הלבן מאה שנה יולד (פרשת לך לך)

שורש חילוקי הדעות אם תיבת מֵאָה כאן מלעיל, או מלרע. ולהיכן הכף נוטה * נסוג אחור * אימתי תיבות מוקפות נקראות מלעיל * ארבעה טעמים לקוראים כאן תיבת מֵֽאה מלעיל * כשיצר הרע רואה שהוא עומד להינצח, הוא מתגבר מאד להכשיל * שתי תשובות מדוע לידת יצחק נחשבת נס גדול, הרי אברהם ילד כמה אומות אפילו אחר־כך בהיותו בן מאה וארבעים שנה * יצחק מקור הקדושה * ניקוד צירי נחשב תנועה גדולה אף כשהוא חסר יו"ד * הקב"ה עיכב לידת יצחק, כדי שיוולד בקדושה גדולה * צירי, אינו מוליד יו"ד בהגייתו

מתוך "נפלאות מתורתך" על חומש בראשית (שעודנו בכת"י)

למרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן

בראשית י"ז, י"ז. הַלְּבֶן מֵֽאָה־שָׁנָה. א) הספרים נחלקים האם תיבת מאה כאן מלעיל, או מלרע. יש שעשו געיא במי"ם, ויש באל"ף, ויש שלא עשו געיא כלל [ופשוט שגם לדידהו התיבה נקראת מלרע כמשפטה, כמו לספרים שעשו געיא באל"ף. ועיין לקמן ד"ה ומשפט, וד"ה ובתורת]. וכן המנהגים חלוקים בדבר, כנזכר גם בילקוט שינויי נוסחאות שבסוף חומש תורת אבות דף י"ח, ובתורה קדומה:

ובמנחת שי כתב בזה"ל, מאה שנה, במקצת ספרים כת"י הטעם באל"ף, ובלא מקף בין שתי המלות, וכן כתב אור תורה שהוא מלרע בכל ספרי ספרד עכ"ל. ולא ידעתי מהו "הטעם" בלא מקף דקאמר מר שראה במקצת ספרים. דלא מסתברא לפום רהטא שהכוונה לגעיא, שהרי הגעיא אינה מכלל הטעמים. ואם הכוונה למארכה, צריך לעיין אם זה מתאים לכללי המשרתים. ועיין בדברינו לעיל פרשת בראשית על פסוק כי שָׁת לי אלהים ד"ה ואעיקרא. ובאור תורה [למהר"ם לונזאנו] שציין המנחת שי, חיפשתי ולא מצאתי מאומה, עד שהקרה ה' לפני ספר אור תורה הנדפס תוך ספרו שתי ידות, והנה שם גם־כן כתוב באותו סגנון, מאה, הטעם באל"ף והוא מלרע בכל ספרי ספרד ע"כ. ברם מדברי הרוו"ה ומסורת הקריאה דלקמן ד"ה והיה, וד"ה וכדי, מתבאר דפשיטא להו כי ה"טעם" שכתבו האור תורה והמנחת שי כוונתם למתג:

ומשפט מלה זו דרך־כלל להיות מלרע, דומיא דכתיב והיו ימיו מֵאָה ועשרים שנה (לעיל ו', ג') ויהיו חיי שרה מֵאָה שנה (לקמן כ"ג, א') וטובא דכותייהו. זולת כשהוא נסוג אחור, כגון קלעים מֵ֣אָה אֹ֑רך (שמות כ"ז, י"א) וענשו אותו מֵ֣אָה כֶ֔סף (דברים כ"ב, י"ט) ואחביא מנביאי י"י מֵ֣אָה א֗יש (מלכים־א' י"ח, י"ג. הפטרת כי תשא). וכאן שתיבת שנה שלאחריה מלרע, שלכן לא שייך להיות נסוג אחור, ממילא גם תיבת מאה נשארת כדינה מלרע. לולא מצד אחר, מפני שהיא מוקפת, לפי שאז מצויות תיבות רבות מלעיל על־דרך הַזָּרוּת, כגון בניָֽמִן אחיו (לקמן מ"ה, י"ד) הֶעָֽרים־האלה (דברים י"ט, ה'. עיין חלק הדקדוק ובדברינו שם) אלהי נֵֽכַר־הארץ (שם ל"א, ט"ז) וטובא דכותייהו:

ב) וכיון שגם התיגאן כת"י דידן חלוקים בדבר, ואין אנו יודעים איך כתוב בנדון דידן בכתר בן־אשר להכריע ביניהם על פיו. הלכך דְּעַבֵיד כְּמָר עַבֵיד, ודעביד כמר עביד, עד יערה עלינו רוח ממרום. ואני הקטן נוהג לקרותה מלעיל, לפי שכך קיבלתי מגירסא דינקותא מפי אאמו"ר זצ"ל, ובדקתי ומצאתי כך עתה גם בתאג המדוייק שכתב הר"י חאזי מֵֽאָה שנה, וכן שמעתי מכמה בקיאים:

שוב ראיתי שכן כתב מהר"ח קורח בקיצור, בהגהותיו על פי התיגאן כת"י שלפניו, שנדפסו תוך חלק הדקדוק בחומש מהדורת חסיד הכוללת פירוש צדה לדרך דף ל"ב סוף ע"ב בזה"ל, מאה מלעיל ע"כ. וכן הוא בכתר תורה עם חמשים פירושים דף ק"ג, אלא ששם נדפס בטעות מלה, במקום מאה. ובהוצאות אחרות נשמטה הערה זו לגמרי, כנראה בשגגה:

ומלבד הטעם הדקדוקי מפני המקף כדבר האמור לעיל ד"ה ומשפט, עוד יש ליתן טעם לכך שהדבר נועד כדי להגדיל ולהרחיב את ההתפעלות והפליאה מן הנס הגדול הזה, כדפירש רש"י שהיא תמיהה קיימת, כי אמר אברהם בלבו, הֲנַעשָׂה חסד זה לאחֵר, מה שהקב"ה עושה לי. ואם שרה הבת תשעים שנה היתה כדאי לילד. ואעפ"י שהדורות הראשונים היו מולידין בני חמש מאות שנה, בימי אברהם נתמעטו השנים כבר ובא תשות־כח בעולם יעו"ש. ומִסְּתַמָא יש בזה עוד פליאות וסתרי חכמה, יאיר עינינו בהם בקרוב תולה ארץ על בלימה. ועיין לקמן מִד"ה ומתוקה:

ג) והיה אפשר להעלות על הדעת שלפי שיטת הנוהגים בקהילותינו לקרוא מלעיל את התיבות המוקפות, כגון מקנת־כסף (שמות י"ב, מ"ד) מגביהים את המי"ם, תגמלו־זאת (דברים ל"ב, ו') מגביהים את התי"ו, וכל כי האיי גוונא, ממילא הוא הדין בנדון דידן, ר"ל אפילו לספרים שלא עשו בה געיא. ואכן כך סבר וכתב במסו"מ בזה"ל, תיבת מאה מלעיל, מטעם שהיא במקף. ואתי שפיר לפי הסכמת הרבנים בבית דינו של־הר"ר יוסף קארה זצ"ל וכו'. ועוד, דבכמה תיגאן ישנים יש געיא תחת המי"ם. וכן ראיתי להר"ר יהודה ליב ז"ל בספרו מסורת הקריאה שכן הביא וזה לשונו לענייננו, מאה שנה וכו', הרוו"ה כתב דלפי הכללים, דין המתג (הגעיא) להיות במי"ם ולא באל"ף, שלא כדעת בעל אור תורה. גם במקרא כתיבת יד של־שנת (נ"ר) [נ"ד], המתג הוא במי"ם, והוא במקף עכ"ל. וכן המנהג בקריאתה, ואין לשנות ע"כ. אך היודע יודע והמבין מבין דלא שייך הדבר בנדון דידן, זולת אם במציאות תיכתב געיא בספרים, וכאשר הרחבנו בס"ד לעיל בפרשת נח על פסוק תִּֽקח־לך ד"ה ולענ"ד:

וכדי שלא יחשוב המעיין דמה שכתב מסורת הקריאה בשם הרוו"ה דלפי הכללים דין הגעיא להיות במי"ם, המכֻוון הוא לעניין זה דלעיל [חכם אחד העיר כאן בזה"ל, משמע שכוונת מעכ"ת לעניין דלעיל בשם מסו"מ שתיבת מאה מלעיל מטעם שהיא במקף, וכמו שנראה גם־כן מדסיים מעכ"ת אין זכר וכו' שתיבות מוקפות נקראות מלעיל. אך הלא גם המסו"מ לא נתכוון לכך, רק הביא דברי מסורת הקריאה בשם הרוו"ה לחזק מה שהוסיף דבכמה תיגאן ישנים יש געיא תחת המי"ם, עכ"ל נר"ו. ואכן בעבור זה שִׂכַּלתי את ידי לכתוב בלישנא דמשתמע לתרי אנפי], מלבד מה שלא יתכן הדבר כיון שלפי קוצר ידיעתי אין זכר ואפילו שמץ רמז בספריהם ולא בספרי שאר המדקדקים ראשונים ואחרונים שתיבות מוקפות נקראות מלעיל, וממילא על כרחנו כוונתם בזה לגעיות הזרוֹת הנכתבות בספרים בתיבות המוקפות, כמ"ש בס"ד מסברא דנפשאי לעיל ד"ה ומשפט, אֲבַאֵר בס"ד בעליל כי עיינתי בגוף דברי הרוו"ה וראיתי שהדבר אכן יוצא כך מפורש מתוכם. אלא שדבר זה אינו נזכר בספרו עין הקורא שבחומש מאור עינים, עד שביקשתי אחריו ומצאתיהו בספרו שׂוֹם שֶׂכֶל שבחומש תורת האלהים דף קס"ב ע"ב וז"ל, מאה שנה, עיין מנחת שי [וכבר העלינו דבריו לעיל ד"ה ובמנחת. יב"ן]. ועיין מקנה אברם בדיני הגעיות הפשוטות דרך אחד עשר, ובטוב טעם פרק ז' בדין מתגי הסמוכים, ולפי הכללים ההם דין הגעיא להיות במי"ם לא באל"ף, שלא כדעת בעל אור תורה. גם במקרא כת"י של־נ"ד הגעיא במי"ם, והוא מוקף. וכן במוסרה גדולה וקטנה ועט סופר ואחרים עכ"ל:

וזה־לך לשון ספר מקנה אברם (דבלמש) שציין, והוא בדף ק"מ סוף ע"ב, הָאַחַד־עשר, כל תיבה שמשפטה מלרע, אם טעמה מקף, וסמוך לה תיבה שאין בראשה שוא ולא דגש, התיבה ההיא הראשונה תעמוד מלעיל בגעייתה, כמו הֶעָֽרים־האלה (דברים י"ט, ה'), כי משפט הערים להיות מלרע, ופה מלעיל, בהיות טעם מקף בה סמוך למלת האלה שאין בראשה לא שוא ולא דגש, כי אם פתח הה"א שהיא רפה יעו"ש. וכוונתו לגעיא שבעי"ן ולא בה"א, כפי שהוא בספרים המדוייקים, אלא שהמדפיס שם לא דק, כמו הרבה עניינים ששיבש שם:

ואציג לפניך גם לשון ספר טוב טעם (להר"א בחור) שציין הרוו"ה, וזהו. מתגי הסמוכים, כל תיבה של־שתי תנועות בלי שוא ודגש שדינה מלרע, והיא סמוכה במקף אל תיבה שטעמה באות השני, יבוא מתג תחת התנועה הראשונה של־מלה המוקפת, כמו קְבֻֽרַת־רָחֵ֖ל (לקמן ל"ה, כ') תֹּֽאכל־עָלָ֥יו מצות (דברים ט"ז, ג') מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה (שמות י"א, ח') ונשל גּֽוֹיִם־רַבִּ֣ים (דברים ז', א') אלהי נֵֽכַר־הָאָ֗רֶץ (שם ל"א, ט"ז) ודומיהן רבים עכ"ל. והנה הדברים ברורים ומאירים:

ד) גם יש להעיר על מה שסיים במסו"מ שאין לשנות, שלפענ"ד אולי אין הכי נמי למי שנוהגים כך. אבל להנוהגים בהיפך, מי שָׂם פֶּה להורותם בהיפך, וכל־שכן שלא לגעור בהם בעת קריאת ספר תורה, מאחר שאין לנו הכרע ברור לדעת איזה הדרך ישכָּן־אור. ואף שכתב הרוו"ה דלפי הכללים דין הגעיא להיות במי"ם, כדבר האמור, מכל־מקום ידוע כי לעולם בכל הכללים ישנם היוצאים מן הכלל. והעיקר תלוי במסורת הספרים. אמנם הרווחנו מדבריו למי שאין להם מנהג ידוע בזה, דעדיף לגעות במי"ם:

אגב שעיינתי שם בספרו שום שכל, ראיתי שכתב קודם לענייננו בזה"ל, הַֽלְּבן, הה"א מתוג מבחוץ [דהיינו לפני ניקוד הפתח. יב"ן] במקרא כת"י, וכן כל ה"א השאלה והתימה הפתוחה מתוגה מבחוץ, להורות כי הפתח מקום שוא וכו' יעו"ש. ויש להעיר דעל־כל־פנים בספרים שלנו אינו כן:

ובתורת אבות שציינתי לעיל (ד"ה הספרים) כתב דאליבא דהספרים שעשו הגעיא תחת האל"ף מֵאָֽה־שנה, הרי זה מורה שאין לגעות במי"ם גם לאלו הגועים מעט במקף יעו"ש. נראה שהבין דלמטרה זו גופא עשאוה באל"ף, דהוא לאפוקי מן המי"ם. ואפילו אם תמצי לומר שאינו כן, מכל־מקום סוף סוף אין לגעות פעמיים באותה תיבה. אבל לענ"ד אינו מוכרח, כי הם יכולים לומר שהגעיא באל"ף באה להורות על הרחבת הקמץ, על־דרך תיבות נוספות דכוותה, כמו שהבאנו בס"ד לעיל בפרשת בראשית על פסוק כי שָֽׁת־לי שכן היא מוכרחת להיכתב. מה שאין כן הגעיא שבמי"ם שהקורא צריך להבין אותה מאליו, כמו בשאר תיבות לדידהו, ואם־כן תרוייהו איתינהו:

קנצי למלין, שנשאר הדבר תלוי במחלוקת אם תיבת מאה כאן מלעיל או מלרע. הלכך במקום שאין מנהג ידוע ומוסכם, אין לגעור בקוראים הן כך והן כך, הגם שהכף נוטה יותר שהיא מלעיל, וכן נוהג אני הקטן. וְיגער י"י בך השטן:

ה) ומתוקה מדבש ותערב לחִכֵּנו הקריאה הזאת, כשנדע גם־כן שורש הטעם לכך, שזכינו אליו בחסדי אֵל עליון, אחרי כתיבת כל הדברים דלעיל, והוא בהקדים הקדמה אחת אמיתית הנלמדת מהא דתנן בפרק ה' דאבות משנה ד', עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית־המקדש, ואחד מהם שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. וכתב על זה התוספות יום טוב בשם מדרש שמואל בשם החסיד ז"ל, יש מי שהקשה וְלמה יארע לו קרי [פתח בוא"ו החיבור וְלמה, להורות ששאלה זו צריכה להישאל תכף ומיד תוך כדי דיבור, על־דרך שביארנו בס"ד להלן פרשת כי תשא על פסוק פסל־לך. יב"ן], אחר שהיו מזרזין אותו כל שבעת הימים, והוא בטהרה כל היום ההוא, וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו. והתשובה, כי יצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים. וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח, יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו'. ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן בעל קרי עכ"ל. וביאר בדברי יואל (טייטלבוים) מועדים ד' חנוכה דף קס"ד, לפי שהכהן הגדול על־ידי עבודתו ביום הקדוש והנורא, שהיה נכנס לפני ולפנים ומכפר בעד כל ישראל, היה לוחם עם כוחות הטומאה והסטרא אחרא, והיה מנצח לכל המקטרגים. וכאשר זכה לצאת בשלום מן הקודש, היה זוכה ומזכה לכל ישראל עִמו. לכן היתה אז המלחמה היותר חזקה וקשה, והתגבר עליו מאד היצר הרע להכשילו, בראותו כי כלתה אליו הרעה ועומד להיות מנוצח. ולא היה אפשר להינצל ממנו בדרך הטבע, כי אם בדרך נס. ועל כן היה נחשב זה לנס, אעפ"י שפעם אחרת אין זה בגדר נס כלל עכ"ל:

ועל פי זה כתב בדברי יואל שם ובדף קס"ה ליישב כמה מילי תמיהי דמדכרי המפרשים, ואחת מהן הנוגעת לנדון דידן מאי דאשכחן שלידת יצחק אבינו ע"ה נחשבת לנס גדול שלא כטבע, לאברהם אבינו ע"ה שהיה כבר זקן בן מאה שנה. ואברהם אבינו ע"ה עצמו כשנתבשר מפי הקב"ה על בשורת לידת יצחק, היה תמיה על הדבר ואמר הלבן מאה שנה יולד. ולבסוף מצינו דכמו ארבעים שנה לאחר מכן, ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה (לקמן כ"ה, א') והוליד עוד כמה אומות, ולא מצינו בשום מקום שיהיה נחשב זה לאיזה נס ופלא. ולכאורה צריך ביאור וכי משוא פנים יש בדבר. [קיצר כאן, והרחיב בדברי יואל מועדים ב' סוכה דף קס"ח ד"ה ותו בזה"ל, לפי סדר הכתוב, היה זה לאחר נישואי יצחק, שהיה בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. ואיתא בבראשית רבה סוף פרשה ס', אמר רבי יודן, לימדתך תורה שאם יהיה לאדם בנים גדולים, יהיה משיאן תחילה, ואחר־כך הוא נושא אשה. ממי אתה למד, מאברהם. בתחילה ויביאה יצחק האהלה שרה אמו (לקמן כ"ד, ס"ז), ואחר־כך ויוסף אברהם ויקח אשה. הרי שכבר היה אברהם אבינו ע"ה אז יותר מבן מאה וארבעים שנה. ולכאורה הלא זה נס יותר גדול שבן מאה וארבעים יוליד, ולא מצינו בשום מקום שהיתה לידת אותן האומות בדרך נס ופלא, ושיהיה איזה תמיהה בדבר בעיני שום אדם. גם לא מצינו בשום מקום שיהיו ליצני הדור מערערים בלידתן לומר שנתעברה קטורה מאיש אחר, ולא הוצרך הקב"ה לצור קלסתר פניהם דומה לאברהם. וכאן אצל לידת יצחק, שהיה אברהם אבינו ע"ה בן מאה שנה, היתה תמיהה רבתא בדבר, הלבן מאה שנה יולד, והוצרך הקב"ה לצור קלסתר פניו של־יצחק כדי להראות שהוא בן אברהם, ולכאורה הלא דבר הוא יעו"ש. יב"ן]:

אמנם על פי הנזכר לעיל מובן היטב. דהנה כל אותן האומות, לא נשתלשל מהם כח הקדושה כלל, והיו כולם מצד הסטרא אחרא. ואעפ"י שעשה אברהם אבינו ע"ה כל זאת על פי הדיבור, שהיה בהכרח להביא לעולם את כל אותן אומות הרשעים, בבחינת קליפה קדמה לפרי, ועוד מטעמים הכמוסים לפניו יתברך שמו, אשר עמקו מחשבותיו. מכל־מקום לא התגבר השטן למנוע הולדתן, דהוה ניחא ליה בהכי. על כן לא נחשב זה לנס, דהולדת הזקן ימצא לפעמים גם בטבע [עיין בראשית רבה פרשה מ"ז אות ג' שאמרו על נדון דידן, האיש אינו מזקין. יב"ן]. מה שאין כן לידת יצחק אבינו ע"ה שהיה מקור הקדושה, וגם שעל ידו היתה השתלשלות כל בית ישראל, על זה היתה התגברות השטן גדולה מאד למנוע זאת, כי ידע שעל־ידי זה הוא עתיד להיות מנוצח לגמרי, לכן שפיר נחשב זה לנס גדול יעוש"ב:

ו) וכבר כתב כן בספר קדושת יום טוב בדרושיו לסוכות אות י"ג (וציין הוא עצמו אליו, בדברי יואל סוכה (הנזכר לעיל ד"ה ועל) בדף קע"א ד"ה ואתי שפיר) וז"ל, תמהתי מאד לכאורה על הא דמצינו בתורתנו הקדושה כאשר בישר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה שיולד לו יצחק בנו, ותמה אברהם מאד ויאמר הלבן מאה שנה יולד, וכמה הפליגו בזה אשר יצחק אבינו ע"ה נולד לאברהם לזקנותו בן מאה שנה, כאילו הוא יוצא מגדר הטבעי. והלא מצינו כי לאחר שנשא יצחק אשה, והיה אברהם אבינו ע"ה בן מאה וארבעים שנה, אז ויוסף אברהם ויקח אשה, והוליד כמה בנים, כמו שנאמר בתורתנו הקדושה, ולא היה בזה שום תמיהה ופליאה כלל, ולא מצינו שהיה לאברהם אבינו ע"ה חידוש על זה. שוב הראוני כי כבר הרגיש בזה הרמב"ן בפירושו על התורה פרשת (וירא) [לך־לך], יעו"ש מה שתירץ [מובא לקמן ד"ה ומועיל. יב"ן]. אמנם נראה לי בזה דודאי מצינו דגם זקן יוכל להוליד, ואין זה יוצא מגדר היקש הטבעי כל־כך. הן אמת דזה לא שכיח כל־כך, אבל חידוש גדול מאד לא היה כל־כך. אבל עיקר הרבותא היא בלידת יצחק משרה הנביאה הצדקת זרע קודש מהזיווג הנבחר והמקודש, אשר על ידו נשתלשלה אומה הקדושה, ישראל עם ה'. וכבר דיברו בקדשם הספרים הקדושים, אשר לעומת קדושה גדולה כזאת תעמוד הסטרא אחרא לשטנה, שלא להניח דבר כזה, כמו שכתב הרב בליקוטי איוב. ובפרט כיון דגם על פי הטבע על־כל־פנים על פי הרוב היה קשה להוליד בן לבן מאה שנה, דאין שכיח כל־כך. אם־כן בודאי היה זה חידוש גדול ופלא, שאעפ"כ יולד לאברהם אבינו ע"ה יצחק בנו, והיה מהפלא מתמים דעים להעמיד מאברהם דור קדוש על־ידי יצחק. וזה היה הפלא גם בעיני אברהם אבינו ע"ה. אבל מה שנולדו לאברהם אחר־כך בנים מקטורה, אשר לא נחשבו בין זרע ישראל עם הנבחר, כמו שאמר הכתוב (לקמן כ"ה, ו') (וישלח אברהם) [ולבני הפילגשים וגו' נתן אברהם מתנות וישלחם] וגו', כמו שפירש רש"י, אם־כן על תולדות כאלו בודאי גם הסטרא אחרא הסכים. אם־כן באמת אין לך בו [אלא] חידושו, והחידוש היה בלידת יצחק, כי טוב הוא, ולעומת זה בידוע שהרע ישנא את הטוב ולוחם נגדו כידוע יעו"ש:

מהשתא האיר וזרח לנו טעם נפלא לקריאת מֵֽאה־שנה המי"ם געי, לפי שעל־ידי זה ניכרת ובולטת תנועת הַצֵּירִי שאינה תנועה קטנה אלא תנועה גדולה, דהיינו כאילו נוספה יו"ד מֵיאה [דהיינו שהנה ידוע כי ניקוד צֵירִי נחשב תנועה גדולה אף כשהוא חסר יו"ד מה שאין כן החִירַק, כמפורש בספרי המדקדקים, וכגון שיתבאר למעיין במכלול רד"ק בתחילת שער הניקוד (ליק ה'תרכ"ב) דף קל"ו ע"א. ובהדיא כתב המפרש שם אות ה' וז"ל, החירק והצירי מושכות עמהן יו"ד. אצל החירק כתובה היו"ד תמיד, כי חירק בלא יו"ד היא תנועה קטנה. אבל הצירי מצאנו לפעמים עם יו"ד ולפעמים בלא יו"ד, ויהיה אֵ כאילו כתוב אֵי ביו"ד יעו"ש. ובנדון דידן שמצטרף לצירי געיא, הוא נרגש טפי] אף שהיא נעלמת בקריאה, מכל־מקום היא נרגשת כמו מרחוק (מה שנקרא כיום נשמע בָּרֶקַע) לרמוז האות הראשונה של־יצחק. לומר לך שתמיהה זו הלבן מאה שנה יולד אינה אלא בנדון דידן שמדובר על יצחק, לפי שהוא מקור הקדושה. גם בעצם משיכת קריאת המי"ם, נרמזת השתלשלות כל דורות בית ישראל מיצחק אבינו, ואף בצורת כתיבת הגעיא שהיא קו משוך:

ז) עוד יש לומר טעם שני שהאיר בו השי"ת את עיני ליו"ד נעלמת זו, שנרמז בה יצר הרע, ללמדנו הטעם שעיכב הקב"ה מילתו של־אברהם אבינו ע"ה עד היותו בן תשעים ותשע שנה, כדי שיוולד יצחק מטיפה של־קדושה, מה שאין כן ישמעאל. וכדפירשו לנו חז"ל בבראשית רבה פרשה מ"ו אות ב' ואם תאמר היה לו לימול בן שמונים וחמש שנה, בשעה שנדבר עמו בין הבתרים. אלא כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה. וימול בן שמונים ושש שנים, בשעה שנולד ישמעאל. אמר ריש לקיש, קִנָּמוֹן זה [פירוש עץ בושׂם טוב, שריחו חזק. והוסיף בעץ יוסף, שהצדיקים נמשלו לבשמים וכו' יעו"ש. יב"ן] אני מעמיד בעולם וכו' משנצרר דמו משבטל יצרו משבטלה תאותו (משנקשר) [צ"ל משנקרש, עיין רד"ל ועץ יוסף. יב"ן] דמו וכו' יעו"ש ובמפרשים:

ובמדרש תלפיות ענף יצחק דף רט"ו ע"א הביא בזה דברי הרב אלשיך, על מה שאמרו רז"ל למה נולד יצחק למאה שנה, משנצרר דמו משבטל יצר הרע. ופירש הוא ז"ל שידע הקב"ה שיהיה יצחק עולה תמימה ויקרב לפניו, וקרבן נפסל במחשבה זרה, ופן חס ושלום יפגע יצר הרע באברהם ויחשוב איזו מחשבה זרה בזיווגו עם אשתו. לכך משבטל יצר הרע נולד יצחק, כדי שיהיה עולה תמימה בלי מחשבה זרה ע"כ:

וחיפשתי בספר תורת משה למהר"ם אלשיך, ומצאתי שכתב בזה בכמה מקומות. אמנם כמעט כדברים האלה שהעלה משמו המדרש תלפיות, לא נמצא אלא שם בפרשת וירא על פסוק ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וגו' (לקמן כ"ב, א') וז"ל, על יַחֲסוֹ יתברך הנסיון לאברהם לאמר נסה את אברהם, עם היות כי גם גדול היה נסיון יצחק גם הוא, והיה מהראוי שיאמר נסה את אברהם ואת יצחק וכו' אפשר לאמר במאמרם ז"ל בבראשית רבה על הולדת יצחק בהיות אברהם בן מאה שנה, שאמר הקב"ה קנמון אני מעמיד בעולם משבוטל יצרו משבוטלה תאותו משנצרר דמו משנקשר דמו וכו'. והוא כי לְמַה שהיה עתיד יצחק להיות קדוש עולה תמימה, ונפסל במחשבה, על כן לא הוציאוֹ הוא יתברך לעולם אלא שלא על־ידי יצר הרע, כי כבר בוטל יצרו של־אברהם ותאותו ודמו, באופן לא ימצא מקום היצר הרע למשול בו. ואם־כן איפא אמור מעתה איזה הדרך ימשול היצר הרע ביצחק לְמָאֵן, אם גם בהולדתו נעשה גופו בלי יצר הרע בעבור כן, ואם־כן איפא לא יתייחס הנסיון כי אם באברהם יעו"ש. וכנראה בעל מדרש תלפיות הוסיף מדנפשיה דרך ביאור. ועיין עוד בפירושו של־מהר"ם אלשיך הנקרא מראות הצובאות על פסוק (יהושע כ"ד, ג') ואקח את אביכם את אברהם וגו' ואתן לו את יצחק. ובדברינו לקמן פרשת ויחי על פסוק ויאמר השבעה לי מִד"ה ולחידוד:

ח) והרווחנו מזה על־כל־פנים עוד טעם להיות תיבת מֵֽאָה שנה מלעיל, קרוב לדרך שסללנו תחילה ד"ה מהשתא, שעל־ידי זה נוספה כמו יו"ד נעלמת מֵיאה לרמוז שהמתין הקב"ה לגיל מאה, כיון שעכשיו בטל מאברהם יצר הרע, כמו היו"ד הזו שבטלה ונעלמה, כי אינה יוצאה במבטא, ר"ל שאין אומרים מֵיְאָה כידוע:

וליתר ביאור אביא מלשון ספר אם למקרא ולמסורת (אשדוד ה'תשע"ג) מאת ידידי הרב ניסן שרוני נר"ו בפרק ג' סעיף ז' וזהו, מנהג התימנים והספרדים שאין הצירי מוליד יו"ד בהגייתו, כמו שיש - כוונתו לאשכנזים. יב"ן - טועים לומר כגון תֵּיְשַׁע במקום תֵּשַׁע. אך קריאתו ארוכה מן הסגול, מפני היותו תנועה גדולה. וגם כשיש יו"ד אחר הצירי, היא נחה ואינה נשמעת במבטא. לדוגמא, אמרֵי־פי, אלהֵינו, אֵיפה, נקראים כאילו כתוב אמרֵה־פי, אלהֵנו, אֵפה. וכמו כשיש יו"ד אחרי חירק, שהיא נחה ואינה נשמעת במבטא. ודבר זה פשוט אצל כל הספרדים והתימנים, ויש כמה ראיות למנהגם, כגון שאותיות בג"ד כפ"ת אחרי מלה שמסתיימת בצירי ויו"ד, נמצאות במקרא רפויות כדין נח נסתר. ועוד שבגמרא ברכות דף טו: מנו בקרית שמע את כל הדבקים שהם אות זהה, ולא הזכירו את המלים (במדבר ט"ו, ל"ח) בני ישראל יעו"ש:

ומועיל לנו הטעם השני, אליבא דהרמב"ן, מאחר שלפי דבריו אין מקום כלל לשורש הטעם הראשון. שכן הוא פירש בזה"ל, הלבן מאה שנה יולד, אין הפלא בבן מאה שנה שיוליד, כי האנשים יולידו כל ימי היות בהם הליחה, בני תשעים ובני מאה, גם בדורות האלה, אף כי בימי אברהם שלא עברו מימיו פי השנים. והנה אחרי זה ארבעים שנה הוליד בנים רבים מקטורה. אבל אמר הלבן מאה שנה, שלא הוליד בבחרותו מן האשה הזאת, יוליד ממנה עתה אחרי מאה ואחרי תשעים שפסק ממנה אֹרח נשים וכו' ע"כ. ועיין עוד בחידושי הרש"כ (מה"ר שלום כ֗ריף) על פסוק ויוסף אברהם וגו' מִדף נ"ז:

ושני טעמים הללו שהם על־דרך הדרש, לקריאת תיבת מֵֽאָה כאן מלעיל, המה מצטרפים ונוספים על הטעם לפי הדקדוק שהקדמנו לעיל (ד"ה ומשפט, ומִד"ה וכדי), ועל הטעם כדי להגדיל ההתפעלות וכו' (כדלעיל ד"ה ומלבד). נמצאו בידינו ארבעה טעמים לפתגמא דנא. תורת י"י תמימה משיבת נפש, עדות י"י נאמנה: