סימן ח' - הלכות ציצית

[א] מצות ציצית שקולה כנגד כל המצוות כולן, שנאמר{א} וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות י"י{ב}. לכן אעפ"י שאין אדם חייב בציצית אם אין בגדו בעל ארבע כְּנָפות (וע"ע לקמן סעיף ל"ז), מכל מקום טוב ונכון שיזהר ללבוש טְלִית קטן כל היום{ג}, ויהיה גדול כשיעור, דהיינו אמה אורך על אמה רוחב{ד}. מלבד מה שצריך שיהיה לו טלית גדול מצוייץ להתעטף בו בשעת התפילה לכל הפחות{ה}: 

[ב] יהדר שתהיה הטלית נאה. וכן כל המצוות צריך לעשותן בהידור בכל מה דאפשר, שנאמר{ו}, זה אלי ואנוהו, ודרשו חכמינו ז"ל, התנאה לפניו במצוות{ז}. וידקדק לקנות הציציות מאיש נאמן, שיהיה בטוח שנעשו הטוייה והשזירה והקשירה בפירוש לשמה וכמצותן{ח}. וטוב שיוציא בשפתיו בתחילה שעושה לשמה, ולא יסתפק במחשבה{ט}, וכן המנהג{י}. וגם אשה כשרה לעשותן, ואפילו את החוליות והקשרים{יא}. וציציות שנטוו על־ידי מכונות, דעת הרבה פוסקים שהן פסולות{יב}: 

[ג] בין טלית גדול בין טלית קטן, ראוי לעשותם מצמר רחלים, שהוא חייב בציצית מן התורה בלא פקפוק{יג}. וראוי גם־כן שיהיה הטלית לבן, וכן נוהגים, אלא שעושים בו פסים שחורים לנוי (או כחולים זכר לתכלת{יד}). וכן החוטים יהיו לבנים דוקא, אפילו אם גוון הטלית אינו לבן{טו}: 

[ד] יש נוהגים ללבוש הטלית קטן ע"ג הבגדים, כפי דעת מרן השלחן ערוך, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות. ויש נוהגים ללבשו תחת כל הבגדים (ועל־גבי ה"גופיה"{טז}), כפי דעת האר"י. ומכל מקום את הציציות עצמם ראוי להוציא חוצה תמיד{יז}. וטוב לפטור הטלית קטן בבקר בברכת הטלית גדול, אבל גם כשלובשו באמצע היום, רבים נוהגים שלא לברך עליו כלל. ויש נוהגים לברך בנוסח על מצוַת ציצית, ויש נוהגים לברך בנוסח להתעטף בציצית כמו על טלית גדול, והנוהגים כן עדיף שיתעטפו אז בו על ראשם שיעור הילוך ד' אמות{יח} (ועיין לקמן סעיף כ'): 

[ה] אופן עשיית הציציות כפי מנהגינו, כך הוא. אומר תחילה, הריני עושה לשם מצות ציצית{יט}. ומכניס החוטים בנקב שבכנף הבגד וכופלם, לוקח ארבעה חוטים מצד זה וארבעה מצד זה, וקושרם ב' קשרים זה ע"ג זה, ואחר־כך כורך בחוט הארוך שלוש כריכות והוא תחתיהם, ומהדקם. ושלוש כריכות אלו נקראים חוליא. ומרחיק מעט (כשליש אגודל) ועושה חוליא שנייה כמו הראשונה, וכן עד שבע חוליות. וכל אחת מהם היא עצמה נחשבת קשר, כיון שהן מהודקות היטב, ולפיכך אין עושין קשרים נוספים בין חוליא לחוליא. וכן עושה ביתר הכנפות. ומנהג זה מיוסד על פי התלמוד והזוהר, ורבינו הרמב"ם. ונמצאו לפי־זה עשרים ואחת כריכות, כמניין אהי"ה{כ}. ויש שנוהגים לעשותן כמניין וסדר הֲוִיָּ"ה, דהיינו בחוליא ראשונה עשר כריכות, ובשנייה חמש, ובשלישית שש, וברביעית חמש{כא}. ובין כל חוליא וחוליא עושין שני קשרים זה ע"ג זה, מלבד ב' הקשרים שלפני החוליא הראשונה, וכן בסוף. וטוב לדקדק לעשות כל הקשרים בד' חוטין שמצד זה, עם ד' חוטין שמצד זה, שיהא כל חוט חָלוּק חציו לכאן וחציו לכאן{כב}. ויש נוהגים לעשות בחוליא ראשונה ז' כריכות, ובשנייה שמונה (ויש שעושין תשע) ובשלישית אחת עשרה וברביעית שלוש עשרה, ולפני חוליא ראשונה וכן בין כל חוליא וחוליא ובסופן עושים ב' קשרים. ולפי מנהג זה הן ט"ל כריכות כמניין י"י אחד{כג}: 

[ו] שיעור כל אורך שמונת החוטים, צריך להיות לכל הפחות י"ב אגודלים, מן הקשר הראשון עד קצה החוטים, וכן נוהגים{כד}. ונוי הציצית שיהיו כל החוליות ביחד שליש, והחוטין התלויים שני שלישים. על כן ידקדק שיהיו כל החוליות ד' אגודלים, והחוטים התלויים ח' אגודלים. ואם הן ארוכים יותר, ירחיק יותר בין החוליות{כה}: 

[ז] אם לא חתך את החוטים זה מזה, אלא שלקח חוט אחד ארוך מאד וכפלו לארבעה, וכך הכניסם בתוך הנקב, וקשרם, ואחר־כך חתכם, פסול, משוֹם דכתיב{כו}, גדילים תעשה לָּךְ, ודרשינן תעשה ולא מן העשוי. פירוש, דִּבְעֵינַן שיהיו הציצית בשעת עשייתן על הבגד כהלכה, ולא שיהיו נעשים בפיסול, ואחר־כך יוכשרו על ידי מעשה{כז}. וכן אם היתה הציצית עשויה כתקנה על בגד, ונקרע הבגד, ורוצה לתת את הציצית כמות שהוא בבגד אחר, או אפילו בבגד זה, כגון שנפסק הטלית מן הנקב עד סופו, ונפלה הציצית ורוצה להחזירה למקומה, ולתפור את הטלית עד הנקב, גם־כן פסול משום תעשה ולא מן העשוי. וכן אם קשר את הציצית, בזמן שהיה טלית זה פטור מציצית, כגון שהיה רובו תפור, ואחר־כך התיר מן התפירות עד שרובו פתוח שהוא חייב בציצית, אם ישארו הציציות כמות שהן, גם כן פסולין משום תעשה ולא מן העשוי. אלא יתיר את הציצית, ויחזור ויקשור כהלכה. וכן כל כיוצא בזה{כח}: 

[ח] ראוי שלא לחתוך ראשי החוטין בסכין או במספריים, משום שנאמר{כט} לא תניף עליהם ברזל, אלא בשיניים שהן ל"ב, יחתוך ל"ב החוטים{ל}: 

[ט] הנקב שמכניסים בו את הציצית, לא יהא רחוק משפת הבגד, הן באורך הן ברוחב, יותר משלושה אַגֻּדָּלִים (יש אומרים שאגודלים אלו מודדין במקום הקצר שבאגודל, דהיינו בראשו. ונכון להחמיר כן) כי למעלה משלושה אגודלין, לא מקרי כנף הבגד אלא בגד{לא}. ואם עשה את הנקב למעלה משלושה אגודלים, אף־על־פי שכשקושר את הציצית מושך את הקשר, ומקמט מן הטלית עד שבא הנקב למטה, מכל מקום פסול. ואם לאחר שתלה את הציצית בנקב שהוא למעלה מן השיעור, חתך בנקב כדי שתתלה הציצית למטה מג', פסול משום תעשה ולא מן העשוי{לב}. מאידך, לא יהא הנקב קרוב לשפת הבגד, בין באורך בין ברוחב, פחות מכשיעור שיש מן הקשר האמצעי של אַגֻּדָּל עד סוף הצפורן (ושיעורו כשני אגודלים), כי למטה מזה גם־כן לא מקרי כנף אלא תחת הכנף{לג}. ואם היה הנקב רחוק כשיעור, אלא שע"י משיכת הקשר, נקמט שפת הטלית ואין בו כשיעור, מכל מקום כשר{לד}: 

[י] החוטים הבולטים מעט ע"י משיכה בשפת הטלית ואינם ארוגין שתי וערב, יש ספק אם נמדדים לשיעור זה או לא, על־כן צריכין לחתכם במקומות הכנפות קודם קשירת הציצית. אבל חוטים המשולשלים שם שעשויים לנוי, אין בהם חשש, וכן הוא מנהגינו{לה}: 

[יא] יש אומרים שבטלית קטן, יעשה שני נקבים זה אצל זה כמו צירי, ויכניס בשניהם את הציצית, והן תלויות מבחוץ{לו}, ואין מנהגינו כן{לז}: 

[יב] אם בשעת קשירת הציצית, היה הנקב רחוק כשיעור, ואחר־כך נקרע קצת הנקב או שפת הטלית, עד שהציצית היא בפחות משיעור הריחוק מהקצה, לא נפסלה בכך. כי לא הקפידה התורה, שלא תהא הציצית תחת הכנף, אלא בשעת העשייה, שנאמר{לח}, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו'. ומכל מקום לכתחילה טוב לעשות אִמְרָא סביב הנקב, וכן בשפת הטלית, שלא יִפָּחֵת משיעור קשר אגודל{טל}, וכן נוהגים{מ}: 

[יג] יש מצריכים שהציציות יהיו נוטפים ותלויים על הקרן לאורך הטלית ולא יִשָּׁמטו לצד מטה{מא}, ולא נהגו כן{מב}, ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה{מג}. ועל כל פנים אסור שיהיו תלויים באלכסוּן{מד}: 

[יד] מדת חסידות לבדוק את הציציות אם הן כשרות, קודם שמברך. ויבדוק גם את החוטין שהן בתוך הנקב. וכן יפריד את החוטין שלא יהיו מסובכים זה בזה. אך אם נשתהה לבוא לבית־הכנסת שבעוד שיפריד את הציציות ויבדקן, יתבטל מלהתפלל עם הציבור, אינו צריך לעשות כן, כי הן בחזקת כַּשרוּת{מה}. ומותר להפרידן בשבת, אבל בפעם הראשונה אחר גמר עשייתן אסור להפרידן בשבת משום מכה בפטיש{מו}: 

[טו] כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן (פירוש קודם עשייתן), ולאחר הברכה תֶּכֶף ומיד צריך לעשות את המצוה בלא הפסק{מז}. לכן יאחוז את הטלית בשתי ידיו, כשהיא פרושׂה ופשוטה מקיפוליה{מח}, ויברך מֵעוֹמֵד "להתעטף בַּצִּיצית" (הבי"ת בפתח{מט}. ויש מהשאמי שגורסים בשוא{נ}), ומיד אח"כ יעטוף את ראשו ומקצת גופו (כדלקמן סעיף י"ז) ויכוין שציונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בציצית, כדי שנזכור את כל מצוותיו לעשותם, שנאמר{נא} וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות י"י{נב}, ויסתכל בציציות וינשקם{נג}. ויעמוד מעוטף כך שיעור הילוך ארבע אמות לכל הפחות, ואחר־כך יכול להסירו מעל ראשו. מיהו נכון שיהא ראשו מכוסה בטלית כל שעת התפילה, כדי שיתפלל באימה. שהכיסוי מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת־שמים. ועוד שמסתיר עיניו מלהביט לימינו ולשמאלו, ולא תתבלבל כוונתו. וכ"ה מנהגינו{נד}, ואפילו הילדים הקטנים מכסים ראשם בטלית{נה}: 

[טז] נכון להזהר שלא לגרור את הציציות על הארץ, משום ביזוי מצוה{נו}, לכן יגביהן. ואם הטלית ארוך, יכול לתחבן תוך החגורה, או יעלה הטלית על כתיפו{נז} (ועיין לקמן סעיף י"ז): 

[יז] אין מנהגינו להתעטף בטלית כעטיפת הישמעאלים{נח}, וגם אין אנו מגביהין צדדי הטלית מזה ומזה על הכתיפיים{נט} אלא עוטפים בה את הראש והכתיפיים עד סוף הגב או כמחציתו, וכל ארבעת הכנפות והציציות משתלשלות לְפָנים. ואם הטלית רחבה, מקפלים קצתה על קצתה בצד הגב, או פושטין אותה כלפי מטה{ס}. ומה שאמרו חז"ל שמשליכים שתי ציציות לפניו ושתיים לאחוריו, אינו אלא בשעת העיטוף אחרי הברכה, שכשהוא עומד ואוחז את הטלית פרושׂה, אז הם שתיים למעלה לצד הפנים ושתיים מאחוריו למטה{סא}. מיהו גם כפי מנהג עטיפתינו, יכול המחמיר על עצמו להיות מסובב במצוות כל מֶשֶך העטיפה, על ידי שיחזירם שתיים לצד אחוריו, אעפ"י שאינם אחוריו ממש{סב}. והעוטפים רק סביב ראשם וצוארם בלא מקצת גופם, צריך למחות בהם, כי עיקר העטיפה היא בגוף{סג}: 

[יח] שניים או שלושה ויותר, העומדים להתעטף כאחת, דהיינו לכל הפחות בתוך כדי דיבור, עדיף שאחד יברך בקול־רם ויכוין להוציאם ידי־חובתם וגם הם יתכוונו לצאת, משום בְּרָב־עם הדרת מלך{סד}. וכשמסיים הברכה יענו אמן ויתעטפו. וכן הוא מנהגינו בזה ובכיוצא בזה, כגון בברכת הלל ולולב וספירת העומר ולבנה. מיהו נראה שבזמנינו טוב שכל אחד יאמר עמו בלחש, שמא אינו בקי לכוון להוציא ידי־חובה, או אינו נותן לב לדבר. ויסיים קודם לו שלוש תיבות, כדי שיוכל לענות אחריו אמן{סה}: 

[יט] בלילה אין חיוב ציצית, לפיכך אין מברכין עליו אלא ביום. ולכתחילה יזהר שלא יברך עליו אעפ"י שכבר עלה השחר, עד שיהא כל־כך יום, שיכיר בין תכלת ללבן{סו}. וכל מה שלובש בלילה, פטור מהציצית אפי' אם הוא מיוחד ליום. ומה שלובש ביום, חייב אפי' אם הוא מיוחד ללילה{סז}. הלכך כשמתעטפים בטלית בלילה, כגון בלילי אשמורות דאלול (כדלקמן סימן ק"ט סעיף ג') אין מברכין עליו אלא עד שיגיע הזמן, שאז ממשמשין בידיהם בציציות ומברכין{סח}. ומכל מקום מותר לעשות בלילה חוטי ציצית ואף לקשרן{סט}: 

[כ] אם לבש את הטלית־קטן בעוד לילה, ולא בירך עליו (להנוהגים לברך כדלעיל סעיף ד') או שלבשו בעוד שלא היו ידיו נקיות, ולכן לא בירך עליו, אזי כשהוא מברך על הטלית הגדול, יכוין בברכה זו גם על הטלית־קטן. ומי שאין לו טלית־גדול, אם לובש את הטלית־קטן ביום וידיו נקיות, יש אומרים שיברך עליו על מצוַת ציצית. ואם לובשו כשאינו יכול לברך עליו, אזי אחר־כך כשהוא יום וידיו נקיות, ימשמש בציציות בידיו ויברך. ואם ישן בטלית־קטן (כדעת האר"י), לא יברך עליו ביום כלל, אך כשמברך על הטלית־גדול יכוין לפטרו{ע}: 

[כא] מברכים שהחיינו על ציצית או תפילין חדשים, כדלקמן סימן מ"ה סעיף י'. ועל טלית־קטן, אין לברך שהחיינו, אלא אם־כן עשאו מדבר חשוב שהוא שמח בו, יש מקום לברך שהחיינו{עא}: 

[כב] יש אומרים שהפושט טְלִיתוֹ ודעתו לחזור וללבשה מיד, אפילו נכנס לבית־הכסא, כשחוזר ולובשה לא יברך עליה, כיון שמצד הדין מותר ליכנס בה לבית־הכסא (ועיין לקמן סעיף ל"ג), לפיכך לא הוי הפסק{עב}. אבל אם היה דעתו שלא ללבשה מיד, ונמלך וחזר ולבשה, צריך לברך עליה{עג}. והעיקר לדינא שבכל אופן צריך לחזור ולברך{עד}. ומי שרוצה להחמיר, לא יוציא הברכה בשפתיו רק יהרהרנה בלבו (וכדלקמן סימן מ"ב סעיף ט'){עה}: 

[כג] אם נפלה טליתו ממנו שלא במתכוין, אם מקצתה נשאר על גופו אף־על־פי שרובה נפל, כיון שנשאר עליו קצת מן המצוה, אינו צריך לחזור ולברך כשמתקנה עליו. אבל אם לא נשאר כלום על גופו, אף־על־פי שאחזה בידו, צריך לברך כשחוזר ולובשה, שהרי אין המצוה לאחוז את הטלית בידו אלא לעטוף בה את גופו. ואם אירע לו כן בתפילתו, במקום שאין רשאי להפסיק, לא יברך אז, אלא ימתין עד שיוכל לברך, וימשמש בידיו בציצית ויברך{עו}: 

[כד] מותר ליטול טלית של חבירו באקראי בעלמא, גם שלא מדעתו, להתפלל בה ולברך עליה, מִשּׁוֹם דמִסְּתַמָא נַיְחָא ליה לאִינֵּיש דליעבד מצוה בממוניה במקום שאין חסרון־כיס. אבל לא יוציאנה מן הבית שמונחת שם, כי אולי חבירו מקפיד על זה. ואם היתה הטלית מקופלת, יחזור ויקפלנה. ובשבת לא יקפלנה, דכיון שאינו מקפלה משום איסור שבת{עז}, חבירו מוחל לו{עח}: 

[כה] השואל מחבירו טלית רק כדי לעלות לספר תורה או לעבור לפני התיבה וכיו"ב, יש ספק אם לברך עליה, על־כן יתכוין שאינו רוצה לקנותה, ואז לכולי־עלמא אינו צריך לברך. אבל על טלית הקהל, אפילו אינו נוטלה רק לעלות לתורה וכיו"ב, צריך לברך עליה דהוי כשלו (וטוב להתכוין בפירוש לשם מצות ציצית, ולא מפני כבוד הציבור בלבד){עט}: 

[כו] אם נפסק (פי' נחתך) חוט מארבעת חוטי הציצית, שבכפילתם בנקב נִהְיִים שמונה חוטים, ונשאר ממנו כדי ענִיבה (דהיינו כארבעה סנטימטרים{פ}), או אפילו נפסקו ארבעתם אלא שנשאר מכל אחד כדי עניבה, כשר. אבל אם נפסק אפילו רק חוט אחד, ולא נשאר ממנו כדי עניבה, אף־על־פי ששלושה חוטים נשארו שלמים, פסול. הִלְכָּך אם נפסק חוט אחד משמונת החוטים התלויים, אפילו נפסק לגמרי עד מקום חיבורו בכנף, פשיטא דכשר, כיון שחוט זה אינו אלא חצי חוט, והרי יש עדיין בחציו השני כדי עניבה ויותר. ואם נפסקו ב' חוטים ולא נשאר מהם בכל אחד כדי עניבה, יש לחוש שמא שני חוטים אלו הם חוט אחד, ואם־כן הציצית, פסול. אבל אם הוא בטוח שהם משני חוטים, כגון להנוהגים לעשות קשרים בין חוליא לחוליא, ודקדק בשעת קשירתם לקשור תמיד ד' ראשים שבצד זה, עם ד' ראשים שבצד זה (עיין לעיל סעיף ה'), ועתה נפסקו ב' ראשים מצד אחד שלַּ־קשר, אם כן הרי הם בודאי מב' חוטים, וכיון שנותר בכל חוט עדיין שיעור כדי עניבה ויותר בצד השני שלַּ־קשר, הרי הציצית כשר. וכן הדין אפילו נפסקו ארבעתם מצד אחד, כאמור לעיל. אמנם כשיש אפשרות בקלות להשיג ציצית, צריך לחוש לדעת רבי' תם הסובר שאין להכשיר אלא כשנשתיירו ב' חוטים שלמים, שהם ארבע, שכל אחד מארבעתם ארוך י"ב אגודלים{פא}. ואם נפסק חוט אחד במקום שהם תלויים בנקב, פסול{פב}: 

[כז] זה שאמרנו שאם נפסק חוט אחד ונשאר ממנו כדי עניבה כשר, זהו דוקא, אם בשעת עשייה היו כל החוטין ארוכים כשיעור, אלא שאחר־כך נפסקו. אבל אם בשעת עשייה, היה אפילו רק חוט אחד קצר רק משהו מן השיעור, יש אומרים שפסול{פג}, ויש אומרים שרק לכתחילה אסור להניחו בבגד{פד}: 

[כח] החוטים צריכים להיות שזורין משני חוטין לכל הפחות{פה}, ובדרך כלל עושים מארבעה, ויש מהדרין משמונה למצוה מן המובחר{פו}. ואם איזה חוט נפרד משזירתו לגמרי (ר"ל בלתי שזור אפילו לשניים), אזי כל הפרוד נחשב כאלו נחתך ואיננו{פז}. לפיכך נוהגים לעשות קשר בסוף כל חוט, כדי שיעמוד בשזירתו{חפ}: 

[כט] אם נחתך או נקרע הכנף, ונפרד לִגְמַרֵי מן הטלית, ואין בחתיכה זו ג' אגודלים, יש־אומרים שחתיכה זו אפילו לאחר שתפרה היטב אל הטלית, פסולה מלהטיל בה ציצית, דכיון שאין בה ג' אגודלים, אין עליה שֵׁם בגד, ואפילו אם נתחברה עם הטלית נחשבת כפרודה. וראוי להחמיר כן. אבל אם נשארה מחוברת מעט, מועילה התפירה שתהא נחשבת בכלל הטלית, והציצית שיטיל בה אחר התפירה, כשר{פט}. ונוהגין לתפור חתיכת בגד בכנפי הטלית כדי לחזקו{צ}: 

[ל] יש אומרים שבכל השֵּׁטַח שלַּ־כָּנף, שראוי להטיל שם את הציצית, דהיינו ממלוא קשר־אגודל משפת הטלית, עד ג' אגודלים, לא יהיה שם שום תפר אפילו משהו, בחוט שהיה ראוי לעשות מחוטים כאלו ציצית לטלית זה. כגון אם הטלית של פשתן, לא יתפור שם בחוטי פשתן, רק בחוטי משי וכדומה. ואם הטלית של משי, לא יתפרנו בחוטי משי. ואם הטלית של צמר, לא יתפרנו בחוטי צמר, אלא בשל משי וכדומה. ויש להחמיר בזה גם באימרא שנוהגין לתפור סביב הנקב לחזקו. ודוקא בחוט לבן. אבל בחוט צבוע, אין לחוש{צא}: 

[לא] אם רוצה להסיר ציציות מן הטלית כדי לתלות בה ציציות אחרות יותר יפות, או מפני שנפסק אחד מן החוטים ורוצה לתלות שלמים, אף־על־פי שגם הראשונות עדיין כשרות, מכל־מקום מותר, כיון שאינו מבטל את הטלית מן הציציות, ואדרבה יתלה בו ציציות יותר יפות{צב}. ויהא נזהר שלא ישליך את הראשונות למקום בזיון{צג}. ויש אומרים שאין לנתקם באופן שיתקלקלו, אלא אם כן קשה בעיניו הטירחא{צד}: 

[לב] ואפילו ציציות שנפסלו והסירן מן הטלית, לא יזרקן לאשפה משום ביזוי מצוה, והמנהג לגנזם{צה}. וטוב לעשות מהן סימן בספר או מצוה אחרת, דהואיל דאיתעביד בהו מצוה חדא זימנא, ליתעביד בהו מצוה אֻחריתא{צו}. וגם הטלית שבלה ואינו לובשו עוד למצוה, אסור לעשות בו תשמיש מגונה{צז}: 

[לג] ראוי שלא ליכנס בטלית־גדול לבית־הכסא, כיון שבזמנינו הוא מיוחד לתפילה{צח}. וכן יש להחמיר שלא לנקות "משקפיים" בטלית־גדול. אבל בטלית־קטן אפשר להקל, מפני שאין זה נחשב שימוש של גנאי, שהרי גם בבגד חשוב דרך בני אדם לנקותם{צט}. וראוי שלא ללבוש הטלית־קטן על בשר גופו ממש{ק}: 

[לד] אם בא בשבת לבית־הכנסת ומצא שנפסלה ציצית מן הטלית, ואינו מוצא לשאול טלית אחרת, והוא מתבייש לשבת בלא טלית, אזי כיון שאסור בשבת לקשור ציצית אחרת, מותר לו ללבוש את הטלית כך משום כבוד הבריות, ולא יברך עליה. במה דברים אמורים. כשלא נודע לו קודם שבת שנפסלה. אבל אם ידע קודם שבת שנפסלה, אסור ללבשה, לפי שהיה לו לתקן מאתמול. אך אם שכח, מותר{קא}: 

[לה] יש אומרים שראוי לעשות היכר איזה ציציות לפנים ואיזה לאחור שלא יתחלפו, ועל פי זה נתפשט המנהג לעשות עטרה לנוי בצד הראש. ויש חולקים. ועכ"פ אם נתעטף בטלית כשהעטרה כלפי הקרקע, ראוי להעלותה{קב}: 

[לו] קטן היודע להתעטף שתי ציציות לפניו ושתיים לאחוריו (עיין לעיל סעיף י"ז) וגם יודע לאחזם בידו בשעת ק"ש, אביו צריך לקנות לו טלית מצוייצת, ומברך עליה משום חינוך כמו בשאר המצוות{קג} (ועיין לעיל סוף סעיף ט"ו): 

[לז] הלובש בגד שהוא חייב בציצית בלא ציצית, הרי זה ביטל מצות־עשה{קד}. ובגדים שיש להם ארבע כנפות, צריך לחתוך מהן קרן אחת שתהא עגולה. אבל אם כפל את הקרן, וּתְפָרָהּ באופן שנראית עגולה, לא מהני, דכל מה שלא חתכו עדיין מכלל הבגד הוא{קה}. אמנם לא יבקש תחבולות ליפטר מהמצוה, אלא אם כן בלא"ה הוא לובש טלית־קטן{קו}. וגדול עונש המבטל מצות ציצית. והזהיר במצוה זו, זוכה ורואה פני השכינה{קז}: