סימן כ"א - הלכות נפילת פנים, וידוי ותחנונים

[א] לאחר חזרת הש"צ שמונה־עשרה, בבלדי תכף ומיד נופלים על פניהם, שלא להפסיק בין שמונה־עשרה לתחנון. ובשאמי אומרים וידוי וי"ג מדות קודם הנפילה. ובבלדי אין אומרים וידוי וי"ג מידות רק בשני וחמישי אחרי הנפילה, לפני תיקון והוא רחום, וכן בתעניות באמצע הסליחות{א}. ויש נוהגים ליפול אחרי תיקון והוא רחום, ובפרט השאמי{ב}: 

[ב] אסור להפסיק בשיחה ובדברים אחרים שאינם של תפילה, בין התפילה לנפילה{ג}: 

[ג] מנהגינו שנפילת פנים לעולם היא בנטיית הגוף מעין רביצה לצד שמאל (ממש) נגד הזרוע, בין בשחרית בין במנחה{ד}. והמנהג ג"כ לכסות אז את הפנים בטלית, כדי שיכוין בה ביותר ולא יסיח דעתו. וכדי להראות שמסכים במחשבתו שאין בידו לעשות שום דבר אם לא יסכים הקב"ה. ואם אין לו טלית, יכסה בבגד וכיוצא בזה{ה}: 

[ד] נפילת אפים צריך להיות מִיּוֹשֵב דווקא, לפי דעת חכמי הקבלה. אך בשעת הדוחק, יוכל להיות גם מֵעוֹמֵד{ו}: 

[ה] כל אחד אומר לעצמו נוסח הנפילה בלחש, אלא שבשאמי אומרים אז מזמור לדוד אליך י"י נפשי אשא וגו' ובבלדי לפניך אני כורע ומשתחוה וכו'{ז}. וכשמסיימים זוקפים ראשיהם ואומרים יחד, אבינו מלכנו אבינו אתה וכו' ואנחנו לא נדע מה נעשה וכו' והכל מיושב{ח}: 

[ו] נופלין על פניהם אפילו במקום שאין שם ספר־תורה, ואפילו בינו לבין עצמו{ט}: 

[ז] כשמתפללין בבית האבל (וי"א דהוא הדין בבית המת אף־על־פי שאין שם אבל) נוהגין שאין נופלין על פניהם כל ז' ימי האבילות. ואפילו בשוב המנחמים לביתם, אינם נופלים. ואם בא האבל לבית־הכנסת, אין הציבור נגררין אחריו, אלא שהאבל עצמו אינו נופל על פניו{י}: 

[ח] וכן נוהגין שאין נופלין על פניהם בבית־הכנסת שיש שם מילה, או שאבי־הבן או הסנדק או המוהל מתפללים שם, אף שהמילה תהא בבית אחר. ואם מתפללין מנחה בבית התינוק קודם סעודת הברית, גם־כן אין נופלין ע"פ. אבל אם מתפללים לאחר ברכת־המזון, נופלים{יא}. אך אבי־הבן והסנדק והמוהל, לא יפלו אף לאחר ברכת־המזון, משום דיום־טוב שלהם הוא{יב}: 

[ט] גם בבית־הכנסת שיש שם חתן [או בבית החתן, לפי מנהג תימן שהיו מתפללים שם], כל שבעת ימי המשתה שלו נוהגין שלא ליפול, אם החתן הוא בחור או הכלה בתולה. אבל אלמוֹן או גרוש שנשאו אלמנה או גרושה, דוקא תוך שלשה ימים לנישואין. וערב החופה נופלין על פניהם, שעדיין לא נקרא חתן עד שיכנס לחופה{יג}: 

[י] כשנמצא בבית הכנסת חתן־בר־מצוה{יד} שמלאו לו באותו היום י"ג שנים ויום אחד, אעפ"כ צריכים לומר נפילת פנים{טו}: 

[יא] וכן נוהגין שאין נופלין על פניהם במנחת ערבי־שבתות וימים־טובים, ולא בראש־חדש, ולא בחמשה עשר באב, ולא בחמשה עשר בשבט, ולא בשמונת ימי חנוכה, ולא בפורים־גדול ב' ימים, ולא בפורים־קטן ב' ימים, ולא בי"ד באייר, ולא בל"ג בעומר, ולא בכל חדש ניסן, (ולעניין תשעה באב, עיין לקמן סימן ק"ד סעיף ב'), ולא בערב ראש השנה (ובאשמורות נופלים), ולא בערב כפורים (גם באשמורות), (ולעניין יוהכ"פ, עיין לקמן סימן קי"ד סעיף ז'), ולא ממחרת יום הכפורים עד סוף תשרִי, ולא מראש־חדש סיון עד י"ב בו, ועד בַּכְּלל. ובכל אלו אין נופלין גם במנחה שלפניהם. חוץ מערב ראש־השנה וערב יום־הכפורים שנופלים במנחה שלפניהם{טז}: 

[יב] הוידוי צריך לאמרו בעמידה{יז} ובכפיפת קומה{יח}. הש"צ בקול רם, והקהל עמו בלחש{יט}. אבל אל מלך וי"ג מדות, מנהגינו שהציבור אומרים אותם מיושב{כ} (רק שאחרי הוידוי אומרים אותם מעומד, מפני שעומדים כבר בלאו־הכי מהוידוי שלפניהם, וממשיכים לעמוד אחריהם באמירת תיקון והוא רחום). ויש מהשאמי שעומדים תמיד{כא}. וסדר אמירת י"ג מדות, הש"צ אומר לבדו{כב} ויעבור י"י על פניו ויקרא, ואז הציבור אומרים יחד י"י י"י אל רחום וגו' ונקה. ואומר הש"צ וסלחת וגו'. ויש שנהגו אחר הוידוי לומר י"ג מדות שנים מקרא ואחד תרגום בסדר זה, הש"צ אומר ויעבור וגו' והציבור אומרים י"י י"י וגו' כנזכר. ושוב חוזר הש"צ ויעבור, והם אומרים י"י י"י כנז'. ואח"כ אומר הש"צ ואעבר י"י שכינתיה על אפוהי וקרא. ואומרים הציבור י"י י"י אלהא רחמנא וחנּנא וכו' סָלַח. והש"צ אומר וסלחת וגו'{כג}: 

[יג] בשני ובחמישי לפי שהם ימי רצון, כי בארבעים יום של קבלת לוחות שניות, עלה משה רבינו ביום ה', וירד ביום ב', לכן מרבים בהם תחנונים. ואומרים תיקון והוא רחום וכו' מעומד, וצריך לאמרו בכוונה ובמתינות, דרך תחנונים. ובכל המקומות ובכל הימים שאין נופלין על פניהם (הנז"ל מסעיף ז' עד סעיף י"א) אין אומרים אותו, ולא את הוידוי ושאר התחנונים{כד}: 

[יד] והוא רחום, מנהגינו שהש"צ אומרו בקול רם, והקהל עמו בלחש. ומי שאינו אומרו מעומד, עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר{כה}. ויש אומרים שאם לא אמרו כלל, הוא שנקרא פורץ גדר. ומכל מקום במקומות שנוהגים לדלג ולהתחיל מן הפותח יד בתשובה וכו' משום שטרודים לילך למלאכתם, א"צ למחות בהם, אעפ"י שנכון מאד שישתדלו לאמרו להתחנן נגד פני עליון ויאמר לצרותינו די{כו}. וראוי ללמדם דעדיף שידלגו פסקת אל תעש עמנו כלה, והתחינה דשני וחמישי ואל תקצוף, ויאמרו תיקון והוא רחום שהוא העיקר{כז}: 

[טו] לאחר מכן אומר ש"צ חצי קדיש. ובשני ובחמישי אומר אח"כ החזן, אל ארך אפים וכו' מעומד{כח}, בפתח ההיכל. ובכל יום ובכל מקום שאין בו נפילת פנים, אומר תמורתו יהי י"י אלהינו עמנו וגו'{כט}: