מאמר "שבעה שבועות"

מאמר שבעה שבועות

מתוך הספר "נפלאות מתורתך" למרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א (שעודנו בכתובים).

בין שָׁבועות בקמץ, לשְׁבועות בשוא * טעם למצות ספירת מ"ט יום, ושבעה שבועות * קשר ושייכות בין מצות ספירת העומר למנהג ההימנעות בימים האלה מנישואין ומתספורת * השתקת מדת־הדין, בהשתוקקותנו לקבלת תורה שבכתב ותורה שבעל פה * שבעים פנים לתורה

א) נאמר בתורה (דברים ט"ז, ט') שבעה שבֻעוֹת תספָּר לך וגו'. ומצינו לשון כעין זה, גם בנביא (יחזקאל כ"א, כ"ח) והיה להם כִּקְסָם־שוא בעיניהם, שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת להם. ואף שבפשוטו נראה שהכוונה שם ללשון שבועה, כדמוכח מזה שהשי"ן בשוא ולא בקמץ כמו כאן, וכן פירשו שם בהדיא הרד"ק והמצודת דוד. מכל־מקום יונתן בן עוזיאל תרגמוֹ, ואינון לא ידעין דארבעין ותשע זמנין הוה וכו', ומביאו רד"ק עצמו שם בסוף דבריו כדעה נוספת, וביאר בהדיא כי תרגם שבועי שבועות, כמו שבעה שבועות יעו"ש. ורש"י שם סובר שכך הוא פשטיה דקרא, שהרי לא הביא פירוש נוסף וז"ל, מ"ט פעמים קָסַם להם נבוכדנצר, וכל הקסמים כיוונו זה לזה יעו"ש ובמלבי"ם:

והנה יש מפרשים כך טעם השם חג השָׁבועות, לא לשון שָׁבוע בקמץ, שהוא על־שם שְׁבועת השי"ת לישראל ושְׁבועת ישראל לה', כמו שתראה במה שכתבנו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת ראה על פסוק שבעה שבעת תספר לך ד"ה ומצינו. ואחת משתים, או שזהו דרך רמז, או דסבירא להו שאין חילוק בזה בין שוא לקמץ, וממילא יוצא דהוא הדין איכא למימר בנדון דידן להיפך, דהיינו לגבי הפסוק שביחזקאל, שְׁבועות הוא כמו שָׁבועות:

ב) ובפירוש מה"ר יוסף קרא (שהיה בזמן רש"י ורשב"ם, כיעויין להחיד"א בשם הגדולים) על ספר יחזקאל שם איתא, שבועי שבועות להם, אמר להם יחזקאל, אם אתם הייתם קוראים בתורה, שהיא נדרשת שבעה משבעה בשבעים פנים, לא היה נבוכדנצר בא עליכם. עכשיו שלא זכיתם, הרי נבוכדנצר בא [ומקַסֵּם] עליכם משבעה שבעה וכו' עכ"ל. והוא מדרש חז"ל בפתיחתא דאיכה רבתי אות כ"ג, וכן הוא בילקוט יחזקאל רמז שס"א. אלא ששם ושם ליתינהו לתיבות בשבעים פנים:

ודברי המדרשים הללו מובנים, דשבעה משבעה, היינו כמו שמצינו בדוכתי טובא שיש בתורה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא [כגון שדרשו חז"ל בפסוק אמרות י"י וגו' מזוקק שבעתים (תהלים י"ב, ז') במדרש תהלים שם ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא פרשת פרה דף ל"א ע"ב, שהיו יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, דהיינו שדרשו שבעתים, שבעה פעמים שבעה שהם מ"ט. ועיין חידושי הריטב"א ראש השנה דף יג. בשם רבני צרפת] וכן פירשו מפרשי המדרש שם, מתנות כהונה ומהרז"ו. [אמנם עיקר הסגנון שבעה משבעה, לא זכיתי לעת עתה לדעת פשר הדבר, וגם לא מצאתי לו חבר. ולכאורה היה להם לומר שבעה פעמים שבעה, על־דרך לשון הכתוב (ויקרא כ"ה, ח') וספרת לך וגו' שבע שנים שבע פעמים. והמקום ברוך הוא יאיר עינינו]:

אבל צריך ביאור כיצד יוצא מכאן גם שבעים, כפי שנוסף בגירסת מהר"י קרא, הרי לכאורה אין עשר שביעיות זולת מ"ט, וכאשר נזכר בתרגום וברש"י ורד"ק לפי דרכם וכדלעיל. ונראה לענ"ד בס"ד דנפקא מדכתיב בלשון רבים שבועי שבועות, ולא שבועי שבועה. אי נמי היו"ד יתירה בתיבת שבעי, דהוה ליה למימר שְׁבֻעַ, כגון שנאמר מלא שְׁבוּעַ זאת (בראשית כ"ט, כ"ז) ועיין רש"י שם. לומר לך שבוע יו"ד, עשר שביעיות. אלא בא הכתוב לרבות גם־כן עשר שביעיות. ומדקאמר שבעה משבעה בשבעים פנים, משמע מספר עצום, שלכל מ"ט יש שבעים פנים. נמצא שהם שלושת אלפים ארבעה מאות ושלושים. ואם נחשוב אותם שניים, דהיינו מ"ט טהור ומ"ט טמא, יעלו פי שניים, דהיינו ששת אלפים שמונה מאות וששים. ואין שום פלא בכך, כיעויין גדולה מזו במה שכתבנו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת שמיני על פסוק דרֹש דרש ד"ה ומצינו, כי יש לתורה ששים רבוא פירושים על פי הפשט, וששים רבוא רמז וכו' וכיוצא בזה:

ומהשתא לפי זה, נוציא מזה פרח ויצץ ציץ, טעם נפלא למצות ספירת שבעה שבועות, שהיא נוספת על מצות ספירת מ"ט יום, כדקיימא לן במנחות דף סו. מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי, ואמאי לא סגי בספירת הימים לחוֹד. והמפרשים נתנו לכך כמה טעמים, כמו שאספו בספר ילקוט יצחק (זאלר) חלק א' דף ס"א ע"ג מאות ו' ואילך, ובספר ספירת העומר פרק א' מסעיף ט"ו יעוש"ב. ועתה יש לנו ללמוד מכאן טעם חדש, שזו הכנה והזמנה לקראת חג השבועות זמן מתן תורתנו הקדושה, להזכירנו אחת ממעלותיה המיוחדות והנשגבות, שאינה כפשטה בלבד, רק פרד"ס, נדרשת היא בשבעים פנים, ועוד הרבה יותר מזה כדבר האמור, כנרמז בלשון הכפול והמרובה שבועי שבועות דיחזקאל, ונמצא שנכללת כאן גם תורה שבעל פה הצפונה בתורה שבכתב, ועיין לקמן ד"ה והגם:

וממילא נילף מהתם לרמוז זאת אף בטעם כפל התיבות שבעה שבעֹת בפסוקא דידן, כי הן נכתבו בתחילתו וגם בסופו, ללמדנו שבעה משבעה בשבעים פנים, ועיין מה שכתבנו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת ראה על פסוק שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש וגו' ד"ה ונראה. [ומאת ה' היתה זאת, שהקרה ה' לפני את העניין הזה שבספר יחזקאל, בסדר השילוש הקבוע שאחרי תפילת שחרית כמנהגינו בכל יום, בין פסח לעצרת ה'תשע"ח ב'שכ"ט, ובעת שהייתי עסוק בעניין דלעיל, ומשום הכי קישרתי את העניינים זה לזה, מה שלא ראיתי מי שקדמני בזה. ברוך שהחייני וקיימני ולזמן הזה הגיעני, אודך י"י כי עניתני]:

ג) ומלבד שבכך אנו נזכרים ומזכירים מעלת תורתנו הקדושה שנדרשת שבעה משבעה בשבעים פנים כדבר האמור לעיל ד"ה ומהשתא, שמועיל להגביר השתוקקותנו אליה לגלות צפונותיה, בימים הללו שלפני חג השבועות, הפוך בה וכו' דכולא בה, עוד יש להטעים זאת בדרך נוספת על פי מה שכתב ברנת יצחק (סורוצקין) על ספר יחזקאל דף פ"א וז"ל, שבועי שבועות להם. בפתיחה לאיכה רבתי מובא בר"י קרא, איתא שאמר להם יחזקאל, אם אתם הייתם קוראין בתורה שהיא נדרשת שבעה משבעה בשבעים פנים, לא היה נבוכדנצר בא עליכם. עכשיו שלא זכיתם, הרי נבוכדנצר בא עליכם. וביאור הדבר, דהנה בפרשת בחקתי תלתה התורה כל הברכות והקללות אם בחקתי תלכו (ויקרא כ"ו, ג'. ועיין בדברינו שם. יב"ן) או לא. ורש"י שם הביא מהתורת כהנים שאם בחקתי תלכו היינו שתהיו עמלים בתורה, אז יהיו לכם כל הברכות. אבל אם לא תהיו עמלים בתורה, הסוף יהא שיכפרו בעיקר ויעבדו עבודה זרה, ותבוא על כלל ישראל כל התוכחה הכתובה שם. ומבואר מהתורת כהנים דלא סגי בזה שילמדו את התורה, אלא בעינן שיעמלו בה להבין דבר מתוך דבר, ולדרוש במדות שהתורה נדרשת בהן. ואם אינו עמל בתורה, אף שלומד, סוף שתבוא התוכחה. וכדאמרינן בשבת דף ח"פ ע"ב למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא. ופירש רש"י למיימינים, עוסקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה, כאדם המשתמש ביד ימין שהוא עיקר. וכן כתב רש"י שם בדף ס"ג ע"א למיימינין של־תורה, שמפשפשין טעמיהן בדקדוק ובוררין, כימין המיומנת למלאכה. למשמאילים בה, שאין יגעין כל צרכן. והנה הרמב"ן שם בפרשת בחקתי כתב שהתוכחה מרמזת לחרבן בית ראשון, והיינו ששורש חרבן בית ראשון היה מפני שלא עמלו בתורה כמיימינים בה אלא כמשמאילים בה. ונראה שזהו מה שרמז להם יחזקאל, שאילו זכיתם לקרוא בתורה שנדרשת בשבעים פנים, ר"ל שהייתם עמלים בתורה לדעת סודה ולפשפש טעמיה בדקדוק, אז לא הייתם חוטאין, ולא היה נבוכדנצר בא עליכם עכ"ל:

מצורף לזה ונותן טעם לשבח, שפרשת בחקתי חלה בימי העומר סמוך לפני חג השבועות. ושם הרי נזכר חרבן בית־המקדש ויציאת ישראל לגלות על־ידי נבוכדנצר, כמו שנאמר ושברתי את גאון עֻזכם (ויקרא כ"ו, י"ט) ואתכם אזרה בגוים (שם ל"ג):

ד) ובימים הללו שבין פסח לעצרת, נעשים ונזכרים על ידינו שני עניינים, שנראה כי אין שום קשר ביניהם. א' מצות ספירת העומר. ב' הימנעות מנישואין ותַספורת וכו'. ואכן הדבר ניכר בטור ובשלחן ערוך, שהמה נסדרים בשני סימנים שונים. בסימן תפ"ט סעיף א', בליל שני [של־פסח] אחר תפילת ערבית, מתחילים לספור העומר וכו'. ורק אחרי שלושה סימנים העוסקים בעניינים אחרים, דהיינו בתפילות פסח, הבדלה במוצאי יום טוב, ותענית בה"ב, בא סימן תצ"ג סעיף א' הפותח, נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא וכו':

ברם מאחר דבכגון דא כבר עמדנו בס"ד במקומות אחרים וזכינו למצוא את הקשר הנסתר שבין הדברים, מתוך שיצאנו מתוך הנחה מוקדמת ונטיית הדעת שלא נפלו הדברים במזדמן שלא במתכוין, אלא בהשגחה פרטית בגזירת עליון, כגון צום גדליה בעשרת ימי תשובה, וברכת האילנות בחודש ניסן אשר בו חג המצות וכו', וכמו שציינתי בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת ראה על פסוק מקץ שבע שנים תעשה שמטה וגו' ד"ה ומסתברא. הלכך גם בנדון דידן, יגעתי ומצאתי, וברוך אל עליון אשר לא הסיר חסדו ואמיתו מאִתי:

וזאת בשני אופנים. הראשון, לפי אחד מטעמי מצות ספירת העומר שהעלה בספר ילקוט יצחק (הנזכר לעיל ד"ה ואף) אות ב' בשם רמ"ה [לא ידעתי מיהו, אך מזה שקודם לו הביא את החינוך ואחריו אבודרהם, יגידו עליו רעיו שגם הוא מן הראשונים] וז"ל, לפי שאֵלו הימים שבין פסח לעצרת, הם ימי דין, ותלמידי רבי עקיבא שמתו באלו הימים יוכיחו [שמע מינה כי הם ימי דין עוד מלפני מות תלמידי רבי עקיבא. ועיין מה שכתבנו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת אמֹר על פסוק תספרו חמשים יום, ד"ה ידוע, אם זה עוד מקודם צאת ישראל ממצרים. יב"ן]. וכדי שתאלם אִלְּמים [מליצה מלשון הכתוב והנה אנחנו מאלמים אלֻמים בתוך השדה (בראשית ל"ז, ז') וכאן הכוונה מלשון (שמות ד', י"א) או מי ישום אִלֵּם. וכפל התיבות תאלם אלמים, להורות על השתקתה וסתימת פיה בחוזק גדול. יב"ן] ולא תקטרג, לפי־כך אנו מונין אחרי כל מעשה העומר, להודיע שאנו מקוים לקבל שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואנו מברכין על קבלת התורה שבכתב, תתהדר ותתענג בהיכלה, על כן אנו מונין עכ"ל:

והגם כי לשונו מגומגם קצת וצריך תיקון, על־כל־פנים העניין עצמו מובן, וכמו שיבואר בס"ד לפנינו. גם צריך לדעת תורה שבעל פה מאן דכר שמה הכא, אלא אם־כן נצרף לזה מה שהבאנו לעיל ד"ה ובפירוש וד"ה ואף, ממדרש רז"ל שהעלה מהר"י קרא:

ועיקר הדבר שהם ימי דין וכו', אמנם כבר הוא נודע ומפורסם מהרבה ספרים וסופרים מארי דרזין, וכמו שציינתי קצת בנפלאות מתורתך פרשת ראה על פסוק מהחל חרמש בקמה תחל לספֹּר שבעה שבעות מִד"ה וכזאת. אבל מדבריו נתחדש לנו שבספירת מ"ט ימי העומר, ההולכים לקראת חג השבועות זמן מתן תורתנו, שאנו מקוים לקבל בכל שנה ושנה וכו' [ועיין עוד מה שכתבנו בס"ד בנפלאות מתורתך שם על פסוק שבעה שבעת תספר לך ד"ה ופירש, בעניין קבלת התורה מחדש. כל־שכן אם נצרף לזה מה שכתב הרמב"ם במו"נ חלק ג' פרק מ"ג בטעם ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, להגדיל היום ההוא, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו. ולשון ספר החינוך מצוה ש"ו להראות בנפשנו החֵפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו, כעבד ישאף צל (איוב ז', ב') וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיֵּצא לחירות וכו' וכיוצא בזה בספרים נוספים. ועיין עוד מה שכתבנו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת שמות על פסוק תעבדון את האלהים על ההר הזה ד"ה היה] אנו משתקים בזה את מדת הדין שלא תקטרג וכו', מהשתא ממילא הרווחנו להבין ולהשכיל שמצטרף הדבר עם מניעת הנישואין והתספורת וכו' שהיא גם־כן מהאיי טעמא, והכל הולך אל מקום אחד. ואף כי תלמידי רבי עקיבא ודאי קיימו מצות הספירה, מכל־מקום הם לפי גודל חטאם ורום־מדרגתם לא הועילה להם, לבטל הגזירה מעליהם, מה שאין כן אנן בדידן יכולה היא שתגן עלינו אלף המגן:

ה) ובדרך צחות כאסמכתא בעלמא, אמנם היה אפשר לומר כי נרמז במצוה זו לספור את העומר אך לא "להסתפר", בבחינת מכלל הן אתה שומע לאו. כמו־כן שבעה שבועות תספר לך, אך לא תעשו "שבעת" ימי המשתה:

כמו־כן יש קצת קשר ושייכות בעקיפין למצות ספירת העומר עם מנהגי ההימנעות מנישואין ותספורת בימים הללו, במשך ל"ג ימים מתוכם, כי נעשו חשבונות שונים איך למנות ל"ג ימים הללו, כגון מיום שני של־פסח עד י"ח אייר שהוא ל"ג לעומר, או מוציאים מתוכם שבעת ימי הפסח ושאר הימים שאין בהם נפילת פנים וכו' כנזכר באחרונים, ובביאור הלכה להמשנה ברורה סימן תצ"ג סעיף ג' ד"ה יש נוהגים, הביא שלוש שיטות בזה. ובספר בין פסח לשבועות פרק ח' דף רכ"ג, הביא עשר שיטות. נמצא שהימים האלה נספרו באופנים רבים, מה שלא מצינו בשאר ימות השנה. ומכל־מקום עיקר הקשר הוא מה שכתבנו לעיל (ד"ה ועיקר) כמובן. ועיין עוד מה שכתבנו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת עקב על פסוק ורם לבבך ושכחת את י"י ד"ה ולעוררנו:

ו) באופן נוסף מתבאר קשר העניינים לְהַדַּדֵּי, בלא שייכות לדברי המקובלים זיע"א שהם ימי דין, נראה לענ"ד בס"ד לפרש על פי דברי מהר"ל בספרו נתיבות עולם נתיב התורה פרק י"ב וז"ל, מה שאמרו בגמרא שמתו מפסח ועד עצרת, יש לפרש כי הזמן הזה מפסח ועד עצרת מורה על כבוד התורה. כי הספירה ארבעים ותשעה יום עד מתן תורה, כי התורה היא מתעלה עד שער החמשים. ולפי־כך הספירה שבעה שבועות, מדריגה אחר מדריגה, עד שער החמשים. והם לא נתנו כבוד לתורה לנהוג כבוד בחבריהם כמו שיש לתורה התעלות, כמו שמורים עליו ימי הספירה שיש לתורה התעלות עד שער החמשים, ולפי־כך מתו מפסח ועד עצרת דוקא יעו"ש. וכן כתב בספרו חידושי אגדות, הובא בעין יעקב השלם על מסכת יבמות דף קל"ט יעו"ש: