עונש כרת לאוכל חמץ בפסח והגדרתו, וכיצד יתכן שחייבי כרתות אינם נכרתים

עונש כרת לאוכל חמץ בפסח והגדרתו, וכיצד יתכן שחייבי כרתות אינם נכרתים

מתוך שערי יצחק - השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א מוצש"ק כי תשא ה'תש"ע

דבר נוסף ששיך למה שדיברנו, עניין איסור אכילת חמץ ועונש כרת המפורש בתורה, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. לכאורה יש כאן שאלה עצומה, איך אנו רואים הרבה אנשים, שעוברים על האיסור ואוכלים חמץ בפסח ולא נענשים בכרת. הרי התורה אומרת מפורש, האוכל חמץ חייב כרת. לכאורה זו שאלה קשה מאד.

נברר מהו כרת, יש פה גם דבר יסודי מאד שצריך להבין.

הגמרא במסכת מועד קטן דף כ"ח ע"א אומרת, ר' יוסף כי הוה בר שיתין, עבד להו יומא טבא לרבנן. אמר, נפקי לי מכרת. רב יוסף כשהגיע לגיל ששים עשה סעודה, ואמר, אם הגעתי לגיל כזה, זכיתי ב"ה וניצלתי מעונש כרת. אמר ליה אביי, נהי דנפק ליה מר מכרת דשַׁני, מכרת דיומי מי נפיק מר. יש כרת של שנים ויש כרת של ימים. זה כרת של ימים הגמ' אומרת קודם, תנו רבנן, מת פתאום זו היא מיתה חטופה, כמו דום לב רחמנא ליצלן, חלה יום אחד ומת, זוהי מיתה דחופה. ר' חנניא בן גמליאל אומר זוהי מיתת מגיפה שנאמר וכו'. שני ימים ומת, זו היא מיתה דחויה. שלשה, גערה. ארבעה, נזיפה. חמישה, זוהי מיתת כל אדם. דהיינו, אם אדם היה חולה חמישה ימים ומת, זה לא עונש, זו מיתה רגילה. א"כ יש כרת של ימים. ממילא שואל אביי את רב יוסף, כרת דשני בסדר, הגעת לגיל ששים, אבל ח"ו אתה עוד לא בטוח שלא יהיה כרת של ימים, אולי ח"ו הוא ימות בצורה מהירה בלי שיהיה חולה הרבה זמן. ענה לו רב יוסף, נקוט לך מיהא פלגא בידך. נכון שיש גם כרת של ימים, אבל לפחות מכרת של שנים ניצלתי ועל זה יש מה לשמוח. מהו כרת של שנים, אומרת הגמרא, מת בחמישים שנה זוהי מיתת כרת. חמישים ושתים שנה, זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. שישים, זוהי מיתה בידי שמים. ואח"כ אומרת הגמ', אמר רבה, מחמישים ועד ששים זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו, משום כבודו של שמואל הרמתי. א"כ מת מחמישים עד ששים, נחשב מיתת כרת. בגיל שבעים זה שיבה. שמונים זה גבורות, ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. יוצא לפי"ז, שיש כרת של שנים, והוא כשמת פחות מגיל ששים. זו שיטת הבבלי. לפי הירושלמי במסכת ביכורים פרק ב' הלכה א', פחות מחמישים זה כרת, ומחמישים ואילך לא נחשב כרת. בכל אופן, מה שיוצא מהגמרא לכאורה שענין הכרת הוא שאדם מת בקיצור ימים ושנים.

מאידך, הרמב"ם בהלכות תשובה פרק שמיני ה"א כותב כך, הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והן החיים שאין עמהן מות, והטובה שאין עמה רעה. הוא שכתוב בתורה, למען ייטב לך והארכת ימים. מפי השמועה למדו, למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, והארכת ימים לעולם שכולו ארוך. וזה הוא חיי העולם הבא. שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו. והרשעים אומר הרמב"ם, ופרעון הרשעים הוא, שלא יזכו לחיים אלו, אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה. כמו בהמה שמתה, וזהו הכרת הכתוב בתורה, שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא. מפי השמועה למדו, הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא. כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה, אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתה. לפי הסבר הרמב"ם, הכוונה שלא יחשוב שהוא מת בעולם הזה ונגמר, שמיתתו מכפרת על עוונותיו, אלא גם בעולם הבא  הוא יכרת. לפי הרמב"ם יוצא שהפירוש כרת, שנפשו נאבדת ואין לה שום חיות בעולם הבא. מה שהצדיקים מקבלים כשכר בעולם הבא, הרשעים מפסידים לעולם ונפשם לא מקבלת.

מה יעשה הרמב"ם עם הגמרא שהבאנו, הרי הגמ' אומרת במפורש, מת מחמישים עד ששים שנה זהו כרת, ולפי הירושלמי אפילו לפני, ואיך נסביר שרב יוסף עשה סעודה בגיל ששים, איך הכל יתיישב לפי דעתו. זה פלא עצום, לא מצאתי תשובה לשאלה הזאת. ראיתי שיש מפרשים שדנים בזה ואומרים, אכן מה שכתוב בגמ' זה לא כהרמב"ם, אבל מה יעשה הרמב"ם עם הגמ', זה לא ברור. אבל זה מה שכתוב, ואת הרמב"ם איננו יכולים למחוק, ובטוח שלרמב"ם יש תרוץ על השאלה הזאת, אבל אנחנו לא זכינו להבין. בכל אופן מה שאנחנו יודעים, יש את דברי הגמרא בבבלי ובירושלמי, ויש את מה שכותב הרמב"ם.

רבינו יונה בשערי תשובה, מביא עוד חילוק אחר. הוא אומר שיש שני סוגי כרת, יש כרת שהוא בעוה"ז, ויש כרת שהוא גם בעוה"ב.

הרמב"ן ורבינו בחיי, שהם בשיטה אחת, אומרים שיש שלשה סוגי כרת. הרי בתורה כתוב לגבי כרת שלשה לשונות, יש מקומות שכתוב ונכרת 'האיש' ההוא מעמיו, יש מקומות שהתורה אומרת ונכרתה 'הנפש' ההיא מקרב עמה, ובמקום אחד כתוב הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה. זה מדובר לגבי עובד עבודה זרה ומגדף, כי דבר ה' בזה ואת מצותיו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה, דהיינו יש לו עונש גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. ממילא אומרים הרמב"ן ורבינו בחיי, יש שלשה סוגי כרת. יש מיתת כרת שמקבל את העונש בעוה"ז שימיו מתקצרים. ויש כרת שהעונש רק בעוה"ב, אבל בעוה"ז יכול להאריך ימים. יכול לחיות עשרות שנים ולא יקבל את עונשו, אלא רק בעולם הבא. ויש על הדברים החמורים, שהכרת גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

בא בעל תפארת ישראל בדרוש אור החיים שבסוף מסכת סנהדרין, שואל את השאלה שהקדמנו קודם וכותב כך, הכרת, ידענו שהוא העונש היותר נורא שיכול לפגוש להאדם, ויתפשט על עצמו על גוף ועל הנפש, שניהן יתאספו לגמרי. הכרת שבגוף, אמרו חז"ל מ"ק [דף כ"ח ע"א] שהמחוייב כרת מת קודם שישיג שנת הס', ושגם בניו הקטנים מתים וכו'. זה כרת הגוף. אח"כ הוא מביא את כרת הנפש, ושואל מה יהיה אם אדם ח"ו עבר על כרת אחרי גיל ששים, הרי הוא כבר עבר כבר את גיל הכרת, ועוד הוא שואל, מה פירוש זרעם כלה ובניו הקטנים מתים, הרי רואים הרבה פעמים שאנשים עוברים על חיובי כרת, וילדיהם חיים וקיימים. על זה הוא מתרץ, שלא מחייב שזה יהיה באותו דור, יכול להיות שאחרי כמה דורות בסופו של דבר זרעם יהיה נכרת, ואע"פ שזה לא נראה מיד, אבל לבסוף אחר מאות שנים הם תמו ונכרתו. אבל הקושיא שלו העיקרית היא השאלה שאמרנו, תשמעו מה הוא אומר, אמנם קשה, דהרי נראה כמה חייבי כרתות כבועלי נדות ומחללי שבתות, וביותר מומרים שעוברים על כל מצות התורה היותר חמורות, ואפ"ה לפעמים מזקינים ונעשים זקנים ושֹבים כזקני אשמאי. וכי ס"ד שח"ו תאמר לנו תורתינו הקדושה דבר שנראה כ"כ הרבה פעמים בהיפך. איך מסבירים את הדבר. תשמעו את המהלך שלו, הוא מתרץ ומסביר שבנשמה של האדם יש ניצוץ אלד'י שאף פעם לא שייך שייעלם, זה בא מהקב"ה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, כדי לחבר את הנשמה עם גוף האדם. והקב"ה ברא גם נפש, והנפש הזאת היא ממוצעת, יש בה קצת משהו רוחני וקצת משהו גשמי, זה משהו עכור. ועל הנפש הזו התורה אומרת שהיא נכרתת, הכרת מדבר על הנפש הממוצעת הזאת. אבל הניצוץ האלד'י, לעולם לא יכרת. אלא מה, לעולם ועד הוא יסבול, עד שיגיע לזכוך שלו. הדבר שהוא אומר מזעזע. העונש שלו, זה זכוך הנשמה שלו. כי הרי את הנשמה והניצוץ שלו הוא לכלך בחטא, והזכוך יקח הרבה הרבה זמן עד שהנשמה תתנקה. והוא כותב, לפעמים כמה מאות שנים לא יגיע את זיקוקו וטהרתו. אולי נראה את דבריו בפנים, וא"כ גם קושיא שניה מתורצת, שהקשינו שאנחנו רואים לפעמים חייבי כריתות מאריכין ימים, די"ל מדכבר הוכחנו שמי שחייב כרת כמה פעמים, מדא"א לקיים בו עונש הכרת בגופו, משתלם זה ע"י יסורי הזיקוק בעולם הבא, כמו כן בענין מיתתו שראוי להיות קודם זמנו, והרי לפעמים א"א שימות קודם זמנו רק בדרך נס. דהנה הקב"ה חתם עולמו בגושפנקא דמלכא, חותם הטבע, אשר לא ישנהו כל כך בנקל. ולכן המחויב כרת, אשריהו אם היה מקבל ענשו שהוקבע לו. אולם אם יכריח בכח הטבע, שלא ישיגהו העונש ההוא, שישמור היטב בריאותו, וכשיחלה מעט, עד מהרה יקרא לרופא מומחה, והוא יתן לו סמים כחיים שטבעם שירפאוהו, וכי ס"ד שמשום שוטה זה שקלקל, ישנה הקב"ה טבע עולמו? וכו'. אבל, אוי לו להאחר, שהכריח על ידי הטבע להבורא יתברך כביכול להחליף עמו, שיקבל החוטא עונש נצחי בעוה"ב בעד עונש עובר העוה"ז, שלא היו רק בקיצור ימיו, דלפי אומד זה יאריך ויוקשה עונשו ויסורי זיקוקו בעוה"ב, כדי לנקות הניצוץ יפה קודם שיכבה לו הנר התחתון הוא הנפש הבהמי בחיוב כרת הנ"ל.

אם כן, יש אדם שצריך לקבל את עונשו ולמות רח"ל, אבל הוא מנסה למנוע את מיתתו, מזמין את הרופאים הכי טובים בעולם, משלם את הרפואות שהכי יקרות ומשפיעות, ובכך הוא לא מת. וכי הקב"ה יעשה שהתרופות לא ישפיעו או שהניתוחים לא יעזרו, וכי הקב"ה ישנה את הטבע בשבילו? אם הוא היה מקבל את עונשו בעוה"ז ומת בזמן שהקב"ה קבע, היה לו טוב, אבל מאחר והוא לא רוצה את העונש, הוא יקבל את העונש בעולם הבא, כי לברוח מהקב"ה הוא לא יוכל. כך הוא אומר. ממילא יוצא שאם רואים אנשים שחייבים כרת ובכל זאת מאריכים ימים, פירושו שהם עשו כל מיני אמצעים כדי למנוע את העונש, התחכמו ונשארו בחיים כי הקב"ה לא משנה את הטבע.

זה בדיוק מה שדברנו קודם בעניין הארבה. הקב"ה עשה שיהיה ארבה בעולם וזה צבאו של הקב"ה, אתם מונעים את הארבה כדי שלא יהיה, בסדר. הקב"ה לא ישנה את הטבע בגלל זה, אם עושים ריסוס ומשמידים את הארבה הריסוס צריך לעבוד, אבל נראה איך תסתדרו. עכשיו יש לכם כל מיני צרות בעקבות זה, ובסופו של דבר זה לא ישתלם לכם. אותו הדבר פה לגבי חייבי כרתות, היה יותר טוב לאדם לקבל את עונשו בעולם הזה ולמות, הוא לא רוצה למות ועושה את כל הטצדקי כדי להמשיך לחיות, בסדר. אבל הוא יקבל את העונש היותר גדול, שהנשמה תיענש לעתיד.

אבל אינני מבין כ"כ את התירוץ שלו. כי הרי כדי למות לא חייבים שיהיה חולה, וכי הוא לא יכול להידרס ח"ו, וכי חסר להקב"ה דרכים להמית את האדם? גם אם נאמר שיש דרכים בטבע שאדם עושה תרופות ומתרפא, והקב"ה לא ישנה את הטבע שהתרופות לא יפעלו, אבל חסר דרכים אחרות שאדם יכול למות? אנחנו לא מדברים על דברים נשגבים למה היה צריך למות דוקא באופן הזה ולא באופן אחר, לא נכנס לזה, אבל לכאורה יש הרבה דרכים למקום.

אמנם, יש תשובה אחרת שכותב הגר"ז באגרת התשובה. הוא אומר שכל זה היה בדורות ראשונים עד חורבן בית המקדש, שאז הנשמות היו נמשכות מהקב"ה. אבל אחרי חורבן ביהמ"ק, הוא אומר שם דברים גבוהים, יש אפשרות לנשמות למשוך את חיותם מסטרא אחרא. דהיינו, כל זמן שההשפעה של העולם היתה בדרך הקדושה, ממילא אין הכי נמי מי שחי ע"פ רצון ה' הוא חי, ומי שלא חי עפ"י רצון ה' נכרת. אבל אחרי שהעולם הדרדר, יש יותר חיות לכח סטרא אחרא, והרשעים מקבלים את ההשפעה שלהם משם, וממילא שייך שאפילו יאריכו ימים, כי בעצם היניקה שלהם היא לא מהקדושה. יש כח ביד כוחות הטומאה למשוך חיות לעוה"ז. זה תירוצו על השאלה הזאת.

אבל נראה לפי עניות דעתי, שישנה תשובה יותר פשוטה. לא צריכים להגיע לתירוץ התפארת ישראל, או הגר"ז באגרת התשובה, יש תירוץ יותר פשוט. התשובה היא, שאכן גם בזמן הזה היה צריך להיות שמי שאכל חמץ בפסח צריך להיכרת, אבל יש לפעמים מצבים שזכות תולה. אפילו סוטה ששותה את המים המאררים, אם יש לה איזו זכות היא תולה לה. גם שחייבי כרתות חייבים להיכרת, אבל אם יש להם איזו זכות היא משנה. לכן אי אפשר לשאול למה אנחנו רואים אנשים שעברו על חייבי כריתות ובכל זאת חיים, כי יתכן ויש להם איזו זכות והיא תולה להם.

אני חושב שזו התשובה הכי פשוטה, ושמחתי לראות שהחפץ חיים מושיט לנו זאת בקל, ממש מפליא. החפץ חיים כותב בפשטות בעניין איסור נדה, עוון כרת על האיש והאשה שלא ישלימו שנותיהם ח"ו. ואפילו אם זכיותיהם יתרבו, שיתנו להם להאריך ימיהם, אבל נפשם אינה צרורה לחיים. תוך כדי הדברים שלו הוא הכניס את התירוץ הזה. בדרך אגב ובפשטות הוא אומר, הרי העונש של איסור נדה שגם האיש וגם האשה לא ישלימו את שנותיהם, וגם אם הזכיות שלהם יגרמו וכן יאריכו ימים, אבל בעולם הבא יש להם אובדן של נצח. רואים שפשוט אצלו, שיש מצבים שזכות תולה, ולא מחייב שכל מי שעובר על איסור כרת אכן יכרתו ימיו בעוה"ז.

מה שרב יוסף עשה סעודה, בכל מקרה הוא לא עשה זאת ברוח הקודש. אומרים שהחפץ חיים עשה סעודה כמדומני כשהגיע לגיל תשעים. הוא הוא אמר שהסיבה היא כי הוא פחד שיהיה חילול ה'. הוא אמר, הרי כל ימי אני עובד על לשון הרע, וכתוב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, ואם ח"ו זה לא היה מתקיים בו והיה חלילה מת בקיצור ימים, היה נגרם חילול ה' כי עלול להיות שיגידו שח"ו אין בדברים אמת. א"כ גם ר' יוסף בעצמו לא היה בטוח, ולכן הוא עשה מה שנראה לו.

רבינו בחיי בפרשת אחרי מות מדבר באריכות על עניין הכרת, הוא מכניס זאת בדבריו ואומר כדעת הרמב"ן, אבל הוא מחלק את הכרתות לשלש סוגים, לגוף, לנפש, ולשניהם יחד. לנפש, זה מה שכתוב בתורה הכרת תכרת הנפש ההיא, ועל זה הוא אומר שאכן בעוה"ז הוא יוכל לחיות חיים ארוכים. אבל לכאורה מה עם סוגי כריתות האחרים, הרי לפי דבריו על נדה היה צריך שהאדם ימות בחצי ימיו כי זה כרת לגוף, ורואים שיש אנשים שלא נזהרים בזה ומאריכים ימים. אומר רבינו בחיי כך, הכרתות שבתורה נחלקים לשלשה חלקים, יש כרת לגוף לבדו, ויש כרת לנפש לבדו, ויש כרת לשניהם. אם האדם צדיק, יש לו רק עוון אחד של כרת, א"כ הכרת הוא בעולם הזה. אבל אם רובו עוונות, הכרת גם בעוה"ז וגם בעוה"ב. והוא מביא דוגמא לכרת הגוף, מי שהוא צדיק ורובו זכויות, ונכשל בעברה של חיוב כרת, ימות בחצי ימיו. כענין אותו תלמיד, שהיה עם אשתו בימי ליבונה, הוא בבגדו והיא בבגדה, ולא היה נכשל בעבירה. הרי הוא היה צדיק שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש ת"ח הרבה, ומת בחצי ימיו. כי זה כרת של שנים. מת בגיל שלושים וחמש, כי עבר על איסור כרת.

הדבר לא כ"כ מובן לי, כי אותו תלמיד לא נכשל באיסור כרת אלא רק באיסור קרבה. אינני יודע למה הוא כתב שהיה חייב כרת. אותו תלמיד חשב שקירוב מותר, אבל הוא לא נכשל ממש. וגם שלפי הרמב"ן איסור קרבה הוא לא דאורייתא, רק לדעת הרמב"ם איסור קירוב הוא דאורייתא. אלא צריכים לומר שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וכיון שהיה ת"ח, היה צריך להיזהר יותר. לכן גם על הדבר הזה שעשה, לפי מעלתו ודרגתו, נתנו לו עונש כאילו שחייב כרת.

[המשך הביאור מהשיעור השבועי מוצש"ק יתרו התש"ע] 

דיברנו בשיעור שעבר מה זה כרת. הבאנו שיש כרת לגוף, יש כרת לנפש, ויש כרת לגוף ולנפש. ושאלנו איך רואים בעוונותינו הרבים, שיש אנשים שעוברים על דברים שברור שעונשם כרת, ובכל זאת הם מאריכים ימים. אמרנו ג' תירוצים על זה.

יש תירוץ רביעי. כתוב בספר הליקוטים, שהכוונה שבגלגול הבא הם יענשו בכרת. הרי דיברנו על השאלה, אם עונש כרת הוא לפני גיל חמישים לפי דעת הירושלמי, ולפי הבבלי בגמ' מועד קטן זה לפני גיל ששים, מה יהיה אם אדם עבר על חיוב כרת אחרי שהוא בן ששים, הרי אם כרת זה למות בקיצור ימים, הוא כבר עבר את גיל העונש כשהגיע לגיל ששים, ובלאו הכי כבר א"א לתת לו עונש כרת. בא רבינו האר"י זצ"ל ואומר, שבגלגול אחר הוא ייענש בגיל צעיר. כך הוא כותב על הפסוק לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, דע, שהאשה שהיא משכלת ומתים בניה בעוון הוולד שבפעם ראשונה שבא היה חייב כרת... הנפלים מתים קטנים, לפי שבגלגול הראשון התחייבו כרת או מיתה בידי שמים, או כשחטאו היו זקנים ועברו מידי כרת, אי אפשר כבר לתת להם עונש כרת, לזה מתגלגלים שנית ונכרתים בקטנותם. תשמעו דברים מדהימים, ראוי לחקור על המתים קטנים, והנפלים, כי בעונותינו יש לפעמים שתוך כדי ההריון הם מתים, נפלים בגיל קטן. מה פשעם ומה חטאתם? עוד לא הספיקו לעשות שום עבירה. הוא אומר, זה מתמיה לבות בני אדם, היש שמתים בבטן אמם, מתים קטנים, מה הם עשו? איזו עבירה? הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא, אותן המתים בבטן אמם, הם נשמות אשר נתחיבו כרתות ומיתות בית דין, ונכרתו פעם ראשונה, נתגלגלו בעוברים ההם ויכרתו, נראה לפענ"ד שיש פה טעות סופר, טעות דפוס. צריך להיות, ולא נכרתו פעם ראשונה, נתגלגלו בעוברים ההם ויכרתו. א"כ מאיזו סיבה, או כמו שאמרנו שיש איזה זכות. או שא"א היה להעניש אותם כרת, שהיה צריך הקב"ה להשאיר אותם לאיזה סיבה. לפעמים צריך להוולד ממנו בן צדיק, ואם יכרית אתו אז לא יוולד. או שהוא צריך לעשות איזה טובה למישהוא. א"כ האדם הזה א"א להכרית אותו. וכיון שנתחייבו לטעום טעם מיתה... מת בבטן אימו. טעם טעם מיתה, קיבל את העונש שלו.

ומה עם ההורים? להורים יש גם איזה עוון שהם צריכים כך לסבול. תראו הקב"ה מסדר הכל. להביא את הילד הזה דוקא להורים כאלה, שהם צריכים להיענש בזה. גם אבותם ואמותם נתחייבו באותו הצער, ונמצאו משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. הכל מסודר גם מבחינתו וגם מבחינת ההורים, הקב"ה לא נותן לאדם שיסבול סתם. עכשיו תשמעו עוד דברים מדהימים, סיבת הנפל, הרי יש נפלים שמתים מכל מיני סיבות. יש הפלות מכל מיני סיבות, לפעמים מתוך עבודות קשות, פחד, תאונה וכו', תשמעו מה אומר האר"י, אם נתחייב מצד אכילת חלב ודם או חמץ בפסח או שאר מאכלות אסורות וכיוצא, נעשים נפלים מצד תאות אכילה. ואם מצד עשית מלאכה בשבת, נעשים נפלים מצד מלאכה יתירה. דהיינו, לפעמים מעוברת מתאוה לאכול מאכל וכשלא מקבלת את הדבר נגרם נזק לולד והוא מת, זה בגלל שהוא היה חייב מיתה מצד שאכל חֵלֶב או אכל חמץ בפסח. ואם קרה שנפל בגלל עבודות קשות, זה כי בגלגול הקודם הוא עשה מלאכה בשבת. וגם האמא עשתה אותו דבר. אם מחמת בעילת עריות רח"ל, נעשים נפלים מחמת בעילת הזכרים על מעוברת או שמפילה וכיוצא בזה. יש לפעמים מצב שקירבה גורמת שאחרי זה מרגישים כיווצים ובסוף התינוק נופל, זה בגלל שהיה חייב כרת מצד שעבר בגלגול קודם על איסור גילוי עריות. אם היו חייבים סקילה נופלת האם ומפלת, כמו שאת הנסקל מפילים מגבוה, ואם הם חייבים שריפה, נשרפת האם ומצטערת ומפלת וכיוצא. ומטעם זה יש מעוברות שע"י סיבה קלה מפילה, ויש אפילו יארע לה כמה מאורעות קשות ורעות, גדולה מזו, יש כאלו שרוצות בכוונה להפיל, עושות כל מיני תנועות ומשתוללות, ולא מצליחות להפיל, לא יפילו לשום סיבה. הכל משמים, הכל מתוכנן.