סימן י"א - הלכות הכנת הגוף לתפילה, והמקומות שראוי להתפלל, וסדר תפילת היחיד והאשה

[א] כתוב{א} הִכּוֹן לקראת אלהיך ישראל. פירוש שיכין את עצמו לפני השם יתברך, שילבש מלבושי כבוד כשהולך להתפלל, כמי שהולך לפני שר נכבד{ב}. ואפילו אם מתפלל בביתו ביחידות, ילבש כראוי. ואם הוא רגיל לילך כל היום בחגורה, אסור לו להתפלל עד שיחגור את עצמו{ג}. וההולך בסנדלים לרגליו, ראוי שילבש "גרביים"{ד}: 

[ב] טוב ליתן צדקה קודם התפילה, שנאמר{ה} אני בצדק אחזה פניך{ו}. ובשחרית, הנהיג האר"י לגבות צדקה בויברך דוד{ז} (עיין לקמן סימן י"ב סעיף ח'). גם יקבל עליו קודם כל תפילה מצות ואהבת לרעך כמוך{ח}, ויכוין לאהוב את כל אחד מישראל כנפשו. כי אם חס־ושלום יש פירוד לבבות ישראל למטה, אז גם למעלה אין אחדות. אבל כשמתאחדים למטה, נגרם אחדות ודבקות נפשותיהם למעלה, ועל ידי זה גם תפילותיהם מתאחדות ונכללות יחד, ואז התפילה רצויה לפניו יתברך. ולכן מנהגינו לפתוח קודם ברכות השחר בשבח א'דון ה'עולמים, ב'על ה'רחמים וכו', שהוא ראשי תיבות אהב"ה{ט}: 

[ג] כתוב{י} שְׁמוֹר רגלך כאשר תלך אל בית האלהים, ודרשו רבותינו ז"ל{יא} דהיינו הנקבים שאצל הרגלים. ולכן צריך לבדוק את עצמו קודם התפילה אם אינו צריך לעשות צרכיו. ואם מרגיש בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו, אסור לו להתפלל. ובדיעבד אם התפלל כשהוא נצרך לנקביו (יש אומרים דלאו דוקא לגדולים, אלא גם לקטנים, וכן עיקר{יב}) אם הוא משער שהיה יכול להעמיד את עצמו, שיעור הילוך פרסה (שעה וחומש, דהיינו שבעים ושתיים דקות) תפילתו תפילה. ואם לאו, אפילו בדיעבד אם התפלל, תפילתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל. ואם בעוד שיפנה, יעבור זמן תפילה, והוא יכול להעמיד את עצמו שיעור פרסה, אפילו לכתחילה מותר לו להתפלל (ועיין עוד לקמן סימן ט"ז סעיף ט"ו). ולא רק לתפילת שמונה עשרה, אלא גם לדברי תורה אסור מי שנצרך לנקביו כשאינו יכול להעמיד את עצמו שיעור פרסה, וכל שכן קרית־שמע ושאר ברכות{יג}: 

[ד] מי שבריא לו שאינו יכול לעצור את עצמו מלהפיח, עד שיגמור קרית־שמע ותפילה, מוטב שיעבור זמן קרית־שמע ותפילה, ממה שיתפלל בלא גוף נקי. ואם עבר זמן תפילה, אנוס הוא (וישלימנה אחר־כך כדלקמן סימן י"ט). ואם נראה לו שיוכל לעצור את עצמו בשעת קרית־שמע, יניח תפילין בין הבוחר בעמו ישראל באהבה, לקרית־שמע, ויברך עליהם{יד}: 

[ה] צריך לרחוץ את ידיו במים (עד הפרק{טו}) קודם כל תפילה (ונטילה זו אינה צריכה כלי, ולא ברכה, כדלקמן סימן נ' סעיף ד'). ולכן אף על פי שרחץ כבר את ידיו בקומו ממטתו בבוקר (כדלעיל סימן ב'), אם נגע אחר־כך בידיו באיזה מקום מטונף, דהיינו כגון במקומות המכוסים באדם שיש שם מלמולי זִיעה, או שחיכך בראשו, או שלא רחצם בבוקר עד הפרק, צריך לְחַזֵּר אחריהם, ללכת לפניו ארבעה מילין (דהיינו שבעים ושתיים דקות), או לאחריו מיל (דהיינו שמונה עשרה דקות). וגם אם נוסע ברכב, הוא אותו שיעור זמן. ואם מתיירא שמתוך כך יעבור זמן התפילה, ינקה את ידיו בצרור או בעפר או בכל מִדֵּי דִּמְנַקֵּי ומתפלל, דכתיב{טז} ארחץ בנקיון כפי וגו'. ארחץ במים, אם אפשר. ואם לאו, בנקיון בכל מידי דמנקי{יז}: 

[ו] ואם רחץ ידיו בבוקר כראוי, ואין ידוע לו שנתלכלכו ידיו באיזה דבר, מכל־מקום כיון שהסיח דעתו בִּנְתַּיִים, צריך גם־כן לרחצם במים לצורך תפילה. אך בזה אין צריך לְחַזֵּר אחר המים דוקא, שאם אין לו מים מזומנים, ובאם יְחַזֵּר עליהם יאחר תפילת הציבור, לא יחזר עליהם אלא מנקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי, ומתפלל עם הציבור. ויש אומרים שאפילו אם למד בנתיים, גם־כן הוי היסח הדעת וצריך לרחוץ לצורך התפילה, ואין מנהגינו כן{יח}: 

[ז] ישתדל ויתאמץ להתפלל עם הציבור, דכתיב{יט} ואני תפילתי לך י"י עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהציבור מתפללין. וכתיב{כ} כה אמר י"י בְּעֵת רצון עֲנִיתִיךָ. ואין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילה של רבים, ואפילו יש בהם חוטאים{כא}, דכתיב{כב} הֶן אֵל, כַּבִּיר (פי' רבים) לא יִמְאָס. וכתיב{כג} פָּדָה בְשלום נפשי מִקְּרָב לי, כי בְרַבִּים היו עמדי{כד}: 

[ח] מצוה גדולה להתפלל בבית־הכנסת או בבית המדרש. ואפילו אם לפעמים מתבטל המניין, מכל־מקום מצוה להתפלל שם גם ביחידות, כיון שהם מקומות מקודשים. ומי שדרכו ללמוד בבית המדרש, יתפלל גם־כן שם בעשרה, אף על פי שיש בעירו גם בית־הכנסת. אבל מי שאין דרכו ללמוד בבית המדרש, יתפלל בבית הכנסת שיש בה ריבוי עם{כה}, כי ברָב עם הדרת מלך{כו}: 

[ט] לעולם ישכים אדם לבית־הכנסת, כדי שיִּמָּנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו, נוטל שכר כנגד כולם{כז}. וכל מי שהולך שחרית וערבית לבית־הכנסת או לבית־המדרש בזמן הראוי, ומאריך שם כראוי, ומתנהג שם בקדושה כראוי, זוכה לאריכות ימים, דכתיב{כח} אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, לשמור מזוזות פְּתָחָי, וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים{כט}: 

[י] יקבע לו בית־הכנסת או בית־המדרש, שיתפלל שם בקביעות, וגם שם יקבע לו מקום מיוחד{ל}. וכל תוך ארבע אמות נחשב אותו מקום{לא}. וטוב אם יכול לקבוע לו מקום אצל הקיר, כמו שמצינו בחזקיהו המלך, דכתיב{לב} ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וגו'. ולא יעמוד ולא ישב בתפילה אצל רשע. וכשמתפלל בביתו, יקבע לו גם־כן מקום, שלא יבלבלוהו בני ביתו{לג}: 

[יא] מצוה לרוץ כשהולך לבית־הכנסת או לבית־המדרש או לשאר מצוות, ואפילו בשבת (כדלקמן סימן ס"ו סעיף ב'), שנאמר{לד} נרדפה לדעת את י"י, וכתיב{לה} דרך מצוותיך ארוץ. אבל בתוך בית־הכנסת ובית־המדרש, אסור לרוץ{לו}. ובבואו לפני הפתח, ישהה מעט, שלא יכנס בפתע פתאום. ויירתע ויפחד מהדר גאונו יתברך, ויאמר את הפסוק{לז} ואני ברוב חסדך וגו' שהוא כמו נטילת רשות, ואחר־כך יכנס, וישתחוה לנגד ההיכל, וילך באימה וביראה כהולך לפני מלך. מצוה להתעטף בציצית, ולהניח תפילין בביתו, וילך כך לבית־הכנסת. ובמקום שדרים בין האומות, או שצריך לעבור דרך מבואות מטונפות, יתעטף בציצית ויניח תפילין בַּפְּרֻזְדּוֹר של בית־הכנסת, כי הוא עניין גדול ליכנס לבית־הכנסת מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין{לח}: 

[יב] מנהגינו לתת לב שלא ליכנס לבית־הכנסת בעת שאומרים הקהל או השליח־ציבור דבר רע, כגון בתהילה לדוד כשאומרים ואת כל הרשעים ישמיד, אלא ממתינים בפרוזדור עד סיום אותו עניין ואז נכנסים{טל}: 

[יג] אם מחמת איזה אונס, אינו יכול לילך לבית־הכנסת או לבית־המדרש, ואפילו לשאר מניין קבוע יש לו איזו מניעה מללכת, יתאמץ לקבץ עשרה אנשים, שיתפלל על כל פנים בביתו בציבור. ואם אי־אפשר לו, יתפלל על כל פנים בשעה שהציבור מתפללין, שאז הוא עת רצון. וכן מי שהוא דר במקום שאין שם מניין, יתפלל בשעה שהציבור מתפללין בעיירות. אך אם צריך ללמוד או לעסוק במלאכתו הנחוצה לו, ונתבאר לעיל סימן י' סעיף א' שאסור להתחיל בהם קודם התפילה, יכול להקדים להתפלל תֶּכֶף משתנץ החמה{מ}: 

[יד] וכן מי שליבו חלש, וקשה עליו להמתין מלאכול עד לאחר גמר תפילת הציבור, מותר לו להקדים תפילתו בביתו, כדי לאכול מיד, כדלעיל סימן י' סעיף ב'. ודוקא בביתו מותר לו להקדים בעניין זה. אבל אם בא לבית־הכנסת שיש שם ציבור, אסור לו להקדים תפילתו לתפילת הציבור. ואפילו אם רוצה לצאת חוץ לבית־הכנסת להתפלל קודם הציבור, אסור, אלא אם־כן רואה שהציבור מאחרים מלהתפלל, יתפלל הוא בפני עצמו, כדי שלא לעבור הזמן. וכן אם הוא חולה או שיש לו אונס אחר, מותר להקדים תפילתו, אפילו בבית־הכנסת. ויותר טוב שילך לביתו להתפלל{מא}: 

[טו] יש אומרים שאם התפללו ציבור בבית־הכנסת, ואחר־כך באו ציבור אחר להתפלל שם, אין לשליח־הציבור השני לעמוד במקום שעמד הראשון, משום דהוי גנאי לראשונים, אם לא שכבר יצאו הראשונים מבית הכנסת{מב}. וכן יש אומרים שאם הראשונים הוציאו ספר־תורה וקראו בו, אין לאחרונים להוציא שנית ספר־תורה, לקרות באותו בית־הכנסת{מג}. ואין להקפיד בדברים אלו{מד}: 

[טז] בְּמָקום שאין מניין, כופין זה את זה בקנסות, שיבואו תמיד למניין ולא יתבטל התמיד. ואפילו הלומדים, שעל ידי זה יתבטלו מלימודם, כופין אותם שיבואו למניין. דזמן תורה לחוֹד, וזמן תפילה לחוֹד{מה}: 

[יז] היחיד מתפלל כמו הציבור, אלא שאינו רשאי לומר קדיש וקדושה וכו', והוא הדין כשהם כמה אנשים יחידים, כי כל דבר שבקדושה אינו נאמר אלא בעשרה. וזהו סדר תפילת היחיד כפי מנהגינו{מו}, פותח אדון העולמים וכו' ואומר כל ברכות השחר וברכות התורה וכו', ברוך שאמר (מעומד) והזמירות, עד שמסיים ישתבח (מיושב). ומדלג הקדיש לגמרי. ובמקום ברכו, אומר ברכי נפשי את י"י המבורך, ברוך י"י המבורך לעולם ועד{מז}. ברוך אתה וכו' יוצר אור וכו'. ואינו אומר קדוש קדוש וגו' אלא עונים ביראה ואומרים קדושת י"י וכו', דהיינו במקום לומר שלש פעמים קדוש, אומר קדושת. אבל ברוך כבוד י"י ממקומו, אומר כדרכו{מח}. וממשיך קרית־שמע וברכותיה, ויש אומרים שהוא יכול לחזור שלש תיבות י"י אלהיכם אמת, כמו שחוזרם השליח־ציבור{מט}, ועומד להתפלל שמונה עשרה בלחש (וכשפוסע בסוף תפילתו, לא יחזור למקומו לכל הפחות כדי הילוך ארבע אמות{נ}), ואינו חוזר לאמרה בקול, וגם אינו אומר הקדושה כלל, אלא נופל מיד על פניו, ואומר אבינו מלכנו וכו' ואנחנו לא נדע וגו' ומדלג הקדיש לגמרי. [ובשני וחמישי אומר הוידוי וכל התחנונים, אלא שאינו מזכיר את השמות באמירת שלש עשרה מדות, ותמורתן אומר בחילוף אֵתּ בָּשׁ כך, ויעבור י"י על פניו ויקרא מְצֹפָץ מְצֹפָץ אל רחום וגו'{נא}. ואינו צריך לקרוא בתחילת הפרשה הבאה כמו הציבור]. ואומר והוא רחום תהילה לדוד, למנצח יענך, ובא לציון, ובמקום קדוש קדוש וגו' אומר קדושת כדלעיל{נב}. וממשיך שיר של יום וכו' עד אמר ר' אלעזר, ואינו אומר נוסח קדיש תתקבל כבציבור אלא מקצתו כך, בריך שמיה{נג} דקב"ה לעילא לעילא מכל ברכתא שירתא ותושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא. תתקבל צלותי ותתעביד בעותי{נד} וצלותהון ובעותהון וכו' יהא שלמא וכו' וחסדא ורחמי עלנא וכו'{נה} עושה שלום וכו'. ואחר־כך פיטום הקטורת, ומדלג קדיש דרבנן לגמרי, ואומר ברכי נפשי וכו' במקום ברכו כדלעיל{נו}, ומסיים בעלינו לשבח. ועל דרך זה יעשה בתפילת מנחה וערבית, ובשאר התפילות: 

[יח] כל אשה{נז} חייבת בתפילה, דהיינו לומר בלשונה דברי שבח לבורא עולם, בקשה ותחינה, פעם אחת ביום. ובזמנינו שיודעות כולן לקרוא, טוב שתאמרנה מתוך הסידור לכל הפחות את ברכות השחר{נח}, ותפילת שמונה עשרה שחרית או מנחה (או ערבית). וכן טוב לומר מקרית שמע לכל הפחות את הפסוק שמע ישראל וגו', כדי לקבל עול מלכות שמים{נט}. ואף על פי שהן פטורות מברכות התורה ופרשיות הקרבנות וכיוצא בהם, מכל־מקום אשה שחפצה לומר אפילו כל נוסח התפילות והברכות כמו האיש, ואפילו תפילת מוסף, רשאית ותבוא עליה ברכה (ובתנאי שלא יתעכבו על ידי זה צרכי בעלה ובני ביתה{ס}). ובכלל זה יכולה לומר ברוך שאמר וישתבח וברכות קרית שמע בהזכרת השם. וגם ברכות כגון אשר יצר, והמפיל חבלי שינה{סא}, וברכות ברקים ורעמים, וכל כיוצא בזה{סב}, יכולה לברך בהזכרת השם אף על פי שהיא פטורה. אבל על מצוות עשה שהזמן גְּרַמָא, דעת רבינו הרמב"ם{סג} ומרן השלחן ערוך{סד} שלא תברך, כגון תקיעת שופר וישיבת סוכה ונטילת לולב וקריאת ההלל, כי אף על פי שיש לה שכר (כדין אינו מצווה ועושה) מכל מקום היאך תאמר "וציונו" והיא אינה מצווה, וכן הוא מנהגינו{סה}: