סימן כ"ב - הלכות קריאת ספר-תורה

[א] כשמוציא החזן את ספר התורה מן ההיכל (בסיום אל ארך אפים וגו', או יהי וגו', כנזכר בסוף סימן הקודם) מתחיל ואומר הוא והציבור, ויהי בנסוע הארון וגו', ונושא אותו אל התיבה, דרך צפון (במקומות שההיכל במזרח) שהוא לימינו, וכשמחזירו אל ההיכל בגמר הקריאה, נושאו דרך דרום{א}. ומחזיקו ביד ימינו. ויש נוהגים שדוקא בשעת לקיחה מההיכל לוקחים אותו בימין, אך בנשיאתו לתיבה מחזיקו כנגד ליבו שהוא בשמאל{ב}. ומצוה על כל אדם שהספר־תורה עובר לפניו, ללוות אותו עד התיבה, או לכל הפחות יעקור רגליו ארבע אמות ללוותו{ג}. וכן בהחזרת הס"ת להיכל, צריך ללוותו. וראוי לנשק את הס"ת בפיו ממש, ולא די לנגוע בו בידים ולנשקם{ד}: 

[ב] אחר־כך מעמיד החזן את הספר־תורה על־גבי התיבה (הפסוקים והתפילות שאומרים אז, וכן בהחזרת הספר, מובאים כבר בסידורים) ועומד הוא מצד שמאל לתיבה, והגולל בא ועומד לנגדו מימין כדי לסייעו להשכיב את הספר, לפתחו ולגללו למקום הקריאה (וכן לסדר אח"כ את המטפחות){ה}. ואוחז החזן את היריעה כשמטפחת ביד ימינו, ומכניס אותה באמצע היריעה מתחת פני הכתב{ו}, ומגביהה באופן שלכל־הפחות שלושה דפים מן הספר יהיו נראים (אבל אין מנהגינו להגביה את כל הספר, ואין לשנות מאשר גבלו ראשונים כמלאכים. מה גם שיש חשש שעל ידי זה יפול הספר ח"ו, שהוא עניין חמור שמתענים עליו כדלעיל סימן ט' סעיף כ') ומראה פני הכתב לעומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו{ז}, מפני שמצוה על כולם לראות הכתב ולכרוע למוּלוֹ{ח}. וטוב אם אפשר להתקרב אל הספר־תורה ולהביט באותיותיו, כי נמשך לאדם אור גדול על־ידי שיקרא אז את האותיות היטב. וכשלא הספיקו להגיע בגלילתם למקום הקריאה, המנהג שמגביה החזן את היריעה שלפניו איזו שתהיה, לפי שאין צריך להגביה דוקא אותה פרשה שיקראו עתה{ט}: 

[ג] אין גוללים ספר־תורה בתוך תיקו, שמא יקרע. וכשאין צורך לגלול הרבה רק מעט כשניים שלושה (או ארבעה) דפים, נוהגים לגלול בנחת בתוך התיק, שאז אין חשש שיקרע{י}: 

[ד] העולה לתורה, יעטוף ראשו בטלית כדי לעמוד באימה וביראה{יא}. ויעלה בדרך הקצרה לו עד לתיבה, וירד בדרך הארוכה לו עד מקומו. ואם שני הדרכים שווים, יעלה בדרך ימין, וירד בדרך השני{יב}. וכשמסיים ברכה אחרונה חוזר למקומו, כיון שהחזן נשאר שם. ויש נוהגים להמתין עד שיגיע זה שיקרא אחריו{יג}: 

[ה] כל אחד מן העולים קודם שהוא קורא, מתחיל ואומר בקול־רם, ברכו את י"י המבורך, כדי שישמעו כל הקהל. והם עונים, ברוך י"י המבורך לעולם ועד. (וגם הוא אומר עמהם כן, לפי מנהג הבלדי. ומנהג השאמי, עיין לעיל סימן י"ג סעיף י"ג). ואם לא שמעו את המברך, אף־על־פי ששמעו את החזן עונה, לא יענו עמו. אלא לאחר שסיים החזן, יענו אמן. ואח"כ מברך בקול־רם, ברוך וכו' אשר בחר בנו וכו'{יד}, ואין הציבור רשאים לענות אמן, עד שתכלה הברכה מפיו. ואין הקורא רשאי להתחיל לקרות, עד שיכלה אמן מפיהם, ואפילו אם יש אנשים שמאריכים, מפני שכולם צריכים לשמוע הקריאה{טו}. והעולה ראשון לספר־תורה, מנהגינו שפותח קודם ברכו בפסוק{טז} כי שם י"י אקרא, הבו גודל לאלהינו. והקהל עונים{יז} גדול י"י ומהולל מאד, ולגדולתו אין חקר{יח}: 

[ו] צריך הקורא לראות את הפסוק שיפתח בו, קודם שהוא מתחיל לברך{יט}. ויש מהבלדי שנוהגים שהספר נשאר פתוח לפניו גם בשעת הברכה הראשונה, ויש שנוהגים שהחזן מכסהו במטפחת אחרי שראה את הפסוק, וכ"ה מנהג השאמי. וקודם שיברך ברכה אחרונה, כולם נוהגים שמכסהו במטפחת, ונשאר מכוסה עד שבא העולה אחריו{כ}. ועצה טובה שיסדר החזן סיום המטפחות שלמעלה ושלמטה בגבול המקום שסיים הקורא, באופן שכשיגלה את המטפחת ימצא מיד את תחילת הפסוק שצריך לקרות הבא אחריו ולא יטריח הציבור להתעכב, בפרט במקום שאין ריווח פרשה. וכן שלא יטעה בין פרשה זו לאחרת{כא}: 

[ז] כשהקורא מברך ברכה ראשונה ואחרונה, וכן בשעת הקריאה, מנהגינו שהוא אוחז היריעה בשתי ידיו מזה ומזה{כב}, באמצעות  

המטפחת של ספר־תורה (עיין לקמן סעיף ט'). ולפיכך כדי שלא יתקלקל הכתב על־ידי האחיזה, מנהגינו לעשות בספר־תורה קיפול קבוע באמצע הריוח שבין כל דף ודף{כג}: 

[ח] משום חיבוב מצוה, נוהגין שהעולה מנשק הס"ת קודם שהוא מתחיל לברך תחילה, וכן אחרי שסיים הקריאה לפני הברכה האחרונה{כד}. ויזהר שלא לנשק על גבי הכתב, שמא יקלקל האותיות ברוק שבפיו. אלא ינשק על מקום שאין כתב, או על־גבי המטפחת{כה}: 

[ט] אסור לאחוז את הספר־תורה בעצמו ערוֹם. לפיכך כשהחזן מגביה את היריעה להראות לקהל, אינו אוחזה אלא על־ידי מטפחת (כדלעיל סעיף ב'), וכן העולה לתורה בשעת הקריאה והברכות (כדלעיל סעיף ז'). אך בשעת הגלילה, הן קודם הקריאה הן אחריה, מנהגינו שמותר{כו}: 

[י] צריכים כל הקהל לכוון דעתם לשמוע היטב את קריאת התורה. ולא ישיחו בשום דבר (כדלקמן סעיף ט"ו) ולא יפנו ליבם לשום מחשבה, ואפילו תלמידי חכמים לא יעסקו אז בלימודם. ולכן מנהגינו שאומר החזן קודם הקריאה, "הַכֹּל" תנו עוז לאלהים וגו', היינו בין המון העם בין התלמידי חכמים{כז}: 

[יא] הקורא וכן החזן, צריכים לעמוד. ואפילו רק לִסָּמֵך על שום דבר, אסור. מפני שצריכין לעמוד באימה. כי כשם שניתנה התורה באימה, כך אנו צריכין לנהוג בה באימה. ואדם חלוש, יכול לִסָּמֵך קצת סמיכה מועטת{כח}. ושאר כל הקהל, מנהגינו שהם יושבים לעולם במשך כל זמני קריאות התורה, וגם כשהקורא אומר ברכו וכו'. ואין שום פסוק שנוהגים לעמוד בשעת קריאתו, ואפילו בעשרת הדיברות{כט}: 

[יב] דברים שבכתב, אֵי אתה רשאי לאמרן על־פה. לפיכך אסור לעולה לספר־תורה לקרות על־פה אפילו תיבה אחת (ויש אומרים אפילו אות אחת), שמא יאמרו שהספר חסר (ועיין לעיל סימן א' סעיף ז'). ומכל מקום הציבור יצאו ידי־חובתם{ל}: 

[יג] לא יעלה שום אדם לקרות בספר־תורה אם לא אמרו לו לעלות, ואפילו אם הוא ראש בית־הכנסת, או החזן. ואסמכתא לדבר, שנאמר{לא}, ויאמר משה אל אהרן קְרַב אל המזבח{לב}. ומנהגינו שהחזן קוראם כפי סדר ישיבתם בבית־ הכנסת זה אחרי זה{לג}. ומזכיר כל אחד בשמו ושם אביו, פלוני בן פלוני, בָּרֵךְ. והוא המנהג הנכון, והטעם משום דלא ליתו לאינצויי. ועוד שעי"ז יוודע לכל הציבור שמו המובהק ולא יבואו לידי מכשול לעניין גט וכיוצא בזה. ועוד ששמו ונפשו של כל אדם מישראל רמוז בתורה ויש לו חלק בה{לד}. וכשהחזן בעצמו קורא בתורה, צריך שיעמוד אחֵר אצלו. שכשם שניתנה התורה על־ידי סרסור, דהיינו משה רבינו עליו־השלום, כך אנו צריכים לנהוג בה על־ידי סרסור{לה}: 

[יד] מי שקראוהו לספר־תורה, אסור לו לסרב. ואם אינו עולה, מקצר ימיו ושנותיו. והיינו כגון אם סירובו בשביל כעס שיש לו עם החזן או הגבאי, או לא עָרַב לו העניין שצריך לקרוא, או שפסוקי המברך מועטים, או שהוא קמצן מלהתנדב. אך אם יש לו סיבה הכרחית, אין חשש בדבר, כגון שלא הסדיר תחילה את הפרשה בינו לבין עצמו. וכל שכן אם יודע שבודאי יטעה בקריאתו, או שחושש שמא יש פיסול לספר תורה, או שאין בכוחו להתנדב. וכן אם טעה החזן במה שקרא לו ועתה הוא תורו של חבירו, כי דרכיה דרכי נועם{לו}: 

[טו] כיון שהתחיל הקורא לקרות, אסור לכל הקהל לדבר, אפילו בדברי־תורה (ועיין לעיל סעיף י'). ובין גֻּברא לגֻברא, יש מתירים ללמוד בלחש. ואסור לצאת מבית־הכנסת בשעה שקורין בתורה, ועל זה נאמר{לז} ועוזבי י"י יִכְלוּ. אבל בין גֻּברא לגֻברא שהספר־תורה מכוסה, יכול לצאת לצורך גדול{לח}: 

[טז] יש אומרים שאין לקרות שני אחים לספר־תורה זה אחרי זה, וכן האב עם בנו, משום עינא בישא{טל}. אבל מנהגינו שאין מקפידין בזה, אעפ"י שקוראים אותם בשמותיהם{מ}. וקטן אם הוא עולה ממניין הקרואים, יתבאר בס"ד לקמן בהלכות שבת סימן ס' סעיף ג': 

[יז] מי שעלה לתורה בבית־כנסת אחת, ואחר־כך נזדמן לבית־כנסת אחרת וקראוהו שוב לפרשה שכבר עלה לה, אעפ"י שיש אומרים שרשאי לעלות שנית ולברך, שב ואל תעשה עדיף{מא}: 

[יח] בתענית ציבור שקורין ויחל, אין מעלים לתורה אלא למי שמתענה. ואם אין כאן כהן אחר אלא זה שאינו מתענה, או שאין בדעתו להשלים התענית, קורין במקומו לישראל או ללוי המתענים, והכהן יֵצֵא מבית־הכנסת. ואם יש כהן אחר, אינו צריך לצאת, אלא יודיע שלא יקראוהו. ואם קראוהו, לא יעלה. והוא הדין בכל זה ללוי שאינו מתענה. ואם הוא בשני או בחמישי אף־על־פי שקורין ויחל, מכל־מקום כיון שעתה הוא זמן קריאת התורה, לכן בדיעבד אם לא יָצָא מבית־הכנסת וקראוהו, יעלה{מב}. גם בֶּן־ארץ ישראל, שהלך לחו"ל והיה בבית־הכנסת ביום טוב שני של גליות, לכתחילה אין לקרותו לתורה{מג}: 

[יט] מנהגינו שכל העולים לס"ת קוראים בעצמם, כמו שתיקנו חז"ל, ולא שהחזן קורא במקומם, לפי שאצלינו רובם ככולם בקיאים בפסוקים מגירסא דינקותא בדקדוקיהם ובטעמיהם{מד}. אלא שהחזן מסייע לקורא בנקודות ובטעמים (אלא אם כן הקורא בקי היטב), אך לא יאמר עמו התיבות ביחד, אלא מקדים להסדירם לפניו קודם לכן בלחש{מה}. וכן רומז לו ב"יד" (שקוראים בל"ע בשם "מִכְוַאט"{מו}) באיזו תיבה להעמיד ובאיזו להפריד, היכן אתנָחָא והיכן זִרקא, והיכן לשבור קודם סוף הפסוק, וכיוצא בזה, כפי סימנים קבועים{מז}. ועַם־הארץ שאינו יודע לקרות, יש נוהגים להעלותו, והוא מברך והחזן קורא, שהשומע כעונה. (וטוב שיאמר אחריו בלחש). אלא אם כן הוא נמנע מעצמו מפני הבושה. והוא הדין שהסוֹמֶא יכול לברך והחזן יקרא במקומו (והוא עצמו לא יקרא, מפני שדברים שבכתב אסור לאמרן על־פה כדלעיל סעיף י"ב), וכן זקן שקמו עיניו מלראות, אבל לא נהגו כן{מח}: 

[כ] אם טעה ובירך בתחילה אשר נתן לנו במקום אשר בחר בנו, ועדיין לא אמר את השם בחתימת הברכה, יתחיל מאשר בחר בנו. ואם כבר אמר ברוך אתה ה', אף שעדיין לא סיים נותן התורה, יסיים, ואחר שישלים קריאתו יברך אשר בחר בנו, שאין סדר לברכות{מט}: 

[כא] אם הראו לו את המקום שיקרא, ובירך, ואחר־כך נזכרו שטעו ואין זה המקום שצריכין לקרות, בין שכבר התחיל לקרות, בין שעדיין לא התחיל, אם המקום שצריכין לקרות היה גם־כן גלוי לפניו, אפילו הוא בעמוד אחר, בין אם הוא אחרי המקום שהראו לו, בין הוא לפני כן, אינו צריך לברך שנית, משום שדעתו היתה על כל מה שגלוי לפניו. אבל אם לא היה המקום גלוי לפניו, אלא שצריכין לגלול את הספר, צריך לברך שנית אשר בחר בנו. אבל ברכו, לא יחזור. ותחילה יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, על הברכה הראשונה שבירך לבטלה. ואם עדיין לא אמר אלא ברוך אתה ה', יסיים למדני חוקיך (עיין לעיל סימן ו' סעיף ז'). ודוקא שהציבור טעו בכך, שחשבו שצריך לקרות אותה פרשה. אבל אם רק החזן טעה, או העולה, גם באופן זה אינו צריך לברך שנית, מפני שדעתם בטילה אצל דעת הציבור שהם הרבים והם העיקר{נ}: 

[כב] אם התחיל לקרות ונשתתק, יעלה אחר במקומו ויתחיל מהפסוק שהתחיל הראשון, ולא יברך בתחילה אלא רק בסוף. ואם בירך ולא התחיל לקרות כלל, צריך לברך גם בתחילה{נא}: 

[כג] צריך כל עולה לקרות לכל הפחות שלושה פסוקים. ובשני וחמישי, וכן בשבת במנחה, צריכים שיקראו כולם לכל הפחות עשרה פסוקים, דהיינו שאחד מהם קורא ארבעה פסוקים. ובדִיעֲבַד אם לא קראו אלא תשעה פסוקים, שלושה לכל אחד, יצאו ידי־חובתם. ובפורים שאין קורין לכולם אלא תשעה פסוקים (כפי מנהג הבלדי), זהו מפני שֶׁנִּשְׁלָם העניין (ועיין לקמן סימן קכ"ב סעיף ל'){נב}. ומנהגינו כפי מה שכבר סידרו קדמונינו חכמי תימן עליהם־השלום בתִּיגַּאן (בלשון רבים, תַּאגּ בלשון יחיד. ופירושו בלשון הקודש כתר, כתרים{נב*}) אופן חלוקת המברכים, ועשו לכל פרשה סימן, כגון לבראשית הג"ה, דהיינו הראשון חמישה פסוקים, השני שלושה, והשלישי חמישה. נח דד"ו, דהיינו ארבעה וארבעה וששה. לך־לך דה"ד וכו'. ועליהם אין ראוי להוסיף, ומהם אין לגרוע{נג}: 

[כד] הקורא בתורה, לא יסיים במקום שלא ישאר משם עד הפרשה, דהיינו ריוח פתוחה או סתומה, שלושה פסוקים לכל הפחות. ואם טעה ובירך ברכה אחרונה לאחר שסיים בפחות מג' פסוקים סמוך לפרשה, הקורא אחריו אינו צריך להתחיל מפסוק שלפני כן, אלא יתחיל ממקום שפסק הראשון, ויקרא עוד ג' פסוקים או יותר מפרשה שנייה שלאחריה. וכשיש פיסקא באמצע פסוק, כגון בתחילת פרשת פינחס, מותר לסיים אפילו בפסוק הסמוך לה לפניה{נד}, וכן לאחריה{נה}: 

[כה] וכן לא יתחיל הקורא בפחות משלושה פסוקים, לאחר התחלת פרשה פתוחה או סתומה. ולכן זה שלפניו, לא יסיים בפחות משלושה פסוקים, לאחר התחלת הפרשה. ופרשה שאין בה אלא שני פסוקים, מותר להפסיק בתחילתה או בסופה{נו}: 

[כו] צריך לכוון שכל קורא יתחיל בדבר טוב לישראל, ויסיים בדבר טוב לישראל{נז}. וכל קורא כשמסיים לקרות, קודם שיברך ברכה אחרונה, המנהג שאומר לו החזן "חֲזַק, וברוך תהיה"{נח}: 

[כז] אם קרא אחד מן העולים רק שני פסוקים, ובירך ברכה אחרונה, צריך הוא לחזור ולקרות שני הפסוקים שקרא תחילה, ועוד פסוק אחד עמהם. אך לא יברך לפניה, אלא רק לאחריה. ואם אירע זאת בשלישי (ושניים שלפניו, קראו רק ג' ג' פסוקים), צריך לקרות עוד שני פסוקים, שיהיו כולם ד' פסוקים. ואם אירע זאת בכהן שקרא רק ב' פסוקים, ונזכרו אחרי שכבר עלה הלוי, אלא שעדיין לא בירך הלוי ברכה ראשונה (ואף אם אמר ברכו את י"י המבורך, אין זה נחשב התחלת הברכה), יחזור הכהן ויקרא ג' פסוקים ויברך ברכה אחרונה כמו שכתבנו, והלוי ימתין שם ויקרא אחר־כך. אבל אם הלוי כבר בירך ברכה ראשונה, יקרא הלוי ממקום שפסק הכהן (שאם יקרא הלוי מה שקרא הכהן, יהיה פגם לכהנים אשר שם, כי יאמרו שהלוי התחיל לקרות בתורה), ואחרי הלוי יעלו שני ישראלים, שיהיו ג' קרואים. והכהן אינו מן המניין, כיון שקרא רק ב' פסוקים. ואם אירע כן בלוי, שקרא רק ב' פסוקים, והישראל כבר בירך ברכה ראשונה, יקרא הישראל ב' הפסוקים שקרא הלוי, ועוד פסוק אחד, ויעלה עוד ישראל אחד לתשלום ג' קרואים. ואם לא היה כהן בבית־הכנסת, ועלה ישראל במקומו, ואירע כן שלא קרא אלא שני פסוקים, ולא נזכרו עד לאחר שעלה ישראל שני ובירך ברכה ראשונה, אזי יתחיל הישראל השני מתחילת הפרשה, והישראל הראשון ימתין שם ויקרא אחריו, ואחריו יקראו לעוד ישראל{נט}: 

[כח] מנהגינו שהבנים עומדים לכבוד אביהם במשך כל זמן קריאתו, ובכלל זה ברכה ראשונה ואחרונה. ואח קטן עומד לאח גדול. וכן עומד מפני דודו אחי אביו, או זקינו אבי אביו או אבי אמו, וכן עומד לאחי אמו{ס}. וכן יש נוהגים בזמן שקורא חמיו{סא}. ויש נוהגים לעמוד גם כשהרב קורא בתורה, ובפרט בברכה הראשונה (והאחרונה){סב}. אמנם בזמן שאחד מהם קורא התּוֹכֵחָה שבתורת־כהנים או שבמשנה־תורה, אין עומדים זולתי בפסוקים שבתחילה וסוף שאינם קללה, ובברכה ראשונה ואחרונה{סג}: 

[כט] מי שטעה ולא דקדק אפילו בחסרון או יתרון אות אחת, כגון אם וְאם, מחזירים אותו אעפ"י שלא נשתנה משמעות העניין על ידי זה. ובנקודות ובטעמים, וכן מלעיל ומלרע, דגש ורפי, שוא נע ונח, אם נשתנתה על־ידי זה המשמעות (כגון חֵלֶב חָלָב, וַיָּשָׁב וַיָּשֶׁב וכו' ושָבו מלעיל לשון חזרה, ומלרע לשון שביה) מחזירים אותו. ואם לאו, גוערים בו. דהיינו שאם חזר חזר, ואם לאו אין מחזירים אותו. ומנהגינו שגוערים בו אפילו אם יחזור על שמות הקדושים, כי אין חזרתו נחשבת לבטלה ח"ו אלא לצורך. לפי שאין שום דקדוק בתורתינו הקדושה לחינם, אלא לטעם נגלה או נעלם, אעפ"י שמן הדין אינו מחוייב לחזור כי לא נשתנתה המשמעות. (אך על געיא, נראה לי שאין צריך אפילו לגעור{סד}). והקריאה הנכונה, היא כפי מסורת ספרי קדמונינו הנקראים תִּיגַּאן (עיין לעיל סעיף כ"ג) שהם המדוייקים ביותר בעולם{סה}: 

[ל] מי ששמע קריאת־התורה במבטא אשכנזי או ספרדי, יצא ידי־חובתו, אם הוא מבין הלשון. אבל לכתחילה צריך לשמוע דוקא במבטא תימני, שהוא הנכון והמשובח מכל המבטאים כמפורסם, כי הוא מבחין ומחלק בבירור בין כל האותיות והתנועות, ויש לו ראיות חזקות מדברי חז"ל והקדמונים. וכל־שכן בפרשת זכור ופרשת פרה שיש אומרים שקריאתן מדאורייתא (כדלקמן סימן קכ"א סעיף ג'){סו}: 

[לא] כשיש כהן בבית־הכנסת, צריכין לקרוא אותו ראשון. ונוהגים שאפילו אם הוא עם־הארץ אלא שהוא אדם כשר, הוא קודם אפילו לתלמיד־חכם גדול ישראל. ואפילו אם הכהן רוצה למחול, לָא מְהַנֵּי{סז}. ואחרי הכהן, קוראים לוי. ולמנהג הבלדי, אפילו כהן או לוי קטנים{סח}. ואם אין שם לוי, הכהן שקרא ראשון, הוא עצמו חוזר וקורא בברכות במקום לוי, אבל לא ישראל, ואף לא כהן אחר שלא יאמרו שהראשון פגום{סט}. ונוהגים שמכריז החזן תחילה, יברך כהן במקום לוי{ע}. ואם אין כהן בבית־הכנסת, קורים במקומו ישראל או לוי, לפי סדר העלאת שאר הציבור לתורה שהיא כישיבתם בבית־הכנסת (כדלעיל סעיף י"ג). ובזה אין נוהגים לומר יברך ישראל במקום כהן, או לוי במקום כהן. ומכל מקום אין מעלים לוי לשני, אף אם כפי סדר המקומות ראוי הוא לעלות שני, כיון ששני הוא מקום קבוע ללוי, ומאחר שאין שם כהן נתפרדה החבילה. אבל שלישי{עא} יכול הוא לעלות{עב}. ויש נוהגים להקל שעולה הלוי אפילו לשני{עג}: 

[לב] יש אומרים שאם קרא החזן לכהן או ללוי ואינם שם, לא יקרא לאחר בשמו, שלא יאמרו על הראשון שהוא פגום, אלא אחר יעלה מעצמו{עד}. ואין מנהגינו כן{עה}: 

[לג] אם לא היה כהן בבית־הכנסת, או שהיה אלא שלא ידעו ממנו, והעלו ישראל במקומו, אפילו אם כבר אמר ברכו את י"י המבורך, אלא שעדיין לא התחיל לומר ברכת אשר בחר בנו, ובא הכהן, או נזכרו שֶׁיֶּשְׁנוֹ, מעלים את הכהן, ואומר גם הוא ברכו וכו'. והישראל כדי שלא יתבייש, יעמוד שם עד לאחר שיקראו הכהן והלוי, ואז יברך ויקרא. אבל אם כבר אמר הישראל את השם מן הברכה, דהיינו שאמר ברוך אתה ה', שוב אין הכהן עולה. וכן הדין אם העלו לוי במקום כהן, ובא הכהן קודם שאמר הלוי ברוך אתה ה', יעלה הכהן, והלוי ימתין, ויקרא אחריו. וכן הדין אם לא היה לוי, או שלא ידעו ממנו, והתחיל הכהן במקום לוי, ואחר־כך בא הלוי קודם שאמר הכהן ברוך אתה ה', יעלו את הלוי, והכהן יורד{עו}: 

[לד] אחרי השלמת קריאת־התורה, אומר השלישי חצי קדיש{עז}. וכן בכל עת שקורין בתורה, אומר אחר־כך חצי קדיש. חוץ ממנחה של שבת, ויום הכיפורים, ותשעה באב, ושאר תעניות, מפני שבלאו־הכי צריך הש"צ אחר־כך לומר קדיש לפני שיתחילו להתפלל בלחש, וקדיש אחד עולה לכאן ולכאן{עח}. ומנהג הבלדי (וכן יש מהשאמי) שגם בשחרית תשעה באב אינו אומר קדיש, מפני שהוא גם המפטיר ואין להפסיק ביניהם{עט}: 

[לה] הגולל בא ומסייע לחזן לגלול את הספר, לסגרו, ולהעמידו על־גבי התיבה{פ}. והקהל אומרים בזמן הגלילה, מה רב טובך וגו' כנזכר בסידורים{פא}. וצריך שיהיה הַתְּפָר באמצע שתי הגלילות{פב}. ואם התפר שלפניו יותר סמוך, יגללו לשם. ואם התפר שלאחריו יותר סמוך, יגללו לשם. דלמעט בגלילה עדיף, משום כבוד ספר־תורה{פג}. ויש מדקדקים לראות שלא יהיה בראש הדף שבתחילת היריעה פסוק שאינו טוב{פד}. ועיין עוד לעיל סעיף ג': 

[לו] מנהג הבלדי שמחזיר החזן כעת את הספר להיכל קדשו{פה}. ובשאמי אינו מחזירו עד אחרי ובא לציון{פו} (ועיין לקמן סימן כ"ד סעיף ד'). והמנהג שמניחים אותו בהיכל בעמידה, ולא באלכסון{פז}: 

[לז] במקום שאין ספר־תורה, קוראים בלא ברכות מתוך החוֹמֶש בקול־רם, שלא תשתכח תורת קריאה{חפ}: 

[לח] עשרה שמתפללים ואין להם ספר־תורה לקרות, אין מביאים אצלם ספר־תורה לצורך הקריאה, אפילו אם הם חבושים בבית האסורים, ואפילו בראש השנה ויום הכפורים{פט}. אך יש מתירים אם יכינו ארון או תיבה, יום או יומיים מקודם, שיהיה מקום קבוע ומכובד לספר־תורה. והוא הדין אם הכינו באותו יום והניחוהו שם קודם זמן הקריאה, על מנת שיהיה מונח שם יום או יומיים{צ}. וכן יש אומרים שלצורך אדם גדול בתורה שהוא חולה, מותר להביא גם לצורך הקריאה לבד. ושבשבת פרשת זכור, ופרשת פרה, שיש אומרים שהן דאורייתא (עיין לקמן סימן קכ"א סעיף ג'), מותר להביא לצורך גדול בתורה אפילו אינו חולה, ולחולה אפילו אינו גדול בתורה{צא}. וכשמוליכים ספר־תורה מבית־הכנסת לבית־הכנסת אחרת, טוב שילווהו עשרה בני־אדם לכבוד תורתינו הקדושה{צב}: