|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
שמירת מסורת אפיית המצות, הגדרת המושג אפייה בהלכה, ועשיית המצות לשמה |
||||||||
מספר צפיות: 29960 | ||||||||
שמירת מסורת אפיית המצות, הגדרת המושג אפייה בהלכה, ועשיית המצות לשמה מתוך השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מוצש"ק ויקרא התש"ע לא לחנם חילקו פה את המאמר, שהתפרסם בחודש ניסן התשנ"ח בעלון קהל יהודה. המאמר, כיצד אפו מצות בתימן. אין עכשיו את הזמן לקרוא את כל המאמר, כל אחד יוכל לקרוא אח"כ, אבל רק נראה את החלק הראשון והאחרון. המאמר הזה, התפרסם לפני שתים עשרה שנה, ואם זכינו היום שישנם מאפיות של מצות תימניות, זה בזכות המאמר הזה. זו ממש סייעתא דשמיא. לפני כן, מי שיודע, לא היה קיים דבר כזה. לא היו מצות תימניות. מי שעשה, זה היה באופן פרטי, אבל משהו ציבורי, לא היה. בל ייראה ובל ימצא. ובעקבות המאמר הזה, היתה סיעתא דשמיא שהתעוררו אנשים. ביניהם ידידינו הר' אריה חלא הי"ו, שהוא ממש מהראשונים ומהיוזמים של העניין. ופיתחו ושכללו את הנושא הזה, שאפילו אני לא חשבתי שנגיע למצב הזה. במאמר הזה, כתבתי בעצם שני דברים. הסברתי גם איך עשו מצות בתימן, וזה מפורט באמצע המאמר. אבל התחלתי בכך, שיש היום שכחת התורה. דהיינו, היום, עד לפני שנהיו המצות התימניות, ידעו כולם שמצות פירושו חורים. כל אדם שתשאל, ק"ו ילדים ונערים, מה זה מצות? יגידו שמצות זה משהו כמו דיקט, קרקר כזה עם חורים. אם תביא לו משהו בלי חורים, זו לא מצה. והראיה, שכל השנה יש מצות חמץ. מה פירוש מצות חמץ? איך יכול להיות מצות שהם גם חמץ? אם היא מצה זה לא חמץ, ואם היא חמץ אז זה לא מצה. התשובה היא, שזה נראה כמו מצות, יש בהן חורים. אתה חושב שזה מצה, אבל אל תאכל אותה בפסח ח"ו, כי זה חמץ. זה המצות חמץ מה שיש היום בשוק. כל זה, כי הם הבינו שמצות פירושו קרקר עם חורים. וזה שקר וכזב. לא היה ולא נברא מעולם. כל הש"ס מלא בראיות, ובפרט במסכת פסחים. לפי חז"ל, ומה שהיה בעבר, המצות שאבותינו אפו כשיצאו ממצרים, עוגות מצות כי לא חמץ, אומרים חז"ל במכילתא, אין מצה אלא חררה. מסביר הערוך, חררה מלשון חור. פירושו, שעושים נקב באדמה ושם שופכים את הבצק. זו מצה חררה. אבותינו שהיו במדבר, לא היו להם תנורים, אז עשו מצות בשני אופנים, או כמו הולכי מדברות, האופים ע"י ששופכים בצק על הקרקע. הגחלים מחממים ואח"כ שופכים את הבצק, וכך עשו כשיצאו ממצרים. או שאפו על גבי ראשם. החום החזק של השמש אפה את המצות. וזה מבואר בחז"ל ובראשונים, ובגמ' בהרבה מקומות. למשל יש דין של פת שעיפשה, בגמ' מסכת פסחים דף ט"ז וברמב"ם ובשו"ע, ובכל הראשונים והאחרונים, אדם שאופה בבית ויש לו פת שהתעפשה, ואינו יודע להבחין אם זו מצה או חמץ, הולכים בתר בתרא. דהיינו, אם האחרונים שאפה היו מצה, כנראה שגם זו מצה וכשרה לפסח. מה זאת אומרת? וכי א"א לראות הבדל ולהבחין מבחינה חיצונית בין מצה לחמץ? התשובה היא, לא. מבחינה חיצונית לא יכלו להבחין כי הם היו אותו דבר. אלו המצות שאפו בכל הדורות, כל קהילות ישראל, כולל האשכנזים והספרדים, עד לפני 200-300 שנה. מאותה תקופה, נהייתה ירידה גדולה בעניני מסורת. המצות שעושים היום האשכנזים התחילו בתקופת הגר"א. היו להם כל מיני שאלות, ספקות בקשר למרדה שנתפס עליו בצק, כשמוציאים אותו החוצה עד שהוא מתקרר ואח"כ מחזירים. ומאז עשו מקלות. הגר"ז כותב, בשלחן ערוך הרב, שלפני עשרים שנה התחילו למעט את זמן הלישה. ויש בספרים האחרונים, שמעידים על כל מיני שינויים שעברו. ובכלל באירופה, השתנתה כל מציאות האפייה, כי האפייה כבר לא היתה פרטית. כל ימות השנה קנו ממאפיות ציבוריות, וכך מדור לדור ומזמן לזמן נשתנו המצות ונעשו איך שנעשו, עד שהגענו למצב כמו שלנו היום. בעבר גם המצות שלהם היו רכות. הרי כל הפוסקים מדברים שהמצות רכות, כל ההלכות בשו"ע. הרי כתוב שמותר לעשות את המצה עבה אפילו טפח, לפי החזו"א זה עשר ס"מ, ולדידן 8 ס"מ, איפה נשמע דברים כאלה היום, אם לא במצות שלנו. אכן גם אבותינו לא עשו מצות בעובי טפח, וגם לא חצי טפח, השתדלו לעשות מה שיותר דקות, אבל זה רק בתורת חומרא. אבל ודאי שמעולם לא חשבו אצלינו לעשות מצות יבשות וקשות. מספרים על הגרי"ז, הבריסק'ר רב, שבאפיית המצות הוא היה ממש שלהבת קודש, כל דבר היה מחמיר. ידוע נוסח בריסק, כמעט נרווים, כמעט עצבים. רח"ל זה מסוכן. אבל הרב מבריסק, מרוב היראת שמים שלו, בכל דבר קטן היה מחמיר. פעם אחת, שאל אותו הבן שלו, הרב, אני זוכר את הבית הלוי, הסבא של הגרי"ז, הוא לא היה עושה מצות כמו שאתה עושה, למה אתה מחמיר כ"כ? סבא שלך לא החמיר ככה. אמר לו הגרי"ז, אגיד לך מה הסיבה. אני מחמיר, לא בגלל שאני חושב שצריך להחמיר, אלא אני פשוט לא יודע. מתוך חוסר ידיעה אני מחמיר. סבא ידע את ההלכות, ידע מה אסור ומה מותר, אני לא יודע לכן אני מחמיר. במלים אחרות, אצל האשכנזים, במשך הדורות, ובגלל שלא היו מצויים באפייה, העניינים האלו השתכחו. לא היתה מסורת של אפיה כל ימות השנה באופן פרטי, וק"ו לא בפסח, ומדור לדור הלך ונשתכח, נהיו הרבה הרבה חומרות, וכך הגיעו למה שהגיעו, עד כדי כך שכשהם רואים את המצות שלנו, זה נראה להם רח"ל פיתות. שמעתי שכשעלו התימנים לארץ, לא ידעתי זאת, רק השנה זה נודע לי, ראו איך שהם אופים מצות ולא נתנו להם לאפות. אבל אל תחשבו כי רק בזה. סיפר לי ת"ח אחד, (הר"ר אברהם שעתאל זצ"ל מפרדס חנה) אמר לי, כשעלינו לא"י באתי אצל רב אשכנזי, שאלתי אותו אם יש לכם נוסח של כתובת יבמה מודפס. הרב התחיל לצעוק עליו, מה זה יבמה? מה אתה מדבר על יבום? אין דבר כזה יבום. אני לא מסכים. הרב התימני ענה לו, תשמע, מחילה מכבודך, תראה, ביקשתי רק כי רציתי לכבד אותך, אני יש לי את הנוסח של כתובת יבמה בכת"י. רציתי לכבד את הרב שיביא לי את הנוסח בדפוס אם יש לו, אבל אם אתם לא רוצים לא צריך, אנחנו יכולים לעשות לבד. וכך עשו. כמו כן בהרבה דברים, עד שמזמן לזמן הדברים נעשו, כשהיתה להם את האפשרות לעשות אותם. היה במגדיאל רב אחד, מי שמכיר את ר' שמואל עוזירי זצ"ל, היה גר פה פעם בבני ברק, אז הוא היה גר באיזור מגדיאל או בהוד השרון רמתיים, הוא סיפר לי שאחרי שעלו לארץ, הרב המקומי האשכנזי, שכחתי את שמו כרגע, ביקש ממנו ואמר לו, אני רוצה לראות איך אתם התימנים עושים מצות. ענו לו, בכבוד, אתה יכול לבוא לראות, רק שאצלנו הנשים הן שעושות את המצות. לא כמו אצלכם שהגברים אופים את המצות, אצלנו זו מלאכת הנשים. אמר להם, בכל זאת, אני רוצה לראות את כל סדר האפייה, את כל המהלך. אמרו לו, בכבוד. בא וראה מהתחלה, מהלישה עד סוף האפייה. הוא יצא כל כך בהתפעלות, אמר להם, אני מבקש תעשו לי טובה, אני יכול לקחת שש מצות כאלו? אמרו לו, בכבוד. הרב הזה, היה עושה סדר ציבורי גדול, היו באים אליו עשרות אנשים. בליל הסדר הוא כיסה את המצות האלו שקיבל במפה. אח"כ כשהגיעו וגילו את השלחן, הסתכלו הנוכחים אחד על השני בתמיהה, מה קרה? הרב השתגע? מה קרה לרב שהביא עכשיו פיתות? לא ידע שליל הסדר? אמר להם הרב, תדעו לכם, את המצות האלו לקחתי מהתימנים, ותדעו לכם, זה מצות. הם שמרו על המסורת האמיתית מההתחלה ועד הסוף. הלכתי וראיתי איך הנשים עושות את המצות, הן לא לומדות גמרא ולא כלום, אני למדתי את הגמרא במסכת פסחים, וכל מה שעשו, כאילו למדו את הגמרא, הכל ממש בלי שום שינוי, מתחילה ועד סוף. הם היחידים ששמרו על המסורת. לכן, אני רוצה פה לענות על כמה שאלות בנושא הזה. אחת השאלות ששואלים עלינו, הרי ידוע שאנחנו מחמירים בחוזר וניעור, כמו שמהרי"ץ כותב. דהיינו, כל דבר שייצרו אותו לפני פסח, וק"ו מצה שהיא בחשש חמץ הכי גדול, אם יש בתערובת ששים לפני פסח מתבטל בששים. בפסח עצמו, לפי דעת מרן אינו חוזר וניעור. אבל אנו פוסקים כפי דעת רב נטרונאי גאון, והרמב"ם ועוד הרבה פוסקים, וכן הפרי חדש אפילו שהוא מהספרדים, עד הכף החיים שמביא שיש מקומות גם אצלם שנוהגים כך, ומחמירים בחוזר וניעור ואוסרים את הכל. ממילא יש טוענים, וטענה זו אפילו כבר כתובה בספרים, שבזמנינו אי אפשר להחמיר בחוזר וניעור, כי במצות מכונה, אפילו בהכשרים הכי מהודרים, המכונה נוסעת וחוזרת, ונשארים פירורים שמתערבבים אח"כ עם הבצק. זו טענה של בעל יביע אומר, ואני שומע זאת בהרבה מקומות, שהיום אי אפשר להחמיר במצות מכונה בגלל זה. א"כ ראשית צריכים לדעת, זה רק ספק. ויש הרי כלל שבמקום ספק אין חוששין, וכאן זה רק ספק שאולי התערב. אבל אני רוצה להגיד לכם יותר מזה. אינני יודע אם כדאי להגיד או לא, אבל חושבני שמוכרחים להגיד, כיון שמנסים כ"כ לערער. הדבר מזכיר לי עניין אחר. ידוע הרי, שהחזו"א היה מיקל בעניין שביעית. ישנם הרבה דברים שהתיר בשנת השמיטה. שאלו אותו, למה הרב מיקל? אמר להם, אני אגיד לכם, ישנם כאלה שמחמירים בענייני שביעית, אבל לא בגלל שהם רוצים שיחמירו, אלא שהם רוצים להגיד ששביעית כל כך חמור, עד שאי אפשר לעמוד בזה, ולכן מוכרחים לעשות היתר מכירה. הם מחמירים כל כך, לא בשביל שהם רוצים שיקיימו את דיני שביעית, אלא אומרים זה אסור וזה אסור, וממילא קשה, לא שייך, ולכן ניאלץ לעשות היתר מכירה. אני, אמר החזו"א, אני רוצה שיקיימו את מצוות שביעית, למנוע את מה שאפשר, לכן אני מתיר דברים מסויימים, מה שנראה לי שאפשר להתיר על פי ההלכה, כדי שתהיה אפשרות לקיים את מצוות השביעית. כלומר, לפעמים החומרא באה לא בשביל שאנשים יהיו צדיקים ויחמירו, אלא בשביל להגיד להם הפוך, שאם כן אתם לא יכולים להחמיר, לכן תקילו לגמרי. אותו הדבר בנקודה הזאת. אני חושב שחייבים להגיד את התשובה לשאלה הזאת. דהיינו, המצות שעושים היום האשכנזים, המצות חמץ, הם בכלל בספק אם הם באמת חמץ. כיון שהלישה שלהם כל כך במיעוט מים, כל כך יבשה, יכול להיות שאפילו אחרי הרבה שעות הבצק לא מחמיץ. ממילא גם אם מתערבבים פירורים בתוך הבצק, בכלל לא בטוח שזה חמץ. מי שרוצה מקור לזה יראה בפסקי תשובות, חלק חמישי בדף רי"ח, הוא מביא בשם סידור פסח כהלכתו, מצות חמץ שלנו, בכלל לא מוכרח שהם חמץ ממש מעיקר הדין, כי נאפות תוך דקות ללישתן, רק אינן משומרות מחמץ, לכן יש לאסרן באכילה בערב פסח. יש לו נידון, האם מותר לאכול בערב פסח את המצות חמץ. לא מדברים על מצות שעושים לפסח, אלא מצות שעושים כל השנה כמצות חמץ. הוא אומר, מעיקר הדין זה כשר לפסח, אבל בגלל שזה לא משומר לשם חמץ, אוסרים. למה מעיקר הדין זה כשר לפסח? כיון שהעיסה כל כך קשה ויבשה, כל כך מעט מים, בקושי הקמח נדבק למים, לכן מעיקר הדין זה בכלל לא חמץ. ממילא גם אם נחמיר במצות חמץ של כל השנה, כיון שלא שמרו אותם מחמץ, אבל פה זה שמור מחמץ. וגם שזה רק פירורים, וגם שרק אולי נפלו, ממילא אין חשש. אבל כמובן שאנחנו ממליצים לאלו שמנקים את המכונות, שיותר טוב שינקו כל שמונה עשרה דקות, כשהמכונות מתפרקות. כמו שהיו עושים ביד בנימין לשעבר, כיום זה בבית שמש, בודאי שזה יותר טוב. מי שיכול להחמיר, שלא ידאג על ההוצאות. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו. בכל אופן אנשים שמעל גיל מצוות. אם יוכלו להדר שיהיה באופן כזה, שהמכונות מתפרקות, ושלא ישאר שום פירורים, זה הכי מהודר. גם במצות מכונה. אבל גם מצות שלא עושים בהם את כל הפירוק של המכונות, ויש חשש שלפעמים נופלים פירורים, מעיקר הדין מותר. וגם בגלל שאנחנו מצרפים את הספיקות, חוזר וניעור במקום ספק. כי הרי במקום ספק, אנחנו עושים ספק ספיקא. ספק אם יש כאן פירור חמץ, ואפילו אם יש, ספק אם כבר התבטל לפני פסח או לא וממילא אפשר להקל. ק"ו כאן, שרחוק בכלל להגיד שמצד הדין הם בכלל חמץ, בגלל שהבצק כ"כ יבש ולא מספיק להחמיץ. בתשובה לשאלה מהקהל: תראה, אני מציע לספרדים שלא יתערבו בעניינים שלנו. אומר לך מדוע. למשל, הם תמיד מדביקים את הרמב"ם אלינו. נכון שהרמב"ם אומר כך, אבל בדבר הזה לא נהגנו כמוהו. אכן הרמב"ם סובר, שצריך לכל ימי הפסח שהמצות יהיו שמורות, אבל הספרדים לא יודעים שיש דברים שאנחנו לא נוהגים בהם כמו הרמב"ם. דהיינו, המנהג הוא לקחת מצה שמורה רק לליל הסדר. וכך מצד הדין, והעיקר הוא כך. למרות שיטת הרמב"ם. ומי שיראה גם במהרי"ץ מבואר הדבר, אע"פ שמהרי"ץ לא כ"כ הסביר, כי זה פשוט. שם בתשובה שהוא דן, הוא מביא את דעת המגיד משנה. אבל בפועל, לא עשו את זה, אלא נהגו לקחת שמורה רק לליל הסדר. אמנם, אם אתם שואלים אותי לאמיתו של־דבר, כיום אנחנו אומרים לקחת מצה שמורה כל שבעת ימי הפסח, אבל לא בגלל הרמב"ם, אלא מסיבות אחרות. הסיבה העיקרית היא, כיון שבמצה השמורה מקפידים יותר, נזהרים יותר בכל מיני חומרות, אפייה יותר מלאה, לכן כדאי לקחת אותן לכל ימי הפסח. אבל לא מצד שצריך שמורה, כי אנחנו לא פוסקים שצריך שמורה לכל שבעת ימי הפסח. רק מצד שעושים בהם הידורים ודקדוקים אחרים, כדאי לקחת מצה שמורה לכל פסח. יש כאלו שחושבים, שבכל דבר התימנים הולכים כמו הרמב"ם. לצערי אני שומע את זה, אבל הם לא יודעים. יש דברים שאנחנו נוהגים בהם כפי דעת הרמב"ם ויש דברים שלא. שלא ידביקו לנו כל דבר מהרמב"ם. הרמב"ם בכלל היה ספרדי. אנחנו תימנים. מהרי"ץ הוא תימני, ואנחנו הולכים אחרי מהרי"ץ. את הרמב"ם אנחנו מקבלים תמיד רק מכלי שני, וכלי שני אינו מבשל. אל תגיד הרמב"ם, תגיד מהרי"ץ. איפה שמהרי"ץ הלך כמו הרמב"ם, אנחנו מקבלים אותו. בתשובה לשאלה מהקהל: אתה צודק בהחלט. גם מצות יד וגם מצות מכונה, אם הן לא אפויות טוב, למרות שאנחנו לא נוהגים בחומרא של שרויה כי אין לזה שום מקור בהלכה, אבל מצות כאלו שנראה שלא נאפו כמו שצריך, יש חשש בשרויה. דהיינו, אם אתה רואה מצה שהיתה בתנור ויצאה לבנה, כנראה שלא נאפתה, אולי היא רק התיבשה, א"כ יש פה חשש. צריך לראות שזה נהיה בצבע חום או שחור, אפילו רק צד אחד. בגלל שזה דק, לא צריך שיהיה שחור משני הצדדים. אבל אם זה לבן משני הצדדים, יכול להיות שזה ייבוש בעלמא, וזו בעיא ויש מקום להחמיר לשרויה. הבאתי את זה בשע"ה בשם אבא מארי. זו סברא של אבא מארי זצ"ל. כל מי ששמע אותה, הודה שהיא סברא נכונה. טענה שנייה שטוענים על מסורת אפיית המצות שלנו, שהמצות לא אפויות מספיק. תראו אני אגיד לכם משהו, כל דבר של חומרא זה דבר טוב, אבל יש גבול לכל דבר. יש דברים השנויים במחלוקת ויש שמחמירים, זה אומר כך וזה אומר כך. אבל יש דברים שאי אפשר לסבול, כמו העניין הזה, מכיון שמבחינה הלכתית זה לא נכון. אנחנו ביקרנו השבוע במאפיית המצות שלנו בראש העין. הלכנו עם אנשים שמומחים באפייה, בעלי נסיון גדול באפייה, שעסקו במשך שנים בכל סוגי האפייה. אני מדבר על המצות של פעולת צדיק, מצות שב"ה זכינו שנעשו בזכות המאמר הזה שפורסם. כתבתי פה בסוף המאמר, וכה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים. לדאבונינו הולכת ונעלמת אפיית מצות יד כפי מסורת נשות תימן, המקובלת מדור לדור, ומאם לבתה, ומאשה לרעותה. בטביעות עין, ובעבודת כפיים. דוקא בזמנינו, שרבו הספרים וההדרכות של מתכונים לבישולים ומאכלים שונים ומשונים, הוזנחה ההדרכה למצוה הגדולה של עשיית מצה בכשרות ובהידור. יהדות תימן היא הגחלת האחרונה והחוליא הסופית בשרשרת הארוכה של צורת עשיית המצה המקורית מאז יציאת אבותינו ממצרים, במשך כל תקופת הנביאים, וכך הלאה בזמן חז"ל בעלי המשנה והתלמוד, הגאונים והראשונים, עד הדור האחרון ממש. ואל תטוש תורת "אמך", כפשוטו. הבה ונחדש עטרת מסורתינו הנאמנה. שגם כיום, שלשת אלפים ושלש מאות ועשר שנים מאז חירותינו מגלות מצרים (כי יציאת מצרים היתה בשנת ב'תמ"ח לבריאת העולם) נזכה לראות ולומר "הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא" כמשמעו. אל נא תקטעו את השרשרת בדור הזה. עוצו עצה לשימור המסורת הנכונה והנאמנה. בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו אז, וניגאל גם בדורינו. אל נא תחכו שיהא מאוחר מדאי ח"ו, שלא יהיה כבר ממי ללמוד זאת. ב"ה היום, אולי זה לא ממש באותה צורה כמו שהיה בעבר, כמו שעשו בבית מצה לפסח, אולי זה לא שייך היום, אבל ב"ה מצאו עצה, איך לעשות ולהפיץ בצורה ציבורית, מצות שנעשות כפי אותה שיטה ממש. נכון שהשתכללו הדברים החיצונים, אבל מבחינת השיטה, הצורה, ויתר הדברים האחרים הכל בעצם אותו הדבר. בתימן אפו כל אחד למשפחה שלו, כמויות קטנות וזה היה יותר קל. כדי לעשות משהו גדול, היה צריך למצוא שיטות אחרות, כדי להתאים את האפייה למציאות של זמנינו. ב"ה מבחינה זאת הצלחנו. וזה מוסר השכל. בזמן שכתבתי זאת עוד היה לי ספק, ישמעו או לא ישמעו. אבל ב"ה תוך כמה שנים התחילו, והיום ב"ה יש לפחות שלש מאפיות כאלו, ויתכן שאפילו יותר. בכל אופן יש טוענים שבמצות העבות, החלק הפנימי לא אפוי. דהיינו, אחרי שהמצה יוצאת מהתנור, בחוץ בחלק העליון והתחתון, אפוי. אבל בפנים, לטענתם זה בצק. לפי עניות דעתי זו טעות מיסודה. הרי מה זה בצק ומה אינו בצק יש הלכות מפורשות, ואין שום שיטה שמחמירה. הפוך. יש הלכה ערוכה בשו"ע סימן תס"א סעיף ג', מצה שנאפית עד שאם פורסים אותה אין חוטים נמשכים ממנה, יוצאים בה. דהיינו, הסימן של מצה אם היא אפויה, ההגדרה של אפיית מצה, שאין חוטים נמשכים. כידוע, כשעושים בצק, אפילו היום כשעושים עוגות ורוצים לבדוק אם היא אפויה או לא, מכניסים מזלג ואם נדבק משהו סימן שעוד לא נאפה בפנים, ומשאירים שיאפה עוד כמה דקות, עד שהמזלג יכנס ויצא בלי שיהיה עליו כלום. הסימן הזה מוזכר בגמרא מפורש, במסכת פסחים דף ל"ז עמוד א' על מצה נא, הגמרא אומרת את הסימן אם אין חוטים נמשכים. ולא רק לגבי מצה, אלא גם לגבי לחם הפנים. ולא רק שם, אלא גם לגבי שבת, אם אדם שם פת בערב שבת בתנור, אם לפני כניסת שבת נאפה בצורה שאין חוטים נמשכים, מותר לו לרדות את הפת בשבת, כי פירושו שהיא נאפתה לפני שבת. דהיינו, הסימן הוא, אם חוטים לא נמשכים. חוטים נמשכים, שייך להיות סימן רק בבצק כמו אצלנו שהוא רך. אצל האשכנזים העניין הזה בכלל לא מתחיל. בגלל שאצלם אפילו בעודו בצק, אין חוטים נמשכים. אצלם המצה השתנתה לגמרי, אין בכלל מה להשוות אותה למה שמובא בגמ' ובפוסקים. אצלם זה לא סימן בכלל, וזה כנראה מה שמטעה אותם. בגלל שהיום המצות של השוק הם יבשות וקשות, שם החוטים לא נמשכים אפילו כשזה בצק, הבצק בכלל לא רך, ממילא אצלם זה לא סימן. בכל אופן, אצלנו זה סימן. עוד סימן אחר, כותב החק יעקב, אם אתה שם את האצבע בתוך הפת והיא לא נדבקת, סימן שזה כבר נאפה. גם בביקורנו במאפיה, נגענו באצבע ולא נדבק בכלל. גם בדקנו אם החוטים נמשכים, ובכלל אין חוטים נמשכים. ובדקנו זאת מיד אחר האפייה, מיד כשיצא מהתנור, בעודה חמה, נגענו בקושי כי ממש היד סולדת בו, והחוטים לא נמשכים. יותר מזה, למעשה אפילו בפחות מהשיעור הזה, לפי דעת הרבה פוסקים, כבר נחשב אפייה. כך מדייק הב"ח במקום, שהמצה הזאת שאין חוטים נמשכים ממנה, פירושו שיוצאים בה ידי חובת מצה, דהיינו לצורך מצת מצוה זה נחשב לחם, כי התורה הקפידה שיהיה לחם עוני. לכן אם אין חוטים נמשכים, זה נחשב לחם. אבל גם לפני כן, לא שזה בצק וחמץ. הרי יש אפייה של מאכל בן דרוסאי. ממילא אפילו בפחות מאין חוטים נמשכים אינה חמץ, רק שלא יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר, כיון שהאפייה אינה מספיקה בכדי להיקרא לחם. אם כן יוצא, שברור שזה נחשב אפייה. מי שחושב שזו לא אפייה, פשוט איננו יודע. נשים תימניות זקנות, וגם מהדור החדש, רבניות, שראו את האפייה, אלו שמנוסות באפייה אמרו שזו אפייה מצוינת. מכל הבחינות זו אפייה ברורה. גם הנסיון וגם ההלכה אומרים שזה אפוי. למעשה, יש עוד סימן, קרמו פניה. הקרמת פנים של העיסה. דהיינו, כאשר החלק העליון והחלק התחתון של המצה קרום. היום לצערנו בגלל שהמצות שבשוק מאוד דקות ויבשות מכל הכיוונים, כשהם באים להשוות עם המצות התימניות ורואים שבפנים רך, הם חושבים שזה בצק. הם רגילים למצות הדקות של השוק, שבודאי אם הם בתנור חם, ויש חום מלמעלה וחום מלטה, אין שום דבר רך בפנים. אבל כשהם רואים את המצות שלנו הם לא מבינים. יש היום כל כך שכחת התורה, כל כך התבלבלה מסורת הכנת המצות, עד שמגיעים לעשות השוואה. אתם יודעים, היום הרי כבר כולם יודעים שהאתרוג התימני הוא לעילא ולעילא. הכי בטוח שהוא לא מורכב. אבל בשלב הראשון, כשעלו התימנים לארץ, בשנים הראשונות, כשראו את האתרוג שלהם, אמרו האתרוג התימני בכלל לא אתרוג. אין לו בפנים מיץ, זה לא אתרוג. מי שהתרגל למושגים מעוותים, ברגע הראשון הוא אומר לחושך אור ולאור חושך. אותו דבר כאן, הם לוקחים את המצות שלהם שנעשים בצורה כזאת, ורואים את המצות שלנו שהם באמת המצות, ועושים הפוך, הם חושבים שזה חמץ. בדיוק הפוך. אם היה לנו ח"ו ספק, בוודאי שהיינו מחמירים. בפרט אנחנו, שמחמירים בחוזר וניעור יותר מכולם, היינו הראשונים שצריכים להחמיר בזה. אבל נגענו ובדקנו בבצק, אין חוטים נמשכים בלי שום ספק. אם היינו מסופקים היינו בודקים אולי גם דברים אחרים. א"כ אמרנו שני סימנים. א.אם אתה נוגע בבצק והוא לא נדבק. ב.שהחוטים לא נמשכים. אז זו אפייה מעלייתא, אפייה כהלכתה. אבל אמרתי, שאפילו בפחות מזה, גם אם יש חוטים נמשכים, זו עדיין אפייה. כך כתב הלבוש, וזה גם מובא בשתילי זתים בסימן תס"א, על מה שכתב השו"ע בסעיף ג', מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטים נמשכים ממנה יוצאים בה, אומר השת"ז, שכיון שקראתה התורה לחם דכתיב לחם עוני, בעינן שתהא אפויה כהלכתה. לזה הוא קורא אפייה כהלכתה, אבל גם בפחות מזה נקרא אפוי. רק שזה לא לחם עוני, ולכן אל תשתמש בזה לכזית מצה. כי הרי בליל הסדר יש חובה לאכול שלש כזיתים, הכזית הראשון, הכורך והאפיקומן. שלשת הכזיתים הללו נקראים מצות מצוה. אם כי, מה שיאכלו יותר, לדעת הרמב"ם מקיימים מצוה מדאורייתא (כמבואר בשדי חמד בשם מהר"ל מפראג). אבל רק אלו הם החובה, ולהם צריך אפייה כהלכתה. אבל לסתם מצות ובשאר ימים, גם בפחות מזה לפי דעת הרבה פוסקים, נקרא אפייה. בתשובה לשאלה מהקהל: לכתחילה צריך שיקרמו פניה משני הצדדים, בפרט אם היא קצת עבה. קרמו מלשון קרום, כעין קליפה. רואים שמשהו נתפס, משהו יותר קשה. כמו שרואים היום על הלחם, שבחלק העליון והתחתון כמין קליפה. [תוספת ביאור בעניין זה במוצש"ק צו ה'תש"ע] עוד דבר שטוענים, וזה לא קשור דוקא אלינו, אלא באופן כללי, הענין של עשיית המצות לשמה. כידוע, בדור שעבר, האמהות שלנו לא נהגו לומר לשם מצת מצוה. כשעשו את המצות שמרו מכל חימוץ אבל לא אמרו במלים לשם מצת מצוה. היום טוב שמחמירים, כל חומרא טובה ורצויה, אבל הם לא נהגו לומר לשם מצת מצוה. הזכרתי זאת בעיני יצחק, סימן פ"ז, טעם שאין המנהג אצלנו לומר בפירוש בפה לשם מצת מצוה, לא בשעת עשייתה, ולא בשעת קצירתה וטחינתה, שלא תבינו מזה שאני אומר שלא צריך להגיד, הפוך, אני אומר שטוב להחמיר ולהגיד, ציינתי בסוף את הלכות ציצית. רק שבעצם רצינו להסביר, למה אמותינו לא אמרו, להסביר את המנהג. שלא יחשבו שבתימן הנשים לא ידעו להגיד. אם היו סוברים חכמי הדור שצריכים להגיד לשם מצת מצוה, היו מנהיגים אותן להגיד. והראיה, הרי ידוע שבתימן לא עשו את המצות חֹדש לפני פסח, או שבוע לפני פסח, אלא אפו בערב פסח, ובכל שבעת ימי הפסח. את המצות הראשונות עשו בערב פסח. ואם פסח חל במוצאי שבת, עשו במוצאי שבת, אפילו לא ביום ששי. מהרי"ץ כותב בעץ חיים, נהגו לאפות מצת מצוה לכל לילה בפני עצמה בכל לילה שעתה לחיבוב ולהידור מצוה. וכן הביא הטור בשם כמה גאונים. עשו מצות בפסח עצמו, ובפסח יש חשש, כמו שכתוב בפוסקים ובשו"ע, ומהרי"ץ מביא את זה לפני כן, כל אדם יזהר להיות נזכר בכל יום מימי הפסח, כל עת שילושו בבית, לבטל בשעת הלישה ולומר: כל פירורין שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלי לישה, יהיה בטל. לפי שאם לא ביטל קודם, אז אח"כ כשנתחמץ עבר עליו. כיון שאתה אופה בפסח ויכול ח"ו להיות מכשול ולעבור על בל ייראה ובל ימצא, לכן מראש מבטלים את זה. ככה היה כשעשו את המצות בתוך הפסח בעצמו. ואת זה הנשים היו יודעות, הם היו אומרות 'מא אסתפא ומא אנתפא [מה שנשפך ומה שנתפזר] כאילו עפר'. כל הנשים שעוסקות באפייה היו יודעות את זה. אם כן, היו יכולים גם ללמד אותן להגיד את המלים 'לשם מצת מצוה' בתחילת האפייה, ולא היתה בעיא להגיד, אלא שהם סברו שאין צורך. והסיבה היא, כי אין פה עניין של לשמה, לשם מצה, אין פה קדושה, זה לא עניין של לקדש את זה כמו תפילין או ס"ת. בתפילין אומרים, הריני כותב לשם מצות תפילין, כותב לשם קדושת ס"ת, הריני כותב האזכרה לשמה, הריני עושה לשם מצות ציצית, אבל במצה אין עניין לעשותה קדושה, אלא העניין לשמור מחימוץ, ומצד שמירה אנחנו שומרים. כך הסברנו את זה, והבאנו כמה נימוקים ושגם חכמי תימן הקדמונים כתבו כך במפורש, כבר לפני 600-700 שנה, תילוש ותאפה לשם מצה, שיתכוון בה לאכלה וכו'. ממילא זה רק ענין של כוונה. היום יש את הנוסח שאומרים לפני האפייה, 'כל מה שאעשה היום בעסק המצות הריני עושה לשם מצת מצוה', זה מובא פה בפסקי תשובות בשם ספר ארחות רבינו שכתב בשם החזו"א. אבל יש שטענו, שהנוסח הזה אולי לא מדויק. כי אם אתה אומר שהעשייה לשם מצוה, משמע שהשמירה לא לשם מצוה, והרי צריך גם שימור לשם מצוה. לכן הם העדיפו להגיד את הנוסח, לשם מצת מצוה. כך כותב במועדים וזמנים חלק ג' סימן רס"א, אבל הוא נזהר בלשונו, הוא כותב, יש מקומות שנהגו לומר 'כל מה שאעשה היום בעסק המצות הריני עושה לשם מצת מצוה', לדעתי יש בזה ספק, א.צריך גם את השמירה לעשות לשמה, ואם אתה מפרט את העשיה משמע שאתה מוציא את השמירה, לכן הוא אומר, מוטב לנו לסתום ולומר 'לשם מצת מצוה' כמנהג אבותינו. כי בזה אתה כולל את הכל. אתם יודעים, אצל החבאנים אומרים, 'משומר לא יחמיץ'. אני חושב שהנוסח של החבאנים טוב, משומר לא יחמיץ. אחד אומר 'משומר לא יחמיץ', והשני עונה 'לא יחמיץ משומר'. לא אמרו לשם מצת מצוה, אין פה משהו לעשות 'לשם', אלא משומר לא יחמיץ, דהיינו להקפיד על השמירה. החבאנים שומרים על הרבה מנהגים של קדמונים. אולי בס"ד בהמשך עוד נראה. בכל אופן זה ממש נראה, לומר משומר לא יחמיץ, ובזה אנחנו שומרים לשם מצה. אבל יש חכם אחד היום שהגזים עד כדי כך שהוא כותב, שאם אומרים שהעשייה לשם מצה, ח"ו זו ברכה לבטלה ולא יוצאים ידי חובה. לא נראה לי שזה נכון, אם כי לא התעמקתי בזה, בדיוק לראות את כל הדברים, אבל שטחית נראה שכשאומרים שהעשייה לשם מצת מצוה, ק"ו ששומרים את זה לשם מצוה. דהיינו, ראשית אנחנו סוברים שלא צריך להגיד, מצד הדין לא חייבים לומר. אבל לכתחילה טוב לומר. אפילו שאבותינו ואמותינו לא נהגו להגיד, אבל טוב להגיד. ואני חושב שטוב להגיד את שתי הנוסחאות, גם 'לשם מצת מצוה' וגם 'משומר לא יחמיץ'. חושבני שכך זה מדגיש את העניין של השמירה, משומר לא יחמיץ. בכל אופן גם לשם מצת מצוה, זה טוב. אבל כשאני אומר שהעשיה היא לשם מצת מצוה, זה לא בא לאפוקי את השמירה, זה לא גרע. לבוא ולהגיד ח"ו ולהוציא לעז, שזה לא טוב והברכה לבטלה, זה ודאי לא נכון. המועדים וזמנים נזהר בלשונו ואמר שיותר טוב כך, אבל לא ח"ו לבוא ולהגיד שלא יוצאים יד"ח. בפשטות, אם אתה אומר שאתה עושה לשם מצת מצוה, ודאי שאתה גם שומר את זה לשם מצת מצוה, ובפרט שאמרנו שאמירה בכלל לא מעכבת, בכלל לא צריך את האמירה, א"כ בודאי שהמחשבה מועילה. אין זכר בשו"ע וברמב"ם לכך שצריך להגיד. המנהג שעשו אבותינו הוא כדת וכדין. רק שתדעו לכם, שהדברים האלה לא חדשים מהיום. מצאתי אחד מחכמי תימן שכותב משהו מעניין. כותב זאת מה"ר שלום מנצורה, הוא היה סבו של מה"ר יחיא יצחק הלוי, מצד אמו. הוא כותב, מצה שלנו שאנו אופים פה במדינת צנעא שאין בעביה אפילו כחצי אצבע, אין לאסור אם התקפלה. דהיינו, מובא בפוסקים דין מצה כפולה, מצה נפוחה, והוא אומר המצות שלנו הם כ"כ דקות שגם אם התקפל לא צריך לחשוש. כי אפי' אם התקפלה, לא הגיעה לעובי אצבע. והרי מצה כשרה עד עובי טפח. א"כ אפילו אם התקפלה, בכל אופן זה פחות מטפח. והראיה ממה שכתב מרן, אין עושים מצה רק פחות מטפח, והרב פרי חדש מפלפל שם בזה. וכן הדין במצה נפוחה ומצה עבה. אבל מצות שלנו שהן דקות ביותר וקלושות, אף על פי שיש בהם נפיחות כעין אבעבועות אין לאסור. לפי שמרוב הדקות של המצות, וכח ההכאה שמכים אותה לתנור בכלי הנקרא מכבזה, נוצר נפיחות כעין אבעבועות. ממילא הוא אומר בגלל שהמצה דקה וכשנותנים מכה להדביק אותה נוצר אבעבועות, אין סיבה לומר שזה חמץ. ועוד, מרוב חום התנור והשלהבת שעולה מהעצים על פני הכיכר מיד הוא מבעבע. הוא מביא ראיה שחום עושה אבעבועות, צריכים לנסות את זה, הראיה שאם תשים את אותה מצה כשהתנור לא חם ממש, אין אבעבועות, אין נפיחויות. רק אם אתה שם בתנור חם ממש, המצה מעלה אבעבועות, וזה סימן שהנפיחות היא רק מהחום. שנית, הוא אומר, מובא בספרי הרופאים, חולי הקדחת בר מינן, מעלה בגוף החולה אבעבועות. והוא ממשיך ואומר, לא הוצרכתי לכתוב כל זה, אלא שמעשה שהיה כך היה. פעם אחת בשנת ב'ק"ל הופיע במחנה קדשנו חכם דוד נחמיאס. שד"ר מעיר הקודש. בא לתימן שד"ר מירושלם, עשה אכסניא שלו בבית הדיין המצויין איש האלד'ים קדוש הוא מרן יוסף קארה ז"ל. הוא אביו של מארי סלימאן קארה. ומה"ר יוסף היה תלמיד מובהק של מהרי"ץ, מחבר ספר זבחי אלד'ים. א"כ השד"ר שבא לאסוף תרומות ונדבות בשביל ישיבות בירושלם התאכסן אצל הרב יוסף קארה. היו מסדרים את השלחן, והיה החכם דוד נחמיאס מלעיג ומהסס עלינו ואומר שח"ו אנחנו אוכלים חמץ בפסח. והטענה שלו, שיש אבעבועות בפני הכיכר. אבל זו מצה נפוחה שכתב מהרי"ל. לא היה רוצה לאכול. השבתי לו, מפני יופי החיטים והבירור היפה שאנחנו מבררים ועושים אותם יפים וכו' ועושים אותם דקות קרוב לקרום ביצה. אינני יודע, אולי תסבירו אותו, הוא אומר שאנחנו עושים את הכיכר דק קרוב לקרום ביצה. אתם מכירים מצות כאלה? כמו קרום ביצה? ולמעלה הוא אומר פחות מחצי אצבע, א"כ איך זה קרוב לקרום ביצה. כנראה שזה גוזמא, רצה לומר שזה פחות מחצי אצבע. בכל אופן הוא ממשיך ועונה לו, לך תראה איך לשׁים בזריזות, אפילו אתם לא יכולים לעשות דבר כזה, האפייה במהירות, וכו' וכו' מאריך על זה. ועוד שחכמים נתנו שיעור לעיסה שהתחמצה שיעור מיל, ואצלנו, תשמעו דבר מעניין, אנו אין שיעור מיל מעת שנתחיל ללוש עד שתשלים לאפות. הם גם היו מחמירים בזה, למרות שמצד הדין לא חייבים. יש מקומות לפי מה שאני זוכר שראיתי, ישנם כאלה שלא עשו כך. יכול להיות שלשו את העיסה אפילו עשרים דקות, חצי שעה. אבל פה כנראה הם כבר נהגו להחמיר עד שתשלים לאפות. אין שיעור מיל מהלישה עד גמר האפיה, כמו שהיום עושים. בפרט מנהגינו ללוש כל העיסה בדקדוק, וכשיעור כל עיסה שני שלישי הקב, ולא מתחילים ללוש וכבר העצים בוערים, לשים וכבר התנור מוכן. אם כן מאיפה יבוא החימוץ? אין זה כי אם רוח עועים, להוציא לעז על עם הקודש גאולי ה'. ואין לנו אלא דברי בן עמרם. וזה החכם אפשר כי מפני שעשו לו בבית הדיין הנזכר כבוד גדול, כנראה שזחה דעתו עליו. וכו'. אח"כ שאלנו אותו ולא ידע לענות, בקיצור, שרי ליה מאריה וכו', ולמה לא מיחו בידו וכו'. בכל אופן צריכים לדעת שהתנגדויות כבר היו לנו בעבר. ואם כבר מדברים על הנושא הזה, אולי נגמור בעוד פרט אחד. מצד שני, דוקא אבן ספיר, כותב על המצות של תימן, והוא דוקא היה מרוצה. הוא מספר שהגיע לצנעא בערב פסח, בעלות המנחה עליתי אל הרב הגדול מארי יחיא אלקארה וכו' שוחחתי עמו בדבר המצות וליל הסדר. והוא הרגיעני באמרו, גם אם המצות אינן יבשות ולא עברו עליהן שלשים יום, אין חשש. ביקרו פה מחכמי ירושלם ונוכחו לדעת כי נשֵׁינו זריזות וזהירות בכשרות המצות. והוא מספר, לא הרפיתי, ושאלתי, הרי נאמר "ושמרתם את המצות", הכיצד ניתן לסמוך על נשים, העסוקות מאד בלאו הכי, בדבר שיש בו טורח גדול? ענה לו הרב יחיא קארה, גם אנחנו מהדרים ומדקדקים, ושומרים את המצות. ומצה חמה ורכה מידי יום ביומו תשמח לבב אנוש, ותגדיל את שמחת החג. ובאמרו כן, נתן בידי שלש מצות רכות וטובות עבודת יד מביתו, לליל הסדר. ואמר, רוב המצות כאן אינן שמורות משעת קצירה, ממכת הבצורת. אך אלה מצות שמורות מתבואה ישנה. והנה אתה יוצא נשכר, כי תוכל לברך עליהן ברכת "על אכילת מצה". כי על כן הלכה פסוקה היא, כי אין לברך אותה על מצה לא שמורה. שמעתם? אצלנו מצה שאינה שמורה, הלכה פסוקה שאין לברך עליה על אכילת מצה. מאיפה ההלכה הפסוקה הזאת? זו הוראתו של מהרי"ץ בשו"ת פעו"צ. רק אם שמורה משעת קצירה ניתן לברך, אם לא, לא. יש בזה נידון. בכל אופן הוא אומר, ובעיני היה הדבר כתורה חדשה. לא שמעתי את החידוש הזה. אבל ידעתי את האיש שידיו רב לו בתורה ובחכמה, נתתי אמון בדבריו וקיבלתי מידו המצות והלכתי. ובסוף הוא משבח את זה. דרך אגב הוא כותב בסוף, שראה כל ימי הפסח שבחוה"מ מניחים מצה שלימה ועליה הפרוסה ללחם עוני, והוא אומר שלא יודע מה המקור למנהג הזה. אבל כבר ביררנו את הנושא הזה בע"ה. |
||||||||
|
||||||||
|
||||||||
כניסה לחברים רשומים |