|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
ביעור חמץ רוחני |
||||||||
מספר צפיות: 23805 | ||||||||
ביעור חמץ רוחני מתוך השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מוצש"ק ויקרא התש"ע מצה זו שאנחנו אוכלים על שם מה, על שם שלא הספיק בציקן של אבותינו להחמיץ וכו', שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. בין כל השאלות שיש בליל הסדר, אנחנו מעמידים גם את השאלה הזו. ישנם כמה שאלות בלילה הזה, ואע"פ שאפשר היה לומר את הדברים בלי לשאול שאלות, אבל כדי שהדברים יהיו מוחשיים ויחדרו, צריכים להעמיד שאלה ולענות תשובה. וכיון שליל הסדר נועד לחנך ולגדל את הדור הבא, והגדת לבנך, א"כ בדרך של קושיא, התירוץ נכנס יותר חזק. לגבי השאלה הזאת מצה זו, או מרורים אלו שאנו אוכלים, זו לא סתם שאלה, אלא שואלים 'על שם מה?' מהרי"ץ עומד על הדיוק הזה, למה אמרו 'על שם מה?' בדרך שאלה ותשובה. אומר מהרי"ץ, משמע שיש אפשרות פה לפירוש אחר. דהיינו, לא שהמקשן לא יודע את התשובה, הפוך, הוא יודע לפחות שתי תשובות אם לא יותר, ולכן הוא רוצה לדעת מה העיקר. כך כותב מהרי"ץ בעץ חיים על אגדתא דפסחא בפיסקא הזאת. יש פה עוד שאלות אחרות שהוא מדבר עליהם, ובין היתר הוא מכניס את השאלה הזאת, ומיהו יש להקשות, אמאי שואל על שם מה, לימא בקיצור מצה זו שאנו אוכלים על שם שלא הספיק וכו'. ונראה לי, לפי שיש כאן שני דרכים. הדרך הא' מה שכתב הרב אבן עזרא, מביאו הרד"א והרמ"ף בפסקת הא לחמא עניא, שהמצריים היו מאכילים אבותינו מצה בימי השעבוד כדי שלא יתעכל מהרה. דהיינו, היה אפשר להסביר שהמצה שאנו אוכלים זה לא בגלל שכשיצאו אבותינו ממצרים לא הספיק בצקם להחמיץ, אלא שבמצרים עצמה אכלנו מצה. כך כותב האבן עזרא שכשהיה שבוי בהודו, הגישו שם לאסירים מצה. כיון שהיא לא נוחה להתעכל, לוקח הרבה זמן, אוכלים קצת וכבר משביע, לכן לאנשים שיושבים בבית הסוהר, מטעם השלטון רוצים לחסוך בהוצאות, לכן נותנים להם לאכול את זה. כך גם עשו לאבותינו במצרים. על דרך זו של מהרי"ץ, אפשר להמשיך אותו דבר, ולמעשה זה רמוז לנו בפרשת השבוע שקראנו, פרשת ויקרא. קראנו, ונקרא גם בפרשה הבאה, מי שישים לב בעניין המנחות אף אחת מהן לא באה חמץ. כולן באות מצה. בפרשת ויקרא, כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאֹר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. התורה מדגישה שבמנחות לא יהיה שאור ולא יהיה דבש. שכולן יהיו מצות. ומסביר רבינו בחיי, בגלל שעניין החמץ רומז ליצה"ר. ופה בעצם טמונה התשובה לשאלה, כששואלים מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, לכאורה התשובה פשוטה וידועה לכל ילד, כתוב במפורש בתורה כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. אבל למעשה זו לא הסיבה העיקרית. הסיבה העיקרית היא שמראש, מקדם, ה' עשה בצורה כזאת, שאבותינו יצאו ממצרים ויאכלו מצות. הקב"ה רצה שיאכלו מצות, ועשה את הכל בצורה שכך יהיה. אבל כדי שיהיה אצלנו הדבר מוחשי, משהו להיתפס בו, לכן נתנו סיבה. הסיבה האמיתית למה אוכלים מצות, היא מסיבות פנימיות. הרבה טעמים שאנו לא יודעים. אבל אחת מהם היא הסיבה הזאת, כי חמץ מרמז על יצה"ר ומצה על יצה"ט. כך מבואר בהרבה מפרשים, וזה מפורסם בשם הבית הלוי, הנושא מבואר באריכות וגם כתוב בראשונים, שהחמץ רומז ליצה"ר. ובעצם זהו סוד העניין, למה אנחנו מחמירים בחמץ חומרות כל כך גדולות, לומר לנו, שצריכים להתרחק מהיצה"ר עד הסוף. לכן, בפרשיות אלו שאנו קוראים, פרשת ויקרא וגם פרשת צו, ומי שישים לב כבר בקריאה של מנחת שבת, חוזר הרבה פעמים, מצות תיאכל במקום קדוש, לא תיאפה חמץ. התורה מדגישה, גם בשני וחמישי חוזר הענין הזה הרבה פעמים, בגלל שבעצם זה בא כהקדמה לפני חג הפסח. הרי הכלל הוא, שתמיד לפני פסח קוראים פרשת צו, בשנים פשוטות. כל שנה פשוטה הפרשה האחרונה לפני פסח היא צו, וממילא הפרשה שלפניה היא פרשת ויקרא. והסימן הוא, פקדו פסחו. דהיינו פקדו, זה צו. פסחו, אחרי צו בא פסח. בשנים מעוברות, קוראים לפני פסח זאת תהיה תורת המצורע, ואז הסימן הוא סגירו פסחו. סגירו זה מצורע, ואח"כ פסחו. הפרשיות האלו באות בעצם להסביר, שתדע שזה לא כמו שאתה חושב בצורה שטחית, כמו שנראה לך. אלא למעשה יש סיבה פנימית יותר. ורבינו בחיי כותב זאת גם בתורה וגם בספר כד הקמח, מה שהחמץ מרוחק מן המזבח, מפני שהקרבן בא לכפר על כל עוונותינו, ולולי המסית והמדיח שהוא יצה"ר לא היה אדם חוטא. לכן זה בא להראות, גם כשאדם בא להקריב קרבן על חטאיו, תדע שהקב"ה מרחיק את החמץ, כי הוא הסיבה למה שהגעת, כי זה היצר הרע. כי כל שאר וכל דבש, שאור זה היצה"ר בעצמו, ודבש זה ג"כ היצה"ר. תשמעו מה הוא אומר, דבש גימטריא אשה, ואשה זה יצה"ר. ממילא הדברים האלו לא לרצון לפני ה', והקב"ה הרחיק אותם עד הקצה האחרון. בזה תתורץ קושית הרדב"ז, שעומד על השאלה, מדוע החמירה התורה כ"כ בעניין הרחקה מחמץ. הרי אפילו בע"ז, דבר חמור מאוד שהתורה מזהירה עליו כל כך, לא מצאנו חומרות כאלו, השחת שרוף וכלה, לבער ולחפש בחורים ובסדקים. לא כתוב לגבי ע"ז לחפש בחורים ובסדקים, אפילו בזמן שיש ע"ז, אולי יש ע"ז. אבל בחמץ מחמירים עד הקצה. לכן אנחנו קוראים את הפרשיות האלו לפני פסח, כדי להעמיד אותנו על הסוד הפנימי של העניין. [המשך הביאור בדעת הרזב"ז ובעניין החמץ ויצה"ר בשיעור מוצש"ק צו ה'תש"ע] צריך לדעת, כל אדם יש לו את הנסיונות שלו, את ההפרעות שלו. ישנם הפרעות אצל אנשים גדולים, שאצלם הדברים יותר דקים ועדינים. כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. וישנם הפרעות אצל אנשים יותר קטנים. כל אחד לפי מדרגתו, כך הקב"ה מביא לו את נסיונותיו. למה אני אומר זאת. תראו, יש בהמשך הפרשה דבר מעניין. מי ששם לב, חמישי מתחיל בפסוק 'אשר נשיא יחטא'. הפסוק הזה כתוב בראש הדף שבספר תורה. אשר נשיא יחטא, הנשיא בגלל שנמצא במעמד גבוה, יכול לחטוא. רבינו בחיי עומד על הדיוק במלה הזאת, שאצל כולם כתוב ואם נפש אחת תחטא בשגגה, אם הכהן המשיח יחטא, אם ואם. אבל בנשיא כתוב, אשר נשיא יחטא. הנשיא בטוח חוטא, בגלל שהוא נמצא בגובה. אני חושב שלכן בס"ת הפסוק בראש הדף. זו גם הסיבה שהפסוק 'יהודה אתה יודוך אחיך' בראש הדף. בנושא זה, יש סיפור מעניין שהיה בזמנו של מהרי"ץ. מהרי"ץ הרי נפטר לפני 205 שנה, והוא חי בערך 90 שנה. ההפרש בינינו בערך 300 שנה. הסיפור הזה היה באמצע חייו, בערך לפני 250 שנה. מהרי"ץ היה מרא דאתרא, רב העיר וראש בית הדין. הנשיא של הקהילה היה מארי שלום עראקי, שהיה מקורב למלכות. היה קשר ביניהם, אבל מתוקף תפקידם, היו לפעמים ויכוחים. מצאתי שמביאים מעשה שהיה בזמנם, ומהרי"ץ השתמש בדיוק שבפסוק הזה, אשר נשיא יחטא, כדי לתת לנשיא תוכחה. מישהו בא להישפט לפני הנשיא מארי שלום עראקי. היה איזה נידון, כנראה בדיני ממונות, והנשיא העליב אותו, פגע בו. ההוא כ"כ נפגע, יצא בוכה. הסיפור הזה הגיע למהרי"ץ, והוא כתב לו תוכחת מוסר. תשמעו את הסיפור ותראו איזו יראת שמים, איזה דור זה היה, אלו אנשים גדולים. אפילו אנשים שלא היו בתפקיד של רבנים. פעם אחת בזמן נשיאות כמהר"ר שלום הכהן המכוונה אלאוסטא אלעראקי נע"ג, אשר מרוב אהבתו למקום ב"ה ומעלת כבוד נשיאותו היה דורו מובטח שהקץ של הגאולה תהיה בימיו. יום אחד, נתרבו דברי משפטו לאדם אחד, עד שכמעט ח"ו יצא דבר ביזוי לאבי הנשפט, שאביו כבר נסתלק. ומתוך גערת החכם שהיא חמת מלך, הלך בבכי גדול. האדם הזה יצא ובכה מרוב בושה, נפגע עד עמקי נשמתו. ואז נודע עניין זה לכבוד מהרי"ץ נ"ע אב"ד זיום והדר דורם. ותכף נרתע ליבו על המאורע שנעשה ח"ו מכבוד הדור, אשר פרנס וחנן כמה עניים ונתן. ואז הניף ידו מהרי"ץ וכתב לקראתו: מאי דכתיב אשר נשיא יחטא. ידע הרב המופלא שלא נאמר "אם" נשיא יחטא, שאין במדתו כך, אלא "אשר" נשיא, ר"ל שמחמת הנשיאות ודאי לפעמים תהיה לו שגגה ח"ו להקניט בדיבורו על איזה אדם. ועל כן העצה היעוצה להזכיר שתמהר לילך להתוודות בבית החיים לפני אדון הכל ית' בשביל אביו של פלוני, וטוב לך. ועוד האריך לו בדברים יקרים ומעולים. דהיינו, זו לא הפתעה שעשית דבר כזה, ברור שמי שבנשיאות נמצא בגובה, מרגיש עצמו מעל כולם, וממילא פוגע באנשים ומזלזל בהם. על כן העצה היעוצה, שתמהר לבית החיים, דהיינו לבית הקברות, תגיד וידוי לפני אדון הכל בשביל אביו של אותו אדם, וטוב לך. וכשהובא הנייר הנזכר אל בית הרב שלום הכהן ונשיא הדור זלה"ה ונסתכל בה, מיהר להרבות בבכיה בדמעות שליש ובחרטה גדולה, ותכף קם ורץ לבית החיים. ומי הוא שראה שהרב הנשיא יצא ולא יצא עמו וכו'. ואז נתוודה בקהל עם ועדה בחשק גדול ובנפש נכנעת. וכל הקיבוץ הגדול שמעו ונתיראו ולקחו מוסר מפי כבוד הדור. במקום להגיד, מה הוא בא להוכיח אותי, מי הוא, מה הוא מדבר, שישב בבית שלו בשקט, הוא מיהר ותכף רץ לבית החיים. תראו איזה אנשים, איזו יראת שמים אמיתית. התודה בפני רבים, ובנפש נכנעת. לא עשה כדי לצאת ידי חובה, סתם לבקש סליחה, אלא ממש עשה מכל הלב. הלואי שהיינו זוכים להנהגה כזאת ולמנהיגים כאלה. לצערנו, אנחנו בדור שיש בו הרבה חילוקים, והרבה מחלוקות, בעוונותינו הרבים. לפעמים ישנם ויכוחים הלכתיים, שבמקום שיתווכחו או ידונו פנים מול פנים, מפרסמים ברבים. אמנם לא צריכים להתרגש מזה, כי ישנו כלל, שמיום שנחלקה מלכות ישראל, מיום ירבעם בן נבט, אין דבר שאין בו מחלוקת. הכלל מובא בספרים. אין נושא, ענין או הלכה, הנהגה, מנהג או חידוש, שאין ויכוח עליו. אין בעם ישראל דבר אחד שמוסכם על דעת כולם. יכול להיות שרב אחד יגיד איזה דבר שנראה לו, ובטוח שיימצא מישהו שיגיד אחרת ממנו. ראיתי בספרים יותר מזה, אפילו תגיד דבר שאף אחד לא חולק, כולם מסכימים איתך, תדע לך שבטוח יש מישהו בסוף העולם שחולק עליך. אפילו שאתה לא רואה אותו. יביאו לך חתימות של מאות רבנים שמסכימים, תדע שמישהו בסוף העולם חולק עליך. לכן לא צריכים להתרגש מזה. כל דבר שנוי במחלוקת, וכל דבר יש בו דעות וחילוקים. כמובן, בד"כ כשהמחלוקת לשם שמים, אלו ואלו דברי אלד'ים חיים. לפעמים יש ויכוחים הלכתיים. המשך מהשיעור השבועי – צו, דרשת שבת הגדול עד היכן הדברים נוגעים. ראיתי שאלה שאנחנו צריכים לעמוד עליה. המהר"ל מפראג עומד על הדבר בספר נצח ישראל. שאלה מזעזעת, עוד מעט תראו. למה בעם ישראל יש מחלוקת? למה בעם ישראל יש קנאה? אני לא הייתי שואל את השאלה הזאת, כי אני לא חייתי עם גוים, כך שאני לא יודע להגיד אם יש הבדל בינינו לבינם, אולי כל בני האדם ככה, אולי כולם רבים, אולי אצל כולם יש קנאה. אבל המהר"ל אומר לנו שאלה אמיתית. דהיינו הוא חי איפה שחיו גם גויים, והוא יודע שאצל הגויים אין אחד מקנא בשני. כמובן, אינני צריך לאשר את דברי המהר"ל, הוא חי בפראג לפני ארבע מאות שנה, והוא כותב שזו המציאות וככה זה. יש בעם ישראל קנאה שאין באומות העולם. הוא אומר שהוא נשאל על השאלה הזאת, עם ישראל הוא האומה הנבחרת, האומה הטובה, אם כן למה עם ישראל משתוקק אל הרע תמיד. האמת שהדברים האלו מזעזעים. מהר"ל הוא אחד מגדולי ישראל. הוא כותב את השאלה הזאת, והוא עונה עליה. וצריכים לדעת את התשובה, כי זו תורה. זה הביעור חמץ שצריך להיות. תשמעו מה שואלים אותו, יש בעם ישראל קנאה ושנאה פנימית, לא נגד הגויים, בינינו לבין עצמנו, לא שהם חפצים ברע למתנכלים להם בדתם, לא נגד גויים, אתו שהוא עמיתו בתורה ובמצוות, מבקש רעתו ולא טובתו. מדהים. והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך. והוא כותב, השאלה הזאת היא שאלה קדומה מהגויים על עם ישראל. באמת דבר זה הוא גנאי. אתה תראה בכל הגויים שאין המדה הזאת נמצאת ביניהם. זה מדהים. כך הוא כותב מפורש, דברים ברורים. אם כן צריכים לדעת, יש פה משהו שרשי בעם ישראל, שקיים רק אצלו הדבר הזה. אולי תחשבו שזה רק באירופה, לא. זה לא רק באירופה איפה שהיה המהר"ל מפראג, זה היה גם בארצות אחרות. זכור לי שמביאים מעשה ברבינו חיים ויטאל שהיה בדמשק, שם היה יהודי שעשה איזו טובה גדולה למלך, או לבן המלך. בכל אופן המלך היה חייב הכרת טובה ליהודי הזה. הציל אותו ממות לחיים, משהו שהיה ממש אסיר תודה ליהודי. אמר לו המלך, תגיד לי, אני רוצה לתת לך איזה פרס, תבקש מה שאתה רוצה, אני אתן לך. כך אמר המושל של דמשק ליהודי. היהודי אמר לו, תראה, אתה יודע מה אני מבקש? יש לי חנות שבה אני מוכר פירות ירקות או משהו כזה, ויש עוד יהודי שיש לו גם חנות כזאת, אני מבקש שתתן הוראה לסגור את החנות שלו. שלא יפתח את החנות. המושל שמע את הדבר וממש נדהם. מה? זה מה שאתה מבקש? עכשיו אני מבין למה עם ישראל בגלות. גוי, ערבי אומר, עכשיו אני מבין. יש ביניכם כזו שנאה וקנאה. זה מה שאתה רוצה? העיקר שיהיה לשני רע. אם כן זה לא שייך רק באירופה אלא גם בארצות המזרח ובכל המקומות. הגוי הזה לא הבין, הוא חשב שבשביל זה מתארכת הגלות, שזו הסיבה שהקב"ה מעניש אותנו שתימשך הגלות. אבל עוד מעט תראו איך המהר"ל מפראג מסביר, שזו בעצם הגלות. הוא אומר כך, זאת תשובתנו, האומה הזאת, זה עצם הגלות שהפריד ה' יתברך על החיבור של העם וחילקם והפיצם, דהיינו ע"י שהקב"ה פיזר את עם ישראל, אם היו מאוחדים, זה לא היה גלות. כי איש את אחיו יעזורו, כולם ביחד, ממילא היהודי לא לבד. אבל אם יש ביניהם קנאה ושנאה איבה ותחרות, אם כן זו הגלות. הקב"ה גזר על עם ישראל שיהיה ביניהם פירוד לבבות. כך הוא ענה לו על השאלה. אותו שהתווכח איתו לא נרגע, אמר לו, התשובה הזאת לא טובה, אתה אומר שמאז שעם ישראל יצא לגלות נהיה ביניהם איבה ושנאה, אבל אני רואה שזה לא התחיל מהגלות, מה עם יוסף ואחיו? למה האחים קינאו ביוסף? מה קורח רצה ממשה רבינו? מדוע תתנשאו, עשה מחלוקת, קורח וכל עדתו. תסביר לי את זה. אני רואה שזה לא משהו שהתחיל אחרי החרבן, אלא משהו שרשי בעם ישראל. כך שואל אותו הגוי שדן עם המהר"ל, אחד מגדולי אומות העולם. כאשר היו בני יעקב שנים עשר היו מקנאים בצעיר אחיהם הקטן ויקנאו בו אחיו, גם קורח ועדתו מקנאים על כהונת אהרן, זה סגולה בעם ישראל, אבל סגולה לרעה. עונה לו מהר"ל, תשמע, אתה צודק. אבל תדע לך, השטן הוא שמתגרה בעם ישראל, אבל על מי מתגרים? על בית בנוי או על בית הרוס? הגוים הם הרוסים, אין מה להכניס את השטן ביניהם, אבל דווקא בעם ישראל שהוא כמו בית בנוי, השטן מתגרה בהם. וכך המשיכו להתווכח. בסופו של דבר, מהר"ל עונה את התשובה, ואומר דבר מעניין. נכון מה שאתה אומר, לעם ישראל יש את הדבר הזה, אבל הוא לא דבר רע משרשו, השרש של הדבר הזה הוא טוב. כי הכלל הוא שאין חלש מתקנא בגיבור, ולא טיפש מתקנא בחכם. מי מקנא? גיבור מתקנא בגיבור, חכם מתקנא בחכם. עם ישראל הם מרוממים ומעולים מכולם, ובגלל התכונה החשובה הזאת שיש בעם ישראל, כל אחד מקנא בשני. כך הוא עונה לו, בגלל שעם ישראל כ"כ מרוממים, כמו שנאמר ונתנך ה' אלד'יך עליון על כל עמי הארץ, לכן יש ביניהם קנאה. אמנם הקב"ה נתן בהם מדה טובה, שהם ע"י זה משובחים וחשובים, אבל היצה"ר מתעה אותם והם ממשיכים את זה. ה' נתן להם חשיבות, נתן לכל יהודי שירגיש את עצמו גבוה, שהוא לא סתם אחד, אלא חשוב, אבל עכשיו הוא ממשיך לבד, הוא רואה מישהו אחר, למה יש לו כסף? למה זה עשיר? הוא מקנא בו. למה זה חכם? מקנא. מדוע לפלוני יש מעלה? הוא מקנא בו. אבל אם זה היה נגמר רק בכך שהוא מקנא, לא נורא. אבל השלב הבא, לא רק שהוא מקנא, עכשיו הוא עושה כל טצדקי, כל מיני השתדלויות כדי להפיל את השני. ועל זה עונה המהר"ל, הדבר הזה מראה על מעלת עם ישראל, בגלל שהם כ"כ מעולים. אצל אוה"ע בלאו הכי הם מאוסים, בלאו הכי אין בהם שום דבר, לא חשובים, אז במה אחד יקנא בשני? זו תשובתו. הוא אומר כך, העם הקדוש הזה, ראוי לחשיבות יותר מכל הגויים, אבל החטא גורם. עצם ברייתם מראה שנפשם חשובה, והטבע מבקש מעלה. כי כפרי לא מקנא באדם חשוב. התכונה הזאת היא טובה וראויה לעם ישראל. אבל הבלתי הגונים, מוסיפים שמן על המדורה וכו', כל דבר קטן הם מקנאים בשני ומבקשים לעשות לו רעה. לכן אדם שרואה את השני שיש לו מעלה, הוא רוצה להוריד אותו. ותשמעו דבר מעניין, הוא מביא ראיה. כאשר יהודי נמצא בצרה, אף אחד לא מתעלם ממנו, כולם באים אליו. למה? פה אף אחד לא מקנא בו. עכשיו כולם רחמנים, כולם גומלי חסדים. אולי נפרוט את זה לפרוטות. איפה תראו בציבור שלנו שיש ציבור גדול? בבתי אבלים רח"ל, לא אליכם. ב"ה אשריהם ישראל, מלא אנשים, עושים אוהלים, כבר לא מספיק הבית. כולם באים לגמול חסד, פה אין קנאה ואין שנאה ולא תחרות. היהודי נמצא בשעת צער, כולם באים לנחמו. אין מה לקנא בו, א"כ ב"ה כולם כבר באחדות. אבל אם יש משהו אחר, אף אחד כבר לא פוקד, לא בא ולא מגיע. אח"כ מהר"ל מסביר גם את המדה של קשה עורף ויתר הדברים. אנחנו צריכים אולי ללמוד את הלקח ומוסר ההשכל ממה שכותב מהר"ל. הבנו שיש משהו שרשי בעם ישראל, שבדבר הטוב הזה שהקב"ה נתן לנו, אנחנו משתמשים בו לרעה. ואולי זו חלק מהגזירה של הגלות. דהיינו, כל יהודי הוא חשוב, הוא בעל מעלה ומדרגה, קשה לו לסבול שמישהו אחר במעלה יותר גדולה ממנו, שמכבדים אותו יותר, קשה לו לסבול את זה. אבל כל זה רק בגלל שהוא ג"כ במעלה. הקנאה באה רק בגלל שגם אתה חשוב. כשאנחנו מדברים על ביעור חמץ, שרוף בטל וכלה, לבדוק ולבלוש אחריו בחורים ובסדקים, ראיתי שמבואר בספר דרך פיקודיך, שהעניין הזה במיוחד הוא על מדת הגאוה. דהיינו, ביעור חמץ העיקרי שצריך להיות, הוא על מדת הגאוה, או הכעס שבנוי על הגאוה. זה בעצם השרש של המדה הזאת. כך כותב בעל דרך פיקודיך, שזה הביעור חמץ שצריך להיות. ואת החמץ הזה צריך לבדוק לאור הנר, דהיינו לאור התורה. יוצא א"כ שהכל זה בחינה רוחנית, וכשמדברים על ביעור חמץ מדברים על ביעור המדות הרעות, ובפרט מדת הגאוה. שבעצם זה דבר טוב, אבל אנחנו מקלקלים אותו. אגב, השמטתי פה קודם קטע מהויכוח של הגוי עם מהר"ל, מה שעשה השוואה בין עם ישראל לאומות העולם. מהר"ל אומר לו, המדה זו אינה כמידת הזנות. כי המדה המגונה הזאת אין לה שרש טוב, רק רע בלבד. ודבר זה המורה בודאי על גנאי גדול, אבל אצל ישראל אינו כך, הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא מתוך תכונה טובה. הוא רמז פה לגוי שמתוכח איתו, נתן לו עקיצה. אתה טוען שלעם ישראל יש את המדה הזאת שכל אחד רוצה להרע לשני, הסברתי לך שהשרש של זה הוא טוב, אבל אצל אוה"ע כל מחשבותם לדברי עבירה. אצלם זה א' ב'. הרמב"ם כותב בפירושו על מגילת אסתר, תורת גויים- עריות. אצלם הפריצות היא התורה שלהם. גם בדור שלנו. ואלו הלכות מפורשות בגמ' וברמב"ם, שאצל הגויים קיימים הדברים הכי גרועים. אם כן ההשוואה בין הגויים לבין היהודים לא קיימת. צריך אמנם לתקן את המדה הרעה שאצל ישראל, אבל ביסודו הוא טוב. אבל אצל הגויים השרש שלהם הוא רע. [עוד בעניין התרחקות ממחלוקת בשיעור מוצש"ק שמיני ה'תש"ע] פה צריכים לזעוק זעקה גדולה ומרה. אנחנו בדור שלנו, לצערנו, כבר נופלים בשני הדברים האלו. היום בעוונותינו הרבים, כל התקשורת שבאה בעצם מאומות העולם, מאמריקה, האומה הריקה, שהכניסה טומאה בכל בית ישראל. לצערנו, בתים טובים, נכנסים בהם כל המכשירים הטמאים. ממילא היום הביעור חמץ צריך להיות, לא רק בביעור המידות הרעות שדיברנו, הקנאה והשנאה אחד לשני, אלא בעוונותינו הרבים גם זה שאנשים נמשכים לדברי עבירה בצורה מדהימה ואיומה. והיום הבעיא הכי קשה שזה בסתר. זה לא בגלוי. כל אדם, יכול שיהיה בתוך הבית שלו גיהנם. אני מדבר על הפלאפונים הלא כשרים, על האינטרנט, כל הדברים האלו שקיימים בעוונותינו הרבים, שהם זוהמא אחת גדולה שנכנסה מהגויים. והחילונים לצערנו הרב, שפרשו והתרחקו מהתורה, זה יסוד היסודות שלהם, וממש נופלים בדברים האלה. ולצערנו גם אצלנו, אנחנו שומעים הרבה סיפורים. ולא מדברים על אנשים סתם, יש אנשים רח"ל, שוחטים, שמסתכלים במכשירי התועבה האלו, אפילו סופרי סת"ם. מתקשרים אלי אנשים, ה' ירחם. נשים מתלוננות על הבעלים שלהם, על מה הם מסתכלים. מדהים מה שקורה. ולצערנו יש אפילו מרביצי תורה שנפלו בדברים האלה. ב"ה שזה רק מעטים אבל האויב כבר קרוב. משפחות טובות בישראל נפלו מהדברים האלה. בתים טובים, בנים של ת"ח, משפחות טובות, אנשים שתשמע אותם מדברים דברי תורה וחידושים, ואתה לא יודע שיש לו את הנחש בבית. אנשים כבר ממש שבויים עם יצה"ר הזה. אני חושב שצריך פה לשים גדרות. זו סכנה גדולה, סכנה רוחנית. אנחנו בסכנה גשמית מאויבינו מבחוץ, שמאיימים עלינו לכלותינו בריש גלי, ואין מוחה, ויש סכנות מבית, מבפנים, סכנות רוחניות. והא בהא תליא. הקב"ה מנסה אותנו. אמנם לא פשוט מה שקורה היום, אנחנו בעקבתא דמשיחא, יש נסיונות גדולים, נסיונות אדירים וקשים, ולא פלא שאנשים נופלים, אבל מצד שני זה בידינו. כל אדם יכול. הקב"ה לא מביא נסיון על האדם אם הוא לא יכול לעמוד בו. נכון שבדורות שעברו לא היו נסיונות כאלה, והיום הנסיונות קשים יותר, אבל יש את הכוחות להילחם עם הדברים האלו, יש דרכים. ב"ה. בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. אנשים ששקועים בתורה באמת, לא יפלו בדברים האלה. אני גם חושב שהלימוד בספר הזוהר הקדוש חשוב מאד לזכך את הנשמה. יש את הכלים כדי לתקן את הדברים האלה. אבל מאידך, צריכים גם לעשות גדרות. במידת האפשר, אנשים שאתה רואה אצלם פלאפונים לא כשרים, לא מדברים איתם, לא לצלצל אליהם. לא להתבייש. אם אתה יודע אנשים שיש להם את המכשירים האלה בבית, והם משתמשים בהם, ולא חסום אצלם האינטרנט, אני לא נכנס לבית כזה, זה בית טמא. אני מדבר במידת האפשר, כי אינני יודע עד כמה הדבר אפשרי, יש כמובן כאלו שמסתירים את זה. אבל צריך לבדוק בציציותיהם של אנשים, ואפילו שאתה רואה אנשים הגונים, א"א לדעת מה שמסתתר אצלם. הדברים האלה הרסו משפחות. כמה גירושין אירעו מהדברים האלה. אנשים ששמחת החיים שלהם נפלה וירדה, בתים הרוסים, ומי יודע לאיפה נגיע. כיון שאנחנו אומרים, היא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, לצערנו אם אנשים מכניסים בעצמם את המכשירים הטמאים האלה הביתה, איזו תקוה יש להם. אם יזרקו את כל החמץ, לא רק לזרוק את הלחם, זה קל לזרוק את הלחם החמץ, אלא לזרוק את היצה"ר האמיתי, גם המידות הרעות שדיברנו קודם, הקנאה והשנאה והגאוה, להוציא ולנקות אותם מאיתנו, לדעת לכבד את השני, להסתכל על המעלות של השני, אל תבקש את רעתו. וגם את כל הדברים הרעים האלה, הטומאה הזאת שיש היום, זה הביעור חמץ האמיתי. ובזה יתקיים בנו מקרא שכתוב 'ולא יתן המשחית לבוא על בתיכם לנגוף'. זה מה שיכול להציל אותנו מכף כל אויבנו הקמים עלינו לרעה. יש בספר פרי צדיק של מהר"ץ, זקנו של מהרי"ץ, הוא כותב מוסר. תבינו שמה שהיה לפני שלש מאות שנה זה דור של צדיקים, אבל כל דור לפי מה שהוא. כותב ביום טוב של הפסח צריך לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה שלימה, שאור לא ימצא בבתיכם הוא רמז ליצר הרע. שאור שבעיסה מעכב, לפיכך צריך לבדוק את עצמו לאור האבוקה, דהיינו תורה שבעל פה. מה פירוש. הרי חמץ לא בודקים לאור האבוקה, שמא ישרוף. אבוקה זה כמה עצים ביחד, זו אש גדולה ועלול להשרף. אלא הפשט הוא שבבדיקת חמץ, בשביל למצוא פירור חמץ, למצוא בסקויט, למצוא משהו ששכחו באיזה מקום, בשביל זה אכן מספיק עם נר. אבל בשביל לחפש ולבדוק אחרי היצה"ר, צריך אבוקה. אור גדול. וזה על ידי האש של התורה שבעל פה. והוא מסביר בהמשך מה שאומרים זמן חרותינו. לא כתוב זמן חרות, אלא זמן חרותינו. דהיינו, שכשאדם משתחרר ונהיה בן חורין מיצה"ר, זה מה שמגן בעדו. |
||||||||
|
||||||||
כניסה לחברים רשומים |