פרשיות פתוחות וסתומות כדעת הרמב"ם

פרשיות פתוחות וסתומות כדעת הרמב"ם

מתוך שו"ת עולת יצחק ח"ג

שאלה:

האם נכון מה ששמעתי כי מעכ"ת ממליץ לסופרים לעשות הפרשיות הפתוחות וסתומות כדעת רבינו הרמב"ם (ריש פרק ח' מספר־תורה) דוקא, ואם־כן לא הבנתי הלא לכאורה טובה לנו הדרך המוסכמת לכולי עלמא כמו שפסק מרן השלחן ערוך ביורה־דעה סימן ער"ה סעיף ב' וז"ל, בצורת פתוחה וצורת סתומה יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, וירא שמים יצא את כולם וכו' ע"כ, וכמו שנתפשט כיום אצל רבים:

תשובה:

לק"י, י"ח סיון ה'תשס"ו, ב'שי"ז.

א) אמת נכון הדבר שכך אני העני מורה ובא, מאז שישבתי על מדוכה זו, ואין זו קולא אלא חומרא. כי הגם דלפום רהטא היה נראה לבחור בצורה אחת של־פתוחה ואחת של־סתומה המוסכמות לכל הדעות, המעיין יראה שמתעוררת עליה קושיא עצומה דלית נַגָּר ובר־נגר דיפרקינה, בהקדים שיש בנדון דידן שני נושאים. האחד מה נקראת פתוחה ומה נקראת סתומה, והשני היכן הוא מקום הפתוחות והסתומות. ושני הדברים הם לעיכובא מדינא דתלמודא וכדאיתא בשבת דף קג: פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה, וכמ"ש כל הפוסקים. מעתה קשה כיון שאין אנו יודעים מקומות הפרשיות כי אם מהרמב"ם שרשם אותם שם בפרק ח' על־פי הספר המוגה על־ידי בן־אשר, מה שאין כן הרא"ש שלא ציין כלל מקומותם למושבותם לפי שיטתו, והרמב"ם בודאי ציינם אך ורק כפי שיטתו, נמצא שהבא לעשות ככולי עלמא לא הועיל מידי, ואדרבה גרע טפי, ר"ל שפסל את הספר־תורה לדעת הרא"ש:

וקושיא זו, היא קושיית מהר"נ אדלר, כמובא במלאכת שמים סוף כלל י"ב דף מ"ה ע"ב, ובלשכת הסופר בחקירה ט"ז וז"ל, דברי הבית יוסף במה שכתב שיש לעשות באופן אליבא דכולי עלמא, לא הועילו מידי, דהלא אין אנו יודעין מקום הפתוחות והסתומות אלא מן הרמב"ם, והוא ראה אותן בספר בן אשר כמ"ש פרק ח' מספר־תורה, ולפי שיטתו בצורתן שפט שזה פתוחה וזה סתומה. אפשר שבכמה מקומות שכתב שזה פרשה סתומה, ראה שהיה הצורה כצורה שלישית שלו שכתב בענין סתומה, ולהרא"ש אין זה סתומה, ונמצא לשיטת הרא"ש ראויה להיות פרשה זו פתוחה. וכן להיפך בכל פרשה שכתב שראויה להיות פתוחה, יכול להיות גם־כן כיון שראה בספר בן אשר הנזכר לעיל שהיה חלק שיטה שלימה, להכי כתב שפרשה זו פתוחה, וצורה כזאת הוי סתומה להרא"ש. ומאי מהני אם נעשנה אליבא דכולי עלמא, אפשר שהיה צורתה לשיטת רמב"ם פתוחה ולרא"ש סתומה או איפכא, ולא מהני מידי. ואין בידינו אלא לציית לרמב"ם ולסמוך עליו, ואין צורך להרחיב ולקצר האותיות בשביל זה, וגם אין לצמצם שיעור הריוח שבין פרשה עכ"ל:

ואף שהמלאכת שמים השיב עליו שם, מי הגיד לנו שבספר בן־אשר נזדמן לסופר צורה השנויה במחלוקת וכו' יעו"ש, טענתו תמוהה במחכ"ת, כי בזמנם שהסופרים היו כותבים כפי ידיעתם והבנתם, מאחר שלא היו עדיין תיקוני סופרים ערוכים ומסודרים, אין ספק שנזדמנו להם מקומות רבים של־צורות השנויות במחלוקת. ועל־כל־פנים אנו בזמנינו שזכינו ונמצא לפנינו ספרו של־בן־אשר עצמו, עינינו הרואות שנמצאות בו צורות רבות מאד שאינן מוסכמות לכולי עלמא. וממילא אין מקום גם לתשובתו השנית של־המלאכת שמים שם, דלמא בספר בן־אשר היה רשום פתוחה או סתומה, כדרך שרושמים בחומשים הנדפסים, שבמקום פתוחה נמצא אות פ' וכו' יעו"ש, כי הרואה יראה שאין כזאת בשום מקום בספרו של־בן־אשר, ובלאו הכי ידוע ליודעים כי בדורותיהם (ובמקומותיהם) עדיין לא היה נהוג לציין כך:

ב) ובלשכת הסופר דחה בהרחבה את דברי המלאכת שמים יעו"ש, אך גם מה שכתב הוא ליישב קצת את קושיית מהרנ"א, מטעם דקיימא לן ללכת אחרי הרוב והמצוי, ולא נֹאמר שגם בספר בן־אשר קרה המקרה הזה שהיו תיבות אלו כתובים בסוף השיטה, אלא היתה הפתוחה או הסתומה באותה שיטה עצמה יעוש"ב, אף הוא מוכחש לפי המציאות שבגוף ספר בן־אשר, אלא שבזמנם כשהיה הספר בארם־צובה לא היה בהישג יד כידוע. מה שאין כן היום שהועבר לירושת"ו, והודפסו ממנו צילומים מפוארים והופצו בכל מקום. וחלילה להכחיש את האמת, כי התורה אמת כתיב בה. והגם דלאידך גיסא ישנם כמה פקפוקים נכונים המערערים ייחוס הספר הזה, שהוא זה שנשתמש בו הרמב"ם, וכמ"ש בס"ד בתשובותי לעיל חלק ב' סימן קמ"ו אות ג' ד"ה ועתה, מכל־מקום אין ספק שהוא קרוב לו מאד מאד, ואין ההבדל ביניהם אלא בבחינת כמה ספרים שנשתנו מעט ממהדורא קמא למהדורא בתרא. ופשוט בעיני דאילו הוה שמיעא ליה למרן הדברים והאמת האלה, הד"ר הוא לכל חסידיו:

ומצאתי בס"ד ראיה לדברינו, ממחזור ויטרי דף תרנ"ח ואילך, שציין שם מקומות הפרשיות הפתוחות וסתומות בכל התורה, וברבים מהם מצאתי שינויים ממה שנזכר ברמב"ם, דהיינו שישנם מקומות שהרמב"ם רשם שזו פרשה פתוחה והוא כתב סתומה וכן להיפך, וכאשר יראה המעיין שישוה ביניהם. ואעפ"י שהוא לא היה לפניו ספרו של־בן־אשר, ויתכן אם־כן שזהו הגורם לשינויים הללו, דהיינו מפני שבנוסחאות שלפניו היתה מסורת אחרת, מכל־מקום מסתברא טפי עכ"פ לגבי רובם, שזה משום דאזיל לשיטתו בעניין מה נקראת פתוחה ומה נקראת סתומה שהוא דלא כשיטת הרמב"ם, וכמתבאר בתחילת דבריו שם. וממילא נלמד להרא"ש כמו שכתבנו לעיל:

ג) הלכך הנכון לעשות כפי מה שנהגו בעבר כדעת רבינו הרמב"ם לבדו, וזאת לא רק בקהילותינו, אלא גם אצל הספרדים כאשר עיני ראו ולא זר. וכמובא גם־כן בפתחי תשובה סוף סק"א בשם תשובות חתם סופר בשם מהרנ"א הנזכר שהסכים למנהג סופרי הספרדים כסדר הרמב"ם וכמ"ש בכתבי האר"י יעו"ש. ובעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות כתיבת ספר־תורה סימן קס"ה אות ס"ט ציינתי לעוד ספרים וסופרים שדיברו בזה. ונרויח בכך שלא נצטרך להרחיב או לצמצם אותיות בכמה מקומות כמו שעושים הסופרים שמגמתם לכוון את צורות הפרשיות ככולי עלמא. ועוד שבגלל זה, שינו כמה מראשי הדפים ממה שהיה מקובל, וכבר כתבתי בס"ד בתגא דאורייתא פרק א' דף י"ד י"ח ובספר האותיות המשונות בתורה פרק חמישי דף צ"ו הערה ו' שסדר ראשי הדפים שבספרים שלנו, שפותחים בתחילת פסוק, מסתברא כי היא מסורת עד ספר־תורה של־משה רבינו ע"ה. [ועל פי זה ערך ידידי ר' בועז דחבש נר"ו את הפרשיות והדפים, בתיקון קוראים וסופרים יכין ובועז, שהוציא לאור בשנת ה'תשס"ה ב'שט"ז, יישר חיליה לאורייתא]:

וממילא נראה שהוא הדין והוא הטעם למגילת אסתר, שכל פרשיותיה סתומות, וכפי שראינו במגילות ישנות רבות שעשו גם־כן בה אותן לפי שיטת הרמב"ם, וכמו בספר־תורה. דהכי מסתברא שזהו הגורם להא דכתבו כמה רבוותא קמאי שישנם במגילה כמה פרשיות פתוחות, דהיינו שהם לפי שיטתם סוברים שהן נקראות פתוחות. ולפי האמת לדעת הרמב"ם שהיא העיקר, גם הן אינן נחשבות אלא סתומות, וכבר הארכתי בס"ד בנושא זה לעיל בתשובותי חלק ב' סימן קמ"ה. ואם־כן עדיף לעשות כשיטת הרמב"ם, שאז אולי הרוחנו שגם לשיטתם תהא כשרה. ועיין עוד בתשובתינו דלעיל חלק אורח־חיים לגבי מניין השורות במגילת אסתר ד"ה ואעפ"י: