אין לשנות מן המנהג המקובל כפי התיגאן שהטפחא בתיבת אעשרנו, ולא בתיבת עשר.

נתינת חומש מנכסיו לצדקה * אין לשנות מן המנהג המקובל כפי התיגאן שהטפחא בתיבת אעשרנו, ולא בתיבת עשר.

מתוך ספר נפלאות מתורתך למרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, שעודנו בכתובים.

בראשית כ"ח, כ"ב. עשר אעשרנו לך.

א) בכפל הלשון עשר אעשרנו, רמוז שיתן לצדקה חמישית מנכסיו, שהיא עשירית ועוד עשירית, כיעויין בכתובות דף נ. ובלבוש יורה־דעה סימן רמ"ט סעיף א', ובאהבת חסד פרק י"ט אות ג' בהגהה ד"ה ומדלא, ובמה שכתבתי בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר יו"ד הלכות צדקה ומעשר־כספים סימן קס"ט אות נ':

ומכאן סעד למנהג הפשוט בקהילותינו (כנודע לרבים ולתלמידי חכמים) שקוראים עשר אעשרנו בחדא מחתא, דהיינו שעושים הטפחא בתיבת אעשרנו, ולא בתיבת עשר כאשר היא בספרי שאר קהילות. דבהסמכתן יחד, משמע שני המעשרות אתן לך. מה שאין כן כשמפרידים תיבת עשר לעצמה, משמע כי המדובר במעשר אחד, ואותו אעשר לך. מיהו אין להחשיב זאת משום הכי לשינוי במשמעות כדי להחזיר את הקורא. חדא, כי אינו מוכרח, דהא איכא למימר דסוף סוף יתור תיבת עשר מורה על כך. שלא היה לו לומר אלא וכל אשר תתן לי אעשרנו לך, מאי עשר. ותו, שלעניין שינוי משמעות שמחזירים עליו את הקורא, תלוי בפשטיה דקרא, שאם לא כן אין לדבר סוף. הלכך לכל היותר גוערים בו, ותו לא:

ב) ולא עוד, אלא שלא נשתוו בזה כל ספרי כת"י קהילותינו [ואם־כן אין צריך אף לגעור במי שקרא בהיפך, וכדלקמן ד"ה ומכל]. כי האף אֻמנם שכן הוא בכת"י פרשה תאג, וכך נדפס בכתר תורה ה'תרנ"ד, ובפרט שבילקוט שינויי הנוסחאות דף י"ט כתב הרנ"א שברוב ספרי תימן תיבת עשר במארכה ותיבת אעשרנו בטפחא, וכן הוא המנהג יעו"ש, מכל־מקום לאידך גיסא כתב היפ"ה בתורה קדומה שבחמשה עשר תיגאן קדמוניות ומדוייקות שראה, ובכללם שנים של־בניה הסופר [ואחד של־מה"ר שלמה הסופר. יב"ן] ואחד של־מהר"י בשירי, הטפחא בתיבת עשר, ועיקר עכ"ד. ונודע לי מפי ר' שאול חודיפי ז"ל שהוא המוציא לאור של־תורה קדומה, כי הוא והיפ"ה בדקו את חמשת התיגאן שהשתמש בהן הרנ"א (לפי מספריהם שנתן להם הוא עצמו) ומצאו כי רק באחד הטפחא בתיבת אעשרנו, ובארבעה בתיבת עשר, ואם־כן כנראה חל כאן איזה ערבוב ברשימותיו. גם אני הוספתי לבדוק בתאג מדוייק של־הר"י חאזי שבידי (ולא בידם) והטפחא בתיבת עשר. ואם־כן לכאורה הוא פלא שהמנהג מפורסם לעשות הטפחא בתיבת אעשרנו, היפך רוב ככל ספרי אבותינו כת"י, המשתוים בזה לספרי הדפוס של־כל שאר הקהילות. ולא עוד אלא שגם אותם בקהילותינו שנמשכו מקרוב ונטו אחרי ספרי הדפוס, מכל־מקום בזה אינם עושים כמותם. והדבר מפורסם בפרט יען שקריאה זו חוזרת פעמים רבות גם במנחת שבת ובשני וחמישי. [והאמור בזה, שייך נמי לפסוק ראש אֻמּ֔וֹת (במדבר כ"ה, ט"ו) שבתחילת פרשת פינחס, שמנהגינו פשוט ומפורסם להעמיד בתיבת אמות, כפי התיגאן שהיא מוטעמת בזקף. לא כשאר תיגאן והדפוסים שהיא במארכה, ואכמ"ל]:

ברם לענ"ד היא הנותנת. בשלמא אם הקריאה המקובלת בידינו היתה בזה כפי ספרי הדפוס, היפך התיגאן, היינו אומרים שנתבלבלה המסורת בגלל ספרי הדפוס מאז שנתפשטו. השתא דחזינן כי הקריאה המקובלת היא כפי מיעוט תיגאן, ואין סיבה ידועה שתתקבל דוקא שיטת המיעוט, שמע מינה כי דוקא בזמנינו הם מיעוט, כי נותרה לנו רק יתר הפליטה של־אלפים רבים של־תיגאן שהיו בעבר, אשר ספו תמו במשך השנים. אבל לשעבר, כפי הנראה היתה ברובם הטפחא בתיבת אעשרנו. ואין הכרע משני תיגאן של־בניה, אחרי שהוא כתב מאות רבות של־תיגאן שאינם כיום בידינו, וידוע שנמצאו ביניהם הבדלים וכדל??. אם־כן אולי בשניים אלו, נמשך אחרי ספרי הדפוס שכבר נתפשטו בזמנו. וכי האיי גוונא אשכחן כמה עניינים, כגון בפרשת פקודי, ואת האלף (שמות ל"ח, כ"ח) שרק בתאג אחד מצא מהרי"ץ געיא, והמנהג מפורסם לקרותה בגעיא, וכמו שיתבאר שם בס"ד:

אֵל י"י ויאר לנו באדר ה'תשס"ב שהגיע לידי תאג ישן, וכמדומה אני שהוא כת"י בניה הסופר, והנה כבר נעשו בו מחיקות רבות על־ידי אנשים שחשבו כי הם מגיהים ומתקנים, ולא היא, מדוע, מכל־מקום בנדון דידן ניכר כת"י הסופר הראשון עצמו שעשה הטפחא בתיבת אעשרנו, ואף המגיהים לא תיקנו כלום. ואת התאג הנזכר, הראני הר' שאלתיאל זאיד (זית) נר"ו מעיה"ק בני ברק ת"ו, ויישר חילו:

ומכל האמור נראה לענ"ד כי אין לשנות המנהג, שעושים הטפחא בתיבת אעשרנו. אך אם קרא הקורא בהיפך, אין צריך לגעור בו: