|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
כשרות הציפורן לפסח - מתוך שו"ת עולת יצחק חלק ג' סימן קל"ט |
||||||||
מספר צפיות: 15818 | ||||||||
מתוך שו"ת עולת יצחק למרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א, חלק ג' סימן קל"ט
ציפורן, אם מותר לשימוש בפסח
לק"י, ניסן ה'תשס"ו, ב'שי"ז. א) רבים שואלים ודורשים על אודות ציפורן, הנקראים זִר או קרנפל בלשון ערב, ובלשון אשכנז נגלך, המשמשים כתבלין למאכל או בשמים לריח (עיין שלחן ערוך המקוצר אורח־חיים הלכות ברכות הריח סימן מ"ד סעיף ח'. ובעץ חיים למהרי"ץ חלק א' גבי פיטום הקטורת דף ע"ז עמוד ב' ד"ה והציפורן, בשם מהר"י ונה) אם מותר להשתמש בהם בפסח. כי בכל שנה ושנה מפרסמים ברבים בד"ץ העדה החרדית בירושלם עיקו"ת שיש בהם חשש חמץ כיון שבמקומות גידולם והפצתם מבשלים אותם עם אלכוהול, העשוי ממיני דגן, כדי לחזקם למען יעמדו ימים רבים: והנה דבר זה לא חדש הוא אלא כבר היה לעולמים, שכן כתב הרמ"א בדרכי משה סימן תס"ז סוף אות ה' דאין לאכול גרופיל [היינו קרנפל הנזכר לעיל. יב"ן] שקורין נעגליך בפסח, כי שורין אותו במי שעורים. וכן המנהג ע"כ. וכן העלה בהגהתו לשלחן ערוך שם סעיף ח', המנהג במדינות אלו שלא לאכול כרכום הנקרא זפרין [אצלינו נקרא זַעְפְרַאן. יב"ן] או נעגליך, מיהו אינם אוסרין תערובתן וכו' ע"כ. וכן העלו האחרונים שם. אבל השתילי זיתים השמיט כל ההגהה שבסעיף הנזכר (ויעויין שם בפירושו ס"ק י"ב) ובכללה עניין זה, יען כי במדינתנו ר"ל בתימן, נהגו להתירם לכתחילה, ויש שמערבים אותם בחרוסת. וכנראה שיש חילוק בין המדינות, כי אותן שבמקומותינו בדקו ומצאו שלא היו שורין אותן במי שעורים [וקרוב לזה כתב מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' שלהי סימן קט"ז לגבי שמן שומשמין יעו"ש]. ולא עוד אלא שהרמ"א גופיה מודה שאינן אוסרים תערובתן, וטעמו כתב הגר"א בביאורו שם דלעניין משהו דרבנן לא מחזקינן איסורא בדיעבד ע"כ. וגדולה מזו כתוב בחק יעקב שם ס"ק כ"ג דמשמע מהרמ"א דאפילו בפחות מששים נמי שרי יעו"ש: לעומת זה שמענו כי יש המפרסמים שאין בהם בזמנינו שום חשש חמץ, כי נתנו לכימאי לבדקם במעבדה ולא נמצא חמץ. והדבר היה תמוה מאד בעינַי כיצד מכחישים זה את זה במילתא דעבידא לאגלויי ולברורי. ובשנה זו נחה דעתי כששמעתי מודים שאכן השרו אותם בחמץ לחיטוי, אלא שהוא מתנדף לאחר מכן. מעתה מובן לכאורה למה לא מצא הכימאי עקבותיהם, כי מסתמא משהו מועט כזה אין לו היכולת לברר. ונודע לי כי יכול הוא למצוא שיש אלכוהול, אבל אי־אפשר לו לדעת אם האלכוהול הזה הוא מדגן או משאר חמרים. ועיין עוד לקמן ד"ה ועכשיו: ב) ובפרט הואיל דאנן לא סמכינן על ביטול בששים שלפני פסח דקיימא לן שחוזר וניעור בפסח, כמ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר הלכות תערובת חמץ סימן פ"ג סעיף ב', ממילא יש להחמיר בנדון דידן, לא רק לגבי אכילה, אלא גם שלא ליהנות מריחו ואפילו לצורך ההבדלה במוצאי שבת וכיוצא בזה. כי אעפ"י שאין החמץ נותן ריח אלא הציפורן, סוף סוף נהנה מן החמץ שמקיימו ומעמידו: [ונראה כי בזה נמצא מזור לטענת ידידנו הרה"ג ברוך עוקאשי שליט"א וז"ל, רציתי להעיר ולשאול במה שכתב מו"ר שאין להריח את הציפורן, דלכאורה איסור ההרחה לאו מילתא דפשיטא היא, שהרי כאן אינו מריח את החמץ שבציפורן אלא את הציפורן גופה בלבד, וממילא איסור ההרחה מתלא תלי בחקירה הנודעת האם דין היתר מצטרף לאיסור ביאורו שההיתר נהפך להיות חפצא דאיסורא כשם האיסור שהוא מעורב בו, או שמשלים הוא לשיעור האכילה שבאיסור, אבל ההיתר עצמו לא קיבל את שם האיסור. ודן בזה בארוכה הפרי חדש בפתיחה לסימן תמ"ד, ואכמ"ל בזה. ובפרט לשיטת הרמב"ם ודעמיה דדין המל"א [היתר מצטרף לאיסור] זהו רק בדאיכא כזית איסור בכדי אכילת פרס, אם כן בציפורן זה אין דין המל"א, וכשמריח את ההיתר שבתערובת אין איסור כלל עכ"ל נר"ו. ולגבי הדבר האחרון, כבר ביארנו בס"ד בשערי יצחק דרשת שבת הגדול ה'תשע"ג ב'שכ"ד שיש לאסור אפילו כשאין כזית איסור בכדי אכילת פרס גם אליבא דהרמב"ם, וכן הוא מנהגינו]: ושוב ראיתי בפסקי תשובות דף קצ"ז הערה מ"ט כי אף שבימינו אין חשש חמץ על ציפורן, מכל־ מקום יש "נוהגים" לא להשתמש בהם, וכן הוא בספר ארחות רבינו חלק ב' דף פ"ז שהחזון איש היה לוקח לבשמים במוצאי שבת חול המועד פסח הדסים ולא ציפורן וכו' ע"כ. ולדידי פשיטא דתורת מנהג אין לה מקום בנדון דידן ובכל כיוצא בו. שאם בעבר היה חשש חמץ והאידנא נתברר שאין חשש, לית לן בה. הלכך מצד זה לא איריא, אלא שהמציאות עדיין לא נתבררה. ועיין עוד משנה ברורה סימן רצ"ז סק"ו בטעם ההיתר להריח בשמים שהניחום גויים בתוך קנקן יין, ויש לחלק: אמנם לכאורה יש מקום לדון בזה לפי מה שחידש הפרי חדש סימן תמ"ז סק"א דמשהו לאו דוקא, אלא פחות מששים קרי ליה משהו. אי נמי במשהו שהשביח התערובת ונמכר התערובת יותר ממה שהיה קודם. ועיין שם שהביא ראיה לחילוקו השני מסימן תס"ז סעיף י'. אכן לפי דברי המאמר מרדכי שם בסימן תס"ז ס"ק ט"ז ושער הציון להמשנה ברורה אות ע"ג וכף החיים ס"ק קט"ו, אזדא לה ראייתו: ג) אף מה שכתב הפרי חדש תחילה, דפחות מששים קרי ליה משהו, ומשמע דכוונתו שאין בו ביטול בששים, אלא שהוא יותר מכך, כגון שבעים, ואפילו הכי לא בטיל. אבל לא בהרבה יותר מזה, שאז מתבטל. וקשיא לי שהרי מפורש ברמב"ם פרק ט"ו ממאכלות אסורות הלכה ט' שחמץ בפסח אוסר בכל־שהוא לפי שלאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת וכו', ובהלכה י' שם הוסיף שכן כל דבר שיש לו מתירין אפילו האסור מדרבנן, אינו בטל אפילו בכמה אלפים יעו"ש ובפירוש הרדב"ז [ובפרק א' מיום טוב הלכה כ'], שמע מינה דכל־שכן חמץ שאיסורו מדאורייתא שאינו בטל אפילו בכמה אלפים. ואפשר לומר שהפרי חדש לשיטתו בהמשך דבריו, שהעיקר כדעת הרא"ש שחמץ אינו נחשב דבר שיש לו מתירין כיון שחוזר לאיסורו בשנה הבאה. ומה שהחמץ אוסר בכל שהוא, זה מפני שהחמירה בו תורה יותר משאר איסורים. ולכן נקט הפרי חדש להחמיר אפילו במאכל המתקלקל עד אחר פסח ואם כן אינו דבר שיש לו מתירין יעו"ש, וממילא בנדון דידן נקט בהיפך להקל: עוד יש להעיר דלכאורה נראה דלא כדברי הפרי חדש מסתימת שאר אחרונים, ובפרט אותם שדנו בטעמי ההיתר לזה שמשתמשים בפסח במים של־נהרות או יַמים שנשפך לתוכם חמץ, בארצות אירופה, וכיוצא בזה כעת בארצנו הקדושה מי ים־כנרת המגיעים במוביל המים הארצי למקומות רבים, כיעויין בפסקי תשובות סימן תס"ז דף קצ"ט אות י"ד שאסף מהם טעמים רבים להיתרא, ולא הזכירו כלל מצד מה שהמים שם רבים מאד ובטל החמץ באלפי אלפים. משמע אם־כן דסבירא להו דמצד זה אין מקום להקל. וכן נראה מדברי רבינו מנוח פרק ה' מחמץ ומצה הלכה ח' שהעלה כי יש סוברים שאין לקערות תקנה בהגעלה בפסח, דכל הגעלות שבעולם לא יוציאון שלא ישאר שם משהו, ומי יוכל לשער משהו יעוש"ב. מאידך בשתילי זיתים סימן תמ"ז סס"ק ב' העלה דברי הפר"ח בשתיקה כהודאה, ועיין עוד כף החיים שם סק"ה, ופרי מגדים סימן תנ"ב במשבצות זהב סק"ד, וארחות חיים (ספינקא) שם סק"ד, וספר הגעלת כלים לפסח פרק ז' דף ר"ג הערה כ"ג. ומה שאמרתי בס"ד בשיעור מוצאי שבת קודש פרשת כי תשא ה'תשע"ג ב'שכ"ד, ונדפס בשערי יצחק, לגבי דברי השואל להרדב"ז בתשובותיו חלק ג' סימן תקמ"ו: ד) ועכשיו בראש חודש ניסן ה'תש"ע ב'שכ"א, באסיפת רבני בית ההוראה שלנו פעולת צדיק, דיברנו יחדיו עם הכימאי המומחה ר' אליהו ליכט נר"ו, מפה עיה"ק בני־ברק ת"ו, שכל העוסקים כיום בכשרות מתייעצים עמו, ודרשתי וחקרתי ממנו על כך. ואמר, כי אכן הוא בדק את הציפורן ולא מצא עקבות חמץ. אמנם הבדיקה היתה עד אחד מאלף. יותר מזה, לא בדק, מפני שבדיקה כזו קשה יותר ויקרה הרבה. ואם יבדקו כגון עד חמשת אלפים, יתכן אמנם שימצאו, אבל לא מסתבר עכ"ד. מעתה המבין יבין: מאידך ראיתי בהליכות שלמה למו"ר הגרשז"א (פסח, פרק רביעי סעיף ה' דף ס"ו) טעם חדש להתיר שתיית מי הכינרת וכיוצא בהם, משום דהסברא נותנת דאיסור משהו אינו כשיש עדיין באיסור גדר ממשות על פי חושי האדם כראייה ומישוש וכדומה וכו'. ושם בהערה כ', משהו, הוא גם־כן שיעור מסויים אשר בפחות מכן גם משהו לא הוי, וזה כלל גדול בדיני התורה וכו'. וראה זה חדש, שכן כתב הג"ר מנשה מאילייא שהיה מגדולי תלמידי הגר"א, להתיר מהאיי טעמא, דמשהו נמי בעינן שיעורא וכו'. ויעוש"ב אם לשון משהו ולשון כל־שהוא חד הוא, ומה שנשאו ונתנו עוד בכל זה מכמה מקומות בש"ס ובמפרשים: גם אני הקטן העליתי בס"ד כזאת בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק אורח־חיים הלכות ארבעת המינים סימן קי"ז אות י"ד לגבי חסרון כל שהוא הפוסל באתרוג, דהיינו משהו ממש. אבל לא ממש לגמרי, כמו שיש ללמוד מדברי המאירי במגן אבות גבי שיעור כל שהוא בין שברים לתרועה יעו"ש. ובמקום אחר כתבתי כעין זה לגבי חציצה בטבילה ששיעורה גם־כן במשהו. ומכל זה איכא למילף לנדון דידן. ועיין עוד בתשובתנו דלקמן סימן רכ"ו (לעניין מיעוט שערה שצפה על פני המים בטבילה) אות א' ד"ה ומפורש:
על־כל־פנים לעניין מעשה נראה לענ"ד כי מה־טוב ומה־נעים להימנע אדם לעצמו בפסח כמדת חסידות מאכילת הציפורן ומהרחתו, אלא אם־כן ישגיחו עליו במקומות לקיטתו והפצתו. אבל אין להורות איסור לרבים, אלא לפי שורת ההלכה שמותרת אפילו אכילתו:
|
||||||||
|
||||||||
כניסה לחברים רשומים |