|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
דין פרישה סמוך לוסת החודש והשבוע ועונה בינונית |
||||||||
מספר צפיות: 11959 | ||||||||
דין פרישה סמוך לוסת החודש והשבוע ועונה בינונית מתוך שו"ת עולת יצחק ח"ג לק"י, ב' ניסן ה'תשס"ו, ב'שי"ז. א) ידוע כי דיני וסתות ופרישה סמוך לוסת המבוארים בש"ס ובשלחן ערוך יורה־דעה סימן קפ"ד וסימן קפ"ט, רחבים ועמוקים המה וצריכים לימוד ושינון רב, וכבר העליתי עיקרם ותמציתם הלכה למעשה בשלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה סימן קנ"ד: וחדשות אני מגיד כיום הזה את אשר בסתר ליבי מזה שנים רבות, לפי שרק כעת אסתייעא מילתא מן שמיא להגיע לידי בירור מוחלט, כי המנהג בקהילותינו היה לפרוש רק בוסת ההפלגות ובוסת הגוף, אבל לא בוסת החודש או השבוע, ואף לא בעונה בינונית, לא כהרבה פוסקים שהוא ביום השלושים, ולא כמאן דאמר שהוא בשלושים ואחד, כאשר עולה בתורת ודאי, ממה שחקרתי ודרשתי הדק היטב מפי רבנים רבים זקנים וחשובים יודעי דת ודין, ובכללם מצאצאי מהרי"ץ ההולכים בדרכו. וכן מזקינות חכמות ובקיאות שהן נשות תלמידי־חכמים או בנות תלמידי־חכמים, אפילו ממשפחות הכי נכבדות יקרות וידועות (כגון צאלח, אלשיך, קורח, קארה, נדאף, קלזאן, עראקי) בעי"ת צנעא ושאר ערי תימן וכפריה, כי אצלן לא היה עניין זה מסובך ומורכב, אלא כל אשה מחשבת לעצמה את הפלגות זמני ראיותיה, ומבחנת גם־כן בסימנים שבגופה אם מרגשת כאבים הקשורים לוסת, ועל פי זה מודיעה לבעלה מתי צריך לפרוש. אבל אינה עושה כלל חשבון לפי יום החודש, כגון מט"ו לחודש תשרי לט"ו מרחשון, או הפרש שלושים יום שהיא עונה בינונית וכיוצא בזה כלל ועיקר. [ומה־גם שלא היו מצויים לוחות שנה מסודרים כמו בזמנינו, ובפרט שהנשים שם לא היו יודעות כלל לקרוא ולכתוב כנודע. ועיין מ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות וסתות סימן קנ"ד סעיף כ"ח, צריך לרשום בפינקס את זמני ראייתה וכו']. וזו אמת ברורה, שנבחנה ונבדקה היטב גם על־ידי זולתי: נמצא שנהגו כשיטת רבינו הרמב"ם פרק ח' מאיסורי־ביאה וסיעתו שלא הזכירו וסת החודש והשבוע ועונה בינונית, כמו שעמדו על כך כמה רבוותא קמאי ובתראי ועל צבא תהילתם הרמב"ן בחידושיו לנדה דף טו. ודף סד. שם כתב שמדברי הרמב"ם משמע שאין לו קביעות וסת אלא בהפלגה שווה וכו'. ועיין עוד להרב המגיד שם בפרק ד' הלכה ט' וכרתי ופלתי סימן קפ"ט סק"י וערוך השלחן סעיף ו' ועוד אחרונים הובאו דבריהם באבני שוהם שם דף קפ"ד ובמ"ש בס"ד בבארות יצחק על שערי טהרה למהרי"ץ סימן ב' ס"ק י"א וסימן ג' סק"ה, ובעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר סימן קנ"ד אות י"ח ד"ה וכך. ואיני מאריך כאן בשורש הדברים וטעמם, כי המעיין במקומות שצייננו, ירווה מהם את צמאונו. ולאו למימרא שכולם נהגו להקל בכך, כי בודאי היו יחידי סגולה שנהגו לעצמם להחמיר כהכרעת השלחן ערוך, שהרי שמעתי מאאמו"ר זצ"ל שהיו משוננים בפיו גם הלכות אלו בשלחן ערוך על־פה, ועיין עוד מ"ש בס"ד בבארות יצחק שם סימן א' סק"ו דף כ' ד"ה ומצינו, ובודאי כך היה מורה ומשיב לכל שואלו דבר. ועל־כל־פנים אין מקום להכחיש שהמנהג הפשוט והכללי אינו כן, ומנהגם של־ישראל תורה הוא. ומתוך ריבוי הצניעות והבושה, לא נתברר הדבר ולא נתלבן עד האידנא: ובודאי שהמנהג הזה שבקהילותינו, הוא משתלשל ובא עד הדור שלנו, מימי קדם, שאז הלכו טפי בעיקבות הוראותיו של־רבינו הרמב"ם כנודע. ואם־כן מסתברא שכך היה נהוג גם בזמנו של־גאון עוזנו מהרי"ץ, שהרי אין נראית סיבה שישתנה המנהג אחרי כן. בשלמא אם היה העניין להיפך שעושים כהשלחן ערוך והאחרונים, אזי היה מקום לדון אולי נשתנה, אבל כאן אינו כן. ואי אפשר לומר שזה נכנס מאנשי הכת החדשה שקבעו לעצמם לילך בכל דבר כדעת הרמב"ם, כי בעניינים אלו כמעט לא היה להם דריסת יד ורגל, מאחר שהדברים מסורים לנשים בלבד, מהאם לבתה או מאחת מקרובותיה בצינעא [ונודע לנו שאפילו בבית רבניהם לא נשמעו להם הנשים בחידושיהם בעניינים אלו, כי לגודל יראתן ותמימותן לא הסכימו לשנות מנהגיהן]. ולא עוד אלא שמנהג זה ביררנו אותו גם ממשפחות וממקומות רחוקים, שאינם מושפעים כלל ועיקר מהם ולא מדעותיהם הכוזבות. ואפילו במקומות שמתפללים ונוהגים בנוסח שאמי, כי בדברים כאֵלו שאינם שייכים לתפילות, אין הבדל זה שבין השאמי לבלדי קובע כמעט מאומה: ב) ומעתה יש לתמוה לכאורה אם־כן מדוע מהרי"ץ אביהן של־מנהגי תימן, התעלם בנדון דידן מכך, ולא העלה זאת על דל שפתיו שאין המנהג לחוש לוסתות הללו, וכדרכו להעמיד בכל מקום את מנהגי אבותינו על תִּלָּם אף כשהם נגד הכרעת מרן השלחן ערוך והאחרונים כמפורסם. ולא זו בלבד ששתק, אלא שהעלה בפשיטות ההלכות הללו כדעת מרן השלחן ערוך, וכתב בהדיא בשערי טהרה סימן ג' סעיף ה' שחוששת לוסת החודש אפילו כשאין החדשים שווים דהיינו חודש אחד מלא ואחד חסר יעו"ש, וזה שלא כדעת הרמב"ם כמבואר בחידושי הרמב"ן שם כי זה שאמרו בגמרא בט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה וי"ז בחודש זה, לפי שיטה זו מיירי בחדשים שכולם שווים או חסרים, ורק ההפלגה היא שווה ליום ל"ב יעו"ש. אמנם לגבי עונה בינונית, אולי יש שמץ רמז בדברי מהרי"ץ למנהג קהילותינו, מזה שהביא זאת רק לגבי כשהוסת משלושים לשלושים, ולא כחשש אפילו כשאינה רואה דם במציאות, ותמהנו על כך שם בבארות יצחק סימן ב' ס"ק י"א דף ק"ד ד"ה ומהשתא, שלא מצאנו לו חבר, ועיין עוד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר סימן קנ"ד אות נ"ד. אך לפי האמור כאן, אולי יש סיבה וטעם לכך דנקט הכי דרך פשרה. וגדולה מזו בשערי קדושה להרי"ע כת"י, לא נזכר כלל דין עונה בינונית כמ"ש בס"ד בעיני יצחק שם אות י"ח ד"ה וכבר. מאידך הובא בשערי קדושה שם דין וסת החודש כשיטת השלחן ערוך ומהרי"ץ: ואפשר לומר דכיון שהרב המגיד ומרן הבית יוסף לא העירו דהרמב"ם פליג בעניין וסת החודש והשבוע, על התוספות והראב"ד שחידשו וסתות הללו, מובן שפירשו דברי הרמב"ם שם בפרק ח' הלכה ו' כשיטתם דמיירי בוסת החודש אף כשחודש אחד מלא ואחד חסר. ולא ראו דברי הרמב"ן בחידושיו לנדה שצייננו שפירש בעניין אחר וכדלעיל (כי ספרו זה לא היה מצוי, ואף הרב המגיד והבית יוסף לא רמזוהו) ודבריו מתחזקים ומתאשרים מהמנהג שבקהילותינו, ועל־כל־פנים יש סעד למנהגינו מדבריו. וכיון דקיימא לן שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, כנראה באו לידי החלטה שאין להתחשב במנהג זה שהיה נראה לדעתם כי הוא מחוסר ידיעה ומטורח החשבון, על כן הסתירו פניהם ממנו וקבעו הלכה כפי המובא בשלחן ערוך: ואשכחן כגון דא לגבי נר יום־טוב, דמעיקרא כתבו כמה מחכמי תימן ובכללם מהרי"ץ בספרו עץ חיים לברך עליו, ולבסוף העלה מהרי"ץ עצמו בתשובותיו פעולת צדיק שהמנהג מקדם שלא לברך ושאין לשנות, וקשה שלא הזכיר מעיקרא את המנהג. וביארתי בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אורח־חיים הלכות הדלקת נרות שבת סימן נ"ז אות נ"ד ד"ה וראיתי, דכל זמן שלא נתברר להם שורש הדבר ומקורו ביטלו את המנהג, שאין לו על מה לסמוך יעוש"ב. וכן העליתי בס"ד בספר נר יום־טוב פרק ל"ה ד"ה ובמקום, וסיימתי שהדברים מאירים למי שיש לו עינים יעו"ש. כן הדבר הזה בנדון דידן, שאילו היה רואה מהרי"ץ דברי הרמב"ן אליבא דהרמב"ם, אין ספק שהיה קובע בזה מסמרות וכדלקמן ד"ה וממילא: ג) ודברי אמת ניכרים, ובפרט שהשיטה הנהוגה בקהילותינו מתאימה למציאות, שאין הוסת תלוי כלל בקביעות ימי החודש, אלא במחזוריות מספר הימים, כמו שהעיר כבר הרמב"ן שהדבר פליאה דעת ממנו, וכי מזל יום גורם (בתמיהה) וכו' יעו"ש. ואף שהרשב"א במשמרת הבית השיב על זה, מצד מאי דכתיב (תהלים נ"ז, ג') לאל גומר עלי, שבית־דין שלמעלה מסכימים למה שעושים בית־דין שלמטה, עדיין יש חילוק כמו שכתבתי בס"ד בבארות יצחק סימן ג' סק"ג דף ק"כ ד"ה ונראה. [ועיין עוד מגיד משנה פרק ב' מאישות הלכה כ"א, ושו"ת חתם סופר אורח־חיים סימן י"ד]. וזה נכון גם בזמנינו, כידוע לרבנים העוסקים בהוראה בעניינים הללו, וכמו שהרגיש בזה כבר גם בשיעורי שבט הלוי סימן קפ"ט סעיף ו' ריש דף קט"ו, שיש לו נסיון רב ועצום בעניינים אלו כידוע, ועל כן ביאר כי מ"ש הפוסקים דבוסת החודש אין הפרש הימים שווה, באמת אינו שכיח כל־כך, אלא שמכל־מקום לדינא לא נפקא מינה יעו"ש. וזה נכון לדידהו, כי סוף סוף אין לזוז מהכרעת השלחן ערוך. מה שאין כן לדידן שיש מנהג ברור בהיפך: ושיטת הרא"ה בבדק הבית (שהבאתי שם בדף קי"ח ד"ה דין) דכי אמרינן ט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה, לא לקידוש החודש שלנו אמרו, אלא למולד הלבנה לשעה שנראית, שהלבנה פועלת בעולם ואינה באה בהשואה יעו"ש, היא דעה יחידאה, ולא חשו לה כל הפוסקים. ואף שמצינו בכמה מקומות שהמשילו את האשה ללבנה, כגון הא דאיתא בספר חסידים סימן תתשמ"ח דכשם שהירח הולך ומתגדל חצי החודש וחצי החודש מתחסר, כך חצי חודש האשה עם בעלה וחצי החודש גלמודה בנדתה יעו"ש, ובכתם פז למהר"ש לביא על זוהר הקדוש פרשת נח דף קנ"ח ע"ד. ואיתא בטהרת ישראל סימן קפ"ד דף י' ע"ב לגבי ברכת הלבנה, שלא ישנו את תפקיד[ת]ם ראשי תיבות אשתי, שתהא כלבנה ששתי שבועות מתמלאת ושתי שבועות הולכת וחסרה יעו"ש, ובמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אבן־העזר הלכות קידושין ונישואין סימן ר"ו אות ס"ו, מכל־מקום בהכרח אינו אלא משל ודמיון בעלמא. ובפרט מפני שרובן רואות פעם אחת בכל חודש, דהיינו קרוב לשלושים יום. ורק מיעוטן פחות מכן או יותר, ר"ל כגון מעשרים לעשרים יום, או מארבעים לארבעים יום וכדומה. וגם הן בבחינת לבנה, מצד שהזכר משפיע והנקבה מקבלת, כשם שהלבנה מקבלת אורה מן השמש, ולית לה מגרמה כלום: הלכך יתכן אמנם שיש ללבנה כח פעולה והשפעה בעולם גם בנדון דידן, על־דרך שכתבו הראב"ע ושאר מפרשים על פסוק יומם השמש לא יככה וירח בלילה (תהלים קכ"א, ו') שהלבנה בלילה תוסיף ליחה מולדת תחלואים. ומביאו גם־כן מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' סדר תפילת ערבית דף צ"ג ע"ב. ועוד שם בסדר שחרית שבת דף קל"ד ע"ב ד"ה כח וגבורה נתן בהם, העלה בשם הרד"א שיש ללבנה ממשלה על כל דבר לח יעו"ש. גם רבינו בחיי כתב שהירח בלילה גורם גיאות למעיינות ולנהרות, ונותן כח לכל הדברים הקרים והרעננים, כמובא במעם לועז על פסוק (בראשית א', י"ד) יהי מאורות ברקיע השמים יעו"ש. מכל־מקום בנדון דידן, דהיינו לעניין הוסת, אינו אלא בעקיפין. כי אם אכן הלבנה היתה גורמת ממש לראיית הדם ומאידך להפסקתו, היו כל הנשים צריכות לראות דם באמצע החודש, ולהיות כולן טהורות במחצית החודש הראשונה, וטמאות במחציתו השנייה. וברור וידוע שזה אינו, אלא כל אשה מתחילה לראות דם ביום אחר מן החודש, זו בא' וזו בב' וזו בג', וכן הלאה עד סוף החודש, בלא שום סדר והבדל, כפי היוצא מתוך השאלות הבאות לפנינו בעניינים אלו תמידין כסדרן. וכן מתבאר בהדיא בש"ס ובפוסקים בדוכתי טובא. ואף דבמתניתין בנדה דף סג: נזכרה ראִייה באמצע החודש, דהכי תנן התם, היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה להיות רואה ליום כ' וכו', גם אם תמצי לומר שהכוונה לימי החודש ולא להפלגות דוקא כמו שצריך לומר לדעת הרמב"ם, מכל־מקום אינה אלא דוגמא בעלמא, דהא בהדיא איתא התם בגמרא דף טל: כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשא בירחא, וזה פשוט. מה־גם שרוב נשים אינן מתחילות לראות וסתן בלילה אלא ביום כנודע, שמע מינה אדרבה שזה קשור לחימום השמש. ואף שיש לומר כי זה בגלל שביום הן עוסקות במלאכתן והגוף מתנועע ופועל, מה שאין כן בלילה שהן נחות וישנות, מכל־מקום קיימא לן לגבי פרישה סמוך לוסת בעונת היום, שהזמן מתחיל בהנץ החמה ונגמר בשקיעה, ולא בעמוד השחר וצאת הכוכבים, שמע מינה שתלוי הוסת בהילוך החמה וכמו שהעליתי בס"ד בשם כמה רבוותא בבארות יצחק שם סימן ב' סק"ה דף ס"ט ד"ה וטעמא: אמנם אין בי הקטן כח לקבוע הלכה היפך הוראת מרן השלחן ערוך ומאריה דאתרין מהרי"ץ זצוק"ל, ולכן אין בדעתי, על־כל־פנים כעת, לשַׁנות ממה שהעליתי להלכה בשלחן ערוך המקוצר כדרכם בקודש. מכל־מקום לאידך גיסא אמינא ולא מסתפינא כי האמת יורה דרכו והוא עֵד לעצמו. ולכן נראה לענ"ד שיש עכ"פ מקום גדול להתחשב בזה, ולצרף זאת כסניף לפי ראות עיני המורה: ד) וממילא חוזרני בי ממה שכתבתי בשלהי מאמר שיטת מהרי"ץ בפסקיו שבספר שערי טהרה (שנדפס באור ישראל גליון ד' תשרי ה'תשמ"ח ריש דף מ"ד, ובסוף ספר קדושת ישראל דף רס"א) ד"ה הנה, שלמעשה אין בידינו היום שום מנהגים קדומים בענייני נדה היפך פסק השלחן ערוך יותר ממה שכתב מהרי"ץ בשערי טהרה יעו"ש, כי הנה נתגלה שישנו עוד עניין זה. וסבורני שאילו היה הדבר מתברר למהרי"ץ, היה סומך בשמחה את ידיו עליו, כי רק האמת נר לרגליו. ועיין עוד לעיל בד"ה ואשכחן. [אמנם לגבי וסת השבוע, לא נתברר לי היטב שלא נהגו לחוש לו, ועיין מה שצידדתי בדעת הרמב"ם בזה בבארות יצחק שם סימן ג' סק"ה דף קכ"א ד"ה ולכאורה. ועיין עוד מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך במגילת איכה על פסוק כל רודפיה השיגוה בין המצרים ד"ה ומוכח]: כמו־כן מה שכתבתי בעיני יצחק שם אות י"ח ד"ה וכבר, ד"פשיטא לן" שדין עונה בינונית שריר וקיים אף לדידן וכו' כיון "שאין מנהג ידוע" בהיפך להקל יעו"ש, חוזרני בי, לפי שעכשיו העמקתי חקר בכך תלי"ת ונתברר לי שאכן יוצא כי המנהג הוא להקל גם בכך, ועיין עוד לעיל ד"ה ומעתה. וגם המציאות מורה כן, שאין יום השלושים עלול ומוּעָד יותר לראות בו דם מאשר שאר ימים: והגם שהספר שערי טהרה למהרי"ץ נתפשט בתימן, כמו שהרחבתי בס"ד בהקדמתי לפסקי מהרי"ץ הלכות נדה אות ד', וגם בפתיחה לקדושת ישראל אות ד', ולא עוד אלא שנודע לנו כי שתי בנותיו של־מהר"ש אלקארה ראב"ד עי"ת צנעא היו מלמדות לנשים דינים הללו מספר שערי טהרה שהיו בקיאות בו על־פה כמו שכתבתי בס"ד בפתח דבר לצניעות בת ישראל ד"ה וכבר, צריך לומר שאין עניין הוסתות בכלל, שאם לא כן היאך נשתכחו וסתות אלו של־החודש ועונה בינונית שאינן ידועות כלל ועיקר אפילו לנשות העיר. והכי מסתברא, כי החשבונות מסובכים מאד אפילו לנשים בזמנינו שהן מלומדות היטב. ומה שידעו על־פה, הוא שאר העניינים ואת זה לימדו: ואגב שעסקתי לברר המנהגים המקובלים בזה, למדתי גם־כן מתוך הדברים, שלא נהגו לבדוק אז ביום הוסת או לאחריו. ר"ל שאפילו בוסת ההפלגות שחששו לו כדבר האמור, מכל־מקום זהו רק לעניין פרישה מתשמיש אבל לא הצריכו בדיקת חורים וסדקים, והדעת נוטה שנהגו כן אפילו כשהוסת קבוע, ואתי כדעת הרי"ף ורבינו הרמב"ם שמקילים גם בזה. ועיין בשלחן ערוך סימן קפ"ד סעיף ט' שם הביא מרן חילוקי דעות הפוסקים בנדון דידן (ומה שהרחבתי בס"ד בבארות יצחק על שערי טהרה סימן ב' סק"י וס"ק י"א) וסָתַם תחילה כדעת הרי"ף והרמב"ם הנזכרת לעיל, אלא שהוסיף להביא בשם יש אומרים שאסורה עד שתבדוק אם יש לה וסת קבוע או שהוא יום שלושים, וסיים עליו הרמ"א דהכי נהוג יעו"ש, ולפי האמור זהו דוקא בארצו ולא בארצנו. אמנם מהרי"ץ בשערי טהרה סימן ב' סעיף ג' סתם שאסורה עד שתבדוק יעו"ש, אך הוא לא כתב בהדיא שכך נוהגים [אעפ"י שאין מזה הכרח, כי י"ל שרק הרמ"א הוצרך, לפי שהובאו שם שתי דעות, ובפרט שהדעה החולקת הובאה בסתם. מה שאין כן מהרי"ץ לא ראה צורך לציין זאת]. ואולי סבירא ליה שאין הכרח מן המנהג דנקיטינן כהמקילים, כי בדרך־כלל אורח בזמנו בא, ואפילו נתעכב קצת מאיזו סיבה, או מפני שהתחיל הריון, מסתמא בודקות אז את עצמן לכל־הפחות בבית החיצון לדעת מה־זה ועל מה־זה מדוע אחרו פעמי מרכבותיו. כי אעפ"י שהרבה אחרונים ביארו שבדיקה זו בעינן שתהא בחורים וסדקים כמו בשבעה נקיים, לפי שבבית החיצון אינו נחשב אלא קינוח כידוע, מכל־מקום מצינו בערך שי שנטה להקל דביום הוסת סגי בבדיקת בית החיצון לחוד, הובאו דבריו בשער הציון שבספר גופי הלכות סימן קפ"ד דף ל"ד אות פ"א, ויתכן בהחלט שהבינו מדנפשייהו כוותיה: * למדנו כי דין הפרישה בעונה הסמוכה לוסת המוסכמת גם לדעת רבינו הרמב"ם וסיעתו, היא בוסתות ההפלגה והגוף, וכך נהגו. אבל למעשה מורים לאסור גם בוסת החודש או השבוע, וכן בעונה בינונית, כדעת שאר פוסקים. אלא שבשעת הצורך, אפשר לצרף שיטת המקילים בהם לגמרי: ונפקא מינה נמי לעניין דברים מסופקים או שנויים במחלוקת, כגון כשחל ליל טבילה בליל פרישה, שנחלקו בזה האחרונים, שיש להקל יותר בזה בוסת החודש ועונה בינונית: ולמרות דהאידנא איכשור דרי בנושא זה, ויותר נכון לומר אשתנו למעליותא [דכיון שזה רק לשאר שיטות, אי אפשר לומר שהדורות הקודמים שהלכו כדין לא היו כשרים חס ושלום], כידוע שבני תורה וכל בתי היראים את דבר ה' נוהגים לפרוש גם בזמנים שהם לשיטת שאר רבוותא, והמדקדקים מוסיפים לחשוש גם לכמה דעות וחומרות שבאחרונים. מכל־מקום סוף סוף החשבון קשה והבלבול רב אף כיום שהנשים מלומדות מאד, ולוחות השנה ערוכים ומפורטים מצויים בקל, ואף מסדרים טבלאות מיוחדות משוכללות לחשבון הוסתות. הלכך נפקא מינה בעיקר לכל־הפחות לאותם שהם עדיין פשרנים בקיום המצוות, וכל־שכן לחוזרים בתשובה, שהמלמד אותם דיני טומאה וטהרה יתחיל לומר רק עניין הפרישה בוסת ההפלגה והגוף, והלואי שיבינו ויקיימו. דלא עדיפי מהדורות שעברו, שאין אנו מגיעים לקרסוליהם. ועובדא ידענא באשת אחד מהרבנים הספרדים המפורסמים בזמנינו, שמסרה שיעורים בהלכות פרישה סמוך לוסת בפני עשרות נשים בעלות־תשובה, באחת מערי ארצנו הקדושה, והוצרכה לחזור על אותם הדברים עצמם ארבע פעמים לכל־הפחות, במשך ארבעה שבועות, כי לא הבינו ולא קלטו מה היא שׂחה. ויותר חשוב ללמד שאר דינים המוסכמים לכולי עלמא, ושהם חמורים יותר. ולא לעשות הטפל עיקר, והעיקר טפל. ולאחר זמן שהיסודות חזקים וברורים, יוסיפו אפילו עשר מעלות בקודש: |
||||||||
|
||||||||
כניסה לחברים רשומים |