סימן י"ג - הלכות קדיש וברכו, וצירוף עשרה,ואם יצאו מקצתן, והלכות שליח־ציבור

[א] אחרי ישתבח, יושב חזן־בית־הכנסת (כדלעיל סימן י"ב סוף סעיף ב') ועומד שליח־ציבור לפני התיבה לומר חצי קדיש, ברכו וברכות קרית־שמע, דהיינו יוצר אור, אהבת עולם ואמת ויציב. ואין להזמין את השליח־ציבור בדיבור רק ברמז, כי אסור להפסיק בדיבור בין ישתבח ליוצר. וטוב להזמינו לכך כבר מקודם, כדי שיכין עצמו לסדר דברי תפילתו, וגם שלא יצטרכו הקהל להמתין בשתיקה אחר ישתבח{א}: 

[ב] אין אומרים קדיש וברכו וקדושה, ואין קורין בתורה, אלא בעשרה אנשים גדולים, ושליח־ציבור מן המניין. ואם לא היו עשרה בשעה שאמרו ישתבח, אלא שנשלמו אחר־כך, ראוי שלא יאמר השליח־ציבור קדיש, ולפיכך יש להמתין מלומר ישתבח עד שיושלמו עשרה. ויכולין להמתין עד קרוב לחצי שעה, ויותר לא ימתינו אלא יאמרו ישתבח, וימתינו, וכשיבאו עשרה יאמרו תחילה שלושה פסוקים מהזמירות ואחריהם יאמר השליח־ציבור חצי קדיש{ב}: 

[ג] גדול, היינו ששלמו לו שלוש עשרה שנה ונכנס לשנת ארבע עשרה, והביא שתי שערות (ויש מקילין וסומכין לעניין זה שהוא מדרבנן, על החזקה דְּמִסְּתַמָא הביא שתי שערות){ג}. כגון שנולד בראש חודש ניסן, אינו נעשה גדול עד ראש־חודש ניסן, דהיינו בתחילת הלילה של ראש־חודש ניסן לאחר שלש עשרה שנים. מי שנולד בחודש אדר, כשהיתה שנה פשוטה, וכשנעשה גדול השנה מעוברת, אינו נעשה גדול עד אדר שני{ד}. אבל אם נולד בשנה מעוברת באדר־ראשון, נעשה גדול גם־כן באדר ראשון{ה}. ואם כשנולד היתה שנה מעוברת, וכשנעשה גדול היא שנה פשוטה, בין שנולד באדר־ראשון, בין שנולד באדר־שני, נעשה גדול ביום זה באדר של עתה. ונמצא, כי לפעמים נער שנולד קודם לחבירו, יתאחר יותר להיות גדול, מחבירו שנולד אחריו, כגון שנולדו בשנה מעוברת, זה בכ' לאדר־ראשון וזה בי' לאדר־שני והשנה אשר נעשים גדולים היא שנה פשוטה{ו}: 

[ד] צריכין ליזהר שלא למנות את הציבור לגֻלגלותם לידע אם יש עשרה, כי אסור למנות את ישראל לגלגלותם, אפילו לדבר מצוה, דכתיב{ז} וַיְשַׁמַּע שאול את העם ויִפְקְדם בטלאים. אלא יראו בעיניים וימנו במחשבה, וכן יכולים למנותם באמירת הפסוק{ח} הושיעה את עמך וגו' שיש בו עשר תיבות{ט}: 

[ה] כל העשרה צריכים להיות במקום אחד, והשליח־ציבור עמהם. אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר, אינם מצטרפין, אף על פי שהפתח פתוח ביניהם. ואפילו אם הרוב המה בבית־הכנסת, והמיעוט בפרוזדור שלפני בית־הכנסת, אינם נגררים אחר הרוב להצטרף עמהם. ואפילו העומדים על האַסְקֻפָּה בתוך הפתח מן האֲגַף ולחוץ, דהיינו כשסוגרין את הדלת מקום זה לחוץ, אף על פי שעתה הפתח פתוח, מכל־מקום נִדּוֹן כלחוץ. וכל זה לעניין צירוף לעשרה. אבל כשיש עשרה במקום אחד ועונים על קדיש או ברכו או קדושה, אזי כל השומע קולם, יכול לענות עמהם, אפילו כמה בתים מפסיקים ביניהם, מפני שהשכינה שרויה שם, ואז אפילו מחיצה של ברזל, אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ויש אומרים שזה דוקא כשאין שם טינופת או גוי או עבודה־זרה{י}: 

[ו] כששליח־ציבור אומר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, עונים הקהל אמן{יא}. וכשהוא אומר בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן, עונים אמן יהא שמיה רבא וכו' עלמיא. וגם הוא עונה עמהם ביחד (ורבים נוהגים שחוזר לומר תיבת אמן, אבל הנכון שלא יאמרנה). וכשמסיימים כולם, אומר השליח־ציבור יתברך, והם עונים אמן. [כן הוא מנהג הבלדי. ובשאמי עונים הקהל, אמן יש"ר וכו' עלמיא יתברך. והשליח־ציבור אינו חוזר לומר אמן, ומושך אמירתו עמהם עד תיבת מברך, וכשמסיימים, אומר לעלם ולעלמי עלמיא יתברך, והם עונים אמן]. אחר־כך אומר וישתבח ויתפאר וכו' בריך הוא, והם עונים אמן{יב}. וכן כשהוא אומר בסוף ואמרו אמן, עונים אמן{יג}: 

[ז] מנהגינו שהשליח־ציבור כורע כשהוא אומר יתגדל ויתקדש. וכן כשאומר בעגלא ובזמן קריב, או ביהא שמיה רבא{יד}. וכן כשאומר יתברך. וכן בשמיה דקודשא בריך הוא. ויש נוהגים גם בכל ואמרו אמן, דהיינו שבסוף חצי קדיש, וגם שאחרי־כן בשאר קדישים{טו}: 

[ח] צריך ליזהר מאוד, לשמוע הקדיש, ולענות אחריו בכוונה. ובפרט באמן יהא שמיה רבא וכו' צריך לכוון היטב, שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו וכוונתו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ויש לענות אותו בקול רם, שבקול זה שובר כל המקטרגים, ומבטל כל גזירות קשות, ומעורר הגאולה. (ואמרו רבותינו ז"ל בפרקי היכלות, שר' ישמעאל כהן גדול היה יושב בחיקו של שר־הפָּנים והיו הדמעות נוטפות מעיניו ונופלות על פני ר' ישמעאל, מפני כמה צרות משונות הגנוזות לישראל בחדרי חדרים ובגנזי גנזים שאינם יכולים לעמוד בהם, ובכל יום מתחדשות עליהם צרות רבות, אלא כשהם נכנסים לבתי כנסיות ועונים אמן יהא שמיה רבא, אין מניחים אותם לצאת מחדרי חדרים, יעויין שם. ובכן, כמה יש להם לישראל עם קדוש להזדרז ולכוון בענייה זו להשמיע במרום קולם קול עוז, לברך שמו הגדול יתברך מן העולם ועד העולם, ויתגלגלו רחמי האב על הבנים, אכי"ר). ומכל־מקום לא יתן קולות גדולים, שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא{טז}: 

[ט] אסור להפסיק בדיבור בין אמן יהא שמיה רבא וכו' ליתברך. וגם בשאר הקדיש יש ליזהר שלא לדבר, ואפילו דברי־תורה{יז}: 

[י] אין הקהל צריכים לעמוד בקדיש, וכן הוא מנהגינו לישב. אך כל קדיש שתְּפָסוֹ בעמידה כגון אחר חזרת השליח־ציבור, ראוי לעמוד בו, עד לאחר שסיים אמן יהא שמיה רבא{יח}. ובקדיש שקודם שמונה־עשרה דמנחה וערבית וכיו"ב, המנהג שעומדין מפני שצריכין להכין עצמם להתפלל{יט}: 

[יא] גם בקרית־שמע וברכותיה המנהג שיושבין כל הקהל כמו בזמירות (כדלעיל סימן י"ב סעיף ב', ולקמן סימן ט"ו סעיף ב') ואף בקדושה שביוצר{כ}, חוץ מהשליח־ציבור שעומד כל הזמן ואף בקדושה{כא}: 

[יב] כל דבר שבקדושה אין אומרים אותו בפחות מעשרה, דהיינו שאחד אומר ותשעה שומעים. לפיכך אם אין תשעה שומעים לשליח־ציבור, לא יאמר כלל קדיש. ומכל־מקום אם אחד מהעשרה מתפלל שמונה־עשרה, מצטרף, אף על פי שאינו יכול לענות עמהם. ובשעת הדוחק, אפשר להקל אפילו בשלשה וארבעה, שכיון שנשארו הרוב שעונים, אין המיעוט מעכב (ועיין לקמן סימן י"ח סעיף א'). אבל אם אחד מהן ישן, ראוי להקיצו, כי יש אומרים שהישן אינו מצטרף לעשרה{כב}. וגם לדעת מרן השלחן־ערוך{כג} שהישן מצטרף, היינו דוקא כשפניו מגולות{כד}: 

[יג] לאחר שאמר השליח־ציבור חצי־קדיש, אומר ברכו את י"י המבורך, והציבור עונים ברוך י"י המבורך לעולם ועד. ויש מהשאמי שנוהגים שהשליח־ציבור חוזר אחר־כך לומר גם־כן ברוך י"י המבורך לעולם ועד, כדי שלא יוציא את־עצמו מן הכלל, שאומר להם ברכו, והוא אינו מברך{כה}. ובבלדי נוהגים שאומר זאת השליח־ציבור עם הציבור ביחד, כי אין לחוש שמוציא את עצמו מן הכלל אלא דוקא בזימון שאומר להם נברך שאכלנו וכו' (כדלקמן סימן ל"ג סעיף י') אבל כאן כבר כָלל את עצמו באמרו המבורך, לפיכך אינו צריך להשמיע קולו כלל. ויש מהשאמי נוהגים גם־כן שהוא אומר עמהם, אבל נשמָע לקהל הסיום לעולם ועד שמתעכב בו מעט. וכל זה הוא גם בברכו של קריאת ספר־תורה, וכן שלפני עלינו לשבח{כו}. וגם מי שלא שמע אמירת ברכו, רק עניית הציבור ברוך וכו', יכול גם הוא לענות עמהם, כל זמן שלא סיימו רובם{כז}: 

[יד] השליח־ציבור כורע כשהוא אומר ברכו, וזוקף בשם. והציבור נשארים מִיּוֹשֵׁב, וכך הם עונים ברוך י"י המבורך וכו'. ויש נוהגים שהציבור מגביהים גופם מעט וכורעים{כח}: 

[טו] ברכות קרית־שמע שלפניה ושלאחריה שחרית וערבית, מנהגינו שהשליח־ציבור אומרן בקול רם מראשן ועד סופן. ואפילו הבקיאים השומעים, יוצאים בזה ידי חובתן. אבל נכון שכל אחד יאמרם עמו בלחש משום היסח הדעת, וימהר לסיים שלוש תיבות לכל הפחות קודם החתימה, כדי שיוכל לענות אחריו אמן, וכן מנהג המדקדקים. ובכל אופן, אחרי ברכת אהבת עולם (שחרית וערבית) ואחר ברכת גאל ישראל (שחרית ולא ערבית, וכדלקמן סימן ט"ז סעיף ב') אין לענות אמן, ולא אל מלך נאמן, ואפילו ביחיד. אך אחרי יוצר המאורות, והמעריב ערבים, וגאל ישראל (ערבית) והשכיבנו, מנהגינו שעונים אמן ואין זה נחשב הפסק{כט}: 

[טז] מנהג הבלדי שהשליח־ציבור אומר עד יחד מתנשאים לעומתם, והציבור עונים, משבחים ואומרים ברוך כבוד וכו'{ל}. ומנהג השאמי שהציבור עונים, לעומתם משבחים ואומרים וכו'{לא}: 

[יז] אם אין בבית־הכנסת רק מניין מצומצם, אסור לכל אחד מהם לצאת, ועל היוצא נאמר{לב} ועוזבי י"י יִכְלוּ. אבל אם ישארו עשרה, יכולים היְתרים לצאת{לג}, אם כבר שמעו ברכו, והקדושה והקדישים עד עלינו לשבח{לד}. ובְדִיעֲבַד אם לא נשארו עשרה, יכולין לגמור בלא עשרה (רק שיהיו רוב מניין) את העניין שהתחילו בעשרה, כגון להשלים את הקדיש. וכן אם התחיל השליח־ציבור יוצר, משלים עד גאל ישראל והשומעים ממנו יוצאים ידי חובתן (עיין לעיל סעיף ט"ו). ואפילו התחיל רק הקדיש וברכו נחשב התחיל ביוצר. וכן אם התחיל השליח־ ציבור לחזור את התפילה{לה}, גומר חזרת כל התפילה ואומרים גם הקדושה, אבל אין הכהנים נושאים את כפיהם אלא אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו'. וגם אין אומרים קדיש לאחר שמונה־עשרה, כי הוא עניין אחר{לו}. וכן אם התחילו לקרות בתורה בעשרה, ויצאו מקצתן, גומרין את הקריאה בברכות, אבל אין מוסיפין על הקרואים, ואין אומרים קדיש בסיום הקריאה. וגם אין קורין מפטיר, אלא האחרון שבמניין הקרואים ממשיך לקרוא את ההפטרה בלא ברכותיה{לז}: 

[יח] אין ממנים לשליח־ציבור קבוע אלא מי שנתמלא זקנו. אך באִקראי בעלמא, כל שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות (ועיין לעיל סעיף ג') מן הדין יכול להיות שליח־ציבור{לח}. אבל מנהגינו שאין מעמידים להיות שליח־ציבור כלל אלא מי שהוא גם־כן נשוי, זולת לתפילת ערבית{טל}. ואפילו מן הנשואים, לא נהגו למנות שליח־ציבור קבוע, ואפילו בשבתות, אלא כל מי שהוא בקי מעמידין אותו לתפילה זו, ואת חבירו לתפילה אחרת, כפי סדר ישיבתם בבית־הכנסת{מ}. ועילג המחליף קריאת האותיות (עיין לקמן סימן כ' סעיף כ"א), אסור להיות שליח־ציבור אפילו באקראי{מא}: 

[יט] אין לאדם להתפלל לפני התיבה שלא ברצון הקהל. וכל המתפלל שלא ברשות, מחמת אַלָּמוּת וגיאות, אין עונים אמן אחר ברכותיו, שנאמר{מב} ובוצע ברך, ניאץ י"י. ואין להתקוטט בעבור שום מצוה{מג} (וכדלקמן סימן מ"ח סעיף ט'): 

[כ] אדם שהוא בעל עבירה, הן דאורייתא הן דרבנן, פסול להיות שליח־ציבור, ואפילו באקראי. כגון מחלל שבת או מגלח זקנו בתער, או הוציא טריפה מתחת ידו (אף על פי שלגבי צירוף איש או אנשים כאלו לעניין עשרה, ולעליית ספר תורה, יש מתירים בזמנינו במקומות שפרצו בעבירות אלו). ועל כגון זה נאמר{מד} נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה. ואמרו רבותינו ז"ל{מה} זה שליח־ציבור שאינו הגון היורד לפני התיבה. ואפילו אם העלוהו בטעות, יש להורידו מן התיבה. ובמקום שאי אפשר, צריכים יראי ה' לילך לבית כנסת אחרת שמתנהגים כדת וכהלכה. ואם גם זה לא ניתָן לעשות, לא יתפללו ביחידות, כי תפילת הרבים עדיפה גם באופן זה, והוא רחום יכפר, ועונים אמן וקדיש וקדושה אחריו{מו}: