סימן י"ב - הלכות הזמירות

[א] ברוך שאמר, היא ברכה שלפני פסוקי דזמרה, הנקראים זמירות. וישתבח, היא ברכה שלאחריהם{א}. ולא יאמר ישתבח, אלא אם כן אמר ברוך שאמר ומקצת זמירות{ב}. ומנהג הבלדי (וגם מקצת השאמי) להקדים לברוך שאמר, שבח המהולל לעולם וכו' כדי לעורר הלבבות ולהלהיבם לירוא מלפני מלך הכבוד. וכן מקדימים לישתבח, פסוקי רפאני י"י וארפא וגו' המדברים בענייני הגאולה{ג}. וכל זה אומר חזן־בית־הכנסת (או הגדול שבציבור) בקול רם{ד}, כשהוא עומד במקומו (מה שאין כן שליח ציבור שעומד לפני התיבה כדלקמן סימן י"ג סעיף א'){ה}. והמדקדקים אומרים עמו בלחש{ו}, אלא שמקדימים בסוף הברכה לפניו לכל הפחות שלוש תיבות כדי שיוכלו לענות אמן אחריו (עיין לעיל סימן ו' סעיף י"ד). ובעת אמירת המהולל וברוך שאמר, גם כל הקהל עומדים עמו, אבל ברפאני ובישתבח נשארים הם לישב{ז}. ומנהג השאמי לאחוז בידיהם שתי הציציות שלפניהם בזמן אמירת ברוך שאמר, ובתשלום הברכה מנשקים אותם ומניחים{ח}: 

[ב] ויושבים ואומרים כל הקהל כאחד בקול רם{ט}, מזמור לתודה וגו'{י} יהי כבוד וגו' וכל פסוקי דזמרה. וצריך לאמרם בנחת ובנעימה, ולא במרוצה. ואף על פי שאין נוהגין לאמרם בטעמיהם אלא כפי הבנת העניין, מ"מ צריך לדקדק בכל התיבות כמו בספירת מעות, ולכוון פירוש המלות{יא}. וכל־שכן בפסוק פותח את ידיך וגו' שצריך לאמרו בכונה גדולה, וגם יתפלל במחשבתו על מזונותיו ועל מזונות כל ישראל. ומי שלא כיוון בו כלל, אפילו בדיעבד צריך לחזור ולומר פסוק זה בכוונה{יב}. וטוב לכוון אז גם־כן בראשי תיבות של פותח את ידך שהוא פא"י, וסופי תיבות חת"ך, שהוא שם קדוש של פרנסה{יג}. והפסוק האחרון של פסוקי דזמרה שהוא כל הנשמה תהלל יה הללו־יה, נוהגים בשאמי לכפלו, וכן יש שינוי בין השאמי לבלדי בפסוקים שאומרים אחר־כך, כאשר נמצא בסידורים. ואומרים אחר זה ויברך דוד וגו' כנגינת נביאים וכתובים, כיון שהם פסוקים בספר דברי־הימים. ובשאמי מוסיפים לומר פסוקי אתה הוא י"י לבדך וגו' עד כמו אבן במים עזים. [ויש מהשאמי שנוהגים לומר ויברך וגו' בעמידה, עד אתה הוא י"י האלהים]. ואחר־כך אומרים ויושע ושירת הים, ואין נוהגים לעמוד אז (זולת בעת צרה רחמנא לִישֵׁיזְבַן, כדלקמן סימן ק"ב סעיף י"ג), ומתחילים בנגינת השירה מן ויושע עד הלכו ביבשה בתוך הים, וממשיכים ותקח מרים וגו' עד כי אני י"י רופאך, בנגינה פשוטה כשאר פסוקים של תורה [ובשאמי כופלים פסוק י"י ימלוך, ומתרגמין אותו, ואינם אומרים פסוקי ותקח מרים]{יד}. ועומד חזן־בית־הכנסת לומר רפאני וישתבח כדלעיל, וכשמסיים יושב{טו}. ועומד שליח־ציבור ואומר קדיש והיוצר כדלקמן ריש סימן י"ג: 

[ג] בשבת אין אומרים מזמור לתודה, ותמורתו אומרים מזמור שיר ליום השבת. אבל בימים טובים אומרים אותו בבלדי, ואפילו בפסח. ובשאמי אין אומרים אותו גם ביום טוב, אלא מדלגין אז פסוק מזמור שיר ליום השבת, ומתחילים מן טוב להודות לי"י וגו'. אבל ביום טוב של ראש השנה אומרים אותו גם רבים מן השאמי, וכן ביום הכפורים, מפני האמור בו "הריעו" לי"י כל הארץ, ופותחים תחילה טוב להודות וגו'. ובבלדי מוסיפים לומר ביום הכפורים לפני מזמור לתודה, את מזמור שיר ליום השבת גם כשחל בחול, מפני שיום הכפורים נקרא שַׁבַּת שבתון{טז}: 

[ד] פסוק והוא רחום, מנהג הבלדי לאמרו תמיד בכל יום. זולת בשבתות וימים טובים שמדלגין אותו, הן כאן בזמירות והן בכל מקום (דהיינו בפיסקת רוממו וגו' שבתיקון, וקודם מוסף ומנחה, ובתחנונים שאחר ובא לציון) וכן מדלגין אותו אז קודם ערבית שבכניסת היום. ובשאמי יש נוהגין לאמרו גם בשבתות וימים טובים בכל מקום, זולת בכניסת היום, ויש שמדלגין אותו בכל מקום ולא רק בשבתות וימים טובים אלא גם בכל יום שיש בו מוסף דהיינו ראש חדש וחול המועד, ויש שמדלגין אותו בכל מקום גם בכל יום שאין בו נפילת פנים{יז}: 

[ה] משהתחיל ברוך שאמר עד לאחר גמר תפילת שמונה־עשרה, אסור להפסיק בדיבור אפילו תיבה אחת ואפילו בלשון הקודש (וכן בכל מקום שאסור להפסיק, אפילו בלשון הקודש אסור){יח}. אך לעניין הפסק לדבר מצוה, יש חילוק בין הזמירות לקרית שמע. כי בזמירות מותר לו לענות אמן אם שומע איזו ברכה, וכל־שכן שמותר להפסיק ולענות עם הקהל קדיש וקדושה וברכו. ומכל־מקום ישתדל לכוון שיפסיק לאלו במקום הפסק, כגון בין מזמור למזמור, או לכל־הפחות בין פסוק לפסוק. וכן אם נצרך לנקביו, ילך בין מזמור למזמור, ויחזור ויטול ידיו ויברך אשר יצר. אך ברוך הוא וברוך שמו, אסור לומר תוך פסוקי דזמרה אפילו במקום הפסק, כיון שאינו מן הדין אלא מנהג (עיין לעיל סימן ו' סעיף ט"ז){יט}. ואם שומע אז שהקהל אומרים קרית־שמע, לא יאמר עמהם אפילו פסוק שמע ישראל אלא יאמר את התיבות שהוא עסוק בהן בשעה שהם אומרים פסוק שמע ישראל וגו' בניגון הציבור, וכן יניח ידו על פניו, כדי שיהא נראה כאילו הוא קורא עמהם{כ}. ודיני ההפסקות בקרית־שמע, יתבארו בס"ד לקמן סימן י"ד: 

[ו] מן ברוך אתה ה' וכו' שבאמצע ברוך שאמר עד סוף הברכה, וכן מישתבח עד סוף הברכה, עונה לקדיש ולקדושה ולברכו. אבל אמן על ברכות, אסור לענות{כא}: 

[ז] אסור לנגוע בשעת אמירת פסוקי דזמרה, וכל־שכן אחר־כך עד גמר התפילה, במקומות המכוסים בגופו (אפילו כשהוא רואה ומרגיש שהמקום נקי ממלמולי זיעה, דלא פַלּוּג רבנן), או בראשו במקום המכוסה. ואם נגע בידו, צריך לרחצה במים. ואם הוא עומד בתפילה, שאי אפשר לו לזוז ולבקש מים, די לו לחכך ידו בכותל או לנקותה במפה וכדומה{כב}. ויש אומרים שאסור לנגוע גם בצואת החוטם ובצואת האוזן כי אם על־ידי מטפחת וכדומה, ולא נהגו כן, והמחמיר תע"ב{כג}: 

[ח] ראוי ליתן צדקה בויברך דוד, כשהוא אומר ואתה מושל בכל (ועיין לעיל סימן י"א סעיף ב'), ויתננה ליד הגבאי או לתוך קופה. אבל אין נכון לעשות זאת בחזרת התפילה, כי על ידי זה אין הציבור שומעים ברכות השליח־ציבור לענות אמן כדין{כד}: 

[ט] אם איחר מלבא לבית־הכנסת, עד לאחר שהתחילו הציבור להתפלל, ואם יתפלל כסדר לא יגיע להתפלל שמונה־עשרה עמהם, והעיקר שיתפלל שמונה־עשרה עם הציבור, על כן יכול לדלג כאשר יתבאר בסעיף שאחר זה. אך ברכת על־נטילת־ידים וברכת אלהי הנשמה וברכות התורה, לעולם צריך לומר קודם התפילה (כדלעיל סימן ז' סעיף ז'). ועל־כן אם לא אמרן בביתו, צריך לאמרן בבית־הכנסת, ואפילו אם על ידי זה יתאחר מלהתפלל עם הציבור. וגם קרית־שמע עם ברכותיה בשחרית (מה שאין כן בערבית כדלקמן סימן נ"א סעיף ד'), צריך לומר דוקא קודם שמונה־עשרה, דהיינו שיתחיל ברכת יוצר אור, ויאמר כסדר עד אחר שמונה־עשרה, בלי שום הפסק, כדי להסמיך גאולה לתפילה. דהיינו גאל ישראל, לשמונה־עשרה. אבל שאר הברכות וכל הסדר יאמרם לאחר התפילה. וגם הזמירות אם רוצה יכול לאמרם אחר התפילה, אך בלא ברכות ברוך שאמר וישתבח{כה}: 

[י] הלכך לאחר שבירך על נטילת ידים ואלהי הנשמה וברכות התורה (ואחריהם מקצת פסוקים), והניח טלית ותפילין, אם הוא רואה כי לא נותר לו עוד זמן שיוכל להגיע להתפלל שמונה־עשרה עם הציבור, אלא אם ידלג ויתחיל בברכת יוצר אור, אזי יתחיל שם. ואם יש לו זמן לומר גם ברוך שאמר ותהילה לדוד עד סופו, דהיינו שם קדשו לעולם ועד, וישתבח, יאמרם. יש לו זמן יותר, יאמר גם הללו־יה הללו אל בקדשו, עד כל הנשמה תהלל יה הללו־יה. יש לו עוד זמן יותר, יאמר גם הללו־יה הללו את י"י מן השמים וגו'. יש לו עוד זמן יותר, יאמר גם שאר הללו־יה. יש לו עוד זמן יותר, יאמר גם ויברך דוד. והמזמורים שמוסיפים בשבת וביום־טוב, אם אין לו זמן לאמרם, אזי כל המזמורים והפסוקים שאומרים אותם בכל יום, להם הקדימה. ואם יש לו זמן לומר גם קצת מאלו שמוסיפים, יאמר מזמור למנצח השמים מספרים, לדוד בשנותו, תפילה למשה. ולאחר גמר התפילה יכול להשלים כל מה שדילג, רק ברוך שאמר וישתבח אין לאמרם לאחר התפילה וכנזכר לעיל בסעיף הקודם. ואם רואה שאפילו אם יתחיל בברכת יוצר אור, לא יוכל להתפלל שמונה־עשרה עם הציבור אלא אם כן ימהר, יותר טוב להתפלל בפני עצמו כסדר במתינות ובכוונה{כו}. ויש אומרים שגם אם יתפלל עם חזרת השליח־ציבור, נחשב תפילה בציבור{כז}. ועיין עוד לקמן סימן י"ח סעיף י"ב: 

[יא] חַי העולמים (בברוך שאמר, ובישתבח{כח}) מנהגינו לגרוס החי"ת בפתח, והאומר בצירי טועה ומקצץ בנטיעות, וכן היא מנוקדת בפתח בכל ספרי תימן מעולם{כט}: