שלנו, למה נשאל את האשכנזים והספרדים, נשאל את החכמים שלנו. שלחו שאלה לצנעא שיתנו תשובה. וזו היתה השאלה.

לא הייתי מביא לכם את השאלה והתשובה הזאת, לולא שכל חכמי העיר צנעא בזמנו, חתמו על התשובה הזאת, ובראשם מארי חיים קורח שהיה תלמיד של מארי יוסף קארה שהוא תלמיד של מהרי"ץ. זה בעצם כבר דור שלישי. הם קיבלו את השאלה, ומארי חיים קורח ביקש שיענו על זה תשובה. כתוב שכולם הסכימו לתשובה, למרות שהתשובה הזאת כתובה על ידי מישהו, שלא הייתי מביא אותו. אבל מפני שהם כותבים, התוועדנו יחד בחברת מו"ר מאריה דאתרא מורנו ורבנו יחיא יצחק הלוי הי"ו והסכמנו לבוא בקצרה, בקיצור, התשובה הזאת הוסכמה על כולם, רק מי שכתב אותה, שכתב את הדברים, אינו ראוי. אבל למעשה כולם הסכימו על עיקר התשובה, לכן הסכמתי שאפשר להביא אותה בציבור. אשר שאלתם אם יכולים אתם ללוש ולאפות בפסח בירושלם ת"ו כמנהגכם הטוב והישר בערי תימן, הבנוי על פי תורתנו הקדושה, כי בתחילה הייתם מתי מספר ונטפלים לעדת הספרדים הי"ו, ונותנים לכם מצה אפויה קודם פסח ומתבטלים מעונג יום טוב. הספרדים נתנו להם מצות, המצות האלה לא התאימו להם, מצות יבשות.

אתם יודעים, היום ב"ה המצות של בד"צ פעולת צדיק, מצות רכות. דיברתי על כך בשבוע שעבר, אבל אחזור בקצרה לאלו שלא שמעו. לצערנו, כל כך נשכח מה זה לפי האמת המצות שהתורה מדברת עליהם, המצות שחז"ל מדברים עליהם בגמרא בפוסקים ובשו"ע. האשכנזים והספרדים עד לפני כמה זמן היו עושים מצות רכות. היום באים וטוענים שהמצות האלה נראה להם שזה בצק. צריכים להבין שזו טעות גדולה. השבוע עשיתי נסיון, הגישו לי בבית זלאביא לאכול, אני מסתכל ואומר (דרך בדיחותא) לבני ביתי, מה אתם מגישים לי לאכול? בצק? תסתכלו יש פה בצק... השבוע הייתי בביקור במאפיית אלוף הצלוף בחשמונאים, מאפיה שנמצאית תחת ההשגחה שלנו, עושים שם כובאנה ועוד. אמרתי לו, מה זה? יש פה בצק... אתה מוכר לאנשים בצק? תסתכל זה נראה כמו בצק? הוא צחק. מובן. זה בדיוק אותו דבר כמו במצות שלנו. כמובן שזה לא בצק. מי שהיה מסתכל על כל מה שאופים היום, לחוח, אפילו פיתות של חמץ שמוכרים כל השנה, יגיד שזה בצק? ריבון העולמים. ונתַנּוּ גם את הדוגמא כשאופים בבית עוגות, מכניסים מזלג לדעת אם זה נדבק או לא, אם המזלג נדבק סימן שזה בצק ואם לא זה אפוי. אם כן, ברור כשמש שהמצות שלנו נקראות אפויות. אבל לא נדבר מהבחינות האלה, כי פוק חזי מאי עמא דבר, שאפילו במאכלי חמץ מחשיבים זאת כאפוי, למרות שזה נראה לאנשים קצת רך. אבל לצערנו כל כך נשכח מהי המצה האמיתית, המצה הרכה כמו שהיתה בכל הדורות. כבר התרגלו למצות היבשות והקשות, עד שכאשר אתה מביא להם את המצה האמיתית, הם חושבים שזה חמץ רח"ל. זה פשוט שכחת התורה. שכחת ההלכה והמסורת. וטוב שאנחנו עמדנו על כך בדור הזה, כדי להוציא מלב הטועים. שידעו שזה לא נכון. זה שקר וכזב. המצות האלו כשרות למהדרין מן המהדרין. בפרט אנחנו שהכי מחמירים בחוזר וניעור, אם היה חשש אחד מעשרת אלפים של חמץ, היינו הראשונים שאוסרים זאת. ק"ו לספרדים.

דהיינו, ההלכה הברורה והפשוטה, שיש שלשה סימנים מה זו אפייה. א.אין חוטים נמשכים, כמו שמובא בגמ' פסחים דף ל"ז, ובשו"ע בסימן תס"א, שמצה נא, אם אין חוטים נמשכים, סימן שזה אפוי. ולא סתם אפוי, אלא זה נקרא אפייה כהלכתה. דהיינו, אם החוטים של הבצק לא נמשכים, סימן שנאפה אפייה טובה, וזה נקרא לחם עוני. זו הכוונה במלה לחם, הכוח של החום. אומר הלבוש, שזה נקרא אפייה כהלכתה ללחם עוני, אבל משמע שאפילו לפני כן זה כבר נחשב אפייה, ובשאר ימות הפסח שאין דין לחם עוני, לא חייב אפילו שיגיע למצב של אין חוטין נמשכין. זה הסימן הראשון. סימן שני, קרמו פניה. דהיינו שיש על המצה כעין קרום, כמו קליפה, למעלה ולמטה. דבר שלישי שכתוב בחק יעקב, כאשר אתה מכניס אצבע לתוך המצה והיא לא נדבקת, סימן שזה אפוי. והדברים האלו נבדקו, הלכנו למאפייה, ומיד אחרי האפייה כשזה עדיין חם, ממש היד סולדת בו, לקחנו את המקומות הכי בעייתיים, כי הרי מרדדים את המצה ע"ג הברזל שנוסע לתוך התנור, ולפעמים זה שמרדד קשה לו לרדד בפינות, אם יגע יכווה, ממילא יוצא שיש עובי בצדדים, שם זה הכי עבה, ופתחנו מיד אחרי האפייה ובדקנו בצדדים, לא נדבק ליד, ואין חוטים נמשכים. אם כן ברור כשמש בצהרים שאין בזה שום חששות, וזה כשר למהדרין מן המהדרין.

טענו טענות מוזרות ומשונות, טענו, שטרם קרמו פניה. הראו להם, הנה, קרמו פניה. אמרו, לא, בפנים לא קרמו פניה... אתם מבינים את זה? קרמו 'פניה' זה בפנים? אבל אתם יודעים למה זה, הכל בגלל שהם עושים השוואה למצות שבשוק. המצות שבשוק יבשות ודקות וממילא בהם קרמו פניה מלמעלה ומלמטה וגם בפנים, כי אין שם עובי, לכן כשרואים את המצה שלנו אומרים, המצה הזאת לא קרמו פניה. אבל איפה הפנים שלה? הפנים שלה זה בתוכה? קרמו מעיה היה צריך להיות כתוב...

נחזור לשאלה הזאת ששלחו מירושלם לתימן, להבין מה הדעות הזרות שצריך לבער מתוכנו. אמרנו שהתימנים בהתחלה קיבלו מצות מהספרדים. מצות קשות. אמנם לא היה להם עונג יום טוב, אבל איכשהו ויתרו. המשך התשובה, והן עתה רבו כמו רבו הנוסעים מתימן, במשך הזמן עלו עוד עולים חדשים והצטרפו לקיימים, ונתיישבו בעיר עוז לנו ירושלם תובב"א, ואסתייעא לכו מלתא, ונפרדתם מכוללות אחינו הספרדים הי"ו. בהתחלה בשלב ראשון, נתבטלו התימנים לספרדים, אח"כ נהיו קהילה נפרדת לעצמה, עשו בי"ד נפרד, ארגנו את כל ענייני הקהילה, בראשם היה הרה"ג אברהם חיים נדאף בעל ענף חיים, ידוע הסיפור שלו על כל העניין הזה. וקהל גדול מתימן נעשה כוללות לעצמו. עכשיו אתם קהילה נפרדת. בירושלם היו בזמנו קהילות קהילות, היה בי"ד לכל קהילה בנפרד. רק אחרי קום המדינה, בטלו את הב"ד העדתיים, עשו בי"ד כללי וצירפו מכל העדות. אבל אז היה לכל עדה בי"ד לבד. חאלבים קהילה לעצמם, עיראקים, בבלים, תימנים, אשכנזים לעצמם, מה שיש היום בד"צ העדה החרדית היה של הקהילה האשכנזית וזה היחיד שנשאר, זכר ליציאת מצרים. הבד"ץ האשכנזי נשאר, אבל כל האחרים נתבטלו ונסחפו עם הזרם. ורוצים לחזור ולעשות בפסח כמנהג אבותינו בתימן, ככל חקותיו וככל משפטיו בלישה ואפיה ובישול מיני קטניות ושרייתן וקלייתן. שומעים? בתקופה ההיא לא היו אוכלים בירושלם קטניות. היה מצב בירושלם, תקופה, לאו דוקא התימנים אלא גם הספרדים, שלא אכלו קטניות. התקבל שאסור לאכול קטניות. אינני יודע למה, כנראה בגלל האשכנזים. לא יודע איך נהיה הדבר הזה שהחמירו, כי היו גם ספרדים שלא אכלו קטניות, כמו המרוקאים. בכל אופן, אח"כ כשנהיו קהילה לבד אמרו, טוב, קטניות נהגו אבותינו לאכול ואין חשש, ויש מרפים ידיכם באמרם פן תענשו ח"ו משום שינוי מנהג. זו השאלה שהתקבלה מירושלם לחכמי צנעא שחתמו על זה כמה וכמה חכמים מפורסמים, וגם הרבנים הידועים שמקובלים עלינו. אבל זה שכתב לא מקובל. תשמעו, הוא כותב כך, אף שזה דבר פשוט ואין צריך לפנים, אכן מאשר יקרו ונכבדו בעינינו מנהגי אבותינו נוחי נפש זכותם תגן לנו, הבנויים על טהרת דברי התלמוד הקדוש, ועל פי הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל ושאר גאונים, ובמקצת מהם על פי מרן השו"ע, עד פה זה כשר, גם לפסח. מעכשיו יש כמה סירכות, ועדיין לא לקו על פי הרוב בחסר ויתר מחומרות חכמים האחרונים וקולותיהם זכות כולם תגן בעדנו. ולא נכחד כי מקצת המנהגים שלטה בהם יד המתקדשים והמטהרים לצאת ידי חובה אליבא דכולי עלמא, ולפעמים לא יצאו ידי חובה לא כמר ולא כמר כידוע, עם כל זה רובם שהוא ככולם עומדים בטהרתם.

אני חושב שהחלק הזה של התשובה, צריך לעשות עליו ביעור חמץ. צריכים לבער זאת. פה הוא כתב את ההשקפה שלו. איך חתמו על זה כל הרבנים, אינני יודע. זה הרי היה בשנת תר"ע, והמחלוקת פרצה בשנת תרע"ד, כנראה אז עוד לא ידעו בדיוק מה הדעות שלו. אבל פה כבר רואים את השרשים של דעות כוזבות. דהיינו, כביכול מנהגי אבותינו הם על פי התלמוד והרמב"ם וקצת על פי מרן, אבל עכשיו יש מתקדשים ומטהרים. והעיקר רובם עומדים בטהרתם. כאילו שיש כאן איזה משהו מזוכך, עומדים בטהרתם, על טהרת התלמוד והרמב"ם.

ראשית, צריכים לדעת שזה בדיוק הפוך ממהרי"ץ. מהרי"ץ כותב, קראנו קודם, ראוי ונכון לאחוז בכל החומרות של דיני הפסח. אני לא מדבר על השאלה לגופו של ענין, אלא באופן כללי, השיטה הזאת, לא לקבל חומרות של האחרונים, זה לא נכון. והסיבה היא, כי אפילו אם אבותינו לא נהגו, תמיד הכלל הוא, ירא שמים יוצא ידי שניהם. זו גמרא מפורשת בברכות דף ט"ל עמוד ב'. יש מחלוקת ויש חומרות.

ודאי, ידוע שעל פי התלמוד יש הרבה דברים, אבל בגמרא עצמה כתוב הרבה פעמים, והאידנא נהוג עלמא. דהיינו, אפילו בזמן התלמוד עצמו, השתנו מנהגים. אחרי הרמב"ם, השתנו מנהגים. השתנו הרבה דברים. אבל אלו רוצים להגיד, לא, הרמב"ם. נגמר. פה נעצר הכל. לדעתם כל העולם נעמד פה, אחרי הרמב"ם. אולי אפשר לקבל קצת ממרן, דברים שלא כתוב, העיקר שלא יסתור את הרמב"ם.

ההשקפה הזאת, לפי עניות דעתי פסולה בהחלט. אני אסביר מדוע. העניין הזה של קבלת חומרות, הוא בדיוק הפוך. כל אדם צדיק וירא שמים, מחפש חומרות. כך כותב כף החיים בהלכות נטילת ידים בסי' קנ"ח ס"ק כ"ה. כל אדם שנפשו שלימה, כל אדם בעל נפש, הוא מתאווה לחומרות, ובני תורה באופן מיוחד. בן תורה תמיד רוצה לצאת ידי חובת כל הדעות. לא שאני ח"ו אומר שמי שלא עושה את החומרות הוא לא בסדר. אם הוא עושה על פי הדין, בסדר. ודאי. אבל אם אדם בן תורה, ורוצה להחמיר, רוצה לחשוש לשיטה הזאת או לשיטה אחרת, אבל כמובן לא להיכנס לעצבים. יש אנשים רגישים, שמכל מיני חומרות נהיה להם נרווים. ח"ו אנשים הגיעו לידי סכנה, זה מסוכן. אבל חומרות מסויימות, כל אדם כפי מה שהוא.

על איזה חומרות מדובר? כותב החיד"א, הכי טוב שאדם יאמץ לעצמו את החומרות הנוגעות לעבודת ה'. דהיינו, יש הרבה חומרות. יכולות להיות חומרות בדיני מעשרות, חומרות בדיני שמיטה, בדיני ריבית, יכול להיות חומרות בהרבה דברים. אבל אדם לא יכול להחמיר יותר מדי. אם תגיד לאדם זה אסור וזה אסור וזה אסור, הוא לא יכול לסבול את כל החומרות. א"כ הכלל הראשון הוא, שתמיד יאמר 'בלי נדר'. שאינו מקבל על עצמו את החומרא בנדר. גם אם מקיים, הוא מקיים בלי נדר. אח"כ אם ירצה להתחרט לא תהיה לו בעיא. כי אם הוא לא אמר בלי נדר, תהיה לו בעיא, יצטרך לחפש חכם שיתיר לו את הנדר וכו'. לכן שיגיד שהוא לא מקבל עליו את הדבר בנדר. שנית, אם אתה כבר מקבל על עצמך חומרות, רוצה להחמיר על עצמך, תחמיר בדברים שהם בעיקרי עבודת ה', דהיינו בענייני תפילה, בענייני יראת ה', בענייני קדושה וצניעות. זה טוב. אלו דברים שמרוממים את האדם, ומקדשים אותו. אפילו שלא חייב על פי דין, אבל הוא עושה את אותן חומרות וסייגים, זה רצון ה'. אבל אם הוא מחמיר בדברים אחרים, כמו ההוא שהחמיר לא לאכול שום בפסח ובדברים עיקריים הוא מזלזל ועושה הפוך, זה אסור.

ובעצם יש פה גם עצת יצר הרע. לפעמים היצה"ר נותן לאדם שיחמיר בדבר מסויים, ואז הוא נרגע. החמיר באיזה דבר והוא כבר נותן לו להרגיש צדיק. ובדברים העיקריים, שהם מיסודי הדת והתורה, הלכות מפורשות, ואפילו דברים דאורייתא, הוא מזלזל. אבל יצה"ר אומר לו אתה טוב, אתה בסדר, החמרת בדבר שאפילו אנשים אחרים לא מחמירים. הרגיע את המצפון שלו. אומרים בתימנית 'מן חאל יקוט אלמסמר ומן חאל ידכול חמאר'. דהיינו, מצד אחד הוא מדקדק וחותך את המסמר, ומצד שני נכנס חמור. לפעמים אדם מצד אחד כל כך מדקדק כחוט השערה, ומצד שני נכנס לו טינופת. סותר את עצמו מיניה וביה.

בשל"ה כתוב, בחלק א' דף י"ח עמ' ב', תשמעו יסוד חשוב מאד לכל העניין של חומרות. הכלל הוא, קול גדול ולא יסף. בעשרת הדברות כתוב שהקב"ה דיבר 'קול גדול ולא יסף'. קול רם ולא פסיק. לא פסק. הקול של הקב"ה מעשרת הדברות ממשיך לאורך כל הדורות, אנחנו לצערנו לא שומעים את הקול הזה. אנחנו אומרים זאת בברכות התורה, ברוך אתה ה' נותן התורה. לא אומרים נתן התורה, בלשון עבר. הקב"ה לא נתן את התורה וזהו, נגמר. הקב"ה משפיע, כל הזמן נותן את התורה. דהיינו, חכמי הדורות, הקב"ה משפיע עליהם, שהם יראו ויפסקו מה שצריך לפי הדור. מה הדברים שצריכים לעשות בכל דור ודור. זו השפעה של ה' עליהם. נותן התורה, לכן אומרים בלשון הווה. אומר השל"ה, בכל דור ודור נוספות חומרות, בגלל שהדורות הולכים ומתקלקלים, הדורות הולכים ויורדים, בכל דור ודור מתפשט זוהמת הנחש הקדמוני. מובא הדבר בעוד ספרים, שכיון שהדורות הולכים ונחלשים, לכן צריכים לעשות הרבה סייגים. נכון שפעם לא עשו את החומרא הזאת, ולא את החומרא ההיא, אבל ככל שעוברים הדורות צריכים להוסיף סייגים, עשו משמרת למשמרתי.

במלים אחרות, אם הרמב"ם היה היום, היו הרבה דברים שאולי כן היה מחמיר. כי לפי המצב של הדור שלנו צריך להחמיר. אי אפשר לומר, הרמב"ם לפני שמונה מאות שנה כתב כך, ובזה נגמר, לא מעניין אותי מה שכתוב בספרים אחרים. אין דבר כזה. אם הרמב"ם היה היום, הוא היה כותב לפי המצב של היום. אי אפשר להיתפס ולהיתלות בזה.

תשמעו מה אומר השל"ה, אותיות מחכימות, כותב כך, אבאר העניין בעצם. הנה אנחנו רואים בכל דור ודור החומרות מתפשטות. והנה בזמן משה רבינו עליו השלום לא נאסר רק מה שקיבל בהדיא בסיני. משה רבינו קיבל והעביר תרי"ג מצוות, לא יותר. אין תקנות דרבנן, אין סייגים, יש תרי"ג מצוות וזהו. אמנם משרע"ה הוסיף איזה תקנות, תיקן קריאת התורה, עשה כמה דברים מסויימים, אבל העיקר זה תרי"ג מצוות. משה רבינו תיקן, וכן אחריו הנביאים, והתנאים, וכל דור ודור ודורשיו. העניין, ביותר שיש התפשטות זוהמת הנחש, צריך ביותר לגדרים. צריך לעצור זאת. פורץ גדר ישכנו נחש. אתם יודעים מה זה המלה נחש? אמנם זה ר"ת, נידוי חרם שמתא, אבל פה מדברים על הנחש דהיינו יצה"ר. הקב"ה ציוה שס"ה לא תעשה, שלא לעורר זוהמת הנחש. בהתפשט זוהמת הדורות התפשטו יותר האיסורים. תשמעו, פה הוא אומר דבר חזק, אילו היה כן בזמן מתן תורה, היה כתוב כן בתורה. אל תגיד זה לא כתוב בתורה. זה קַראי להגיד, מאיפה כל הסייגים? מה חכמים עושים חומרות ומוסיפים? הרי זה לא כתוב בתורה. התשובה היא, כן, נכון שבזמן מתן תורה זה לא היה, אבל בזמן מתן תורה עוד לא היתה זוהמא כ"כ גדולה, העולם לא התקלקל ולא התלכלך כל כך, לכן הם לא כתובים בתורה. אילו התורה היתה ניתנת בזמן רבינא ורב אשי, כל מה שהם אמרו היה כתוב בתורה. על משקל זה אנחנו אומרים, אילו היה הרמב"ם בדור שלנו, הוא היה כותב לפי המצב שלנו היום. אבל הרמב"ם היה אז, לכן הוא כתב לפי המצב שהיה אז. אבל נכלל בזה מה שאסרה תורה, כי הכל עניין אחד, ועל כן ציוה ה' יתברך עשו משמרת למשמרת הכל לפי הענין. ממילא בכל דור ודור כשראו להוסיף החומרות, הכל הוא מדאורייתא. כי מאחר ונתפשט זוהמת הנחש ויוצא מכח אל הפועל, הקב"ה ברא יצה"ר ברא לו תורה תבלין, צריכים אנו להתעורר וכו' להוציא מהכח אל הפועל, עד שנתדבק במקור העליון, ודי בזה למשכיל ולמבין.