עבודת הקרבנות על־ידי הבכורות, מימות אדם הראשון. אך משהוקם המשכן, נבחרו לכך הכהנים משבט לוי.

עבודת הקרבנות על־ידי הבכורות, מימות אדם הראשון. אך משהוקם המשכן, נבחרו לכך הכהנים משבט לוי.

מתוך "שערי יצחק" –מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר בהילולת מהרי"ץ – שנת התשע"ג.

נושא אחר שברצוני לומר, גם הוא קשור לתורתו של מהרי"ץ, כיון שברצוני לגוון מכאן ומכאן. כידוע, בקריאת התורה בחג הפסח, אנו קוראים בכל יום בפרשה אחרת. יש סימן לפרשיות שאנו קוראים בפסח. משך תורא, קדש בכספא, פסל במדברא, שלּח בוכרא. במלה 'שלח', הלמ"ד דגושה, דהיינו בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה, כפי שנבאר לקמן. מקור הדבר, הוא בגמרא במסכת מגילה [דף ל"א ע"א]. סימן הקריאות, הוא לשמונת ימי הפסח, דהיינו עד היום השמיני שהוא בחוץ לארץ, אבל אנחנו בארץ ישראל גמרנו ביום השביעי בקריאת בשלח, ואין לנו את פרשת 'כל הבכור'.

פירוש הסימן הוא כך, הפרשה הראשונה, 'משך' היינו מִֽשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם [שמות י"ב כ"א]. אח"כ 'תורא', שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז [ויקרא כ"ב כ"ז]. אח"כ 'קדש', קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר [שמות י"ג ב']. אח"כ 'בכספא', אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי [שם כ"ב כ"ד]. אח"כ 'פסל', פְּסָל לְךָ [שם ל"ד א']. אח"כ 'במדברא', וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי [במדבר ט' א']. אח"כ שלח, וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם [שמות י"ג י"ז]. ובסוף 'בוכרא', דהיינו כָּל הַבְּכוֹר [דברים ט"ו י"ט].

לכאורה קשה, למה קבעו את הסדר הזה? מדוע מתחילים 'משך תורא'? הרי 'משכו' זה בפרשת בא, ו'תורא' בפרשת אמור, למה לא הלכו לפי סדר פרשיות התורה? ישנם שמונה ימים, לכאורה היינו צריכים ללכת לפי הסדר. בהתחלה פרשת בא ואח"כ בשלח, ואח"כ 'פסל לך' שבפרשת כי תשא וכו'. א"כ למה שינו את הסדר?

אבל הדבר פשוט מאד. כיון שבפרשה הראשונה, מדובר על יציאת מצרים, וזה היה בליל פסח, לכן פרשה זו נקראת ביום הראשון. אח"כ פרשת 'שור או כשב', בה כתוב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם [ויקרא כ"ג ז'], א"כ היא עדיין מחוברת להתחלה. מכאן ולהבא זה כבר לפי הסדר. ביום השלישי קוראים 'פסל לך', שזה בפרשת כי תשא. אח"כ 'במדברא', שזה בפרשת בהעלותך. ואח"כ 'שלח', זה קריעת ים סוף, שהיתה בשביעי של פסח. דהיינו, נכון שלפי סדר פרשיות התורה זה צריך להיות יותר מוקדם, אבל תיקנו לקרותה ביום שביעי של פסח, כיון שהמצרים טבעו ביום זה. אח"כ חוזרים ל'כל הבכור', שזה בפרשת ראה. א"כ יוצא כך, כל זמן שאין לנו סיבה לשנות, הולכים לפי סדר פרשיות התורה. אבל אם ישנה סיבה לשנות, משנים את הפרשיות לפי צורך היום.

בא מהרי"ץ וכותב בעץ חיים [ח"ב דף ל"ז ע"ב], שזה לא הכל. דהיינו, אל תחשוב שבסה"כ רצו לתת לנו סימן, כפי שאנו מבינים, שזהו אך ורק סימן בכדי שנזכור זאת. אמנם כשיש סימן זוכרים זאת, ובפרט שזה חרוז, 'משך תורא', 'קדש בכספא', זה מתאים קצת לפי המשקל, כמו שעשו לליל הסדר סימן 'קדש ורחץ', בודאי שכל דבר שצריך לזכרו עשו לו סימן. אבל אומר מהרי"ץ, שזה לא מספיק, אלא רצו לרמוז פה משהו. זה לא רק בשביל הסימן, שלא תהיה טעות בקריאת התורה ויתבלבלו, אלא יש בזה גם רמז. כותב מהרי"ץ כך, רצו לרמוז בסימן זה, מה שנעשה לישראל על מעשה העגל, שנשתלחו הבכורות מעבודת השם יתברך, ונבחרו הלויים. כלומר, יש פה רמז על עניין מעשה העגל. הרי לפני שנעשה העגל, הבכורים היו מקריבים את הקרבנות. אבל מכאן ואילך, בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל י"י אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי, לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית י"י, לַעֲמֹד לִפְנֵי י"י לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ [דברים י' ח']. ממעשה העגל והלאה, נבחרו הלויים והכהנים לעשות את תפקידם.

הדבר רמוז בסימן הזה, 'משך תורא', שמשכו ישראל לעשות להם העגל תבנית שור, שמשכוהו מתחת כסא הכבוד, שהוא, דהיינו שור, אחד מארבעה פנים שבמרכבה. 'קדש בכספא' רצה לומר, אז קדשוהו ועשאוהו בכסף, שנאמר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל [הושע ב', י']. ואיזהו, מה זה קדש בכספא? פסל במדברא, עשו 'פסל במדבר', פסל שעשו ישראל במדבר, וזה גרם 'שלח בוכרא', בגלל זה נשתלחו הבכורות. דהיינו, בגלל זה הבכורות הפסידו את התפקיד שלהם. ועשו סימן זה, על דרך התוכחה. וע"ז הוא מציין, עיין לבוש [סימן ת"צ ס"ק ט']. לאחר מכן כותב מהרי"ץ שנראה לו פירוש אחר. אבל לפי דברי הלבוש, זאת תוכחה. כדי לראות מה הפסידו הבכורים, בגלל ה'משך תורא', דהיינו ע"י שעשו את העגל. למה עם ישראל עשו דווקא עגל? משום שהם משכו את ה'תורא'. כלומר, הרי יש בדמות של המרכבה ארבעה פנים. דמות אריה, ונשר, ופני אדם, ושור. המלך שבחיות הוא האריה, המלך שבבהמות הוא השור, המלך שבעופות הוא הנשר, ופני אדם זה דמות יעקב אבינו שחקוקה בכסא הכבוד. א"כ הם לא עשו זאת בתורת עבודה זרה, אלא הם רצו מישהו שינהיג אותם, לכן הם משכו את הכח העליון של השור, עשו עגל כי רצו שזה מה שינהיגם. זהו ה'משך תורא', משכו את הכח הזה של השור, בכדי שיהיה להם משהו רוחני שיוליך אותם, וזאת היתה טעותם.

אח"כ מהרי"ץ כותב מעצמו רמז אחר, ולי נראה, שסימן זה, דרך תפילה. לא דרך תוכחה, אלא תפילה. אנחנו מבקשים פה משהו. וזהו, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. לזה עשו סימן בחג הזה, לגאולה העתידה. 'משך תורא' כלומר, מי זה תורא? עם ישראל הנקראים שור, שנאמר בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו [דברים ל"ג י"ז], אנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה, תמשוך את השור, תוציאנו מהגלות, תקח אותנו משם. הרי עם ישראל נקרא ע"ש יוסף, והוא נקרא שור, לכן עם ישראל נקראים על שמו, כמו שכתוב רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף [תהלים פ' ב']. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וגו', יִשְׂרָאֵל לֹא יָדָע [ישעיהו א' ג']. א"כ זהו 'משך תורא'. 'קדש בכספא', כלומר קַדשם כחתן לכלתו בכסף ובאושר, על שם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה [הושע ב' כ"ב]. אנו מבקשים מהקב"ה, שיקדשנו בכסף, כלומר שיקרב אותנו אליו. כיון שאנחנו בגלות, אנחנו מבקשים שהקב"ה כביכול יקח אותנו כמו שהחתן לוקח את הכלה. אי נמי 'בכספא', ארץ ישראל שנקראת ארץ חמדה, כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה [בראשית ל"א ל'], תירגם אונקלוס, ארי חמדא חמידתא, כי אז יחזרו לארץ בשמחה. זהו עוד פירוש ל'קדש בכספא', שהקב"ה מקדש אותנו בארץ ישראל שהיא ארץ חמדה, מלשון נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה. ואמר 'פסל במדברא', כלומר, ואותם הפסולים ששכנו בה ונקברו בה תחילה, ישלחם ויגרשם חוץ למדבר, על שם וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה [איוב ל"ח י"ג], וכנזכר גם כן בנבואת יחזקאל. ואחרי כן 'שלח בוכרא', להיכנס לארץ ישראל, וקראם בכורים לשון חיבה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, [שמות ד' כ"ב], על שם אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ [תהלים פ"ט כ"ח].

לפי פירושו, מהו 'פסל במדברא'? תשמעו חידוש יפה. כידוע, חז"ל אומרים במדרש, הרי ישנם צדיקים שהפסידו בגלל שנקברו בחוצה לארץ, אבל לעתיד לבוא הקב"ה עושה להם מחילות ומערות מתחת האדמה, כוכים מתחת האדמה, וכך לעת"ל הם באים לארץ ישראל. כל עם ישראל יבוא, אלה שחיים יבואו ברגליהם, והצדיקים שכבר מתו, יבואו במחילות מתחת האדמה ויצאו בהר הזיתים. הדבר מוזכר במדרשים, כגון במדרש רבה פרשת ויחי [פר' צ"ו], וגם במדרש תנחומא [שם פר' ו'], וכן בתרגום שיר השירים על הפסוק מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר [שה"ש ח' ה'], כך הוא מפרש את רמז פסוק זה.

א"כ 'פסל במדברא' היינו, הפסולים הרשעים שנקברו בארץ ישראל, הקב"ה יעיף ויזרוק אותם למדבר. ו'שלח בוכרא' היינו, שאת עם ישראל שהם 'בני בכורי ישראל', הקב"ה ישלחם מהגלות לארץ ישראל.

זהו פירוש נחמד, ראויים הדברים למי שאמרם, רק שיש לי הערה קטנה בעניין זה, אולי מישהו כאן יפתור לי את השאלה. גם אם לא, הרי אמרנו שביום הזה צריכים לעסוק בתורתו של הצדיק, א"כ במשך היום תעיינו בכך ואולי תמצאו לזה מקור. לא זכור לי שכתוב פרט זה במדרשים. דהיינו, מה שהצדיקים שנקברו בחו"ל באים לארץ ישראל דרך המחילות והמערות, הדבר אכן כתוב במדרשים, כפי שאמרנו לעיל. אבל מה שהוא אומר בהמשך, שהרשעים שנקברו בארץ ישראל, הקב"ה ישלחם לחו"ל, כפי שמהרי"ץ אומר שהקב"ה ישימם במדבר, השאלה היא מהיכן מהרי"ץ לקח זאת? לפי קוצר דעתי ומיעוט עיוני, אמנם לא חיפשתי הרבה כי לא היה בידי זמן לעיין, אבל ברצוני לשתף את הציבור בעניין, אם מישהו יודע תשובה שיגיד לנו כעת או לאחר מכן, מניין לו זאת? לפי מה שזכורני, בספרים מדברים על כך שהמתים הרשעים שנקברו בארץ ישראל, מצאו אותם שעפו לחו"ל בקברים, אבל לא במדבר.

אבל מה, אני עושה חשבון כזה, כנראה צריכים לעשות חילופין. דהיינו, ישנו רשע שנקבר בארץ ישראל, וישנו צדיק שנקבר בחו"ל, א"כ יעשו חילופין, את הצדיק יביאו לקברו של הרשע, ואת הרשע לקברו של הצדיק. אבל אינני יודע אם הדבר מתאים, שלמקום משכן הצדיק יבוא הרשע, אולי לא מתאים שהוא יהיה באותו המקום, לכן בא מהרי"ץ וזרק אותם למדבר. זאת אפשרות יותר טובה, כיון שהרשע לא מתקרב לצדיק, אינו שייך ואין לו שום קשר אל הצדיק. מצד שני, גם שהצדיק יבוא לקברו של הרשע, גם זה אינו מתאים. צריך לעשות לו קבר אחר, ויישארו קברים ריקים. אולי כך זה מסתבר. אבל מה המקור לכך? מאיפה זה נלקח? צריך לחפש במדרשים על הפסוק שהביא מהרי"ץ, לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה [איוב ל"ח י"ג]. אבל לא כתוב לאיפה. מהרי"ץ אומר לנו שזה למדבר, אבל אנו צריכים לחפש את המקור לכך. התורה ניתנה במדבר, יש עלינו לבדוק את מקור פירוש זה.

לגבי הפירוש הראשון שמהרי"ץ הביא בשם הלבוש, מהרי"ץ קיצר ולא הביא אותו בשלמותו. אולי מפני שהיתה לו קושיא עליו, ולכן הוא לא הביאו. אבל ברצוני להקדים ולהגיד את פירושו של הלבוש. חושבני שישנה פה קושיא עצומה. הלבוש אומר כך, מה שנתנו חכמינו ז"ל סימן בלשון הזה, למה כתבו סימן 'משך תורא, קדש בכספא', נראה לי שאי אפשר שנפלו עליו במקרה, זה לא שבלי שום כוונה צירפו סתם מלים, ודאי נתנוהו בכוונה, ורמז גדול רמזו בו, כמנהגם בכל מקום. שאפילו שיחה קלה שלהם צריכה תלמוד, כל שכן במקום הזה, שנתנוהו סימן לקריאת קדושת התורה. כידוע חז"ל נתנו הרבה סימנים, אבל בכל סימן יש גם רמז,  חוץ מפשטות העניין. למשל, יש את הסימן של שמונה הטריפות, ד"ם חנ"ק נפ"ש, וכן יש סימן של הפטריות 'תלת דפורענותא', דח"א, או דש"ח למי שנוהגים כן, וכן יש את סימן 'שבע דנחמתא', נו"ע ארק"ש, אלו סימנים, אבל מי שיראה בנפלאות מתורתך [במדבר ח"ב עמוד ש"ל], מצאנו שיש בזה רמז. לא סתם עשו ראשי תיבות, רק בכדי שלא יטעו, אלא נכלל בזה כוונה. רואים זאת בהרבה מקומות. א"כ אומר הלבוש, ק"ו שכאן בסימן זה ישנו רמז.

מהו הרמז? אני אומר, שרצו לרמז בצחות לשונם זה, מה שנעשה לישראל על ידי מעשה העגל, שנשלחו הבכורות מעבודת השי"ת, ונבחרו הלויים, והכי פירושו של הסימן. משך תורא, ר"ל כשמשכו ישראל לעשות להם את תבנית השור לע"ז, שמשכוהו ושמטוהו להם מתחת כסא הכבוד, אמרנו שמשם נהיה צורת העגל, שהוא אחד מארבעה פנים שבמרכבה. קדש בכספא, ר"ל אז קידשוהו ועשוהו בכסף, על שם הכתוב שנאמר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל [הושע ב' י'], ואח"כ מפרש ואומר, ואיזהו פסל במדברא? כלומר, הוא אותו הפסל שעשו ישראל במדבר. ומה נעשה להם על ידי כך, שלח בוכרא, כלומר ששלח הבכורות מעל עבודתו, ובחר בשבט לוי שלא חטאו בעגל. עכשיו תשמעו את הסיום, מהרי"ץ לא העתיק את הסיום הזה, וחושבני שיש פה קושיא גדולה, ומפני שע"י עיקר הגאולה הזאת, נבחרו הבכורים לעבודת השי"ת, משום שניצולו ממכת בכורות, והם מרדו בעגל ומאסו עבודת השי"ת, על כן נתנו חכמינו ז"ל סימן זה ברגל זה, על דרך התוכחה, לזכור מה שנאבד מהם בפשיעתן וכל אחד ייתן אל לבו. תלמד מוסר השכל בפסח, תשים לב לקריאות התורה, תבין שיש פה איזה רעיון. נותנים לנו פה מוסר. הקשר לפסח הוא, העניין של הבכורים. ע"י הגאולה הזאת, גאולת מצרים, נבחרו הבכורים לעבודת ה', כי הם ניצולו ממכת בכורות. הרי הקב"ה היכה כל בכור בארץ מצרים, ובכורי ישראל ניצולו בזכות זה, ונבחרו לעבודת ה'.

אבל בסופו של דבר הגיע מעשה העגל, וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי"י אֵלָי וגו', וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי [שמות ל"ב כ"ו]. אומרים חכמי תימן הקדמונים, שמשה רבינו ציפה שהבכורים יבואו, הצדיקים הרבנים הגדולים, עובדי עבודת ה', שהם הכי חשובים, הם המקריבים את הקרבנות, הם הכי קרובים לה' יתברך. א"כ משה אמר 'מי לי"י אלי', חשב שיבואו הבכורות או לפחות חלקם. אבל אף אחד לא בא, שום בכור, אלא באו רק בני לוי. א"כ יוצא, שהבכורים מרדו בחטא העגל, דוקא הם הבקיאים בהקרבת הקרבנות ובשחיטה, הלכו להקריב לע"ז רח"ל. א"כ הם מרדו, מאסו בעבודת ה', לכן הקב"ה בחל בהם, ובמקומם בחר את הלויים, שבאו במסירות נפש. זאת הסיבה שהם קיבלו זאת וזכו לדבר זה.

לכן עניין זה קשור לפסח, כי ברגל הזה, בחג הפסח שבו ניתנה העבודה ללויים, בגלל עניין זה הם נבחרו, ומאידך תראו מה הפסידו הבכורים. כי בפסח נאמר, קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל [שם י"ג ב'], זה נאמר אחרי עניין יציאת מצרים, אז נבחרו הבכורות והפסידו זאת אח"כ במעשה העגל.

אבל קשה לי על כך, לכאורה מה זאת אומרת, הרי כמה זמן עבר מיציאת מצרים עד מעשה העגל? מאמצע ניסן, זה חצי חודש, ועוד חדשים אייר, סיון, ותמוז, באמצע תמוז. זה בסה"כ חדשיים וחצי, שלשה חדשים. שבהם הקב"ה בחר בהם ואח"כ זה השתנה? תוך זמן כל־כך קצר.

דבר שני, והעיקרי, לכאורה הדבר חלילַה אינו נכון, כי הבכורות נבחרו הרבה לפני כן. אצל יעקב אבינו כתוב, מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי [בראשית כ"ה ל"א], כבר מאז ומקדם נבחרו הבכורות, הרבה זמן לפני כן. הדבר כתוב במפורש במדרש רבה פרשת במדבר, אקרא זאת בקיצור כיון שהזמן קצר, אמרו רבותינו, בתחילה היו הבכורות משמשים, משרתים את ה', עד שלא עמד שבט לוי, כמו ששנו רבותינו במסכת זבחים, עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים [זבחים קי"ב ע"ב]. דהיינו, לפני הקמת המשכן, הבכורות הם שעבדו. אח"כ אומר המדרש, ותדע לך, שהיו הבכורות מקריבים, עד שלא עמד שבטו של לוי. טול מתחילת ברייתו של עולם, מאדם הראשון, אדם הראשון היה בכורו של עולם, וכיון שקירב קרבנו, שנאמר וְתִיטַב לַי"י מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס, [תהלים ס"ט ל"ב], לבש בגדי כהונה גדולה, וַיַּעַשׂ י"י אלד'ים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם [בראשית ג' כ"א], בגדי שבח היו, והיו הבכורות משתמשין בהן. אח"כ מת אדם הראשון, ומסרן לשת. שת הוא הבכור. ואח"כ למתושלח. מת מתושלח, מסרן לנח, שנאמר וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה [שם ח' כ']. מת נח, מסרן לשם. אפילו שיפת היה הבכור, הוא צפה ששלשלת האבות עומדת ממנו וכו'. אח"כ כתוב, מסרן לאברהם אבינו. אמנם אברהם לא היה בכור, אבל הוא היה צדיק, א"כ הוא במקום בכור. והקריב, שנאמר וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה [שם כ"ב י"ג]. אח"כ מסרן ליצחק וכו' [במדב"ר פ"ד אות ח'].

אם כן, הדבר לכאורה פלא עצום, כיצד בעל הלבוש אומר לנו, שהבכורות נבחרו רק ביציאת מצרים, ולכן עושים את כל העניין הזה בפסח? הרי אנחנו מוצאים, שהבכורות היו מקריבים מאז ומעולם, מימי קדם. זאת חצי קושיא, אבל בינתיים נעמוד פה. המארגנים מסמנים לי שהזמן קצר. תחשבו על כך בינתיים. [בל"נ התירוץ ייאמר בשיעור של מוצש"ק אמור, ליל ל"ג בעומר, הילולא דרשב"י].

*****

המשך העניין מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק אמור – הילולת רשב"י – התשע"ג.

תירוץ לקושיא מהילולת מהרי"ץ בעניין ביאור הסימן "קדש בוכרא, פסל במדברא".

בסוף השיעור בהילולת מהרי"ץ, נשארנו בשאלה על דברי הלבוש, לא היה זמן אז לתרץ את הקושיא, א"כ כעת נשלים זאת בעהי"ת. מהילולא להילולא. לא נאריך בנושא, כי כבר דיברנו אז, וכעת זה כבר מודפס ב"שערי יצחק", אבל רק אזכיר בקצרה את העניין.

ישנו סימן לקריאות התורה בפסח, מה שהגמרא אומרת במסכת מגילה [דף ל"א ע"א], משך תורא, קדש בכספא, פסל במדברא, שלח בוכרא. אומר הלבוש [סימן ת"צ ס"ק ט'], שסימן זה, חוץ מפשטותו, אינו לחנם. יש פה רמז לעניין, שהבכורות השתלחו מעבודתם. הרי לפני שנבחרו הכהנים, עבדו הבכורות. וזהו המוסר השכל בימי הפסח, שאז הקב"ה קידש את הבכורות, כמש"נ כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל [במדבר ח' י"ז], ומשום שחטאו בעגל, הם נדחו מעבודתם. וזה פירוש הרמז, 'משך תורא, קדש בכספא', דהיינו, עם ישראל משך את כח השור שבמעשה מרכבה, וקידש אותו. וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ, וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל [הושע ב', י']. 'פסל במדברא', עשו פסל במדבר. 'שלח בוכרא', על ידי מעשה העגל נשתלחו הבכורות.

מהרי"ץ [עץ חיים חלק שני, דף ל"ז ע"ב] אומר בזה רמז אחר, שזהו לא עניין של־תוכחה. אולי משום שלא מתאים לעשות 'תוכחה' בחג, אם כי אפשר 'כצל עובר'... אמנם הוא לא טוען שום טענות על דברי הלבוש, אלא רק אומר שנראה לו רמז אחר בסימן זה, שהכוונה לתפילה. 'משך תורא', פירושו עם ישראל, שנחשבים שור, כמש"נ בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו [דברים ל"ג י"ז], עם ישראל נקראים על שם יוסף, רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף [תהלים פ' ב']. א"כ עם ישראל מתפללים ומבקשים מהקב"ה, שימשוך את השור, דהיינו שיוציא אותנו מהגלות. 'קדש בכספא' היינו, שהקב"ה יקדש אותנו בכסף, כמש"נ וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה [הושע ב' כ"ב]. 'פסל במדברא' היינו, שהקב"ה ישלח את הרשעים מארץ ישראל למדבר. כידוע, צדיקים שבחוצה לארץ מתגלגלים ובאים במחילות לארץ ישראל לעתיד לבא, והרשעים שנקברו בארץ ישראל ישתלחו למדברא. זהו 'פסל במדברא', הפסולים ילכו למדבר. 'שלח בוכרא' היינו עם ישראל, הנקראים בלשון חשיבות, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל [שמות ד' כ"ב], ישלחם מהגלות ויכניסם לארץ ישראל.

דרך אגב, לפני שנמשיך לעמוד על השאלה, יש להעיר הערה קטנה. לכאורה פירושו של הלבוש, מתאים בשני האופנים של סדר הקריאות. דהיינו, הרי הסדר 'משך תורא קדש בכספא וכו', הוא כשחל פסח ביום ראשון, או ביום שלישי, או בשבת. אבל כשחל פסח ביום חמישי, בקריאה של־שבת משתנה הסדר, לא קוראים 'משך תורא קדש בכספא', אלא שבשבת קוראים 'פסל לך', ואז הסימן הוא 'פסל בקודשא'. א"כ לפי הלבוש, הרמז מסתדר. אבל לפי מהרי"ץ, לכאורה הסימן השתבש, כבר אין קשר ביניהם. כי 'משך תורא' היינו, שתמשוך את עם ישראל, שהוא השור, מן הגלות. אבל מה זה 'פסל בקודשא'? 'פסל' הם הפסולים, אבל מהו 'בקודשא'? ומהו 'כסף במדברא'? ו'שלח בוכרא'?

אבל אפשר לכווין את הרמז, גם בסימן זה. 'פסל בקודשא' היינו, הפסולים מארץ הקודש, כלומר הרשעים שנקברו בארץ ישראל שהיא הארץ הקדושה, 'כסף במדברא', תשלח אותם בחרפה ובבושה. 'כסף' מלשון כיסופא. הקב"ה יעיפם וישלחם למדבר, לא מתאים שהם יישארו בארץ ישראל. ואז 'שלח בוכרא'. יוצא א"כ שאפשר לתקן את הרמז גם באופן זה.

בכל אופן, מהרי"ץ הביא את דברי הלבוש בקיצור, אבל הלבוש בעצמו כותב את העניין באריכות, ומסיים כך [סימן תצ"א סק"ט], ומפני שע"י עיקר הגאולה הזאת, נבחרו הבכורים לעבודת השי"ת, משום שניצולו ממכת בכורות, והם מרדו בעגל ומאסו עבודת השי"ת, על כן נתנו חכמינו ז"ל סימן זה ברגל זה, על דרך התוכחה, לזכור מה שנאבד מהם בפשיעתן. תשימו לב, מה איבדו הבכורות, ע"י שעבדו לעגל. אם כן, שכל אדם יקח לעצמו מוסר השכל. וכל אחד יתן אל לבו. תדע לך, אתה יכול להפסיד ח"ו טובה הרבה, בגלל טעות אחת. הקב"ה הקריב אותך, בחר בך ועשה אותך להכי חשוב, ובסופו של דבר הוא נדחה, ובוחרים במישהו אחר.

שאלנו על כך קושיא עצומה, וכי במצרים נבחרו הבכורות לעבודה? כיצד הלבוש אומר, כי הסיבה שקוראים זאת בפסח, מפני שאז נבחרו הבכורות, הרי הרמב"ם כותב [בפירוש המשנה מסכת זבחים פרק י"ד משנה ד'], שהבכורות נבחרו לעבודת ה' כבר מאדם הראשון, יעו"ש. ידוע כי עליו נאמר וְתִיטַב לַי"י מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס [תהלים ס"ט ל"ב]. והלא גם ביעקב אבינו כתוב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי [בראשית כ"ה, ל"א], וזה הרבה לפני שהיו במצרים. הרי מדוע יעקב אבינו רצה לקנות את הבכורה מעשיו? הוא אמר, לא ראוי שרשע זה יקריב לפני הקב"ה [עיין רש"י על התורה שם]. וגם עשיו אמר, מה ייצא לי מהבכורה? יש בזה הרבה דברים ודקדוקים, וח"ו יתחייב מיתה אם לא יעשה כהוגן. הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה [שם שם ל"ב] [מרן שליט"א אומר בכינוי, הנה 'הוא' הולך למות]. ע"י זה תהיה לו מיתה, 'למה זה לי בכורה'? הדבר אינו כדאי. לכן יעקב רצה לקנות את הבכורה, ועי"ז זכה יעקב אבינו להקריב קרבנות. אם כן, הדבר אינו קשור ליציאת מצרים.

הבאנו גם מדרש רבה [במדבר רבה, פרשה ד' אות ח'] שכתוב במפורש, שהבכורה עברה מדורי דורות. אדם הראשון העביר זאת לשֵׁם, שהעביר לאברהם אבינו. שֵׁם היה כהן, שנאמר וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן [בראשית י"ד י"ח]. מה הפירוש כהן? אומר התרגום, והוא משמיש קדם אל עילאה. אברהם אבינו העביר זאת ליצחק, יצחק העביר לעשיו, אבל יעקב קנה זאת ממנו, וכך הדבר עבר אלינו. הרמב"ם [בפירוש המשנה שם] כותב במפורש, שהבכורות היו בעבודה עד זמן משה רבינו. דהיינו, עד הקמת המשכן, עד אחרי מעשה העגל, העבודה היתה בבכורות. א"כ קשה, כיצד הלבוש בא ואומר שזה בפסח.

ועוד קשה לפי דבריו, והדבר אכן קצת פלא, שהרי לפי דבריו זמן עבודת הבכורות היה זמן ממש קצר, מניסן עד תמוז, שהרי בתמוז היה מעשה העגל. הם נבחרו לתקופה הקצרה הזאת? אלו היו הקושיות שהקשינו אז, ואכן הפליאה עצומה.

נראה לי בס"ד שלשה תירוצים לפחות על שאלה זאת.

ראשית, לפני מעשה העגל ויציאת מצרים, מזמן אדם הראשון, לא כל הבכורות היו מקריבים קרבנות לפני הקב"ה. הרי אומרים חז"ל [במדרש רבה שם] אדם הראשון לבש בגדי כהונה גדולה, שנאמר וַיַּעַשׂ י"י אלד'ים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם [בראשית ג' כ"א], ה'כתנות עור' שהקב"ה נתן לו היו בגדי כהונה, לכן אדם אחר לא יכל לעשות זאת, כי צריך בגדי כהן גדול. אבל אין פירושו שבזמנו כל הבכורות עבדו, אלא בכל דור היה אך ורק מישהו אחד. אחרי שאדם הראשון נפטר, זה עבר לשֵׁם, ומשם לאברהם אבינו, אבל לא כל הבכורות שבאותו הדור עבדו. רק במצרים, נבחרו כל הבכורות לעבוד ללא הבדל בין גדול לקטן, בין אדם חשוב ללא חשוב, הבכורות כולם נבחרו מצד עצמם. אבל בזמנם, היה צריך דווקא אחד גדול ומיוחד.

תירוץ שני, בזמנם, גם מי שלא היה בכור, נבחר לעבוד. הרי שם לא היה הבכור, הוא היה אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל [בראשית י' כ"א], יפת היה הבכור. וכן אברהם אבינו, גם הוא לא היה בכור. א"כ הם לא היו ממש הבכורות. אבל ביציאת מצרים, כיון שהקב"ה הכה כל בכור בארץ מצרים והציל את בכורות ישראל, אז נבחרו כל הבכורות לעבודה.

תירוץ שלישי, כותב רבינו עובדיה ספורנו דבר מעניין, ולפי דבריו אפשר אולי ליישב. ונקדים, כי הרי מה שבעל הלבוש אומר, זהו פסוק מלא בפרשת במדבר וגם בפרשת בהעלותך, לכאורה משטחיות הפסוקים ודאי שהלבוש צודק. שכן כתוב בפרשת במדבר, וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם, כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל [במדבר ג', י"ב י"ג]. א"כ מפורש, שהבכורות נתקדשו מיציאת מצרים. ובעצם איננו צריכים להגיע לפה, כי כבר בסוף פרשת בא כתוב, קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא [שמות י"ג, ב'], הדבר נאמר שם בגלל שהבכורות ניצולו. גם בפרשת בהעלותך כתוב במפורש, כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי [במדבר ח' י"ז].

בא רבינו עובדיה ספורנו [שם במדבר ח'], ומפרש לנו את העניין. הוא אומר כך, מקדם, היתה העבודה בבכורות, 'ביום הכותי כל בכור הקדשתי לי כל בכור בישראל', אמנם במכת בכורות, שהיו הבכורות ראויים ליענש בעון הדור מפני היותם היותר נכבדים, ובהיותם בלתי ראויים להינצל ממכת מדינה, כעניין פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲו‍ֹן הָעִיר [בראשית י"ט, ט"ו], ואני היצלתים במה שהקדשתים לי, בעניין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט, כמשפט כל הֶקְדש שהוא אסור בגיזה ועבודה. היתה תביעה על הבכורות, כיצד בדור כזה אינכם נוהגים כראוי, איך אתם עובדים עבודה זרה בארץ מצרים? הרי רק שבט לוי לא עבד, אבל עדיין הוא לא נבחר לשרת. א"כ הבכורות היו אמורים להיענש בעון הדור. כמו שכתוב אצל לוט, 'פן תספה בעון העיר'. א"כ כיון שכולם לא היו נוהגים כראוי, הם היו צריכים להיענש בעון הדור ושלא ינצלו, וכמו שהבכורות של המצרים מתו כך היה צריך להיות שגם הבכורות של ישראל ימותו. מה עשה הקב"ה כדי להצילם? הקדיש אותם, הטיל עליהם קדושה יתירה, כמו שבכור בהמה אסור בגיזה ועבודה, כך גם הם אסורים בעבודת הדיוט. ואחרי כן צריך לפדיון, ולמען יהיו מותרים בזה, הצרכתים פדיון, כמשפט כל הקדש היוצא לחולין וכו'. גם בפרשת בהעלותך [שם] הוא כותב כך, וכמדומני שישנם עוד מקומות שהוא כותב זאת, ביום הכותי וכו', הקדשתי אותם, שלא יתעסקו בעבודת הדיוט כלל, כמו שאסרתי גיזה ועבודה בבכור בהמה. וזה עשיתי, כדי להצילם בתורת הקדש, שלא היו ראויים להינצל ממשלחת מלאכי רעים, בהיותם הם הנכבדים בעם, וקולר כולם תלוי בהם. ואמרתי שייפדו, כדי שיצאו לחולין בזה, שיהיו מותרים בעבודת הדיוט. א"כ יוצא, שחל שינוי גדול במצרים. הבכורות התקדשו במצרים, הקב"ה עשה אותם קודש קדשים, שכעת אסור להם לעשות עבודות הדיוט, הם קדושי עליון.

לכן במעשה העגל מגיע משה רבינו, וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי"י אֵלָי, מחכה מי יבוא. הוא היה בטוח שכל הבכורות יבואו, הרי אלה הם הצדיקים, הבכורים הקדושים היו צריכים להגיע. אבל מי בא? וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי [שמות ל"ב כ"ו]. אף בכור אחד לא מגיע. ממילא, בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל י"י אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית י"י לַעֲמֹד לִפְנֵי י"י לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, [דברים י' ח']. מאותה העת, נבחרו הכהנים והלויים לעבודת ה' יתברך. אמנם תירוץ זה איננו מיישב לגמרי את דברי הלבוש, כי מלשונו משמע שכל עיקר בחירת הבכורים היתה אז במצרים.

הפסוק אומר, וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲ‍ֽשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה [ויקרא כ"א י'], למה אֲ‍ֽשר (געיא באל"ף)? שמעתי כהן אחד ת"ח אומר, ישנם אנשים האומרים לי, איזה מסכן אתה, אסור לך להיכנס לבית חולים כשאתה צריך לבקר מישהו, וכן אסור לך להיכנס לבית הקברות, ואסור לך עוד כך וגם כך. הוא אומר לי, אני חשבתי שבכך שאני כהן, אני משובח ומהולל. אני מתפלא על דבריהם, כי אני רואה זאת כמעלה גדולה. והם חושבים בטעות שאני מסכן. וזה מדובר בכהן הדיוט, מה נאמר בכהן גדול, שיש עליו עוד איסורים רבים. אסור לו לשאת אלמנה, וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא [שם פסוק י"ב]. ועוד עניינים. א"כ אולי תחשוב, שכבלו את הכהן. הוא מוגבל. לכן כתוב "אֲ‍ֽשר", האיש הזה הוא הכי מאושר, כי הוא קדוש במעלה עליונה, הוא נבדל להיות קודש קדשים כמשרתי עליון, אשריו שהגיע למדרגה הזאת.

למדתי זאת מפסוק דומה, אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא [ויקרא ד', כ"ב], הגמרא שואלת [הוריות דף י' ע"ב], למה כתוב 'אשר נשיא יחטא'? מדוע לא כתוב 'אם נשיא יחטא', כפי שכתוב על האחרים בפרשה, וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ [שם, פסוק ג'], וכן עוד שם. א"כ, למה כאן כתוב 'אשר'? חוץ מהתירוצים האחרים, אומרת הגמרא, אשרי הדור, שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. 'אשרי הדור', זהו 'אשר נשיא יחטא'. הנשיא שם לב לתקן את עצמו. לכן אומרים לנו גם כאן, אֲ‍ֽשר יוצק על ראשו,  מלשון אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ [תהלים פ"ד, ה'], דהיינו אשריו.