שו"ת: א. שאלה בריש בבא קמא. ב. כיסוי הילדים בטלית בזמן ברכת כהנים, והנחת ידים עליהם. ג. אם לעמוד בהזכרת יום פלוני בשבת. ד. זמן לימוד הלכות בסיום תפילת שחרית

א. שאלה בריש בבא קמא. ב. כיסוי הילדים בטלית בזמן ברכת כהנים, והנחת ידים עליהם. ג. אם לעמוד בהזכרת יום פלוני בשבת. ד. זמן לימוד הלכות בסיום תפילת שחרית.

שאלות:

א' במשנה ריש בבא קמא דף ב' ע"א, השור הבור המבעה וההבער וכו', והוקשה לרש"י שם למה נקט התנא דוקא בסדר הזה, וביאר שכסדר שנכתבו בפרשה סידרן במשנה וכו' ע"כ דבריו הקדושים. וראיתי בספר מוסיף חיים (על המשניות, ירושלם ה'תשנ"ב) להגרי"ח רב פעלים מקבצאל זצוק"ל, שכתב על זה שם וז"ל, ואפילו דבוֹר כתוב ברישא בתורה, נראה לענ"ד דלכך נקט שור ברישא, משום שהיזקו מצוי יותר מן השאר, דהשור יש בו שלושה מיני הזקין השן הרגל והקרן, משום הכי כוחה דידיה עדיף למנקטיה ברישא עכת"ד. וכן כתב הרשב"א בחידושיו שם, אלא שכתב טעם אחר לזה, שהשור שדיברה בו משנתנו הוא מועד ודרכו להזיק. וקשה לי איך הרשב"א והתוספות יום טוב והמוסיף חיים הביאו את כל הפסוקים ורואים שהבור לפני השור, ומתרצים כי היזקו מצוי, הלא רש"י כתב בהדיא שזהו הסדר בתורה:

ב' משום מה נוהגים היום הרבה אנשים מכל העדות, תימנים עיראקים וכדומה, להניח ידיהם על בניהם בשעת ברכת כהנים שבחזרת שליח ציבור. ישנם האומרים אז את המלים בפיהם, וישנם שרק מניחים ידיהם ועונים אמן לברכות הכהנים. האם מנהג זה כשר או לא:

ג' בעניין שיר של־יום, יש אנשים מארצות המערב והמזרח שנהגו לדקדק ולעמוד באמירת היום יום פלוני בשבת. וכן כתב בספר ארחות ציון (מוצפי) פרק י' דף שמ"א אות ט', כיון שלפי דעת הרמב"ן שמות כ', ז', והאר"י בשער הכוונות דף ס"א ע"ב זו מצות עשה מן התורה וכו' יעו"ש. וכן הזכיר זאת הריטב"א בחידושיו למסכת ראש השנה דף ג' ע"א, וכן במכילתא דרשב"י יתרו כ', ח', ובמכילתא דרבי ישמעאל יתרו פרשה ז'. מי שנהג כך מאבות אבותיו, האם רשאי להמשיך ולהיות שונה מן הציבור שיושבים אז:

ד' כידוע מנהג הספרדים לומר לפני הציבור שתי הלכות בתפילת שחרית, לפני תנא דבי אליהו לאחר וכשנים קדמוניות, ונזכר מנהג זה בשו"ת בית יהודה (עייאש) יורה־דעה סימן ט"ז, ובשו"ת איש מצליח. ומנהג התימנים לאמרן לאחר י"י יברך את עמו בשלום לפני קדיש דרבנן, וכנזכר בתכלאל עץ חיים חלק א' דף פ' ע"א. וכיום המציאו חלק מן הספרדים מנהג חדש שלא נזכר בשום ספר או סידור, שיותר טוב לאמרן אחרי אל תקרי הליכות אלא הלכות, לפני אמר רבי אלעזר. כאן הם מפסיקים, באמצע המימרא, אומרים את ההלכות, וממשיכים אחר־כך אמר רבי אלעזר. האם הדבר נכון או לא, ומדוע. והאם כת"ר מכיר מנהג זה:

יחיאל קאשי, חולון.

תשובות:

לק"י, י"ד תשרי ערב זמן שמחתנו תשרי ה'תשע"ה, ב'שכ"ו.

לכבוד יקירי הבחור הנעלה שקדן בתורה ונעים הליכות כש"ת ה' יחיאל קאשי יצ"ו, בעיר חולון ת"ו.

א' נכון שרש"י כתב כך, אבל דבריו קשים לדעתם, והרי לרש"י לא היתה תורה אחרת משלנו:

ב' אצלינו התימנים אין מנהג זה כלל. ואם ראית, המה חדשים מקרוב באו. זכורני שעמדו על זה, וכמדומה אני שאין להם טעם נכון לכך. ואחרי החיפוש מצאתי בכתר שם טוב גאגין (חלק ג' פסח דף ש"נ) ראיתי בערי מצרים שבעת שהכהנים נושאים כפיהם, כל אב ואב מביא את בנו ומעמידו כלפי הכהנים, והאב מכסה בטליתו את ראש הבן במשך ברכת הכהנים, ומשים האב את יד ימינו על ראש הבן והוא מכוסה בטליתו וכו'. וחיפשתי בספרן של־ראשונים שורש למנהג זה, ולא מצאתי אף רמז קל. אולי אפשר לומר בטעם הדבר, כיון שבשעת הנשיאת כפים היא שעת רצון לקיום הברכות, כמו שנאמר (במדבר ו', כ"ז) ואני אברכם, כלומר שהקב"ה מסכים לברכתם של־כהנים, מאמינים כי בשימת יד האב על ראש בנו, יחולו ויאתיו הברכות על ראשו. אבל אין טעם לכסוי ראש הבן בטלית האב. והנח להם לישראל, אם אינם נביאים, הם בני נביאים וכו' יעו"ש:

ובספר עלי הדס (קרית ספר ה'תש"ע) דף ש"ס העלה שכן נהגו בתונס ולוב ומצרים וכו' ואחד מחכמי דורנו נתן טעם לכך כדי שלא יסתכלו הילדים בידי הכהנים [לפי שאמרו חז"ל בחגיגה דף טז. שהמסתכל בהן עיניו כהות. יב"ן] ונשאר המנהג הקדום על מכונו אעפ"י שכבר פשט המנהג אצל הכהנים לכסות ידיהם בטלית וכו' יעו"ש, ואם־כן נשאר הדבר בלי טעם. מלבד מה שהעיר שם המחבר על כך מזה שבתונס נהגו כן גם כשאין נשיאת כפים והשליח ציבור קורא את פסוקי ברכת כהנים וכו' יעו"ש:

אני הקטן נוהג מעצמי לשים ידי אז על כתפי בני ונכדי הקטנים הי"ו מימיני ומשמאלי, וזאת כדי שלא יפנו באותו זמן אנה ואנה כדרך הילדים, מאחר שצריך להיות פנים כנגד פני הכהנים. [אבל מצד הסתכלותם אינני חושש גם כשידי הכהנים גלויות ואפילו פניהם, כאשר נוהגים בכמה מקהילותינו, וכמו שהנהגנו בס"ד גם־כן בבית מדרשנו פעולת צדיק על פי מאריה דאתרין מהרי"ץ זיע"א שאפילו הפנים מגולות, כי נוכחתי לדעת שהם נזהרים מלהסתכל. ובהסתכלות עראי לא חיישינן לנזק חס ושלום האידנא שלא בבית המקדש שאין שכינה שורה על ידיהם כיון שאין מברכים בשם המפורש. ולא עוד אלא שאפילו בהסתכלות מרובה לא חיישינן האידנא לנזק, אלא האידנא טעמא שלא יסיחו דעתם, ולהסחת דעת הוא דלא חיישינן בהסתכלות עראי. כמו שכתבו הפוסקים הובאו דבריהם במשנה ברורה סימן קכ"ח ס"ק פ"ט. ועיין תוספות הרא"ש מגילה דף כד: ד"ה מפני, ובספר ברוך ומקודש פרק ח' דף פ"ז]. ואולי מזה וכיוצא בזה נולד המנהג באותן עדות שמכסים את ילדיהם בטלית כשהם עומדים לפניהם ושמים ידיהם על ראשיהם, דהיינו שהתחילו באופן הנזכר ונשתרבב להם מכך במשך הדורות, וזה לא מובן ולא מתקבל על הדעת, כיון שעתה הברכה היא מן הכהנים ולא מן האב:

וידידי הרה"ג א"ח הכהן שליט"א הוסיף כאן בזה"ל, אליבא דמהרי"ץ שכתב שלא יכסו הכהנים את פניהם משום דבעינן פנים כנגד פנים, נראה פשוט דהוא הדין לציבור, דהא בעינן פני הציבור כנגד פני הכהנים, הלכך אין להחמיר ולכסות את פני הילדים בטלית. ובמקומות שהכהנים מכסים את פניהם, לכאורה לית לן בה, דהא בלאו הכי כבר אינם פנים כנגד פנים. ברם מסתברא דאף בכי האיי גוונא אין להחמיר בכך, כדי שלפחות פניהם יהיו כנגד פני הכהנים המכוסות, ודי לנו בצרת כיסוי פני הכהנים. ועוד, שאפילו הנוהגים שהכהנים מכסים פניהם, אינו אלא כדי שלא יסיחו הציבור את דעתם מחמת הסתכלותם בכהנים. וכיון שכבר הכהנים מכסים את פניהם, שוב אין טעם לכסות גם את פני הילדים עכ"ל:

ג' נראה שאין קפידא בעמידה זו מאחר שאינה אלא למשך זמן קצר, ובתנאי שיעשה זאת באופן בלתי בולט ולא מורגש במיוחד. [ובקהילותינו לא נהגו לומר זאת כלל ועיקר, כמו שכתב מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף ע"א עמוד א' ד"ה כתב]:

ד' אינני מכיר מנהג זה. אבל מסתמא מי שהמציאוֹ מצא צורך לכך כדי לסתום פי מי מהציבור אצלם שעלול להתנגד לקריאת ההלכות, בטענה שממהרים וכדומה. על כן רומז לו, שצריך לקיים מוצא שפתינו שאומרים כל השונה הלכות בכל יום, מובטח וכו' אל תקרי הליכות אלא הלכות, ושפיר דאמי:

ביקרא דאורייתא

הצ' יצחק בכמהר"נ רצאבי יצ"ו