מאמר "לקעקע ביצתן" - התייחסות מרן שליט"א להרב יוסף צובירי, וכן למחרחרי ריב ומדון בעדת תימן - חובה לקרוא

מאמר לקעקע ביצתם

חמשה פירושים לתיבת לקעקע "ביצתם". א' שורש, ב' בּוֹץ, ג' ביצה, ד' זרע, ה' שִׁמְצָתָם ' בִּצָּה ובֵיצָה ' שינויי גירסאות המקובלות בידינו, מתוך השתנות הפירוש ' שבח ספר חלק הדקדוק לגאון עוזנו מהרי"ץ ומעלתו ' אודות מאמר אשרי האיש. מעלותיו, מהדורותיו והשמטותיו ' בעניין הוצאת שם רע, שאין עליה מחילה ' סגנון קעקוע ביצתו, וירוצץ גלגלתו, אינם גנאי ' חילוף אותיות א"ת ב"ש, שייך גם במקצת מן התיבה ' שבח ספר נר יום־טוב ' ביאור עניין תלמיד היושב לפני חכמים, שנמשל למַשמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים ' מהות מלחמתה של־תורה

ל"ב, כ"ו. וַתֵּקע כף ירך יעקב. א) תרגום ותקע, וזע. והוא כלשון הפסוק (אסתר ה', ט') ולא קם ולא זע ממנו. וכן פירש רש"י, נתקעקעה ממקום [מַ]חְבַּרְתָּהּ [דהיינו חיבורה. יב"ן] וכו' לשון הסרה. ובמשנה, לְקַעְקֵע ביצתם, לשרש שרשיהם ע"כ:

ואמר לי אאמו"ר הרנב"ן זצ"ל כי מדפירש רש"י ביצתם שרשיהם, הבין שהיה קורא הבי"ת בצירי והצאד"י רפויה, דלא כגירסא המקובלת בידינו מרבותינו חכמי תימן הבי"ת בחירק והצאד"י דגושה. ולפירושו של־רש"י, הכוונה בזה לפי שבסוף השורש יש עובי כצורת כדור קטן כעין בֵּיצָה. ולדידן פירושו בוץ לח, מלשון הפסוק (איוב ח', י"א) היגאה גֹּמֶא בלא בִצָּה, ישגא אחו בלי מים. דהיינו היתכן שיגדל ויִגְבַּהּ עץ הגוֹמא, אם לא תהא לו בשרשיו בִּצָּה, שהרי מרטיבותה ולחותה הוא כל קיומו וגידולו. ושני הפירושים עולים בקנה אחד, שמובנם לעקור עיקר יניקתם וַחֲיוּתם. אלא שלפירוש רש"י קאי על סוף השרשים היונקים מהלחות, ור"ל שיגיע עד סופם ועיקרם שיתָּלשו כולם ממש. ולדידן קאי על הלחות עצמה ממנה יונקים השרשים עכ"ד אאמו"ר זיע"א, ושפתים ישק:

כגון דא, מצינו בסנהדרין דף ה: תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי ביצים (של־תרנגולין ואווז) אין מכשירים וכו' ואינהו סבור מי בִצְעִים קאמר. וגירסת רבינו חננאל שם והערוך ע' בץ בִּצִּים, מלשון היגאה גומא בלא בצה, וכן הוא בירושלמי גטין פרק א' הלכה ב'. ועיין עוד ספר המרגלית על מדרש הגדול פרשת פרה (חקת) דף שנ"ב:

וכעין זה, מצינו שיש שינויים בין מסורת קריאתנו לקריאת רש"י, בכמה עניינים. כגון המבואר בשו"ת פעולת צדיק למהרי"ץ חלק ג' סימן קפ"א במה שדרשו רז"ל בשבת דף קמט. בפסוק אל תפנו אל האלילים (ויקרא י"ט, ד'. ועיין בדברינו שם) אל תְּפַנּוּ אֵל מִדַּעתכם, התי"ו בשוא והפ"א בפתח והנו"ן דגושה, אֵל בצירי, מִדעתכם מי"ם בחירק. לא כיוצא מפירוש רש"י שם שהתי"ו בחירק והפ"א בשוא נח והנו"ן רפויה, אֶל בסגול, מַדעתכם מי"ם בפתח יעו"ש. ר' שמעון הַתֵּימָנִי, ולרש"י בתענית דף יט. שהוא מתִּמְנָת, הגירסא התִּמְנִי, כמ"ש בס"ד במילי דאבות פרק ד' משנה א' פיסקת בן זומא אומר. ועיין עוד שתילי זיתים סימן ש"א ס"ק ק"ח. אמנם יש להעיר דלפי מה שנכתוב בס"ד לקמן בסמוך ד"ה וכיון, יש אולי לדון בדברי מהר"ז הרופא וספר המרגלית, שמא היו גורסים הבי"ת בצירי והצאד"י רפויה, אף שהם מקדמונינו:

ב) ומה שכתב רש"י כי הלשון לקעקע ביצתם הובא במשנה, לא ידעתי היכן הובא זה במשנה, ואף לא בתלמודנו. אבל כן נמצא בתלמוד הירושלמי ובמדרשים בדוכתי טובא, וכגון בויקרא רבה פרשה י"ח אות ז' המן הרשע התחיל לעקר בגפנים, וביקש לקעקע ביצתם של־ישראל, בעא למזבן בכל בֵּיעֲתָא, הדא הוא דכתיב (אסתר ג', י"ג) להשמיד להרוג ולאבד ע"כ. [שוב מצאתי בזכור לאברהם על פירוש רש"י, ברלין ה'תרכ"ז דף ל' שהעיר כבר על דברי רש"י, לא מצאתי במשנה, אבל מצינו בירושלמי עבודה זרה פרק ד' [הלכה ד'] וכו' יעו"ש שציין לעוד מקצת מקומות]. ובמתנות כהונה שם פירש, בכל רצונו ואוות נפשו וכו' יעו"ש, סבר שהכוונה בקשה, כלשון בָּעוּתֵיה. וכבר השיג עליו מהר"ם לונזאנו בספר מעריך אות ב' וכתב דשיבוש הוא, כי ביעתא אינה אלא תרגום ביצה, וכמו שאמר תחילה לקעקע ביצתם יעו"ש. וכן פירש הרד"ל שם, שעניינו ליטול כל ביצי ואפרוחי העוף, ואינו מניח כלום לקיום המין יעו"ש. [ופירוש הרנב"ן נכון יותר מפירוש הרד"ל, והוכחה לכך מן המדרש עצמו דקאי בעץ הגפן. איתמר. על־כל־פנים לפירושו הוא ביצה ממש, מפני שממנה נולד האפרוח. ועיין עוד לקמן ד"ה וכיון]:

ושמע מינה שגם הם קראו הבי"ת בצירי והצאד"י רפויה. ולא עוד אלא שלדבריהם יוצא שמהמדרש גופא אפשר להוכיח כן. אבל מסתברא לענ"ד שהיא תוספת פירוש של־חכם אחד שנכנסה על־ידי המעתיקים מהגליון לגוף המדרש, כנראה מהסגנון. ויש ראיות לזה, כדלקמן בסמוך ד"ה וכיון. וידוע דאשכחן הכי בדוכתי טובא, וכגון שיובא בס"ד בדברינו דלקמן בפרשת וישב על פסוק והיה בכזיב ד"ה ובעיקר, ובמגילת שיר השירים על פסוק שני שדיך ד"ה ומכאן. ובלאו הכי יש במדרשים שם ובמקומות נוספים נוסחאות שונות, בעיתא, ביתא, בבינותא. ולפי־זה אין סתירה לגירסתינו:

והכי נמי מוכח כוותייהו, במדרש תלפיות ענף גאולה בשם חסד לאברהם, שכתב דשיעור עמידת העולם כשיעור המקוה וכו' שהוא ארבעים סאה, וכל סאה קמ"ד ביצים וכו'. ולכן מורגל בפי חז"ל בכמה מקומות [עיין בראשית רבה פרשה פ"ג אות א', ומדרש הגדול פרשת וישלח דף תרי"ד. יב"ן] עתיד הקב"ה לקעקע ביצתם, ודי בזה ולחכימא ברמיזא יעוש"ב. ואיתא נמי במועד לכל חי למהר"ח פלאגי סימן ל"א, וביפה ללב אורח־חיים סימן תרצ"ה סק"י, שמנהגם לאכול ביצים מבושלות בליל פורים, כי המן ביקש לקעקע ביצתם של־ישראל יעו"ש. ובמעם לועז על אסתר דף רמ"ו ד"ה טוב. אמנם אין מזה הכרח דגרסי בצירי, שמצינו כעין זה רק מפני דמיון המלים:

ג) ועיקרי הדברים דלעיל, העליתי כבר בס"ד בקצרה מזה שנים רבות בספרי הקטן לשון חכמים מרפא ערך ביצתן, אבל הוא עדיין עמדי בכתובים. ואודיעך אחי הי"ו, כי בשנת ה'תשנ"ט ב'ש"י שזכיתי והוצאתי לאור בס"ד מאמר אשרי האיש, מצורף לפרקי אבות עם פירושי רע"ו מברטנורא מהרי"ץ ופעמון זהב, המדבר בשבח ספר חלק הדקדוק לגאון עוזנו ותפארתנו מהרי"ץ זצוק"ל ומעלתו. והוכחתי בו בראיות חזקות וברורות, כי כל דקדוקיו של־מהרי"ץ נכוחים וצודקים, להוציא מדעת חכם אחד בזמנינו שדימה לחלוק עליו, בספרו אשר קרא לו בשם מסורת מדוייקת [לפי דעתו. אבל לפי האמת, גם אם זו מסורת, על־כל־פנים אינה מסורת קהילותינו בתימן מדור דור, אלא רובה נובע משאר קהילות ישראל. ומדוייקת, ודאי אינה]. הנה קודם לפרסום הספר, עשיתי דפים של־דוגמאות מועטות בדפוס, כשבע או שמונה בלבד, כדי להראותם לתלמידי חכמים מידידינו ברחבי ארצנו הקדושה, ולהם בלבד, שיעיינו בהם ויחוו דעתם, וכדרכי העני גם בשאר ספרים. וכיוצא בזה נוהגים רבים כיום, לפי שאפשרויות ההדפסה בקלות, נשתכללו ונתעצמו במאד מאד כנודע. ועל־פי עצתם הנאמנה של־ידידינו, ואחרי שיקול דעת, השמטתי כמה לשונות, שעלולים להיראות לקוראים חריפים מדאי. [כמו עוד תיקונים, הוספות וגרעונות אחרים, שנעשו במאמר זה, ללא קשר לנדון דידן]. וכך נתפרסם המאמר ויצא לאור, לא זולת. אבל בעוה"ר אחד מהם בגד בנו, ומסר דפים הללו שלא ברשותנו ושלא בידיעתנו לאיש מחרחר ריב ומדון דמתקרי רשבי"מ, שהעביר אותם לאותו חכם, כשנזדמנו שניהם לפונדק אחד לצורך מצות מילה, כאשר העידו בפני. אותו חכם קצף ורגז ללא שיעור, כי חשב שפרסמנו דפים אלו ברבים, ולא היא. אחרי דחלי"ש אמרו תלמידיו שהורה להם לשתוק ולא לענות על מאמר זה, והם טוענים כי זאת הוראה אות ומופת למדתו הנעלית להיות אוהב שלום ורודף שלום. והוא ההיפך הגמור מן האמת, כידוע למכירים. אבל על־כל־פנים לא מובן מדוע דוקא על זה לא לענות, ועל שאר דברים ענה הוא בעצמו בשצף קצף, וכן ענו הם [הגם שאין בעניותיהם ממש]. ולכן הדעת נותנת כי הסיבה האמיתית אינה אלא מפני שלא מצאו מה־לענות אפילו בדרך דְּחִיק ואתי מֵרַחִיק, יען כי הראיות שבמאמר עצומות עד מאד, כאשר מעידים שלמים וכן רבים. ולדידהו, אם אמת נכון הדבר שיש להם להשיב, הרי על־כל־פנים היו יכולים להשיב בנועם שיח, ובדרך עקיפין:

איך שיהיה, זה עתה מקרוב (סוף תשרי ומרחשון ה'תשס"ט, ב'ש"כ) הלכו אנשי רכיל ובעלי מחלוקת מתלמידיו, ופרסמו את הדפים הללו לרבים, אלפים ורבבות, ושלחום גם להרבה רבנים, וטענו שחירפנו וגידפנו אותו במאמר זה שפרסמנו בחוברת דקה שהפצנו ברבים, ושלכן במהדורא שנייה שסיפחנוה לפרקי אבות השמטנו דברים, מפני שמיחו בנו הקוראים. אבל כל דבריהם שקר וכזב, הבל ודמיון־שוא, שאם תחפש מסוף העולם ועד סופו לא תמצא שיצאה לאור מהדורא ראשונה לפני זו. ולא היו במציאות זולת דפים אלו שנועדו לנסיון וכטיוטא להתייעצות ולחוות־דעת תלמידי חכמים ונגנזו, כדבר האמור, ותו לא מידי. ויש עדים כשרים לכך. ממילא לא היו ולא נבראו קוראים שמיחו על פתגמא דנא. אדרבה, מי שחירף וגידף, אינו אלא הוא עצמו, כאשר יראה המעיין בספריו איך כתב על גאון עוזנו ותפארתנו מהרי"ץ זיע"א. גם אותנו העניים פקד בשבט עברתו, הן בכתב הן בעל־פה, ולדוגמא בעלמא אציין מקום אחד, בספרו ויצי"ב חלק ג' פרק שמונה עשר דף ש"ב ד"ה וכבר, לגבי תפילת מוסף דראש השנה, שבדורנו זה צצו יהירים, מרבים לכתוב השערות בלהג ודברים וכו' נתלים ברעות־רוח וכחש. ואף אם הם טוענים שמצאו לכך "יסודות איתנים", המבין יבין שאינם אלא סלפנים יעו"ש. והמכוון הוא למה שכתבתי בס"ד בשו"ת עולת יצחק חלק א' סימן מ"א, "יסודות איתנים" למנהגינו שמתפללים מוסף ראש השנה מיד בקול־רם השליח־ציבור עם הקהל יעוש"ב. ברם המה דברים נכוחים לאמיתה של־תורה, למי שיזכה להעמיק בהם ולהבינם על מתכונתם. וברוך ה' שהצילנו מכל המדות הרעות שהזכיר:

גדולה מזו, היה רגיל להאשימנו בפני אנשים רבים באי־ביתו, כדי להבאיש את ריחינו בעיניהם, שכביכול אנו מבני הכת החדשה בעלי דעות כוזבות, דברים שלא יעלו על הדעת לכל מכירנו ויודענו. ולא חדל מכך, זולת אחרי ששלחתי אליו איגרת תוכחה דלקמן בזה"ל, מחסי בה' יום כ"ח אלול ה'תש"נ. בני־ברק. שלומים אלף, לשר האלף כה"ר בן יעקב יש"ל, תל אביב. הנה קרבו ויאתיון ימי חשבון הנפש עשרת ימי תשובה, ובודאי חפצך ליכתב וליחתם לשנה טובה, לפיכך אוכיחך ואערכה לעיניך שובה משובה, תוכחת מגולה מאהבה מסותרת אנה הינך בא. איך הטעך יצר־הרע טעות גמורה, ונלכדת בעוון הוצאת שם רע אשר אין לו מחילה עולמית וצרתך צרה, בהוציאך דיבה כביכול מאן־דהו דרדעי"ם אָרַח לו לחברה, מחמת שנאתך הכבושה המקלקלת את השורה. לא די לך בקללותיך וחירופיך דברי נאצה, הא כמה שני אָלָה פיך מלא במרוצה, באת לכלל כעס באת לכלל טעות נבערה העצה, לפי שלא מצאת לעצמך דרך לסתור דברי זולתך ותוציא בלעך חוצה. תשב באחיך תדבר דברי שקר ומרמה, והלא אפילו רגע אחד כמימריה בעלמא, לא היה שייך לכת עורדעני"א וסהדי בשמי מרוֹמא, הוות תחשוב לשונך חרב מלוטש בתחבולות עושה מלחמה. לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך בה, לדבר בגנות עוסק בתורה בנגלה ובנסתר צדק ילין בה, נצר מגזע ישישים מקובלים קדושים ואדירי כל חפצי בה, ולשוכן מרומים חרב נוקמת נקם ברית לומדי תורה מיראה ומאהבה. כי כל אילי נביות שבעולם לא יועילו לכפרה, חטא הוצאת שם רע החמורה, תמצא בספרי הפוסקים באורח־חיים סימן תר"ו [והכי איתא בירושלמי ב"ק פ"ח סוף הל"ז, ובספר חסידים סימן תרי"ג וסימן תרל"א. ועיין עוד מ"ש בס"ד לקמן בספרנו זה פרשת ויקרא על פסוק אשר נשיא יחטא ד"ה המקניט] ומשם באר"ה, אני שלום וכי אדבר ואתה למלחמה מרה. והלא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, עושים רצון קוניהם עולים במעלות הסולם, ובזה הנני חותם בשים שלו' טובה וברכה מעתה ועד עולם. הרוצה בתשוב"ה והמוקירו כרום ערכו ומעלתו, הצ' יצחק רצאבי ס"ט נאמן אהבתו ע"כ:

ולעניין הקללות, כבר אמר החכם מכל אדם, כציפור לנוד כדרור לעוף, כן קללת חנם לא תבוא (משלי כ"ו, ב'), כתיב באל"ף וקרי לו בוא"ו. וכמדומה אני דתרוייהו נתקיימו בו במשך השנים מאז. ועיין עוד חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ג' בבאר מים חיים סק"י אות א'. ובדברינו לעיל פרשת לך־לך על פסוק ואברכה מברכיך ד"ה ברם:

ד) ומכאן נבוא בקצרה לענייננו, שאותו איש מדון (הנזכר לעיל בד"ה ועיקרי) שלח אלי כעת ביד אברך אחד מידידינו, כי משענתם בזה שהוציאו דבה רעה זו ברבים, היא מכח טענה קשה ומרה, הא כיצד נכתב שם בפתיחת מאמר אשרי האיש, כי המאמר הזה ירוצץ גלגלתו ויקעקע "ביצתו", והארי ניכר במקום רביצתו, לא אניח לו אבן וכו', היתכן לפרסם תיבה מגונה זו עליו. ויהי כשמוע יצחק, וַיצחק וַיאמר לשליח, אין בזה שום גנאי, כי אין פירושה כאשר עלה בדעתם, אלא פירושה שורש כדאיתא ברש"י בפרשתנו וכנזכר לעיל, כל־שכן לגירסתנו שהקריאה בִּצָּתוֹ, והראיתיו גם מה שרשום אצלי בזה בספר לשון חכמים מרפא. ובלאו הכי הבט־נא בפתיחת מאמר אשרי האיש שיצא לאור לרבים, בד"ה ובפרט, ותראה דליתינהו להני מילי. ועל חנם המה מוציאים שם רע. אותו אברך השתומם על חוסר ידיעתם, וחולשת טענתם, והלך לדרכו:

לגבי התיבות ירוצץ גלגלתו, לא שאלו, כי כבר הערתי על זה שם בגליון כהאיי לישנא, כתבתי כן על־פי סגנון מהרי"ץ בעץ חיים גבי מוסף ראש השנה דף ע"א עמוד ב', מי הוא זה אשר יראה המלכים האדירים האלו מסכימים והולכים בקום עשה שצריך להיות תפילה אחת, ויערב אל ליבו לסתור מנהגם חס ושלום, בודאי שיש לו לחוש שמא "יָרוֹצּוּ את גלגלתו" וכו' ע"כ. והיא מליצה על המחשבות שבמוח האדם, על־פי לשון הכתוב (שופטים ט', נ"ג) ותשלך אשה אחת פלח רכב על ראש אבימלך וַתָּרִץ את גלגלתו. ועיין בגמרא עבודה זרה דף כה: רש"י ד"ה שמא ירוץ, וביורה דעה הלכות טריפות סימן כ"ח סעיף א', וזבח תודה שם סק"ב ע"כ. ברם לגבי התיבות ויקעקע ביצתו, לא הוצרכתי להעיר, כי היה פשוט בעיני שהם יודעים פירוש רש"י שהכוונה שורש, ומכירים מסורת אבותינו שקוראים תיבה זו בחירק ובדגש ולא יתלו בי בוקי סריקי, ועל־כל־פנים ברור שלא יתכן שנתכוונתי לבזותו עד כדי כך חס ושלום רחמנא ליצלן. וכן נדפס ברש"י מנוקד בחומש הוצאת חסיד ירושלם ה'תשל"ד, בחירק ודגש. והוא הוגה על־ידי שני תלמידי־חכמים תימנים, כפי שנודע לי. וזאת למרות שאין קריאה זו מתאימה לפירושו של־רש"י עצמו, כנזכר לעיל ד"ה ואמר. ולכן לא עלה בדעתי מה שהם חושבים שהכוונה לזרע שבביעי דדכורא. כי שם הוא נוצר ומתבשל. ואילו היה עולה אז בדעתי פירוש זה, היה נראה בעיני דבר זר. ועכשיו נתברר שלקחו הדברים כפי מה שעלה בדעתם, ללא עיון הראוי:

ה) וכיון שהתורה אמת כתיב בה, לא אכחיד (מה שהם עצמם אינם יודעים) כי מאידך כשהרחבנו עתה בעיון, מצאתי דאפשר שיש להבנתם יסוד ושורש, הגם דלנדון דידן לא נפקא מינה. כי משמע שזוהי הבנת מהר"ז הרופא שכתב בפירושו על מגילת אסתר, שנדפס בחגמ"ת דף קצ"ד וז"ל, לקעקע ביצתם, פירוש להכרית זרעם ע"כ. וכן הובא בשמו באורה ושמחה על מגילת אסתר דף קנ"ו. ואם־כן ממילא שמע מינה שקרא בצירי ורפי. וכן במדרש הגדול פרשת קֹרח על פסוק אמור אל אלעזר (במדבר י"ז, ב') מהדורת פיש דף י"ט הערה ד', הובא פירוש זה מגליון כת"י אחד של־מדרש הגדול. [מאידך במדרש הגדול שם במהדורת מוהר"ק דף רפ"א הערה ג' הובא שבשני כת"י כתוב בצתן בלא יו"ד יעו"ש, ומזה משמע שקראו בחירק ודגש. ומהספרים שהוסיפו יו"ד, אין הוכחה הפוכה שקראו בצירי ורפי, כי אפשר שהוסיפו יו"ד להקל על הקורא כידוע]. וכן פירש בספר המרגלית על מדרש הגדול פרשת וישלח, גבי פסוק ואלה המלכים (לקמן ל"ו, ל"א) דף תרי"ד. כמו־כן הציע מדנפשיה גם פירוש זה בעה"שָ דף קנ"ב ע' ביצה, שהוא כמו ביצה מערך הקודם [דהיינו ביצה של־עופות וכדומה. ועיין עוד לעיל ד"ה ומה. יב"ן], וטעמו על־ידי השאלה זרע, או שהיא לשון ערבי ופתרונה זרע של־אדם. ושיעורו, עיקר השורש. ולעיל מינה העלה בספר הנזכר, כי הא דאיתא במדרש ביצתם ביעתא (כדלעיל ד"ה ומה) הוא גליון איזה מפרש שבא לפנים המדרש יעו"ש. ועיין עוד בספר תרגומְנא (ורשא ה'תרח"צ) ויקרא כ"א דף תקפ"ד גבי פסוק (ויקרא כ"א, כ') מרוח אשך:

ויש לדחות שאין הוכחה מדברי מהרז"ה ובעל הגליון שבמדרש הגדול וספר המרגלית. כי אפשר שגם הם קראו בחירק ובדגש, אלא שפירשו דהיינו זרע על־שם ריבוי לחלוחיתו, וכדרך שמצינו כי יש נוסחאות (גם של־קדמונינו) דגרסי בריש פרק ג' דאבות מאין באתה, מליחה סרוחה, במקום מטיפה סרוחה שבשאר נוסחאות, וכבר הארכנו שם בס"ד במילי דאבות דף ס"ג ס"ד. ובלאו הכי אפשר לומר שלא באו אלא לפרש תכלית כוונת המשל המדבר בגפן ובביצה שתחתיו, דהיינו הכדור שבסוף שרשיו כדבר האמור לעיל, שביקש המן לאבדם מכל וכל, עד שיכרת זרעם מן העולם. וזרעם כאן, במובן צאצאים כמו בדוכתי טובא:

ומהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' ריש סימן ס', דן בעניין מוֹסֵר אחד שביקשו להעליל עליו ולקעקע ביצתו יעו"ש. ומוֹכַח שהוא במובן ביעורו הוא עצמו מן העולם, כפירושים דלעיל, ולא על זרעו כלל:

אבל איך שיהיה ברור בלאו הכי מעל כל ספק לכל מעיין, דלנדון דידן לא נפקא מינה, כיון שהכוונה בדברינו אינה אלא ללשון מליצה כדרכנו, וכאשר מוכיח גם כל הסגנון והעניין מצד עצמו. שהרי אין נדוננו לגבי תולדותיו הגשמיים, אלא הרוחניים. והרי חז"ל נשתמשו בלשון זה אפילו כלפי דוד המלך ע"ה, כדאיתא במדרש רבה על פסוק ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך י"י אשר לא השבית לך גואל (רות ד', י"ד) מברכותיהן של־נשים, לא נתקעקעה ביצתו (שרשוֹ. מתנות כהונה) של־דוד וכו' יעו"ש. מכלל שאין בזה שום גנאי. וכן מצאתי אחרי החיפוש, שנשתמש בלשון זה קרוב לדברינו, מהר"י לאמפרונטי בספרו פחד יצחק ע' קולית דף קס"ט, בדין היתר עצם קולית שנשברה אף שאין עור ובשר חופין אותו, וז"ל, הרב המופלג בחכמה וכו', דמהר"ש מורפורגא קעקע ביצת סברא זו דתלי מלתא דא במנהגא וכו' יעו"ש, ור"ל שבראיותיו עקר מן השורש דעת האומרים שנקבע מנהג לאסור זאת, כמתבאר למעיין שם:

ואם תאמר שעדיין יש חילוק, דאיהו קאמר קעקע ביצת "סברא זו", מה שאין כן הכא "ביצתו". תא שמע ותא חזי דאשכחן בהדיא כדברינו בגינת ורדים יורה־דעה כלל ג' ריש סימן ג' כלפי בעל פרי חדש, שחכמי מצרים ביקשו לקעקע ביצתו יעוש"ב. ואם כלפי האיי גברא רבה מגדולי ישראל בדורותיהם תנא דבי חזקיה, הוא ניהו הרב פרי חדש נכתב כן, כל־שכן דשפיר דאמי לכתוב כן על חכם בדורנו ר' יוסף בן יעקב. וכבר רמזתי שמו בראשי־תיבות, במאמר ההוא פרק א' ד"ה ולפי, בזה שכתבתי שם וספר כתב איש ריב"י, שהיא מליצה נחמדה על פי לשון הכתוב בספר איוב (ל"א, ל"ה). ושקליה למטרפסיה שברוב ככל ימיו עסק לשרש דברי מהרי"ץ בענייני מסורת הקריאה והמנהגים, ולא עלתה בידו, כי אנחנו בעזר יוצרנו ומושיענו שֵׁירַשנו אחריו, ולא נתקבלו דבריו:

ואעיקרא כבר ביארנו דבלאו הכי לא פרסמנו כלל ועיקר את הדברים האלה, וכן כל כי האיי גוונא שיכולים להתפרש לשתי פנים. כי למרות שלפי האמת אין בהם גנאי, מכל־מקום חששנו משום בַּערוּת ההמוניים שאינם מבינים העניינים לאשורם, ויוציאו הדברים לתפלות, וכדכתיב (משלי ד', כ"ד) הסר ממך עקשות פה, ולזות שפתיים הרחק ממך. והמקום ברוך הוא יקיים בנו מקרא שכתוב, יאר י"י פניו אליך ויחונך. ישלח עזרך מקודש, ומציון יסעדך:

ופירוש חמישי בזה, מצאתי למהר"ש שבזי בחמדת ימים בפרשתנו דף קכ"ד ע"ב בזה"ל, לקעקע ביצתן, כיצד. פירש המחבר, לרשום שִׁמְצָתָן, בחילוף ב"ש י"ם עכ"ל. והוא חידוש. ולא מצאתי לו חבר. ויתכן שגם הוא לא נתכוון בדרך פשט אלא כדרכו בהרבה מקומות. ור"ל שתמורת הבי"ת בא"ת ב"ש היא שי"ן, ותמורת היו"ד מי"ם. ושאר האותיות במקומן. פירוש גנותם ודבתם הרעה, מלשון (שמות ל"ב, כ"ה) לשִׁמְצָה בקמיהם. ומאי דנקט לרשום, נראה שדייק מדנקטו לקעקע, שהיא כלשון הכתוב (ויקרא י"ט, כ"ח) וכתובת קַעֲקַע, ותרגומו ו"רושמין" חריתין. וכיוצא בזה בתורת כהנים שם, שיכתוב ויקעקע בדיו ובכל דבר שהוא רושם, וכן הוא ברמב"ם פרק י"ב מעבודה זרה הלכה י"א. ר"ל לקבוע דברי גנותם בכתב המתקיים. והוא על־דרך שנאמר (ירמיה י"ז, א') חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר וגו'. ואין לתמוה היתכן שמקצת תיבה בלבד מתפרשת בא"ת ב"ש. כי כיוצא בזה מצינו בכמה דוכתי, כגון במדרש במדבר רבה פרשה י"ג אות ט"ז על פסוק ביום השני וגו' עשרה זהב מלאה קטרת (במדבר ז', כ') עשרה זהב, אלו עשרת הדיברות. מלאה קטרת, שתרי"ג מצוות בלולות בהן וכו' שכן ק' מתחלפת בד', א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, ועולה חשבון התיבה אחר כן למניין תרי"ג ע"כ. גם הרד"ק על פסוק הכל סָר יחדו נאלחו (תהלים י"ד, ג') כתב כי יש מפרשים סָר כמו סָג, מן (ישעיה מ"ב, י"ז) נסוגו אחור, והגימ"ל רי"ש בא"ת ב"ש ע"כ. אמנם זה במקראות, וחידוש גדול לפרש כזאת אף בדברי חז"ל:

ו) ברם הואיל והצד האחר, פרסם כעת שלא ברשותנו את הדברים שהשמטנו ממאמר אשרי האיש, איני רואה טעם שלא לגַלותם, כפי שהיו שמורים בזכרונותי, כמוסים עמדי וחתומים באוצרותי. ומי שירצה לעיין בהם, לא יצטרך להזקק אליהם. ואלו הם:

בפתיחה ד"ה ובפרט. ולא תקום עוד רוח מפניו באיש. כי המאמר הזה ירוצץ וכו' [כבר נדפס לעיל ד"ה ומכאן, וד"ה ולגבי]:

פרק ראשון. ולפי שבעוה"ר נתקיים בדורנו המר והנמהר מקרא שכתוב ותהי האמת נעדרת, ובעיקבות משיחא ח"י, קמו בקצה המחנה האחר דוברים על צדיק עתק בגאוה ובוז אנשים שלא הגיעו לקרסוליו, כמדומה להם שיכולים הם לבטל את דבריו. ונדפס ספר כתב איש ריב"י [עיין לעיל ד"ה ואם] מסורט משובשת, לך י"י הצדקה ולנו הבושת, עד היכן הגיעה עזות־פנים וערב ליבו לגשת. מלבד בסידור עם פירושו שק"ר וכז"ב, אשר להתגולל ולהתנפל כדרכו וכמשפטו לא עזב. וכבר השיבו קצת על חלומותיו ועל הבליו, כגון הרה"ג ש"י הלוי בדברי שלום, והרה"ג שמעון צאלח (בהערותיו על תכלאל עץ חיים מהדורתו השנייה, ותאג חזון שמעון), והרה"ג יחיא הלוי אלשיך בשני מכתביו, זכר צדיקים לברכה. ויבדלח"א ידידינו המופלגים היפ"ה בלעומת המחברת והר"נ אלשיך בהקדמת ילקוט שינויי נוסחאות שבסוף חומש תורת־אבות, תבוא עליהם ברכה. ועליהם יש לנו להוסיף ולהציל מן הגייס ומן ההפֵכה. ואף לשעבר לא טמננו יד בצלחת והדפסנו מן הבא בידינו מערכה לקראת מערכה. ועוד הרבה עִמָּנו בכתובים לבטל כעפרא דארעא כל קושיא ופירכּא. גם אם יצבו"ר ולא ידע, מה־לתבן את הב"ר, אזיל כל קביל איפכא. ורוח־יתירא טומאה רצוצה בוקעת ועולה ניכרת ומבצבצת אחר פירוק הסִרְכָּא. ועתה הוסיף ושלח ידו להדפיס מסו"מ גם על ספר תהלים, חושב לשים מתוק למר ולהחשיך עצה במלים. וכמעט שעברתי עליו והבנתי תחבולותיו ומגמותיו, טעיותיו והתפתלויותיו, למען כחש את המסורת האמיתית אשר לא נְחָלָהּ מרבותיו ואבותיו. התחכם מעצמו, והתעקם לעצמו. אז אמרתי לא עת לשבת בחיבוק ידים, כי כל כך גברה סמיות העינים. שאת חסרון הידיעה, מבקשים להפוך לשיטה ולדעה. כביכול שאין לשנות ולסור ממנה, ואיש חכם יכפרנה:

פרק שני ד"ה ואם. מבורות דלוחים ומלוחים. וכתיב לא תגורו מפני איש, אסתירא בלגינא וקריא קיש קיש. על כן אמרתי:

פרק שלישי. ומה שביקש להוסיף עלילות ולהרבות בטענות ומענות, שאפילו מהרי"ץ העלים עין והשמיט הרבה געיות ע"כ, תימה למה הוא מכניס עצמו לדברים שאינו זוכה להבין וטובה לו השתיקה, כי המחריש חכם ייחשב מאשר המגלה בפרהסיא חסרון ידיעתו והבנתו. ברם עיני מהרי"ץ:

פרק רביעי סוד"ה והטענה. את אשר לפניו על אמיתתו, ועמד כאיש נדהם נזעם ונאלם בוש ונכלם, ונתן עיניו בשכנגדו וכמבקש להמיתו:

שם ריש ד"ה גם. ותתפלא איך לא רעדו אצבעות המטשטש לכזב ולכתוש מרורים, ולהמציא תמיהות מדומות:

שם. עד מתי יאהבו פתי הפתאִי"ם, עד מתי ידברו גבוהה גבוהה כעפאִי"ם (פי' אילנות), ומראים כביכול כי המה הרואים, אבל אינם יודעים מה שהם רואים, ימינם ימי"ן שקר ועַמי למשובתי תלואִים. שובו שובו מדרכיכם הרעים והמטולאים, אולי תהיה לכם תרופה על כל העוונות והחטאים. ומה נפשך הרי גם בתאג:

ר"פ חמישי. מעתה נבוא להשיב גם על הדברים המעוותים באופן קריאת אַֽשְֽׁרֵי האיש שבתחילת תהלים, אשר יש להמליץ עליהם כי הם עבירה על לאו דלא תטע לך אשר"ה כל עץ, אחרי שהם נגד כל רבותינו בעלי הדקדוק והמוסרה, ואנחנו נקיים כאן מצות כריתתה גדיעתה וביעורה. כי פתי יאמין לכל דבר:

פרק ששי ד"ה מעוות. נעים זמירות ישראל. ולא תהיה תפארת"ו על הדרך אשר הוא הולך בה כי בגלל שהורגל כך נדמה לו שניטל חן הקריאה:

פרק שמיני. ואחרי שהקדים ההקדמות הנבובות דלעיל כדי להוציא דבה, הפך את הקערה על פיה וטינף את המסיבה, בזה שהעיז לכתוב כי דברי מהרי"ץ שארבע אשרי:

שם ד"ה ואחרי. והמוחש לא יוכחש, וישליכהו ארצה ויהי לנחש. אוי לו ולחלקו למי שלא ראה מאורות, ועובר בבל תשחית על הדיו וגם על הניירות, הסובלים כל מה שנכתב בהם ועליהם אם טוב ואם מרורות, זולת להתפלל ליוצר המאורות שיפקח עינים עוורות. ויראו את האמת שבזה לא נחלקו:

ר"פ תשיעי. וכיון שהמוסרה שהביאו המדקדקים "ארבע ריש פסוקא בטעם מאריכין" על פניו מטפחת, נסתבך בה דחי"ק ואתי מרחי"ק וימאן אותה לקחת. וביקש לו תואנה, עד שחשב למצוא מקום להתחמק ממנה, ולחלוק על מהר"ם לונזאנו וסיעתו הנאמנה, באמתלא שאולי אין כוונתה כאן ב"מאריך" לגעיא:

שם סוד"ה וכיון. דלפי שהם שתי געיות בתיבה אחת נקטו הכי. וכל מבין יבין כי כן הוא דרך מכחישי האמת, לפי שאינם דורשים וחוקרים אחריה וללכת לאורה, ורק מחפשים לפרוק עֻלָּהּ מעליהם באיזו טענה רעועה וסוררה:

שם סוד"ה אבל. בעלי המוסרה חלילה. מעתה אדונִי שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה, ואמוֹר חטאתי אשמתי בגדתי תעיתי ותעתעתי בישראל ויהודה. הודע מהֵרה כי שקר בימינך ובשמאלך, פן ישתו מים הרעים תלמידים הבאים אחריך, ומה תעשה באחריתך:

פרק עשירי ד"ה אתאן. ועיניי ראו ולא זר. ובעל מסורט משובשת במקום שייבוש ויכלם על חסרון ידיעתם, ויודה שצריכים הם:

סוף דבר ד"ה ומכל. יֵחתו מריביו ויזהרו הנערי"ם מלהלבין פני זקן שבזקנים, שלא יכוו בגחלת גדול הרבנים. ותנו כבוד לתורת:

שם סוד"ה ומכל. ראשי עדת מי מנה. ואם חלילה לא יתקבלו דברינו, ויבוא גם השטן בתוכינו, המקום ב"ה יסירהו מלפנינו ומאחורינו, על־כל־פנים זאת נחמתנו, כי במהרה יגלה משיחנו, ויסיר מסוה הטעות והעוורון ממנו, ועל מי מנוחות ינהלנו:

ז) אותם אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר (כדלעיל ד"ה איך) מצאתי לנכון להוסיף אודותם עוד (בפרט מפני שנתבקשתי על־ידי תלמיד חכם חשוב, להעלות הדברים על הכתב, לבל תהי האמת נעדרת) כי בהקדמותיהם ובהערותיהם וכדומה, שבהוצאת ספריהם במכון שתילי בצלים, מפיחים עוד כזבים רבים או חצאי אמת, מאשר עולה בדמיונם. כגון שכדי להגדיל ולפאר את מעלת כבוד מורה דרכם (עד שיתגלה להן כי שקר הנחילם, ויתברר כי הטעה אותם ובלבלם), מביאים כעדות דברי רבנים ידועים כאילו הם עדיין ידידיו ועמיתיו, בעוד שההיפך הוא הנכון, כי פנו לו עורף כשעמדו על טיבו, כגון מהר"י הלוי אלשיך וזולתו, כידוע לנו ולזולתנו מפיו ומפי כתבו, ולדוגמא יוכיחו מכתביו נגדו שנדפסו בספר אורח לצדיק (על מסורת תימן הקדומה) מִדף ז':

והגדילו לעשות בדברים אחדים, שהקדימו לויצי"ב ירושלם ה'תשנ"ט חלק א' דף ו' ד"ה עד, להעלות שבחים שכתבו עליו "חכמי ורבני" עיר רצאבה במכתב שאלתם אליו בדיני טרפיות משנת ה'תרצ"ז ב'רמ"ח, בהיותו "בן עשרים ואחת שנה", להוכיח כי יצא שמו אז ככוכב גדול יעו"ש. והנה מכתב זה נמסר מידי אליו בעצמו, ופרסם אותו כבר לשעבר באור ישראל שבט ה'תשמ"ח דף י"א י"ב. אבל איני רוצה להאריך בדברים צדדיים, שכל מעיין יכול להשוות ולדעת ולהבין מעצמו, רק אעיר על העיקר שהוא הגיחוך שבדבר, מאחר ששני השואלים הנזכרים שם, שהם הרב ישראל בן נסים (דודי אחי אבי) והרב סלימאן קרואני (בן אחות אמי), לא היו חכמי ורבני העיר ממש, עד כדי שיוכלו הם להתפאר שמצאו לנכון לפנות אליו, ולנגח בעקיפין ובערמה את זולתם. כי לכל היותר, הם היו מֵחכמי ומֵרבני העיר. לפי שאז באותו הפרק, צעירים מאד לימים היו. הרב ישראל נולד בשנת ה'תרע"א ב'רכ"ב או ה'תער"ב ב'רכ"ג [כשנתיים אחרי לידת אאמו"ר, כידוע לנו שנולד בשנת בר"ך י"י חילו (דברים ל"ג, י"א) ה'תרס"ט. כי אאמו"ר סיפר לי שאמו נתעברה באחיו, לפני גמלה אותו, והוצרכה להפסיק הנקתו מחמת זה. והוא היה מתרעם וטופח על בטנה בגלל זאת, באמרו, שהוא מרביץ לישראל, כי בגללו הוא רעב. דהיינו שהוא קרא לו מעצמו בשֵׁם זה, טרם שנולד. למעשה קראו לו תחילה בשם יהודה, אבל אחרי שנים רבות שינו שמו וקראוהו ישראל מאיזו־סיבה. ועיין עוד להלן פרשת אחרי מות על פסוק ושפך את דמו וכסהו בעפר ד"ה ושנים. והרי זמן ההנקה הנהוג הוא עשרים וארבעה חודש, או יותר, עיין מ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות בהמה חיה ועוף סימן קל"ד סעיף י' והערה מ"ב שם] נמצא שבשנת ה'תרצ"ז ב'רמ"ח שכתב ושלח את השאלה הנזכרת היה כבן עשרים וחמש שנים בלבד. והרב סלימאן קרואני אך ורק כבן עשרים וארבע שנים, כי נולד בשנת ה'תרע"ג ב'רכ"ד (עיין מאמר שיר המעלות לשלמה שבתחילת ספר מפי חכמים דף ז' אות א'). דרכם היתה ללמוד בחברותא, ולכן שלחו ביחד את השאלה:

בכתב הסמיכה וההרשאה לשחיטה ולרבנות, שניתן לאאמו"ר זצ"ל בשנת ה'תרצ"ו ב'רמ"ז, הנמצא בידי, והזכרתיו כבר בעיני יצחק על שלחן ערוך יורה־דעה הלכות כבוד תלמיד חכם סימן קס"ג אות כ"ד ד"ה נתינת, חתום הרב סלימאן קרואני אחרון, לפי שהיה הצעיר שברבני העיר, והרב ישראל לא חתם כלל. שאר הרבנים העיקריים, וכל־שכן מאריה דאתרא וראב"ד רצאבה, הוא הרה"ג חיים אלקאפח זצ"ל, הרי ברור שלא הצטרפו עמהם לשאלתם, וגם לא פנו אליו כלל בעניינים אחרים. ואעיקרא העיר רצאבה, היתה מליאה חכמים וסופרים, עיין לקמן בפרשתנו על פסוק ויקרא יעקב שם המקום פניאל ד"ה ומובן. ואיזה שבח מיוחד יש בזה ששני חכמים, אחד כבן עשרים וחמש שנים, ואחד בן עשרים וארבע שנים (ואולי פחות), פנו בשאלה לחכם בן עשרים ואחת שנים, פחות אך ורק שלוש או ארבע שנים מהם. ואם־כן מדוע זורים חול בעיני הקוראים. ומה נפשך, גם אם תמצי לומר שבזה אינם משקרים אלא כתבו לפי תומם, הרי הם על־כל־פנים טועים, ולא מבררים קודם שמפרסמים דברים שאינם יודעים. ומזה תקיש לשאר עניינים, שבונים בניינים של־שוא על יסודות רעועים. ה' מסך בקרבם רוח עועים. אז תיפקחנה עיני עורים, מה־טוב ומה־נעים, שבת אחים ורעים:

ח) מלבד מאמר אשרי האיש הנזכר לעיל, זכינו עוד משולחן גבוה זה מקרוב (באלול ה'תשס"ח, ב'שי"ט) לספר בשם נר יום־טוב, לברר הוראת מהרי"ץ שאסור לברך על נר של־יום טוב, נגד ספריו של־אחד מרבני אספמיא שחָלק עליו. ואעפ"י שנכללו בשני ספרי פולמוס הללו, דברים חריפים ונוקבים נגד שנים מחכמי דורנו [וזאת עקב דברים מרים וקשים טפי שכתבו הם], מכל־מקום יש בהם גם שבחים ואכמ"ל, ועל־כל־פנים עיקרם ורובם הם חידושי תורה רבים ונכבדים, בנושאים אלה והנלוים אליהם, ומתוקים המה מדבש ונופת צופים. ורק המעמיק לעיין בהם וזוכה להבינם, מבין מדוע יצא הקצף מלפנינו על שכנגדם, כי האמת צועקת. ואכן תלמידי חכמים אמיתיים רבים שליט"א העידו שנהנו מהם מאד, ושלא משו הספרים המיוחדים הללו מידם עד שסיימו קריאתם, ושחזרו ושנו בהם למצוא דברי חפץ. וגמרו עליהם את ההלל, כי הדברים נכונים ומאירים כנתינתם מסיני. מאידך נוכחנו לדעת כי הגם שלגופו של־עניין, אין עִם החולקים שום תשובה, עד היום הזה ה' טבת ה'תשס"ט ב'ש"כ, לעומתם פערו פה עזי פנים מבקרי מומים, שועלים קטנים מחבלים כרמים. אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, לא קראו ולא שנו, איש אבנו ישליכו. חיפשו רק היכן הלשונות הקשים, והוציאו עליהם שם רע, בנימוקים קלושים וחלושים:

מהשתא זכיתי להבין בס"ד הא דתנן באבות פרק ה' משנה י"ד ארבע מדות ביושבי לפני חכמים, ספוג ומשפך וכו'. מַשְׁמרת, שהיא מוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה, שהיא מוציאה את הקמח וקולטת את הסולת. ופירש רבינו עובדיה, משמרת, תלמיד המוציא כל מה ששומע בבית־המדרש, וקולט דבר של־בטלה יעו"ש. וכיוצא בזה פירש מהר"י ונה בפעמון זהב שם, משמרת, זה התלמיד הקולט דברים שאינם הגונים, ומאבד הטובים יעו"ש. וקשה, וכי החכמים שבבית־המדרש מדברים דברים של־בטלה, ושאינם הגונים:

ולפי האמור י"ל (לכל־הפחות בדרך מליצה) דמיירי בכגון דא. לפי שבתוך הלימוד ושקלא וטריא, הרב חולק לפעמים על פירוש מסויים, או דעת חכם אחר, ולפעמים שמדבר עליו דברים קשים כגידים, כמו שמצוי בש"ס (ועיין שו"ת חוות יאיר סימן קנ"ב, איך מצינו לפעמים קנטורים וזלזולים בש"ס וכו', וכמובא בסוף ספר חפץ חיים דף רמ"א) ובספרי חכמי כל הדורות ראשונים ואחרונים כנודע. והתלמיד הנבון שקלט את העיקר, מבין שאין הרב מתכוין לעקוץ ולגנות את אותו חכם, אלא מעומק השמועה ולפום חורפא, מאליו יוצא כן שאותו חכם דיבר דברים בלתי נכונים, נמצא שהתורה עצמה היא שעוקצתו, וזוהי מלחמתה של־תורה גופא. ולכן אין אותו תלמיד רואה בזה דבר שאינו הגון. אדרבה שמח שזכה להבין עומקה של־הלכה, וזהו היין. אבל התלמיד שאינו מבין כלום, נותן לב לשמוע ולדעת רק את הביטויים הקשים, ממילא הוא סובר שאינם הגונים, ואצלו הם שמרים. ועל כגון דא כתיב (משלי ח', ט') כולם נכוחים למבין, וישרים למוצאי דעת. אבל לשאינו מבין, אינם נכוחים, ולאותם שלא מצאו דעת הם עקומים. וכבר אמרו חז"ל בקידושין דף ל: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה. ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים, שנאמר (במדבר כ"א, י"ד) את והב בסוּפָה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפהּ, ויתבאר העניין בס"ד בדברינו על פסוק הנזכר שהוא להלן בפרשת חקת. ובשערי יצחק, שיעור מוצאי שבת קודש תזריע מצורע דף צ"ג: