אכילת עוגיות יין בפסח

אכילת עוגיות יין בפסח

מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א מוצש"ק כי תשא התש"ע

שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום. יש מצוה לעסוק בעניינים של החג, מהרבה סיבות. בזמן חז"ל היו דורשים בציבור בהלכות אלו, ולומדים את ההלכות. היום בד"כ זה לא כ"כ מצוי. ואפילו שדורשים דרשות בשבת הגדול, יש כאלו שדורשים רק בדברי הגדה או בדברי פלפולים. בגלל שההלכות היום כתובות בספרים, כל אדם יכול ללמוד את ההלכות מהספר, לא צריך לשמוע את זה מהרב. זה לא תורה שבע"פ, זו גם תורה שבכתב. יש הרבה פרטים. מה שכן, יש דברים שמתחדשים כפעם בפעם, דברים שלא היו בדורות שעברו ולא כתובים בספרים, או אפילו שמתחדשים מדי שנה בשנה, ואלו דברים שצריכים לברר אותם. אני חושב שגם הרב משה שליט"א יעבור בשיעור המקדים לעץ חיים בענייני פסח. שיהיה מענינא דיומא.

כידוע, יש שלשה סוגי חמץ. חמץ, שאור ומחמצת. על חמץ יש חיוב כרת המפורש בתורה, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל. שאור, זה הדבר המחמץ, דהיינו לא שהבצק תפח ונהיו בו הסימנים של חמץ, אלא זה דבר שמחמיץ, יש שקוראים לזה חמירא. יש נוסחאות שאומרים כל חמירא וחמיעא, חמיעא זה חמץ וחמירא זה שאור. בל"ע נקרא כמירה, הלשונות קרובות אחת לשניה. יכול להיות שהוא יותר מחמץ ויכול להיות פחות. ידוע שבית שמאי אומרים במסכת ביצה שיש חילוק בשיעורים בין חמץ לשאור, שאור בכזית וחמץ בככותבת. דהיינו שהשאור יותר חמור בשיעור. אבל ההלכה כבית הלל, ואיסור חמץ ואיסור השאור אחד הוא, שיעורן שווה. ויותר מכך, יש צד לומר שהשאור יותר קל, כי הוא לא ראוי לאכילה.

יש דבר שלישי שהוא מחמצת. כל מחמצת לא תאכלו, זה הפסוק האחרון בסוף פרשת החדש שנקרא בע"ה בשבת הבאה. ויש פסוק לפני כן, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. א"כ יש שני סוגי מחמצת. בדרך כלל מחמצת זה תערובת חמץ, כמו שחז"ל אומרים שיכר המדי וכותח הבבלי, דברים שמערבבים בהם תערובת של חמץ. זו דרגא אחת. אבל יש עוד סוג של מחמצת. כי התורה מחלקת, יש מחמצת שחייבים עליה כרת, ויש מחמצת שחייבים עליה בלאו. אולי היינו אומרים שההבדל אם יש בזה כזית בכדי אכילת פרס או אין כזית בכדי אכילת פרס, בכל אופן ברמב"ם איך שהכסף משנה מפרש אותו, אפילו מחמצת שיש בה שיעור של כזית בכא"פ, אין בזה כרת אלא רק מלקות. וזה הפסוק שאומר כל מחמצת לא תאכלו. זה איסור דאורייתא ולוקה עליו שלשים ותשע מלקיות. אם הוא יאכל פחות מהשיעור הזה, אמנם זה איסור מהתורה כי אנחנו פוסקים שחצי שיעור אסור מן התורה, אבל אין על זה עונש כרת ואפילו לא מלקות, אלא מכת מרדות. יש לזה גדרים אחרים. בכל אופן זה יותר קל.   

אבל יש מחמצת שכתוב בתורה שחייבים עליה כרת, והשאלה במה מדברים. יש בזה כמה וכמה פירושים בדברי חז"ל. יש פירוש שהמחמצת שכתוב שחייבים עליה כרת, זה השאור. דהיינו, לשאור יש שתי שמות, פעם קוראים לו שאור ופעם מחמצת, אבל זה אותו דבר. לא מדובר על תערובת חמץ, אלא על שאור. מחמצת זה שהיא מחמיצה אחרים, וזה גם השאור. ונכון שכבר כתוב בתורה לא יראה לך שאור, אבל העונש לא כתוב. על זה בא הפסוק כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, לחדש, הייתי אומר אולי לא יהיה חייב על זה כרת, קמשמע לן שכן חייב. מסברא היה אפשר להגיד שעל שאור לא יהיה חייב כרת. יש הטוענים הפוך, שפשיטא שחייב כרת, כי אם על דבר שהחמיץ לבד, השארת את הבצק ולבד הוא החמיץ התורה מחייבת כרת, ק"ו אם שמת בזה שאור שזו החמצה חזקה, ודאי שיתחייב כרת. אבל בלשון הגמרא כתוב שנתחמץ על ידי דבר אחר. לכן הם מפרשים שאין הכוונה על ידי שאור, לא שעל ידי החמירא, הבצק החמוץ מאד הזה, הוא שהחמיץ אותו. וכך תוספות מביאים בפסחים דף כ"ח עמ' ב', בשם הריב"א אחד מבעלי התוספות, פירוש מחדש. אבל כל הפוסקים, כמעט כולם, מביאים את זה הלכה למעשה. ישנה החמצה שאינה על ידי חמשת מיני דגן, אלא ע"י שמרי יין, וזה נקרא החמצה על ידי דבר אחר. כך לשון התוספות, מחמת דבר אחר, פירש ריב"א מחמת דבר אחר דלאו מינו, דע"י שאור מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו וכו' אלא כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין, שמייבשין השמרים בתנור כאשר עושין בארץ אשכנז וכו'. אם כן יוצא לפי דבריהם שמחמצת זה דבר שמחמיץ, אבל לא מכח דבר שהוא מחמשת מיני דגן, אלא מכח החמצה של דברים אחרים. הבצק החמיץ מכח שמרים של יין, ובסופו של דבר השגת את אותה תוצאה. והדבר מובא להלכה, כל האחרונים מביאים זאת, חוץ מחוק יעקב בסימן ט"ו שמשום מה נראה שחולק על זה, אבל הוא לא הזכיר את דברי התוספות ולכן כל האחרונים משיגים עליו, ולמעשה כולם פוסקים שהחמצה שעל ידי דבר אחר, נחשב איסור כרת, ועל זה כתוב בתורה, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה.

מפה יצא כל הנידון בשנים האחרונות, על הנושא של עוגיות פפושדו. עושים אותם על ידי מי פירות, ומי פירות אינם מחמיצים. אנחנו פוסקים, שעיסה שנילושה במי פירות אינה מחמיצה ולא רק שאין בזה כרת ולא לאו, אלא אפילו שזה מותר, כשיטת הגאונים והרמב"ם. אנחנו לא פוסקים כמו האשכנזים שסוברים שיש חשש במי פירות, זה לא חמור אבל בכל זאת זה אסור. אנחנו פוסקים שמותר, כי מי פירות אינם מחמיצים. לא משום שאבותינו נהגו כך בתימן, כי הם משום מה לא עשו מצה עשירה אף פעם. יש כאלו שדנו מה אבותינו פסקו לגבי מצה עשירה, האם מותר או אסור, אבל מצה עשירה לא עשו בפועל. לא היה. לא רק בפסח, אלא כל השנה לא עשו ולא אכלו עוגות וכל מיני דברי מתיקה, כך שזו לא ראיה שבפסח הם סברו שהדבר אסור, ממילא אי אפשר לבוא מכח מנהג. נשאר מה שכתב מרן בשלחן ערוך וגם מהרי"ץ נקט בפשיטות, שמי פירות אינם מחמיצים, וכן השתילי זיתים. כך שהלכה למעשה, נכון שמצה עשירה לא היה נהוג בתימן, אבל לא רק בפסח ומצד איסור חמץ, אלא כל ימות השנה. לפי צורת האכילה והדרכים שלהם, לא היה מקובל לאכול דברים מתוקים. והעיקר להלכה שזה מותר.

אבל בעוגיות פפושדו, וכל העוגיות החדשות האלה, גטניו, וכו' [אינני יודע אם השם עדיין קיים, אבל זה לא מחייב, כי זה השם של בעל הבית והוא קורא אותם על שמו,] בכל אלו, על פי התוספות וכל האחרונים יש שאלה חמורה מאד. למרות שמצד מי פירות לבד אין בעיה כיון שעושים את זה רק עם יין, ואם יש השגחה טובה שזו עוד שאלה אחרת, אם יש השגחה שלא מעורב שם טיפת מים, צריך להיות מותר. אבל היום בייצור שלהם, שמים גם חומרים כימיים שעושים התפחה. היום השתכללו, יודעים כל מיני חכמות, וכדי להשיג תוצאה טובה, כדי שזה ילך בשוק, הם שמים בתוך זה חומרים כימיים שעושים התפחה. במלים אחרות, הם משיגים את ההחמצה בלי חמץ, ועל פי דברי התוספות זה ממש חיוב כרת רח"ל.

לכן צריכים לדעת, לא להיכנס לשאלה הזאת, למרות שיש כאלו שמתירים. אני חושב שהסיבה העיקרית שבעבר לא ידעו בכלל מהבעיה הזאת, כי לא ידעו מהחמרים האלה, אבל לא ניכנס לנקודה הזאת. אני חושב שלא ידעו ולא התייחסו לחומרת העניין הזה כבר עשרות שנים. בכל אופן, חוץ ממה שיש בעיות אחרות בעניינים של כשרות שם, לפי מה ששמעתי, אבל מבחינתנו הבעיה העיקרית היא זאת. בכל אופן גם אם יש צדדים להקל, שאף אחד לא יכניס עצמו לשאלה זו, כי ישראל קדושים הם ונוהגים חומרות בכל דיני הפסח, ובפרט אנחנו שמחמירים בחוזר וניעור, וכידוע שאפילו אצל הספרדים מרן פוסק שלא אומרים חוזר וניעור, אבל מי שיראה בכף החיים שבהרבה ארצות של ספרדים נהגו להחמיר בזה. האשכנזים ודאי מחמירים על חוזר וניעור, וגם הרבה ספרדים החמירו בחוזר וניעור. ולדידן ודאי, מהרי"ץ כותב בשו"ת פעולת צדיק, מי יערב ליבו לפרוץ גדרן של ראשונים שהחמירו בדבר הזה. ואם בדברים של חשש תערובת של משהו אנחנו מחמירים לאסור, ק"ו בדבר שיש בו ממש איסור ח"ו. ממש איסור כרת. זה לא לאו ולא חומרות, זו שאלה גדולה של כרת. ולכן שומר נפשו ירחק מזה.

אם נסכם את הנושא של מחמצת, יש כמה וכמה פירושים במלה מחמצת. הפירוש בפשטות זה תערובת חמץ. יש פירוש שמחמצת זה השאור. שאור בעצמו נקרא בתורה מחמצת, יש שני שמות למלה שאור. ועוד פירוש למילה מחמצת, שהתחמץ על ידי דבר אחר.

יש עוד פירוש, שמחמצת זה דבר שהתחמץ מאליו.

ויש עוד פירוש על פי הזוהר הקדוש, מחמצת זה מורכב משני מילים, חמץ מת. דהיינו, על פי הזוהר מחמצת זה אותו דבר כמו חמץ, רק שבמילה מחמצת כתוב את האות הראשונה והאות האחרונה שזה מת. נקרא לכם את הלשון, אותיות מחכימות, כתוב כך, סוד החמץ הוא מס"מ כנגד היצר הרע, מחמצת אותיות חמץ מת, שכל מי שאוכל חמץ בפסח ח"ו מיתה קודמתו. כך הלשון בספר אור תורה כתב יד, אבל המקור הוא בזוהר, כתוב שם, מה זה חמץ ומה זה מחמצת? חמץ זה לשון זכר, מחמצת זה לשון נקיבה. החמץ זה ס"מ, מחמצת זה המקביל לו נוקבא, לא נזכיר את השם שלה, בפרט שעכשיו לילה. רגליה יורדות מות ברישא וסופא דתיבה תשכח לה, בגין דא מאן דאכיל חמץ בפסח איהי אקדמיה לה מיתה, למינדע דמיתו בעלמא דין ועלמא דאתי, דכתיב ונכרתה הנפש ההיא. זו המילה מחמצת. בעצם זה אותו דבר כמו חמץ, רק שפה אומרים מה גורם לו את המות, זו הבת זוג של הס"מ.