גירסתנו בשם החודש "אייר" וביאורה

חודש אֲיָר ר"ת אני י"י רופאך. כיצד לכתוב את שם החודש אייר, בשתי יודי"ן או ביו"ד אחת. דחיית טענה על גירסת התימנים אֲייר בשוא-פתח תחת האות אל"ף ולא בחירק. אמיתות מסורת קריאת שמות החדשים עפ"י גירסת התימנים.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק תזריע ומצורע התש"פ.

לפנינו חודש אייר. מובא בספרים הקדושים כי הוא ראשי תיבות, אֲ'נִי יְ'יָ רֹ'פְאֶךָ. הקב"ה אומר [שמות ט"ו כ"ו], כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ רֹפְאֶךָ.

מקור הדברים מפורסם מאת המגיד מקאזניץ זצ"ל. כנראה שהוא הראשון שאמר זאת. ספרים רבים מביאים זאת, ולא רואים צורך לציין את המקור, לפי רוב פרסום החידוש בעולם.

ישנו נידון בפוסקים [אהע"ז סי' קכ"ו], האם כותבים את שם החודש שלנו עם שתי יודי"ן, או עם יו"ד אחת. נפקא מינה בעיקר לכתיבת גיטין. גם בכתובה ישנה נפקא מינה, כיצד לכתוב, אך כתיבת הכתובה איננה חמורה כמו כתיבת הגט. בש"ע שם נפסק כי צריך לכתוב את שם החודש עם שתי יודי"ן. אייר. ואם כתב ביו"ד אחת, הגט פסול, אם לא בשעת הדוחק.

יש רמז נוסף בחודש איי"ר, המובא בבית שמואל שם וכן בגליון רע"א [שם] בשם ספר נחלת שבעה, בשם הילקוט, שהוא ראשי תיבות א'ברהם י'צחק י'עקב ר'חל. סוד המרכבה. הכוונה כי רחל היא השכינה וכו'. וזה לשון רע"א שם, בנחלת שבעה סימן ז' כתב, מצאתי בילקוט, חודש זיו, הוא אייר, ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל, שהם סוד המרכבה. ואף שבדרך כלל אומרים כי דוד המלך הוא הרגל הרביעית שבמרכה, בכל זאת ישנו צד כזה.

בספר נוכח השלחן [שנתחבר על ידי רבי שאול הכהן, דף קצ"ז סעיף כ"ג], כתב בזה"ל, אייר יש לכתבו לכתחילה בשתי יודי״ן. כן כתב הרב תרומת הדשן ז״ל [ס״ס רל״ג] שהוא בשני יודי׳׳ן, כמו ניסן שהוא רפה, משא״כ ביו״ד אחת יהיה דגוש. ע״ש. ול״נ עוד, דאם הוא ביו״ד אחת, תהיה נראית היו״ד נח נמשך וניקוד האל״ף חיריק, ר״ל אִיר וכו'. הוא ממשיך לפרט ולדון בזה מבחינה דקדוקית, כך או כך. ולא כאן המקום להאריך, לפי שאינו עיקר הנושא שלנו.

בהערות כתוב בזה"ל, אבל קשה שהרי למנין, כותבים ביו״ד אחת, כמ״ש מרן בסעיף כ״ו, וביאר הרב המחבר ז״ל לקמן דאזלינן בתר לשון המקרא, כמו בנין קנין ענין. ע״ש. וא״כ ה״ה לאייר נכתוב ביו״ד אחת.

במאמר המוסגר נציין כי דומני שהתשובה פשוטה בתכלית. הכלל בדברים האלו הוא, אפילו שבמקראות הכתיב חסר, שאני התם כי המקרא הוא מנוקד. אבל גם כאשר לא מנקדים, הניקוד נקבע לפי האפשרות לקרוא אותה באופן אחר. למשל, לגבי תיבת בנין. אפשר לכתוב ביו"ד אחת, כי אין לה שום משמעות ואפשרות לקרוא אחרת מלבד מובן בנין לבנים. וכן מנין וענין. ממילא כולם מבינים לקרוא כהוגן. עניָן ובניָן. אבל במקום שאפשר לטעות, כגון לגבי חודש איר, שאפשר לקרוא אִיר או אֵיר. הכלל הוא שמוסיפים וא"ו או יו"ד רק במקומות שאפשר לטעות בקריאה. לכן עוזרים לו, וכותבים למשל לגבי חודש אייר, אות יו"ד נוספת, שהיא נועדה בכדי להוציא אותו מטעות בקריאה. זאת אני אומר רק בדרך אגב.

נמשיך לקרוא מתוך מה שכתוב בספר נוכח השלחן. ובימינו נוהגים לכתוב אייר בשני יודי״ן ומדגישים היו״ד. ויש רמז מהכתוב כי אני י״י רופאך (ולמ״ד ביו״ד אחת הוא ר״ת אני י״י רופאך), שחדש אייר מזג האויר בו בריא וטוב. וע״ע למוהרמ״ך זצ״ל בספר ברית כהונה חלק אה״ע (מערכת האל״ף אות יו״ד) בענין כתיבת גט בחדש אייר. עש׳׳ב.

וראיתי כתוב שמנהג תימן לומר אֲיָיר, האל״ף בחטף פתח, והוא זר מאד. וראיה מקינת משורר אחד על ר׳ יוסף אבן מיגאש (הובאה בספר תולדות חכמי ישראל ח״א עמוד 106) שכתב, ״ראשון בסוף אייר שנת תתק״א, והוא היום אשר אפל מאור עינים״, ולפי המשקל תיבת אייר היא בשתי תנועות, ואילו למנהג הנ״ל יהיה המשקל יתד ולא שתי תנועות. וק״ל.

נסכם. הוא אומר שני דברים. תחילה, שהניקוד שלנו בחודש אייר, הוא זר מאד. ושנית, שיש ראיה נגדית מאת משורר קדמון, שעפ"י משקל היתדות והתנועות, חייב להיות שהוא קרא אִייר.

עצם הדבר נכון לפי המשקל (ושיר זה מופיע בספרים נוספים) אבל אינני מבין מדוע הוא חושב שמנהגינו זר מאד. מה בכך שהתימנים אומרים אֲיָר. למה זה זר? מי שאינו רגיל, אכן מתפלא. טוב, שמעת פעם ראשונה. גם לתימנים, אם ישמעו מי שאומר אִייר, זה זר בעיניהם. עד שיתרגלו. ומה הפלא? הן זהו בדיוק משקל חודש אֲדָּר. לשון נופל על לשון. אֲדָּר, אֲיָר. ובפרט שישנו קשר ביניהם. אייר הוא מלשון אור. מתחיל הקיץ. בחורף היו עננים, ועתה, בהגיע חודש אייר, השמש מאירה כל היום. הלילה מתקצר. מאידך, חודש אדר מורה על לשון חושך.

בשביל להבין ולהשכיל, נביא לפניכם דבר מדהים. במשך אלפים שנה, אנחנו כבר לא נמצאים בגלות בבל. ובכל זאת, אצלינו התימנים ישנו דבר מיוחד, הנשאר מימים אלו. מקובל בידינו לומר חודש אֲדָּר. דבר זה הוא לכאורה פלא. הרי במקראות, גם אצלינו כתוב אֲדָר ברפי. אך בקריאת המסורת בע"פ, נשארה לנו גירסת אֲדָּר בדגש. גם מהרי"ץ מנקד כך במשניות [במסכת ר"ה ובמסכת עדיות]. ישנם כאלו שגירסת אֲדָּר בדגש, נשארה אצלם במסורת, גם בקריאת המגילה. למשל הם קוראים בפסוקי המגילה, חֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָּר. אֲדָּר מודגש. וכן בתיקון פורים, הפותח מי כמוך וכו'. ואפילו שעפ"י כללי הדקדוק, הדבר איננו יכול להיות. כי אחרי שוא פתח חייב לבוא אות רפה. אך זו היתה המסורת שלהם.

והנה התברר לנו דבר מפליא. ידוע מהגמ' כי שמות החדשים עלו ביחד עם ישראל מבבל. ונתברר כי לפי מקור לשון בבל, שהיא אשור, אומרים אֲדָּר בדל"ת דגושה. כך כתוב בספרים רבים, והוא מלשון חושך ועננים. אחרים אומרים כי שם אדר הוא שמו של הגורן, כמו שאומר הפסוק בספר דניאל [ב', ל"ה], כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט.

מפעים לראות כיצד אבותינו החזיקו במסורת הקריאה במשך אלפיים שנה. שמרו על הדגשות שבדל"ת.

בספר זכרון לאברהם [אליהו דף נ'] מאריך בסוגיא זו, ומסביר כי אדר הוא חודש החושך. ההיפך מחודש אייר. אייר הוא אור, ואדר הוא חושך. מעתה מובן היטב. אדר הוא לשון חושך בלשון הבבלים, אך אייר הוא חודש האור.

מה זר בזה? אדרבה. הפלא ופלא. החדשים מקבילים אלו לאלו. אבל גם מבלי זה, הזרות לא נקבעת לפי מה שאדם לא רגיל במחוזותיו, אלא רק עפ"י הכללים הקבועים.

ולגבי קושייתו, שהוא מצא חכם אחד מלפני מאות שנים, שהוא קרא אִייר. הדבר יכול להיות. אבל הוא ספרדי, ומה הקושיא ממנו על התימנים? גברא אגברא קא רמית? ועוד, יש לדעת גם כי לא כל התימנים קוראים אֲייר, אלא יש גורסים אֵיָיר. אולם אף אחד מבין התימנים לא קרא אִיָּיר בדגש, כמו שקוראים היום. ואינני יודע מדוע הוא מתחשב ומסתמך על מה שקוראים היום. הרי מוכח בבירור מן הספרים שבעבר הם קראו רפי. כמו ניסן, כך אייר. מדוע אתם משתנים בכל פעם? להיכן נעלמה המסורת? מדור לדור משנים את הקריאות. לכל הפחות, בעבר קראתם אִייר, וזה קרוב לגירסתנו דלעיל, אֲייר, או אֵייר. אבל היום שינוי המסורת עובר שלב נוסף, ומדגישים את היו"ד. למה לשנות?

מסורת קריאת החדשים אצלינו נכונה ונכוחה. למשל חודש תשרִי. רי"ש חירק, לא צירי. ואמנם, גם הספרדים בעבר קראו כך, וכן מוכח מחרוזי כמה פיוטים. וכן מה שבעבר התפלאו, מה פתאום התימנים אומרים מְרַחְשְוָן, ולא כמו שרגילים שאר העדות לומר בשתי מלים. מַר חֶשון. הסברנו בעבר כי גירסתנו אמתית, ואין יותר אמת ממנה. פירוש המלה מרחשון בלשון בבל הוא ירח שמיני. רואים כי אנחנו שמרנו על המסורת עוד יותר מכולם. גם לגבי גירסת חודש אייר, אין ספק שהאמת היא איתנו.

ובסופו של־דבר, נתברר לנו ביתר שאת צדקת המסורת דידן, כי בלשון בבל הקדום (הנקרא שפה אַכַּדִית, על שם [בראשית י', י'] וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה) קראו לחודש אייר – אַיַארוּ, או אַאַרוּ. כמו לחודש אדר – אֲדַּארו. ובדל"ת דגושה כדקא אמרן. אמת מארץ תצמח, ותנו כבוד למסורת אבהתין קדישין, שאין כמוֹתה בעולם.