סימן י"ח - הלכות חֶזְרַת־התפילה ע"י השליח־ציבור

[א] כיון שהשליח־ציבור כבר התפלל בפני עצמו בלחש, ואינו חוזר את התפילה רק בשביל השומעים, לפיכך צריכים שיהיו לכל־הפחות תשעה שומעים ועונים אמן, דאי לאו הכי קרוב שתהיינה ברכותיו לבטלה (מה שאין כן בקדיש שמקילים כשאחד עודנו מתפלל ובשעת הדוחק אפילו ארבעה, כדלעיל סימן י"ג סעיף י"ב). ולכן כשיש מניין מצומצם, צריכין להשגיח שלא יתחיל השליח־ציבור חזרת התפילה, עד שיגמרו כולם את תפילתם, שיוכלו לענות{א}. וטוב שיתנה השליח־ציבור בינו לבין עצמו, שאם לא יענו תשעה אמן אחריו ויכוונו לברכותיו, תהא התפילה ההיא בתורת נדבה{ב}. ונוהגים להמתין עד שיגמור הגדול שבציבור את תפילתו, ואין בזה משום טורח ציבור{ג}: 

[ב] אחרי שפסע השליח־ציבור בסיום תפילתו שבלחש, יעמוד במקומו לכל הפחות כשיעור הילוך ארבע אמות, ויחזור למקומו{ד}. ויפתח ויאמר בקול אֲדֹנָי שפתי תפתח וגו', ברוך אתה וכו'{ה}. וכל הקהל יעמדו{ו} וישתקו בשעת החֶזְרה, וישמעו היטב ויכוונו למה שהוא אומר, ויענו אמן, על כל ברכה כראוי{ז} (ויש נוהגים להוסיף ולענות ברוך הוא וברוך שמו, כשמזכיר השליח־ציבור את השם בחתימת הברכה, וכדלעיל סימן ו' סעיף ט"ז). אפילו ללמוד אסור בשעה שהשליח־ציבור חוזר את התפילה, קל־וחומר שיחה בטילה, שהוא חטא גדול מנשוא, וגוערין בו{ח}. ומי שנקל לו, ראוי שיעמוד כאילו הוא בעצמו מתפלל שמונה־עשרה, דהיינו או בעינים עצומות כמנהג האר"י ז"ל, או שיהיה סידור פתוח לפניו לראות מה שאומר השליח־ציבור, ולא יפנה אנה ואנה{ט}. ואם לא כִּוון באיזו ברכה, יכוין בברכות שליח־ציבור ובזה יתוקן מעוותו{י}: 

[ג] כשהשליח־ציבור מסיים ברכה אחת, לא יתחיל ברכה שנייה, עד לאחר שענו רוב הציבור אמן. ואם התחיל תכף ברכה אחרת, כגון שסיים מגן אברהם והתחיל מיד אתה גבור, אזי כיון שהתחיל לומר אתה גבור, שוב אינם רשאים לענות אמן. ועונש ביטול אמן אז, חל עליו{יא}: 

[ד] יש אומרים שחובה על המתפלל, כשם שפוסע לאחוריו שלש פסיעות שהם זכר לשלושה מילין שרחקו ישראל מהר סיני בשעת מתן תורה, צריך הוא גם־כן לחזור לפניו זכר לאותם שלושה מילין שחזרו ישראל ונתקרבו{יב}. ועיין לעיל סימן ט"ז סעיף כ"ג: 

[ה] בקדושה טוב שכל אחד יכוין את רגליו כמו בתפילת הלחש (עיין לעיל סימן ט"ז סעיף ה'). ויענו הקדושה בקול רם באימה וביראה, בנעימה ובדעת נכונה, בשמחת לב שזכו לקדש שמו הגדול כמלאכים{יג}. ובעניית קדוש קדוש וגו' ישאו עיניהם למרום, וטוב שתהיינה סגורות, וירימו גופם ועקיביהם למעלה, וישענו על ראשי אצבעותיהם, בכל פעם שאומרים קדוש{יד}. ובעניית ברוך כבוד וגו' מנהג הבלדי ורבים מן השאמי לכרוע (כמו הכריעות שבתפילה) ולזקוף בשם. וזה לשון ספר היכלות דר' ישמעאל, ברוכים אתם לה' שמים וארץ ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בתפילת שחרית ומנחה בשעה שאומרים לפני קדוש קדוש קדוש י"י צבאות וכו', ולמדו אותם שישאו עיניהם למרום וירימו עקיביהם עם גופם בעת שמקדשין אותי. כי אין לי הנאה בעולמי כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני, ועיני נשואות בעיניהם. באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה, ומזכיר גלותם וממהר גאולתם כולם ע"כ{טו}: 

[ו] מנהגינו שהשליח־ציבור פותח לעולם בנוסח הקדושה, נקדישך ונעריצך וכו'{טז}, חוץ מבתפילות המוספין שפותח כתר יתנו לך וכו' וכן בנעילה דיום הכיפורים. והציבור שותקים ומכוונים למה שהוא אומר, עד שהוא מגיע לִוְקרא זה אל זה ואמר, כולם עונים וגם הוא אומר עמהם יחד, קדוש קדוש וכו' ככתוב בסידורים. ושם תמצא כל חילוקי הנוסחאות, כי אין כאן המקום לפרטם. ואין השליח־ציבור מגביה את קולו בעת שהם עונים קדוש וברוך וימלוך, וקל וחומר שאינו אומרם אחר־כך בפני עצמו{יז}: 

[ז] כשיגיע שליח־ציבור למודים, ישתחוו כל הקהל כמו השליח־ציבור (ויש אומרים שהקהל ירכינו את ראשם בלבד, וכן עיקר) ויאמרו מודים דרבנן בלחש, ויזקפו בשם, וישארו בזקיפה עד הסיום שהוא על שאנו מודים לך (ויש מוסיפים ברוך אל ההודאות){יח}. ומי שעומד בתפילת שמונה־עשרה ושומע שהשליח־ציבור הגיע למודים, אם הוא באמצע ברכה, ישחה גם־כן. אבל אם עומד בתחילת ברכה, או בסוף ברכה, לא ישתחוה, מפני שאסור להוסיף השתחויות בתחילת ברכה או בסופה, יותר על אותן שאמרו רבותינו ז"ל, שהן הנזכרות לעיל סימן ט"ז סעיף כ"א{יט}: 

[ח] קודם שיאמר השליח־ציבור ברכת שים שלום, נושאים הכהנים כפיהם, כמו שיתבאר בס"ד לקמן סימן כ'. וכשמסיים התפילה בברכת המברך את עמו ישראל בשלום, עונה גם הוא אמן (עיין לעיל סימן ו' סעיף י"ד). והמנהג שאינו אומר פסוק יהיו לרצון וגו' לא בלחש ולא בקול{כ}, ויש מהשאמי שנוהגים שאומרו בקול{כא}. ואינו פוסע שלש פסיעות{כב}: 

[ט] בתענית ציבור ויש בבית־הכנסת עשרה שמתענים עד סוף היום, אומר שליח־ציבור בשחרית ובמנחה עננו קודם רפאנו{כג}. וחותם ברוך אתה ה' העונה (לעמו ישראל{כד}) בעת צרה{כה}. ואם טעה ולא אֲמָרוֹ, אם נזכר קודם שאמר את השם בחתימת הברכה רופא חולי, חוזר ואומר עננו ורפאנו{כו}. אבל אם לא נזכר עד לאחר שאמר את השם, גומר הברכה רופא חולי עמו ישראל, שאם יחזור תהיה ברכה לבטלה, ויאמר עננו בתוך ברכת שמע קולינו, ויחתום שומע התפילה כמו יחיד. ואם שְׁכָחוֹ גם שם, יאמרנו לאחר סיום התפילה בלא חתימה{כז}: 

[י] אין שליח־ציבור אומר תפילת שמונה־עשרה בקול (עיין לקמן סימן נ' סעיף ט'), אלא אם־כן יש לכל־הפחות ששה אנשים, שהם רוב מניין, שמתפללים עתה. ואם לאו, אינו אומר בקול רק עד האל הקדוש, ובתוספת הקדושה, וגומר בלחש{כח}: 

[יא] כל מקום שהיחיד אם טעה חוזר ומתפלל (כגון הנזכר לעיל סימן י"ז), כמו כן שליח־ציבור בחזרת התפילה, אם טעה חוזר ומתפלל. [ואפילו בעשרת ימי תשובה אם טעה ולא אמר המלך הקדוש, חוזר לראש ואומרים שוב קדושה, כדלקמן סימן ק"י סעיף א']. חוץ משחרית של ראש־חדש, וכן של חול־המועד, שאם שכח ולא אמר יעלה ויבא, ולא נזכר עד שהשלים תפילתו, אין מחזירין אותו. כי משום טורח הציבור כדי שלא יתבטלו ממלאכתם, סמכינן על מה שיזכיר בתפילת המוסף{כט}. אבל אם נזכר קודם שהשלים תפילתו, חוזר לרצה ואין בזה משוֹם טורח ציבור{ל}: 

[יב] חייב אדם לומר קדושה עם הציבור, וכן לענות אמן יהא שמיה רבא וכו' על קדיש שאומר שליח־ציבור, וכן במודים חייב הוא לשחות עם הציבור. הלכך אם נתאחר לבא לבית הכנסת, באופן שאינו יכול להתפלל עם הציבור, והוא מוכרח להתפלל ביחידות, אם אין השעה עוברת, צריך להשגיח שלא יתפלל שמונה־עשרה, בשעה שיפסיד מלענות אחד מדברים אלו, אלא ימתין עד שיענה, ואחר־כך יתפלל שמונה־עשרה{לא}. אבל לא ימתין בין גאל ישראל לתפילת שמונה־עשרה, שהרי צריך להסמיך גאולה לתפילה, ואסור להפסיק ביניהם, אלא ימתין קודם, כנזכר לעיל סימן ט"ז סעיף ב'{לב}: 

[יג] יחיד העומד בתפילת שמונה־עשרה, וכשהוא מסיים מחיה המתים, אומרים הציבור קדושת ובא לציון, או קדושת יוצר, לא יענה עמהם קדוש, לפי שאין הקדושות שוות. אבל אם הציבור אומרים קדושת מוסף, והוא מתפלל שחרית, יש אומרים שיענה עמהם קדוש וכו', וכן בהיפך, דקדושת שחרית וקדושת מוסף שוות הן{לג}: