שו"ת: טעם הזרוע והביצה שבליל הסדר

טעם הזרוע והביצה שבליל הסדר

לק"י יום רביעי בשבת טו בסיון ה'תשפ"א ב'של"ב

שלומות יגיעו לאלף ולרבבה אל מול הדרת ויקרת מורינו הרב הגאון הגדול אביר הרועים לו זרוע עם גבורה להעמיד מנהגי אבהתין קדישין כש"ת רבי יצחק רצאבי שליט"א.

בלמדי השנה בהלכות פסח עמדתי על ענין טעם הזרוע והביצה שבליל הסדר שהוא זכר לזרוע הנטויה', כמ"ש הב"י (סי' תעג) בשם הירושלמי משום דבעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא. והנה ראיתי לכת"ר בספרו הבהיר שע"ה (סי' צ ס"ו) שהעלה ירושלמי זה אך לא זכיתי להבין, שהרי לגבי הביצים לא נעלם מכת"ר שישנו טעם נוסף והוא משום אבילות כמו שמהרי"ץ זיע"א זכר בע"ח על ההגדה בשם מור"ם, ומה ראה לבחור בטעם שהביא הב"י ולהניח הטעם שהביא מהרי"ץ?

ולכאורה היה נראה סברת כת"ר משום דבארץ התימן לא שייך האיי טעמא, שהרי אבילות זו היא משום ת"ב שחל באותו היום בשבוע, וסימן: על מצות ומרורים יאכלהו, וכיון דבחו"ל עושים ליל סדר ב' ימים ובארץ התימן נהגו להניח ביצים גם בלילה השני [דלא מצינו מי שחילק בזה זולת הרב חק יעקב בסי' תעו סק"ו] ואז לא שייך טעם זה, וממילא על כרחין לומר שבני תימן תפשו כטעם הירושלמי דשייך בב' הלילות.

מיהו אכתי לא מובן שהרי מהרי"ץ מסתמא הרגיש בזה לפיכך הביא ביאור נוסף שענין אבילות זו, היא אבילות על חרבן הבית, וגם בזה הרגיש מהרי"ץ שאינו טעם מספיק משום שלפי"ז לפני החורבן לא היו אוכלים ביצה, ורק אחרי החורבן שינו מנהגם. לפיכך הביא באחרונה הביאור מספר המנהגות שהוא זכר לאבילות שהתאבלו מהצרות שאירעו להם במצרים שזה שייך גם לפני החורבן וגם בליל שני, וא"כ עדיין יש לתמוה מה ראה כת"ר להניח טעם זה שכתב מהרי"ץ לטובת הירושלמי שבב"י? אולי בני תימן תפשו כטעם שהביא מהרי"ץ?

ואם כבר כת"ר העלה לשולחנו את הטעם של הירוש' מזדקרת שאלה זו גם על מהרי"ץ מה ראה להניח הטעם שהביא הב"י ולבחור בטעם של אבילות, דאי משום הנך תרתי דלעיל דשייך גם לפני החורבן וגם בב' הלילות, הרי הטעם של הירוש' נמי שייך בתרווייהו?

ביקרא דאורייתא

מנאי קל הקלים עפ"ר חכמים

ע"ה גיורא כהן סי"ט

אשדוד

להלן תשובת מרן שליט"א:

למעכ"ת ידידנו הרה"ג גיורא כהן נר"ו

אחר ברכת הנהני"ן על שקלא וטריא דשדר לן מר, דברים המתוקים מדבש ונופ"צ כדרכו בקודש לנתח העניינים בטוטו"ד, ויוצא פרח ויצץ ציץ, אודיע לכת"ר שבספר ש"ע המקוצר כיון שעיקרו נועד לפסקי הלכות למעשה, לא הקפדתי כולי האיי כשנזדמן לכתוב טעמי העניינים, להביא דוקא את מה שכתבו בזה מהרי"ץ וחכמי תימן, כיון שידוע שלכל דבר ישנם טעמים רבים ושונים, וזה בבחינת מים שאין להם סוף. גם בנדון דידן מלבד ד' הטעמים שהוזכרו בב"י ובע"ח, ישנם לפחות עוד שלֹשה, כאשר עין רואה בהגדה שלמה דף ס"ו. והמחפש בודאי ימצא עוד. והגם שמן הטעמים נפק"מ לאיזה פרטים, מ"מ יש בזה שיקולים נוספים שונים, ואכמ"ל.

והרי מראשית כזאת הודעתי כבר אני הקטן במבוא נוכח השלחן, שנמשכתי דרך־כלל אחר מתכונת הקיצש"ע, והנה הוא בסימן קי"ח סעיף ה' העלה טעם זה, דבעא רחמנא למפרק יתנא. אלא שהשמטתי הסיום בדרעא מרממא, מפני שזה ייאות רק לנוהגים שהבשר יהא זרוע. וכך מבואר במאירי פסחים דף צ"ז, נהגו העם בזרוע וביצה וכו' מצד הלשון ביעא ודרעא יעו"ש. מיהו אף את"ל דשייך נמי לכולי עלמא, עכ"פ לדידהו ייאות טפי. וכבר הקדמתי שם באותו סעיף, כי אצלינו רק קצת מקרוב נהגו שיהא דוקא זרוע.

[אגב יש להעיר שהמאירי שם העלה זאת בשם מדרש. ומסתמא כוונתו לירושלמי, כאשר הביאוהו בא"ח ובכ"ב. מ"מ לפנינו לא נמצא הדבר לא בירושלמי ולא במדרש. ומובן מאליו, שזה כשאר עניינים שנוספו בירושלמי של כמה רבוותא בדורות אחרונים, כאשר כתבתי בס"ד בספר נר יו"ט פרק י"ט, ולא יצאו מפי חז"ל עצמם, הלכך שפיר אין אנו נוהגים אותם].

מהשתא מסתברא דמשו"ה השמיט מהרי"ץ לגמרי טעם זה, דהיינו לא רצה להביא רק ראשו, בזמן דלא סבירא ליה את סופו, לשיטתו במהדו"ב שהשמיט עניין הזרוע, כמ"ש בס"ד באגד"פ פרי עץ חיים דף קפ"ו ד"ה ויש. [אבל לא שנשמט ממנו. והראיה, שציין בסוף דבריו בזה לעיין ברשב"ץ, והרואה יראה להרשב"ץ שם, והוא במאמר חמץ פרק כ"ו סוף אות ב', שהעלה גם טעם זה בשם יש אומרים, בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא יעו"ש].

וסייעתא לדברינו, שאכן במהדו"ק דף ד' ע"א שכתב שם מהרי"ץ ליקח זרוע, העלה טעם זה שביצה בלשון ארמי ביעא דבעא רחמנא למפרקינן יעו"ש. אעפ"י שקיצר ולא סיים להעלות בהדיא את המלים בדרעא מרממא, וסמך על מה שהזכיר כבר לעיל מינה בהדיא את הזרוע. דוק והבן.

משא"כ אנן בעניותין בש"ע המקוצר, העלינו שני הצדדים, כאשר ידוע שאנחנו מביאים בספר זה גם את המנהגים שדחאם מהרי"ץ, וזאת לפי מצבנו כיום בארץ ישראל למען שלמות ואחדות העֵדה, וזאת התעודה.

ביקרא דאורייתא

הצב"י יצחק בכמהר"נ רצאבי יצ"ו