האם ניתן לתימני לסמוך על ההכשרים האשכנזים והספרדים בפסח

האם ניתן לתימני לסמוך על ההכשרים האשכנזים והספרדים בפסח

מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א מוצש"ק ויקהל פקודי התש"ע

עניין הכשרות של פסח הוא דבר לא פשוט, ובשביל זה צריך הרבה לשנן. וטוב שהקדמנו מה זה בוז יבוזו לו, שלא ידאג האדם על ההוצאות לדבר מצווה. מהרי"ץ כבר כתב זאת באיגרת, שאדם לא יחוש על ההוצאות. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו. לא צריכים לדאוג.

כידוע, מי שנזהר מחמץ בפסח, יש הבטחה שישלים שנתו. אם הוא מקפיד על כל החומרות ועל כל ההידורים. בפרט לדידן שאנחנו חוששים לחוזר וניעור, שכידוע זוהי שיטת הגאונים, רב נטרונאי גאון והרי"ץ גיאת, הרמב"ם והמגיד משנה, ועוד כמה ראשונים. למרות שמפורסם שהספרדים מקילים בזה, זה לא מדוייק. בדור שלנו הקילו בזה, אומרים מרן מרן. אבל מי שיראה בכף החיים ימצא שבהרבה ארצות של הספרדים בעבר, היו מחמירים בחוזר וניעור. החיד"א כותב את זה, ובעוד הרבה ארצות שלהם נהגו להחמיר. גם הפרי חדש שהיה ספרדי כותב להחמיר בחוזר וניעור.

אצל התימנים כולם נהגו להחמיר בחוזר ונעור, כולל שאמי. הנושא הזה לא קשור לבלדי ושאמי. נכון ששתילי זיתים מיקל בדבר, אבל שמעתי מהרבה ת"ח שאמי שאמרו לי שהם נוהגים להחמיר בזה. זה מה שהיה מקובל, למרות שבשתילי זיתים כתב אחרת, אבל מקובל מדורי דורות שמחמירים. יש מיעוט שנמשכו להקל אחרי מרן. מהרי"ץ כותב את הדין הזה בכמה תשובות.

אולי לפני שניכנס לנושא חוזר וניעור, אולי נאמר דבר באופן כללי, בכל הנושא של הכשרות. יש ארגוני כשרות מהודרים ואשריהם ישראל, ב"ה יש הקפדות, אבל צריכים לדעת שיש גם בזה הרבה פירצות. אם מסוגלים היום, אנשים בעלי פראקים וזקנים ארוכים, להכשיל אנשים בנבילות וטריפות ממש, לא צריך לספר אתם כבר יודעים מה עשו. יש גם סיפורים שהיו באמריקה. סיפר לי שוחט אחד, שערבי אחד בא ואמר לו, בא לכפר שלנו תראה דבר ולא תאמין למראה עיניך. תראה אדם בלבוש חרדי, קונה בשר מהחנות אצלנו. הוא נדהם. לראות דבר כזה? אבל הוא אמר, אני מפחד זה סכנת נפשות, העברתי את זה לאנשים שבתפקידים מעלי. מה נעשה, אני  לא יודע. יש הרבה סיפורים שהתפרסמו לצערנו, הרבה אנשים שהכשילו את הציבור, שהמראה החיצוני שלהם מטעה. הם לא דברים בלתי מצויים.

למשל תראו, הביאו לי פה העתקה מתוך ספר בשם גבול ראשונים, מזכרת משה (ירושלם ה'תש"ק) פרק ג' דף ל"ב ל"ג, תשמעו דברים ממש מבהילים. מעשה שהיה, קנתה אשת אחד הגאונים מירושלם בשר מקצב ידוע, הכשר ביותר שבירושלם. החנות עם ההכשר הכי טוב בירושלם. קצב מפורסם. הואיל ומובטח להם לצדיקים שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם, ומונע אותם להיכשל באכילת אסור, ולהיטמא בטומאת הנפש, עשה הקב"ה עמה נס. פקח את עיניה וראתה מה שהקצב לא ראה. הקצב מבין יותר ממנה בבשר, אבל היא שמה לב בבשר משהו משונה. התעורר ליבה לעשות בירור. התברר שהבשר שמכר לה בשר של גמל. איך הגיע לקצב הזה בשר גמל? הוא החליף בשר עם קצב אחר. ואיך הגיע בשר לקצב ההוא? גם הקצב ההוא היה ירא שמים, הוא לא ידע שעשו לו החלפה. לא חשד בכלום והעביר את זה הלאה, וזה מגיע כמעט לאחד הגאונים בירושלם, רח"ל.

שוב אספר לך מעשה שהיה בירושלם, חברי ועד העיר האשכנזי, התלוננו קשות על כשרות הבשר והפקוח של השחיטה הכללית בעיר הקודש ירושלם. מדברים פה על דברים שהיו בעבר, אבל אם בתקופה ההיא היו כאלו מכשלות, ק"ו בזמננו שאפשר לעשות הרבה ערמומיות. בשנת תרפ"ז עשו שחיטה נפרדת עם השגחה חמורה ומדוקדקת ביותר. לא מצא חן בעיניהם ההכשר הקיים ועשו הכשר חדש, שיהיה הכי מהודר. לקחו משגיח ת"ח גדול ירא שמים, בן ישיבה, העמידו אותו משגיח באטליז, מסרו לו את מפתחות האטליז בידיו של המשגיח, יושב מהבוקר עד הערב, לא שבא רק לביקורי פתע. המשגיח נמצא בחנות כל היום. החנות הוא פותח וסוגר אותה. לפי תומם חשבו שהבשר שמוכרים זה כשר בלי פקפוק אפילו למהדרין, ובאמת יש לך פיקוח יותר גדול מזה? מה יכולים לעשות יותר מאשר להעמיד משגיח שיהיה באטליז כל זמן שהאטליז פתוח. ועל סמך הפיקוח המדוקדק הזה העדיפו כל היראים והשלמים בירושלם לקנות רק מהחנות הזאת. הכשר הכי טוב שיכול להיות. לדאבון לבבם התברר להם לאחר זמן רב, שהם נכשלו קשות, קנו בחנות הזאת נבילות וטריפות. הקצב הזה התאים לעצמו מפתח לחנות. בלילה, כשהמשגיח נח מעמל יומו בסיפוק רב, אחח כל היום עבדתי, וב"ה בזכותי נדאג שיאכלו בשר מהודר, ב"ה כל החרדים והיראים זוכים ומדקדקים לאכול בשר כשר, הקצב פותח את החנות מכניס לתוכו חתיכות נבילות וטריפות מוכר אותם למחרת לעיני המשגיח. המשגיח רואה והוא מוכר אותם לעיני המשגיח. הוא לא מסתיר זאת מעיניו. לא עלתה על דעתו שהקצב יעיז לעשות דבר כזה רח"ל.

דרך אגב, הבשר ישא ברכה, שנמצא תחת השגחתנו פעולת צדיק ושנמכר בחנות בירושלם, המפתח נמצא אצל אחד הרבנים, והוא נכנס לחנות גם באמצע הלילה לבדוק מה קורה בפריז'דרים, שלא יכנס שום דבר אחר. אני מדבר על ההכשר שלנו בירושלם, מי שמכיר בחנות ברח' רבינו גרשום, וב"ה שלא יהיו מכשולים. אבל פה מציע החכם הזה לנהל דו"ח של הנכנס ויוצא מהחנות, שיהיה אפשר לבדוק לפי הכמויות שלא נכנס בשר אחר.

זה לגבי בשר. לגבי נדון דידן, חמץ בפסח גם כן. אתם יודעים, היום בכל דבר כשבודקים מוצאים חמץ. פתאום מגלים שכמעט אין שום דבר בעולם שאין בו חמץ. כל פינה וכל זוית יש בה חמץ. זה מדהים. אפילו במים מינרליים יש חמץ. הרי ממלאים את הבקבוקים במהירות בזרם חזק, ובכדי שלא יהיה קצף צריך לשים לזה חומר שימנע את הקצף, ואת החומר הזה עושים עם שילוב של חיטה. ממילא היום אי אפשר לדעת איפה יש חמץ. אפילו בדברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שיכול להיות שם חמץ. ולכן אם אין פיקוח והשגחה מדוקדקת, זה מסוכן. דבר אחד שאפשר בלי הכשר, זה לנשום, ב"ה. אבל כל דבר הכי פשוט, צריך לבדוק ולא לסמוך על שום דבר.

במיוחד לדידן שיש דין של חוזר וניעור, זה יותר חמור. בעבר ההכשרים הספרדיים, ודאי לא הקפידו. אני זוכר שהיה אחד הרבנים המפורסמים שאמר בריש גלי, שלפי דעת מרן אפילו המצות של ראשון כשרים. מצות של ראשון לציון, שהפועלים אחרי ארוחת צהרים הולכים לעבוד עם המצות בלי לנער את הבגדים, וזה בהשגחת הרבנות. אבל הוא אומר, טוב, זה בטל בששים. הוא צודק לפי מרן שאם התערובת נעשתה לפני פסח זה בטל בשישים וזהו.

בזמנינו, כיון שיש הרבה צינורות ומעברים, כיון שכל הדברים מאד מפותחים  ומשוכללים, יש חששות של חמץ על כל צעד ושעל. אני כבר לא מדבר אם בעל הבית לא נאמן ויכול להכניס חמץ, כי ידוע שבזמן שהחנות סגורה לא יכולים לדעת מה בעל הבית עושה. זו עוד בעיה צדדית. פה צריך פיקוח של אחראי קפדן ונאמן, שלא מאמין לבעל הבית, ושיהיה ממש עם שליטה מלאה.

ובפרט אנו שחוששים לחוזר וניעור, וכמו שאמרנו זו שיטת הגאונים והרמב"ם, ומהרי"ץ מזכיר זאת בכמה מקומות, בעיקר בחלק שני סימן קט"ז, וסימן ק"פ.

בסימן קט"ז מהרי"ץ מדבר, האם מותר להסתפק בפסח בשמן שומשמין לתת לתבשילין. בתימן היו משתמשים בשמן שנקרא שומשמין, דהיינו גִּלְגִּלַאן, האם יש בו חשש חמץ או לא. בתחילה מהרי"ץ מברר את הכלל ואת המשמעות של חוזר וניעור. יש שאלה אם היתר בהיתר בטל או לא, כמו חמץ לפני פסח. הרי ברור שהאיסור משהו, מתחיל הכי הרבה מערב פסח משעה שישית, ויש כאלה שאומרים רק מהלילה. דהיינו, איסור כרת של אכילת חמץ הוא על מי שאוכל חמץ בפסח עצמו, אבל לפני כן מחצות היום, זה כבר איסור תורה אבל עדיין רק איסור לאו, השאלה האם גם אז יש את איסור משהו. לדוגמא, אם אדם עושה תבשיל בערב פסח, הרי אסור לאכול חמץ אחרי ארבע שעות וגם מצה אסור לאכול, אז הוא עושה תבשיל אורז, ופתאום מוצא בתוכו גרגיר חיטה, והוא מוציא את החיטה וזורקה, מה עם יתר התבשיל? הרי יש טעם, והטעם הזה לפני פסח בטל בששים. אבל אם ישאירו את התבשיל הזה לפסח, לפי דעת מרן מותר, ולפי דעת הרמב"ם אסור. כי נכון שעכשיו זה ערב פסח ואין עדין את איסור משהו, אבל בפסח עצמו אם תשאיר את זה יהיה אסור לאכול, כי האיסור חוזר וניעור.

האמת היא, שלפי דעת הרמב"ם גם בערב פסח יש איסור משהו. דהיינו, לפי שיטת הרמב"ם גם בערב פסח אם מצא גרגיר חיטה או מחמשת מיני דגן בתוך התבשיל, כבר אז יש את איסור משהו. כי הרמב"ם סובר, למה נאסר חמץ בפסח במשהו, הרי לפי הגמרא בפסחים אמר רבא חמץ בין במינו ובין שלא במינו, מפרשים הגאונים מכך שרבא לא אמר את השיעור ,ש"מ שהאיסור במשהו, וזה מקובל כמעט על כל גדולי הפוסקים וכך הלכה למעשה. א"כ השיעור הוא בין במינו בין שלא במינו, ולפעמים משערים בנותן טעם ולפעמים משערים בששים, אבל בפסח אפילו באלף לא בטיל. ולא באלף בלבד, אלא אפילו בהרבה אלפים. השיעור שאומרים אפילו באלף לא בטיל, אין הכוונה שבאלף לא אבל באלפיים כן, זה רק לשון גוזמא בעלמא, אלא אפילו כמה וכמה אלפים לא מתבטל. זה מבואר ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ט"ו שזה אפילו כמה אלפים, וכך הרדב"ז מדגיש במקום, ולאפוקי ממי שאומר אחרת. למה אנחנו מחמירים בחמץ בפסח במשהו, לפי שיטת הרמב"ם אנחנו מחמירים משום  שחמץ הוא דבר שיש לו מתירים. דהיינו, הרי אין פה תערובת של כזית בכדי אכילת פרס, יש תערובת קלושה ומועטת, א"כ תשאיר את זה לאחרי פסח, כי אחרי פסח זה יהיה מותר.

כמה מותר להשהות בפסח, האם מותר עד שיעור תערובת כזית בכדי אכילת פרס או שאסור אפילו בפחות מכזית בכדי אכילת פרס, יש בזה מחלוקת. בתימן בד"כ נהגו להקל, שאם יש כזית פחות מכדי אכילת פרס, מתירים. אם יש כזית בתוך התערובת אבל אין בכדי אכילת פרס, דהיינו שלש ביצים, א"כ התערובת מועטת והתירו. רק אם יש כזית שתאכל בכדי אכילת פרס אסור.

אבל יש פוסקים שמחמירים, ולכתחילה כך ראוי להחמיר. שאם יש כזית, אפילו שזה פחות מכדי אכילת פרס ראוי להחמיר ולא להשהותו. אבל מי שמיקל כפי ההלכה, עושה כדין, העיקר שלא יהיה כזית בכדי אכילת פרס.

א"כ פה בתבשיל מותר להשהותו, וממילא זה דבר שיש לו מתירים לאחר הפסח, ולכן החמירו בזה. אבל לפי שיטת הרמב"ם, גם בערב פסח האיסור הוא במשהו. שו"ע סובר, שרק בפסח עצמו האיסור במשהו. למשל, אם בישלת תבשיל לפני פסח הטעם מתבטל, אבל אם תבשל אותו עוד פעם בפסח עצמו, א"כ עכשיו זה נתן טעם והאיסור הוא במשהו. אבל אם הוצאת את הגרגיר חיטה בערב פסח לפני פסח, א"כ נשאר פה רק הטעם, לזה השו"ע כבר לא חושש, לפי פירושים מסויימים. אבל אנחנו מחמירים גם על האופנים האלה.

בא מהרי"ץ ואומר הבדל. לא צריך לחשוש בכל דבר תערובת אולי נכנס בו חמץ, רק דבר ששכיח שיהיה בו חמץ, אפילו שאתה לא יודע אם יש בו חמץ צריך לחשוש. ממילא בשומשמין האלה, לא שכיח שיהיו בהם חיטים. אבל אם ידוע שבד"כ בשמן שומשמין יש חמץ, זה נאסר במשהו. דהיינו אפילו שלא ראית חמץ במו עיניך אבל ידוע לך שבד"כ צריך להיות שם חמץ, אסור. אבל אם לא, אין צורך לחשוש.

ממילא אומר מהרי"ץ לגבי שמן שומשמין שבמקום ובאזור בתימן שהיו מגדלים את השומשמין לא היו מגדלים גם חיטה, וגם אלו שעצרו את השמן באותו מקום, אפילו אם היו עושים זאת במקום שמצוי חיטים, אבל הם מבררים אותם לפני כן, כי זה מקלקל להם את העצירה של השמן, ממילא זה נקרא דבר שלא שכיח שימצא בו חמץ. אלא מה, מי שמחמיר יחמיר. אבל מצד הדין זה מותר. כך הוא כותב, והשתא נחזי אנן על מה אנו סומכין להתיר לבשל בשמן שומשמין. כי הרי מקובל לאסור בחוזר וניעור כפי שיטת הגאונים והרמב"ם, א"כ מדוע שמן שומשמין בכ"ז מתירים. הוא אומר, והנה חתרתי וחקרתי על זה, ואמרו לי מגידי אמת שבארצותינו אלו מקום שזורעין השומשמין הוא בארץ התהאי"ם, זה איזור במערב תימן, ושם אין רגילות לזרוע  כי אם שומשמין ומיני קטניות לבד. ואין זורעין חיטין ולא שעורין ולא דבר מחמשת מיני דגן, כי מאכלם הוא מיני קטניות לבד. יש מקומות בתימן, כמה מחוזות שלא אכלו מחמשת מיני דגן, המאכל שלהם היה בד"כ דורה ודוחן. גם היום יש ארצות בעולם, נדמה לי ברוסיה ובסין, שאין להם חיטה, הטבע של המקום לא מגדל חיטה. או ארצות חמות שא"א לגדל בהם חמשת מיני דגן. אז אוכלים מיני קטניות.

אבא מארי זצ"ל סיפר לי, שאנשים שהיו באים משרעב, "יכסרו" בברכת המזון. פירושו שוברים. דהיינו טועים ומתבלבלים, מפני שהם לא היו רגילים לברך ברכת המזון, כי הם לא היו אוכלים כל השנה מחמשת מיני דגן, לכן הם כל הזמן היו מברכים בורא נפשות. על דורה מברכים שהכל, וברכה האחרונה בורא נפשות. כל השנה לא היה להם, ורק בפסח הם היו משיגים חמשת מיני דגן. אפילו בשבת אין להם לחם על מה לברך המוציא.

אל תחשבו שזה רק בזמננו, זה היה בכל הדורות. אם תסתכלו בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם, הוא כותב ששאלו אותו חכמים מתימן, שאין אצלינו חמשת מיני דגן האם יכולים לברך ברכת המזון על פת העשויה ממיני קטניות. והם טענו שיש להם סברא שכן, כי הרי משה רבינו תיקן את ברכת המזון, ובמדבר אכלו מן, ומן אינו מחמשת מיני דגן ובכל זאת משה רבינו תיקן להם ברכת הזן. א"כ הם רצו להביא מזה ראיה, שכיון שזה המזון צריך לברך עליו הזן. ורבינו אברהם בן הרמב"ם אומר שזה מראה על זכּוּת מח וחריפות. הוא שיבח אותם על הסברא הזו. אבל הוא אומר שיש הבדל. אתם זה רק התימנים, אבל שם במדבר היו כל ישראל, לכן במדבר היה אפשר להגיד ברכת המזון, אבל אם זה רק אתם, בארץ מסוימת ששם לא גודל חמשת מיני דגן, לא בשביל זה ישנו את הברכה. ויש עוד חילוקים, לא ניכנס לזה.

המקומות האלו, הם כמו שמהרי"ץ אומר פה, באותם מקומות אין מיני דגן בכלל. מגיעים לליל בדיקת חמץ, כמעט ואין מה לבדוק חמץ. אבל בכל זאת הם בדקו.

בהרבה איזורים בתימן היה חמשת מיני דגן, אבל השתמשו גם במיני קטניות. היה גם זה וגם זה. בצנעא והסביבה היה חמשת מיני דגן. בעיר שלנו בסביבה גם גידלו חיטה ושעורה. אבל היו מקומות אחרים שהיה רחוק למצוא דגן.

אל תדייקו בדברי לכל חמשת מיני דגן, כי הכי הרבה זה חיטים ושעורים. אבל שיבולת שועל כוסמין ושיפון, הם בכלל לא ידעו מה זה, כי הדבר לא היה מצוי. חיטה ושעורה זה מה שהיה מצוי. שיבולת שועל, גם היום לא יודעים מה זה בדיוק. כתוב בספרים מה זה, אבל בפועל במציאות, אין מסורת בזה. כמדומני שבכל העולם אין יהודים שיש להם מסורת להגיד מה זה שיבולת שועל. כוסמין היו יודעים, אבל בתימן אני חושב שזה לא היה מצוי. שיפון גם כן לא יודעים מה זה, כתוב בספרים, ספה, תעבה, כל מיני שמות, אבל במציאות שיכירו ויגידו שזה אנחנו מכירים מדורי דורות, אין. לכן כשהיתה הבעיה של הכמון, היה בלבול, כי לא ידעו מה זה. שיבולת שועל שיש היום, אין ראיה שזוהי השיבולת שועל. גם האנשים שעוסקים בחקלאות הסתבכו, זה אומר שזה זה, וזה אומר שזה דבר אחר. למשל, הכוסמת מה שמוכרים היום בשוק, זה לא מה שחז"ל מתכוונים כוסמין. אבל זה נושא בפני עצמו.

נחזור לעניין חוזר וניעור. מהרי"ץ אומר בתשובה אחרת, שכאשר לא ברור ויש ספק, אפשר לעשות ספק ספיקא. דהיינו, הרי יש מחלוקת בדין חוזר וניעור. יש ראשונים האומרים שחמץ בפסח אינו חוזר וניעור. ניתן דוגמא כדי שנבין את המושג של חוזר וניעור. למשל, אם יש חבית של יין כשר ונשפך לתוכו יין נסך, הדין שהוא התבטל במיעוט. אבל אם במשך הזמן נתרבה המיעוט ונהיה רוב, נהיה יותר מששים, הדין שזה חוזר וניעור. אין הפירוש שהאיסור שהיה קודם כבר לא קיים, אלא האיסור חזר וניעור. או באיסור או בהיתר. דהיינו, גם אם היה הפוך והוספתי עוד היתר, אומרים שההיתר שהיה קודם מצטרף עם ההיתר שהוספתי עכשיו, כי הוא חוזר וניעור.

לגבי פסח זה חידוש שלא כ"כ מוסכם. כי בעצם אחרי שהחמץ התבטל בששים לפני פסח, ממילא הוא היה היתר קודם פסח, עכשיו כשמגיע בפסח אין בכלל איסור, אין חמץ, הוא התבטל, א"כ איך נאסור במשהו משום חוזר וניעור. אלא החידוש הוא, שעכשיו מבחינת הזמן יש איסור, וגם זמן מעורר את האיסור. אבל זו מחלוקת גדולה בראשונים. לכן אם יש ספק, מהרי"ץ מתיר. דהיינו, אם לא יודעים אם יש שם תערובת חמץ או לא, מצרפים לספק ספיקא את מחלוקת הראשונים, שגם היא ספק, ומתירין. וההיתר הזה הוא אפילו על דבר ששכיח רק שאתה לא יודע. זה גם נושא שמדברים עליו בפוסקים, ברדב"ז ומרן הבית יוסף. הם אומרים שכשיש ספק, כיון שזה מדרבנן הדבר מותר. הרדב"ז כותב כך בשו"ת חלק שישי ב' אלפים ק"כ, שבאופן שיש ספק, מאחר ואתה לא יודע אם יש או אין, מותר לפי דברי הכל ואין בזה חוזר וניעור. הבית יוסף מסתפק בזה, הוא כותב בלשון אפשר שלא אומרים בו חוזר וניעור. זה על ספק סתם, מאכל שבא לפניך ואינך יודע אם יש בו חמץ או לא.

נפקא מינה היום, לגבי ההכשרים של האשכנזים. לשמחתינו האשכנזים פה מצילים את המצב. אני מתכוין לבדצי"ם של האשכנזים, שמחמירים בחוזר וניעור. אבל אצלם הם עשו פשרה. הרי יש מחלוקת בראשונים אם יש דין חוזר וניעור או לא, באו גדולי אשכנז ועשו פשרה, בלח בלח לא חוששים, וביבש ביבש חוששים. א"כ בתערובת של חמץ יבש עם מצה יבשה, אפילו אם התבטל בששים, כיון שיש פה ממשות של חמץ לכן בפסח זה חוזר וניעור. אבל לח בלח, כיון שזה משקה, והמציאות היא שהוא מתערבב ומתבטל, לכן בזה הם לא חוששים.

אם כן נשארה לנו בעיה עם המשקאות. אבל כיון שהיום הבדצי"ם הטובים של האשכנזים מחמירים הרבה, כי בד"ץ לא פירושו שהוא הולך על פי שורת הלכה אלא מחמירים, ולדבריהם אצלם זה בבחינת לא יעלה על הדעת להתיר, והם אומרים שבפועל הם מחמירים גם בלח בלח, וזה טוב, אם כי הייתי מעדיף לשמוע דברים יותר מפורטים ולהיות יותר בתוך העניינים, אבל לכל הפחות זה יהיה ספק. צריכים לדעת, המושג של בד"ץ פירושו חומרות. יש הכשרים שהולכים ע"פ הש"ע, דהיינו זה אסור וזה מותר, שחור או לבן. א"כ, אם ח"ו קורה מכשולים, ומצוי שבמפעלים יש מכשולים, ממילא נופלים הרבה דברים להיות כשרים רק בדיעבד ובשעת הדוחק, או בכלל לא רח"ל. אבל הבדצי"ם שהולכים בדרגא גבוהה, ומחמירים אפילו בדברים שמצד הדין זה מותר, לכן גם אם ח"ו קורה איזה מכשול, יוצא שנפלו קצת בהידור אבל לא שנופלים לדברים שיש בהם איסורים מצד הדין. רק ההידור או החומרא לא קיימת. בכל אופן מה שידוע בזמנינו, ההכשרים האשכנזים מחמירים גם על לח בלח. אצלם זה אפילו בבחינת לא סלקא דעתך שיתירו. אבל אני מדבר על הצד שאולי יש, אני קצת הסתפקתי בזה שאולי זה ספק, אולי קרה איזה מכשול או משהו כזה, יכולים להיות דברים כאלה. אבל, ספק חסרון ידיעה לא שמיה ספק. בכל אופן גם אם זה כן ספק, הרדב"ז ובית יוסף מתירים.

מהרי"ץ כותב בסוף, ושמעתי כי מקצת נשים חשובות אין מבשלות בשמן שומשמין כלל, זולתי להדלקה. וקדושת חומרא היא זו, כי לפי מה שהעידו אין כאן חשש. מפה משמע שיש ההבדל בין אכילה להדלקה. דהיינו לאכול דבר שיש בו חשש חוזר וניעור, איסור משהו, החמירו. אבל הדלקה, להדליק בשמן זה רק איסור הנאה, ופה לא ברור שיש את העניין של משהו.

זו שאלה כללית שדנים בה הפוסקים, ונפק"מ לדין של סיגריות בזמנינו. ידוע שיש בהם חשש תערובת חמץ, כי למעשה מעורבבות בהם אולי עשרות או מאות חומרים, וביניהם גם דברים שיש בהם חשש חמץ, לכן יש כאלו שאוסרים את הסיגריות מצד איסור הנאה, וגם איסור הנאה אפילו במשהו. כך סובר מהר"ם שיק, שגם איסור הנאה הוא במשהו. פה לפחות מהרי"ץ אומר שלגבי הדלקה, גם המחמירות באכילה הקילו בהדלקה. ובעצם לדעת מהרי"ץ אפילו באכילה זה מותר, כי לפי מה שהעידו אין כאן חשש. ואפילו את"ל דיש לחוש מספק, הנה יש בזה ספק ספיקא, ספק נתערב ספק לא נתערב, ואת"ל דנתערב, דלמא הלכה כמ"ד דאינו חוזר וניעור. וספק ספיקא טוב הוא זה. הוא אומר שזה ס"ס טוב. א"כ אפילו שאנחנו פוסקים שיש חוזר וניעור, אבל הדבר לא מונע מלצרף את הדעה החולקת לספק ספיקא. זה כלל גם בש"ע וגם ברמב"ם, כשיש ספק אפשר לצרף את דעת החולקים בדין, לספק ספיקא. יש בזה נידון גדול, אבל למעשה כך התקבל. דהיינו, אפשר לעשות ספק ספיקא נגד הרמב"ם, ואפשר לעשות ספק ספיקא נגד הש"ע, כי מרן לא גילה דעתו באופן שיש עוד ספק. אם מרן פסק איזו הלכה, ויש עוד ספק או במציאות או בדין, עושים ספק ספיקא.

מהרי"ץ בסימן ק"פ מדבר על הנושא הזה באריכות. יש שם תשובה ארוכה בנושא של חמאה, דהיינו סמנה. והוא כותב, ראיתי בני עליה נושאים ונותנים על ענין חמאה של גוים הנעשית כל ימות השנה בכלי חמץ, וגם בעת עשייתה נותנים בה קמח חיטים וקמח תלתא (תלתן ר"ל חלבה) טחונה ברחיים דקמח, גם התלתא דבר מצוי ושכיח הוא להיות מעורב בה חיטים ושעורים כאשר עין רואה ולב שומע, שזה דבר רגיל ושכיח בהו, אם בשל הישראל החמאה קודם הפסח, הניחם בכלי מוכשר לפסח, אי שרי לאכול ממנה בפסח. גם נעשית כל ימות השנה בכלי חמץ, גם בעת עשייתה נותנים בה קמח חיטים וקמח תלתא (חילבה) טחונה, כדי לזכך אותה ולהוציא את כל הפסולת, כי הקמח מנקה אותה, האם מותר או אסור. מהרי"ץ אומר שאסור. וידוע שגם בתימן למעשה נהגו בזה איסור, חוץ מבודדים כמו שאמרתי קודם. הסמנה, זה היה אחד ההיכרים לדעת מי מיקל, מי סומך ואינו אומר חוזר וניעור, ומי מחמיר. כי סמנה זה מאכל, מעשים בכל יום. אבל רובם החמירו. אני זוכר שאבא מארי היה אומר לי, כולם ידעו שהחמאה הזו אסורה בפסח, וכך הוא מנהגינו. והוא אמר לי על מישהוא מסוים שהיה מתיר, ושהוא הלך לפי המקילין בחוזר וניעור. יש כאלו שעשו לפי מה שקראו בספר.

בכל אופן, מהרי"ץ כותב מפורש שמפורסם לאסור את זה, מטעם שבגלילות אלו נהגו להחמיר מלאכלה בפסח כסברת רמב"ם ודעמיה דסברי דחוזר וניעור. ודבר זה איסורו פשוט כסברת הרמב"ם מימות ראשונים דראשונים כאשר יעידון יגידון כל העולם אנשים ונשים, שאין אוכלים חמאה הנעשית בשאר ימות השנה, זולתי אם יש קטן היונק משדי אמו שחיותו תלוי בה.

אח"כ הוא כותב, מעתה, מי יערב אל לבו לפרוץ גדרן של ראשונים ע"ה, אשר נתיסד ע"פ כמה מרבוותא. יעמדו נא ויוכיחו וכו' הוא מביא ראיות להוכיח שמקובל לאסור, מאי שנא ממלח ותבלין שנטחנו קודם פסח ונשאר בהם בעין שגונזים אותו במקום מוצנע, ואע"פ שהדבר ברור שאין לחוש לו שנתערב בו קמח סולת שהוא חמץ, ולא אפי' קמח חיטים וכו', ואפילו הכי מחמירים בהם. לחשש שמא לא נזהרו בשעת טחינה מחטה או שעורה בתוכם וכו', על צד רחוק אפילו. גם מפורסם בעם לאסור אכילת סוכר בפסח, מטעם שחוששים אולי יש בו חשש עירוב חמץ, ואע"פ שנתבטל קודם הפסח, ואע"פ שיש בו הרבה ס"ס להתיר וכו'. אח"כ הוא אומר, וכמה רע ומר מה ששמעתי שראו לקצת עמי הארץ שלוקחים חמאה מהבאה בפסח ביד גויים. אוי לעינים שכך רואות או לאזנים שכך שומעות וכו'. ובמסקנא הוא אומר, ומעתה קולר תלוי בצואר כל מי שיש בידו למחות, דאם אינו מוחה בשולחים יד נתפס עליהם. והגורם לכל זה אותם שלא הגיעו להוראה, שדורשין דרך משא ומתן בפרסום בין עמי הארץ, וגורמים להם כל זה לפרוץ גדר. משמע שהיו אנשים שקצת התחילו ללמוד וכבר אמרו שזה מותר, והיו אומרים זאת לאנשים עמי ארצות שסמכו עליהם שהם כביכול יודעי ספר, ולפי האמת הם לא היו בקיאין בהוראה. מי שבקיא בהוראה ידע שהמנהג הוא כהאוסרין, ולא חכמה למצוא באיזה ספר שמתיר. כמו שכתוב, עמי בעיצו ישאל ומקלו יגיד לו. מה יש לעשות בדבר שאיסורו פשוט, ומנהג פשוט לאסור. ומאי אית לך למימר, דגסות הרוח גורם להם שלא להתישב בתשובה נאותה כפי דרך חז"ל.

בתשובה לשאלות מהקהל: לגבי האם צריך למכור אותה במכירת חמץ, מצד הדין הרי אמרנו שרק אם יש כזית בכדי אכילת פרס יש איסור השהיה. אם אין חשש כזית, לא חייב למכור. אבל היום בלאו הכי עושים מכירת חמץ ממילא אפשר למכור גם את זה.

לגבי שמן, הדבר תלוי במחלוקת. ראוי להחמיר, אבל אין בזה דברים מקובלים או מוגדרים ומוכרעים. אולי סיכה יותר חמור, כי יש מחמירין כשיטת ר"ת שסיכה כשתיה. להלכה למעשה אנחנו מתירים, אבל למה צריך להיכנס לזה? בפסח מי שמחמיר, קדוש יאמר לו. חמץ רומז ליצר הרע, לכן צריך להתרחק עד הקצה האחרון. זו סגולה טובה לכל ימות השנה.

לגבי בד"ץ של הספרדים, כל דבר בהכשר של הספרדים, אינני יכול להגיד לך דברים בדוקים, כי אין לי שליחים לראות בדיוק מה נעשה שם. אבל כיון שבפועל הם סומכים על מרן, א"כ לנו יש בעיה לסמוך עליהם, גם אם יגידו שהם מחמירים ולא סומכים על מרן, אלא אם כן יש מישהוא נאמן ביותר שאפשר לסמוך עליו. זה יכול להיות. אבל באופן כללי השיטה שלהם היא לסמוך על ביטול. לגבי ההכשרים האשכנזים, אלו שהכי מחמירים והכי קפדניים ואין עליהם שום פקפוק, אפשר להאמין שהם מחמירים על חוזר וניעור. ורואים זאת גם בשטח. לגבי ההכשרים הספרדים, לדוגמא יש בעיה עם הקטניות, כי האשכנזים לא נותנים עליהם הכשר, אבל לגבי זה הבעיה יותר קלה כי בקטניות אפשר לסמוך על ההכשרים הספרדים, הבעיה בקטניות כמו בשעועית חומוס וכיו"ב, לא גדולה כי אין בהם הרכבה או תערובת. הרי הם לא בקופסאות שימורים, זה לא ייצור, כל ההשגחה עליהם היא רק לבדוק שלא נארזו במקום שיש בחלל קמח שמתפזר וכדומה. באורז ישנה עוד בעיה, שמשפשפים אותה עם חיטה, אבל בקטניות או דברים כאלו שאין בהם תרכובת, אפשר לסמוך עליהם. אם יש באורז חשש של שפשוף עם חיטה, זו בעיה, אבל מסתמא שעל זה הם נותנים את הדעת. ואם בכ"ז יש חשש, הכי הרבה אפשר לשטוף את האורז. אם בכל הדברים האלו אתה יכול לשטוף כדאי לשטוף במקום, כדי שלא יגיע לאוכל אחר. אבל בגרגרים עצמם, במה שהקב"ה יצר ובני אדם לא התערבו, ממילא בהם אין חשש חמץ. והמקב"ה יסייענו על דבר כבוד שמו.