סימן ט' - הלכות תפילין

[א] מצות תפילין היא מצוה יקרה מאד, שכל התורה הוקשה לתפילין, שנאמר{א} למען תהיה תורת י"י בפיך{ב}. ומי שאינו מניח תפילין, הרי הוא בכלל פושעי ישראל בגופן{ג}. ומי שמניח תפילין פסולין, לא זו בלבד שאינו מקיים את המצוה, אלא שמברך ברכות רבות לבטלה, שהוא עוון גדול{ד}. ולכן צריך לקנות תפילין שכתב פרשיותיהן סופר מומחה וירא־שמים{ה}, ושיהיה בטוח שהבתים והרצועות נעשו כדת וכדין. וכל ירא־שמים יתן אל ליבו, אם על מלבושיו וכליו הוא מהדר שיהיו כתיקונן, כל־שכן בחפצי ה' יתברך, שלא יצמצם ויחוס על הכסף, אלא יהדר לקנות אותן שהם בודאי כשרים, אף שמחירם רב. וישגיח עליהם שיהיו מתוקנים ושחורים, הבתים והרצועות. ואם נתקלקלו התפילין, אפילו רק במקצת, או שנפסקו התפירות, וכיוצא בזה, ישאל מיד לחכם אם הם כשרים{ו}, מפני שיש בהם חילוקי דינים שאי אפשר לפרטם בספר זה כי רבים הם{ז}: 

[ב] תְּפִלִּין, הוא לשון פלילה והוכחה (ולכן הלמ"ד דגושה, למלאות חסרון השנייה). כי התפילין הן עדות והוכחה, שהשכינה שורה עלינו, כמו שאמר הכתוב{ח} וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך וגו', ודרשו רבותינו ז"ל{ט} אלו תפילין שבראש, שיש בה שי"ן מהשם שדי. ולכן טוב שהתפילה של־ראש תהיה גלויה ונראית, ולא יכסה אותה בטליתו{י}. אבל תפילה של־יד צריך לכסותה, משום שנאמר{יא} והיה לך לאות, ולא לאחרים לאות. ולכן אפי' בשעת הנחה נוהגים להאפיל בטלית על הזרוע{יב}: 

[ג] זמן הנחתן בבוקר, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת בִּרְחוֹק ד' אמות ויכירנו{יג}. ויניח את התפילין אחרי שהתעטף בטלית. והטעם שמקדימין את הטלית לתפילין, משום דמצות ציצית תדירה יותר, שנוהגת בין בחול, בין בשבת ויום טוב, ומצות תפילין אינה נוהגת אלא בחול, וקיימא לן{יד} תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ואם פגע תחילה בתפילין, אף על פי שהן בתוך כיסן, צריך להניחן תחילה, ואחר כך יתעטף בטלית, מפני שאין מעבירין על המצוות{טו}, דכתיב{טז} ושמרתם את המַּצּוֹת, קְרֵי ביה את המִּצְווֹת, מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה{יז} (ועיין לקמן סעיף י"ב וסעיף כ"ח): 

[ד] אסור להניח תפילין בלילה, אלא אם־כן נשארו מונחים עליו מבעוד יום. ובמנחה של תעניות שמנהגינו להניח אז תפילין, יש חולצים אותם בסיום תפילת מנחה מכיון ששקעה כבר החמה, ורבים משאירים אותם עד ק"ש של ערבית וחולצים כשמגיעים לכימי השמים על הארץ{יח}, כדלקמן סימן ק"ב סעיף י': 

[ה] כתוב{יט} והיה לאות על יָדְכָה. ומזה שנכתב ידכה בה"א, במקום יָדְךָ, דרשו רבותינו ז"ל{כ} דהיינו יד כהה, זו שמאל, שהיא חלשה. ויניחה שם על הקִּבּוֹרֶת, דהיינו במקום שהבשר הוא תָּפוּחַ, שנאמר{כא} ושמתם את דברי אלה על לבבכם, שתהא שׂימה כנגד הלב. ולכן יניחה שמה, ויטה אותה מעט לצד הגוף, שכשיכוף הזרוע למטה תהיה כנגד ליבו{כב}. וצריך שתהיה כולה ממש ע"ג הבשר התפוח דוקא. ומשערים לא כשהיד פשוטה לגמרי שאז מתרחב המקום, ולא כשהיא כפופה לגמרי שאז הוא מצטמצם, אלא באופן בינוני. וכל זה דוקא מחצי הזרוע ולמטה, אבל לא כלפי מעלה אעפ"י שהוא עדיין תפוח. ואפילו המעברתא, יש ליזהר לכתחילה שתהיה מונחת במקום ההוא. ומכל מקום, במקום צורך (כגון שהתפילין גדולים מאד) אפשר להקל גם כשהבית עצמו מונח מחצי הזרוע ולמעלה, כל שהבשר תפוח{כג}: 

[ו] מה שכתוב בתפילין של־ראש{כד}, ולטוטפות בין עיניך, קיבלו רבותינו ז"ל{כה} שאינו בין עיניך ממש, אלא כנגד בין עיניך. ומקומה הוא מהיכן שהשערות מתחילות לצמוח, ונמשך מקומה למעלה עד סוף המקום שמוחו של־תינוק רוֹפֵס (פי' רך). דהיינו שקצה הַתִּיתּוּרָא (פי' המושב הבולט בתחתית הבית מסביב) שלמטה, לא תהא למטה ממקום התחלת צמיחת השערות. [וטוב שתהא אף קצת יותר למעלה מזה, כדי שייראו מקצת שערות הללו. וקצה הַמַּעְבַּרְתָּא (פי' המקום שעוברת בתוכו הרצועה), לא תהא למעלה ממקום שמוחו של תינוק רופס{כו}]. וצריך ליזהר מאד שתהא מונחת במקום הראוי. ואם מניח אפילו מקצתה על המצח במקום שאין השערות גדֵלות, או אפילו הניחה כולה במקום שיער אלא שהיא מן הצד ולא כנגד בין העינים, לא קיים את המצוה, ובירך לבטלה (היינו כשמברך על של־ראש בפני עצמה, וכדלקמן סעיפים ט"ו י"ז). ורבים נכשלים בזה רח"ל, וצריך ללמדם{כז}. והקשר יהא מונח כנגדו מאחורי הראש למעלה בגובה העורף שהוא סוף הגולגולת במקום שיער, שהוא כנגד הפנים (ולכתחילה יהיה הקשר למעלה מן השקע, כולו או רובו ועיקרו), ולא יטה לכאן או לכאן. וצריך להפריד הרצועות בידו בחוזק אחת הֵנָּה ואחת הנה, כדי שיהיו מהודקים בראשו{כח}. וכשהבית עם המעברתא רחבים, קשה שתהא מהודקת כראוי, וצריכין ליזהר בזה מאד{כט}: 

[ז] צורת הקשר בתפילין של־ראש, כמו אות דל"ת. ומנהגינו לעשותו לא כדל"ת ממש אלא כמ"ם סתומה (אך בלא אויר בנתיים) ומנהג זה יסודתו בהררי קודש ממסורת הגאונים והראשונים דור אחר דור. וטוב לכפול הרצועה שתי פעמים, שלא תיראה מאחוריו צורת שתי וערב ח"ו{ל}: 

[ח] וזהו סדר הנחת התפילין לפי מנהגינו. מוציא תפלה של־יד לבדה מהכיס{לא} ומנשקה{לב} ומתיר רצועותיה, ומכניסה על ידו השמאלית, ומעמידה על גבי הקיבורת (כמו שנתבאר לעיל סעיף ה'). וקודם שמהדק את הרצועה, מברך אקב"ו להניח תפילין (הה"א בפתח והנו"ן דגושה, לפי מנהג הבלדי{לג}. ובשאמי אומרים הה"א בקמץ והנו"ן רפויה{לד}). ומושך את הרצועה כלפי מטה ומהדקה{לה}. ואח"כ חוזר כלפי מעלה{לו} וכורך את הרצועה סביב הקציצה{לז} (דהיינו הבית שהפרשיות בתוכו), ועושה עוד שלוש כריכות על הקיבורת כעין שי"ן, מצד הגוף כלפי חוץ, מלמעלה למטה, מלבד הכריכה הקבועה היוצאת מהמעברתא, באופן שנראין ארבע כריכות. ויש שעושין רק שתי כריכות, וסוברים שהכריכה הקבועה מצטרפת לשלוש{לח}. ואח"כ כורך שבע כריכות על הזרוע{טל}, דהיינו מן המרפק עד כף היד, מלמעלה למטה. וכל הכריכות מְסוֹבֵב מצד הגוף כלפי חוץ{מ}. ותופס הרצועה באצבע האמצעית שיהא לה אחיזה בנתיים (דהיינו עד שיניח של־ראש ויכרוך אז שם ג' כריכות כדלקמן סעיף שאחר־זה) או מסובבה לתוך כף ידו ואוחזה שם{מא}. וכל זה מיושב, דהיינו הנחת התפילה של־יד עם הברכה והכריכות, וסִימָנֶךָ{מב} כי יד על כס יה{מג}: 

[ט] ותכף אח"כ מוציא התפילה של־ראש מן הכיס ומנשקה{מד}, ומתיר רצועותיה, ועומד ומניחה באמצע הקדקוד, והוא המקום שמוחו של תינוק רופס (כמו שנתבאר לעיל סעיף ו') בלא ברכה (כדלקמן סעיף ט"ו) ומסדר מקום הקשר בגובה העורף (כדלעיל סעיף ו') ומחזיר הרצועות מאחוריו לצד פניו שישתלשלו שם. ולאחר מכן{מה} עושה ברצועה של־יד שלוש כריכות על האצבע האמצעית, אחת בפרק האמצעי תחילה, ואחר־כך שתיים בפרק התחתון. ומושך יֶתֶר הרצועה לצד מטה (וכדי שלא יהיה עי"ז צורת שתי וערב, טוב שלא למשכה מיד מהאצבע לצד כף היד, אלא תחילה על גב היד לצד שמאל, ואח"כ יסובב לכף היד) וכורך סביב כף וגב היד כמה כריכות עד תשלום הרצועה. ותוחב קצה הרצועה פעם אחת או שתיים בתוך כף היד לתפסה כדי שלא יתפרקו הכריכות. וגם בכריכות אלו שעל־גבי האצבע ישאר מֵעוֹמֵד{מו} (וע"ע לקמן סעיף כ"ו): 

[י] יש מדקדקים לשפשף ידיהם אחרי הנחת התפילין בבגד או בשאר מידי דמנקי, מפני הנגיעה במקום הנחתם שהוא מכוסה. וכן ראוי לנהוג. דהיינו שמתחילה יזהר שלא יגע בבשרו עד שיברך להניח תפילין ואח"כ אם נגע כשכרך הרצועה ינקה ידיו, ועדיף יותר שיטול במים אם אפשר לו, אחרי הנחת תפילה של־ראש{מז}: 

[יא] לא ינער את התפילין מכיסן, משום ביזוי מצוה, אלא יקחם בידו{מח}. וכן יזהר שלא יגררו רצועות התפילין בארץ{מט}: 

[יב] אפילו אם אירע שהוציא מן הכיס של־ראש תחילה, צריך להניחה מידו, ולקשור תחילה של־יד. שכיון שקדימת של־יד לשל־ראש הוא מן התורה, שהרי נאמר{נ} וקשרתם לאות על ידך, ואח"כ והיו לטוטפות בין עיניך, לפיכך אין משגיחין בזה על העברת המצוה{נא} (משא"כ לעיל סעיף ג'): 

[יג] לא יהא שום דבר חוצץ בין התפילין לבשרו, בין של־יד בין של־ראש{נב}. ואפילו ברצועות יש להחמיר במה ששייך לקשירה{נג}. וכתב הרב שתילי זתים{נד} שהמנהג אצלינו להקפיד גם בכריכות (ולפי דבריו יש להסיר "שעון" שעל גבי היד{נה}). ושערות קצרות, לא הויין חציצה, שדרכן בכך. אבל אותם המגדלים שערותיהם, ומכנים להם בשם בַּלּוֹרִיּוֹת, מלבד שהוא דרך שחץ וגאוה ויש בזה איסור משום חוקות הגויים לדעת הרבה פוסקים (ולא כן היה מנהג אבותינו, אלא מעבירין עד עיקרי השיער בכל תחומי הראש, חוץ מן הצדעים שמגדלים אותם, וכדלהלן בחלק יורה דעה הלכות פיאות הראש סימן קמ"ט סעיף ו'), יש עוד איסור משום הנחת תפילין, דכיון שגדולים הרבה הויין חציצה, אעפ"י שיש מקילין בזה{נו}: 

[יד] יזהר בתפילה של־יד, שלא יזוז קשר היוֹ"ד מן הבית, (ואפילו כשהן בתוך כיסן ראוי ליזהר בזה), ושהקשר יהיה לצד הלב. והמעברתא אשר בה עוברת הרצועה, תהיה לצד מעלה, והבית לצד מטה{נז}. ובשעת הדוחק כגון איטר שהוא מניח בימין, ועתה אין לו תפילין אלא שאולין ממי שמניח בשמאל (וכן להיפך במי שאינו איטר, ומניח תפילין של איטר) ואינו יכול לשנות את הקשר, ואם יניח המעברתא לצד מעלה, והבית לצד מטה, תהיה היו"ד עם הקשר לצד חוץ, על־כן יהפוך ויניחה שהמעברתא תהיה לצד מטה, והבית לצד מעלה, כדי שיהיו היו"ד והקשר לצד הלב{נח}: 

[טו] אסור להפסיק בשיחה, בין של־יד לשל־ראש, לפי שברכת להניח תפילין מספיקה לשתיהן, אעפ"י שהן שתי מצוות (כדלקמן סעיף י"ז). ואם שח ביניהן, עבירה היא בידו, וצריך לברך על של־ראש ברכה שנייה, אקב"ו על מצות תפילין{נט}. (שנאמר{ס} והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, צריך זכירה וַהֲוִיָּה כאחת, שיהיה תוכף תפילה של־ראש לשל־יד, כדי שתהיה הֲוִיָּה אחת לשתיהן{סא}). ואפילו אם שומע קדיש או קדושה לא יענה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים הקהל. וכן אם שומע שאחֵר בירך ברכת להניח תפילין, לא יענה אחריו אמן. מיהו באֵלו אם ענה, לא יברך על של־ראש{סב}. ואפילו לרמוז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו, יש ליזהר לכתחילה{סג}. ואם הפסיק בשיחה לצורך התפילין, לא יברך שנית{סד}. ואחר שהניח של־ראש, מותר לשׂוח אעפ"י שעדיין לא עשה ג' הכריכות שעל גבי האצבע{סה}: 

[טז] יכוין בהנחת התפילין, שציונו הקב"ה להניח תפילין שיש בהם ד' פרשיות שכתוב בהן יֵיחוד שמו ויציאת־מצרים, על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור תמיד הנסים והנפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על ייחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישעבד להקב"ה את הנשמה שהיא במוח, וגם את הלב שבו עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו{סו}: 

[יז] תפילין של־יד ושל־ראש, שתי מצוות הן, ואינן מעכבות זו את זו. שאם אין לו אלא אחת, או שמחמת איזה אונס אינו יכול להניח אלא אחת, מניח אותה שיש לו. אם מניח של־יד, מברך להניח תפילין. ואם מניח של־ראש, מברך על מצות תפילין בלבד{סז}: 

[יח] איטר גמור, אפילו נעשה איטר מחמת שהרגיל את עצמו כן, מכל מקום יניח בימין כל אדם, שהיא שמאלו. ואם עושה כל מלאכתו בימין, רק שכותב בשמאל, או בהיפך, היד שכותב בה היא חשובה ימין, ויניח בידו השנית{סח}. ואם שולט בשתי ידיו, מניח בשמאל כל אדם{סט}. וכן אם לא נולד איטר כלל, אלא שאחר כך הרגיל את עצמו לכתוב בשמאלו, ועושה כל מלאכתו בימינו, מניח בשמאל כל אדם{ע}: 

[יט] שיעור רוחב הרצועות, בין של־ראש בין של־יד, לא פחות מאורך גרעין שעורה (דהיינו כתשעה או עשרה מילימטר). ושיעור ארכן, של־ראש, מימין ומשמאל עד הטַבור או יותר, ושל צד ימין יהיה ארוך יותר משל שמאל{עא}. ושל־יד, שיעור כדי שיהדקה ויעשה בה שלושת הכריכות שעל הקיבורת, ושבעת הכריכות שעל הזרוע, ושלושת הכריכות שעל האצבע והתפיסה שבקצה הרצועה{עב}: 

[כ] צריך שיהיה הצד הצבוע שחור ברצועות, כלפי חוץ{עג}. ואם אירע לו שנתהפכה הרצועה המקיפה את הראש או את הקיבורת{עד} בשעה שהתפילין מונחים עליו (לאפוקי בזמן הקיפול, ועיין לקמן סוף סעיף כ"ז), מידת חסידות שיתענה, או יפדה בצדקה. ודוקא אם נשארה כך מהופכת. אבל אם תיקנה תכף, אין עליו כלום{עה}. ואם נפלו לו התפילין לארץ בלא נרתיקן, נוהגים שמתענה. אבל אם נפלו בנרתיקן, אינו צריך להתענות, אלא יתן פרוטה לצדקה. וכן נוהגים להתענות כל ציבור הרואים ספר־תורה שנפל לארץ ח"ו, ובזה אפילו בנרתיקו{עו}: 

[כא] אם הסיר את התפילין, מפני שהיה צריך ליכנס לבית־הכסא, כשחוזר להניחן צריך לחזור ולברך עליהם לדעת רוב הפוסקים, מפני שאסור ליכנס בהם לבית־הכסא. ולא עוד אלא שהעיקר לדינא כסברת האומרים שבכל אופן שחלצן, צריך אח"כ לחזור ולברך אעפ"י שהיה דעתו להחזירן מיד{עז} (ועיין לעיל סימן ח' סעיף כ"ב). ואם הוא בברכות של קרית־שמע, דהיינו מברכת יוצר אור ולהלן, יכול להפסיק בין הפרקים (שיתבארו להלן סימן י"ד סעיף א') להניחם, ויברך עליהם{עח}: 

[כב] כל זמן שהתפילין עליו, אסור להסיח דעתו מהן, דהיינו שלא ישחוק ויקל ראשו, או שתהיה דעתו טרודה כל־כך בצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים. אבל כשעומד ביראה, אף שעוסק במלאכתו ואין דעתו על התפילין ממש, אין זה נקרא היסח הדעת. ומ"מ מצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו מהן כלל, חוץ מבשעת תפילת שמונה־עשרה או כשהוא עוסק בתורה{עט}. ואסור לאכול סעוֹדת קְבָע כשהם עליו, אבל אכילת עֲרַאי (דהיינו עד כביצה{פ}) מותר{פא}. (ויש אומרים שזה לאו דוקא במי שמניחן כל היום, אלא אף במי שאינו מניחן אלא בזמן התפילה{פב}). ולישן כשהם עליו, אפילו שינת עראי אסור{פג}: 

[כג] חייב אדם למשמש בתפילין בכל עת ועת שנזכר בהם, שעל ידי זה לא יבוא לידי היסח־דעת גמור. וימשמש תחילה בשל־יד, ואחר כך בשל־ראש. ונוהגין למשמש בהן ולנשקן כשמזכיר מצותן בקרית שמע{פד}, כדלקמן סימן ט"ו סעיף ט': 

[כד] תפילה של־ראש קדושתה גדולה משל־יד, לפי שיש בה רובו של שם שדי. ולכן אפילו רצועה שהיתה בשל־ראש, אסור לעשותה של־יד, לפי שמעלין בקודש ואין מורידין. אבל משל־יד, מותר לעשותה לשל־ראש{פה}: 

[כה] המנהג שלא לחלוץ את התפילין, עד אחרי קדושת ובא לציון. ולמנהג השאמי, ביום קריאת ספר־תורה, שאין מחזירין את הספר־תורה מיד, אלא אחרי קדושת ובא לציון (כדלקמן סימן כ"ב סעיף ל"ו), אין חולצין אותם, עד שיחזירו את הספר־תורה ויניחוהו בהיכל{פו}. וראוי להמתין עד אחרי קדיש תתקבל{פז}. ולפי דעת המקובלים, לא יחלצם עד אחרי על־כן נקוה לך, ומה־טוב ללמוד גם־כן אחרי התפילה כשהם עליו, וכן מנהג המדקדקים{חפ}. ובראש־חודש חולצים אותם לפני תפילת מוסף{פט}, ובבלדי נוהגים לחלצם קודם לכן, אחרי שמשלימים המזמור של־יום, לפני שמתחילים המזמור של ראש־חודש{צ}: 

[כו] תפילין של־ראש חולצין מֵעוֹמֵד, ושל־יד מִיּוֹשֵׁב. וסִימָנֶךָ{צא} כאשר יחנו, כן יִסָּעו{צב}. תחילה מסיר את הכריכות מן האצבע (וגם אותן יחלוץ מעומד{צג}) וחולץ של־ראש, ורק אחר־כך חולץ של־יד. משום דכתיב{צד} והיו לטוטפות בין עיניך, והיו לשון רבים, על כן דרשו רבותינו ז"ל{צה} כל זמן שבין עיניך, יהיו שתים. ולפיכך מניחין תחילה של־יד, וחולצין תחילה של־ראש, שכל זמן שיש עליו של־ראש, תהיה עליו גם של־יד. ויחלוץ של־ראש ביד שמאל, שהיא היד החלשה, כדי להראות שקשה עליו חליצתן. כי המצוה היא שיהיו התפילין על האדם כל היום, אלא שמפני שאין לנו גוף נקי (עיין לקמן סעיף ל'), אנחנו חולצין אותם בסוף התפילה{צו}. ולא יחלוץ את התפילין, לא בפני ספר־תורה, ולא בפני רבו המובהק שרוב חכמתו ממנו, אלא יסלק את עצמו לצדדין{צז}. וטוב לנשק את התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן, משום חיבוב מצוה{צח}. ואין להסיר את הטלית מעליו, עד לאחר חליצת התפילין. וצריך להסירו מעומד, כמו שנתעטף בו מעומד{צט}: 

[כז] מנהגינו לקפל את הרצועות משני צדדי הקציצה (אחת לימין ואחת לשמאל לסירוגין, וחוזר חֲלִילָה, ותוחב הקצה בסופן), הן בשל־יד הן בשל־ראש, כדי שייראו כצורת כנפי־יונה המגינות עליה מכאן ומכאן. ואין חוששין במה שהן מונחות על־גבי הקשר של יו"ד, אעפ"י שקדושתו יותר גדולה מהרצועות, כיון שזהו דרך תשמישן. וכן בתפילין של־ראש מניחין הדל"ת תחת המעברתא ולא עליה{ק}. ויזהר שלא תהיה מקצת הרצועה מהופכת ומקצתה מקופלת כדרכה, שאם לא כן כשיבוא ללבוש התפילין בפעם אחרת, בקל יתהפכו בשעת הלבישה (ועיין לעיל סעיף כ') כיון שכבר הם רגילות להתהפך{קא}: 

[כח] יניח את התפילין בתוך הכיס שלהן, באופן שיפגע למחר תחילה בשל־יד, ולא יצטרך להעביר על המצוות (עיין לעיל סעיף י"ב). ולכן יש נוהגים לעשות הכיס ארוך וצר, ומניח של־יד קצת לצד מעלה ושל־ראש למטה. אבל לא יניח ממש של־יד על של־ראש, כיון דשל־ראש קדושתו גדולה משל־יד (כדלעיל סעיף כ"ד). ויש נוהגים להניחם זה אצל זה, ושל־יד משמאל (ויש המדקדקים עוד שיהיו הבתים זה כנגד זה פנים בפנים). ויניח כיס התפילין על יד כיס הטלית באופן שיפגע בטלית תחילה (ועיין לעיל סעיף ג'){קב}: 

[כט] מי שאין לו תפילין, והציבור מתפללים, מוטב שיתעכב עד לאחר תפילת הציבור לשאול לו תפילין מאחר, כדי שיקרא קרית־שמע ויתפלל שמונה־עשרה בתפילין, ממה שיתפלל עם הציבור בלא תפילין. אבל אם הוא מתיירא שמא יעבור זמן קרית־שמע עד שימצא תפילין, יקרא קרית־שמע בלא תפילין. ואם מתיירא שמא יעבור גם זמן תפילה, יתפלל גם־כן. וכשימצא אחר־כך תפילין, יניחם בברכה ויאמר בהם איזה מזמור, או יתפלל בהם מנחה{קג}. אבל בלילה אסור להניח תפילין כדלעיל סעיף ד'{קד}. ומותר ליקח תפילין של חבירו גם שלא בידיעתו, להניחן ולברך עליהן, כמו שכתוב בסימן הקודם לזה סעיף כ"ד לעניין טלית{קה}: 

[ל] התפילין צריכים גוף נקי, ואסור להפיח בהם (ועיין לקמן סימן י"א סעיף ד'). חולה־מעיים אפילו אם אין לו צער, פטור מן התפילין, מפני שאינו יכול לשמור את עצמו בנקיות כראוי. ואם נראה לו שיכול להיות בגוף נקי עכ"פ בשעת קרית־שמע ותפילת שמונה־עשרה, יניחם בסיום ברכת אהבת עולם, ויברך עליהם אז. אבל שאר חולה, אם מצטער בחליו, ואין דעתו מיושבת עליו מפני צערו, פטור, מפני שאסור להסיח דעתו מהן. ואם לאו, חייב{קו}: 

[לא] קטן אפילו כבן־תשע כבן־עשר, אם הוא יודע לשמור את התפילין שלא יפיח בהם, ושלא יישן בהם, ושלא יכנס בהן לבית־הכסא, אביו חייב לקנות לו תפילין לחנכו שיניחם{קז}, ומברך עליהם{קח}, וכן נהגו{קט}: 

[לב] אסור להניח תפילין בשבתות וימים טובים. והוא הדין חול המועד, וכן מנהגינו פשוט{קי}: 

[לג] המנהג לסדר פרשיות התפילין{קיא}, קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע, כדעת רבינו הרמב"ם ורש"י. זולת יחידי דיחידי־סגולה שנהגו להניח (בלא ברכה) גם כרבינו תם הסובר שֶׁהַהֲוִיּוֹת באמצע, דהיינו קדש, והיה כי יביאך, והיה אם שמוע, שמע{קיב}: 

[לד] מלבד הע' של שמע והד' של אחד שהן רבתי, מנהגינו שגם הץ' של על הארץ עושים רבתי. וכן ראוי לעשות הפ"א של כי הקשה פרעה, לפופה. והחי"ת של וחרה אף, רגלה השמאלית עקומה{קיג}: 

[לה] כורכים כמה שערות של עגל סביב כל פרשה, ועליהם כורכים קלף כשר, ועליו כורכים שוב כמה שערות. וקצת שערות אלו צריכים להיראות בחוץ, באורך פחות מכשעורה, ויניחם אצל פרשת והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש{קיד}: 

[לו] תפילין שהוחזקו בכשרות, כל זמן שהבית שלם, גם הפרשיות הרי הן בחזקתן ואינן צריכות בדיקה. (ומכל מקום ראוי לבדקן שתי פעמים בכל שבע שנים, אם יש חשש שנתקלקלו מן הזיעה). ואם אינו מניח אותן אלא לפרקים, צריכות בדיקה ב' פעמים בכל שבע שנים, כי יש לחוש שמא נתעפשו. וכן אם נקרע הבית, צריך לבדוק גם את הפרשיות, וכן אם נִשְׁרוּ במים. ומכל מקום אם אין לו מי שיודע לבדקן ולחזור לתפרן, יניחן כך בלא בדיקה, כדי שלא יתבטל ממצות תפילין. אבל לא יברך עליהם, מפני שהורעה חזקתן ע"י שנקרעו או נשרו במים{קטו}. והוא הדין אם היו זמן רב בחום השמש{קטז}: 

[לז] כל הזהיר במצות תפילין לנהוג בהם קדושה, שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת־חולין, מאריך ימים, ומובטח לו שהוא בן העולם הבא. שנאמר{קיז} י"י עליהם (שנושאים עליהם שם ה' בתפילין) יִחְיוּ, וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוחי, ותחלימני והַחֲיֵנִי{קיח}: