נחוץ לתקן הנהגות הצניעות במקואות ובבתי מרחצאות בזמנינו *צריך ללכת עטוף באלונטית (מגבת) עד מקום רחיצתו וטבילתו, וכן בחזרתו *גם פשיטת המכנסיים הקטנים ולבישתם, יעשה כשהאלונטית כרוכה עליו *פגם גדול להסתכל באנשים ערומים *צריך שיהיו מחיצות בין המקלחות *הפוגש חבירו ביציאתו מבית הטבילה, יאמר לו, תִּטְהָר. והלה ישיב, וחטאתך תְּכֻפָּר *בכניסתו יֹאמר לו, רְחַץ וּטְהָר. וישיב כנזכר לעיל *למסתפר אומרים, שפר גיזך וכו'

י"א, ל"ו. מקוה מים יהיה טהור. א) מה־מאד שגבו מעלות הטבילה במקוה לבעלי קְרָיִין, כפי שתיקן עזרא הסופר. וכמו שיתבאר בס"ד בדברינו דלקמן ריש פרשת אמֹר, על פסוק אמֹר אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא. אבל נחוץ להעיר בעניין הנהגות הצניעות בבתי המרחצאות והמקואות בזמנינו, שהן צריכות תיקון גדול. ויעויין שם ד"ה והאידנא:

ואנשי תימן וכל־שכן חכמיהם וזקניהם, כשעלו לארצנו הקדושה וראו מה שראו במרחצאות ובמקואות כאן, נדהמו למראה עיניהם. וכבר הארכתי על זה בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק אבן־העזר הלכות שמירת הברית סימן ר"ד אות מ"ו שצריך לכסות אז ערותו בבגד, ולא ילך ערום בפני הבריות. ושהמנהג הרע הזה לילך שם בלא לבוש, נתפשט בארץ ישראל על־ידי אחינו האשכנזים יעוש"ב, ואין צורך לכפול הדברים:

וזכור לטוב אחד מזקני עי"ת צנעא, הוא ר' דריין ב"ר יחיא דריין זצ"ל, שמיחה בכך. ואמר לי בחומרא, אל תלמדו מהם, אינם מתביישים על עצמם. אל תנהגו כמותם. תלכו מכוסים ע"כ. וזאת כפי מה שביררתי כי המנהג היה ידוע במרחץ המחומם שבעיר צנעא, שאין אדם הולך בגילוי בשר, אלא מכסה ממתניו ועד ברכיו בבגד שהביא עמו מביתו לצורך זה, ונקרא בשם מַסְתַּר, או מַיְזַאר, שהוא סדין שעוטפו שם סביב, ואינו פושטו עד שיושב במקום שירחוץ שם [תוּש לא היה, דהיינו זרם מים מכלי מנוקב, רק היו שופכים מים חמים בכלי על גופם מתוך קערה]. וכשמסיים, מתכסה בו ויוצא משם ומסתפג במגבת, ולובש בגדיו. ואם אירע שם שמישהו הלך ללא כסוי הנזכר, היה נחשב לחצוף ובזוי, כגון שנודע לי מאחד הרבנים במעשה שהיה פעם אחת:

והוסיף כאן ידידי הראח"כ שליט"א, כי כל הרחיצה שם, היתה מיושב, לפי שאז אין הערוה נראית לאחרים. ונזהרו שלא לעמוד כלל, כמו שיש ללמוד ממה ששמעתי מפי אבא מארי זלה"ה, שהוא ואביו ואבי־אביו היו סוחרים בשמן, והיו מביאים בקבוק שמן למרחץ, וסכים ממנו כל המתרחצים. וכשרוצים להעביר הבקבוק מזה לזה, אינם עומדים והולכים זה אצל זה, אלא מגלגלים אותו על גבי קרקע המרחץ, ולפיכך השתמשו לצורך זה בבקבוק ממזכוכית עבה וחזקה לבלתי ישבר. ומה שכתב מעכ"ת וכשמסיים, מתכסה בו וכו', אני שמעתי מפי אבא מארי זלה"ה, שדוקא בהליכה מכסה עצמו בבגד. אבל בחזרתו, יושב על ברכיו והולך על ארבע, באופן שאין ערותו נראית לאחרים. ונראה שעשו כך כדי שלא להרטיב הבגד במים. או מאחר שכבר הם יושבים. אגב, זקיני ר' אהרן אפרים הכהן זצ"ל היה נוהג כך ללכת על ארבע, כשקם בבוקר משינתו והלך ליטול ידיו. כי כלי הנטילה היו רחוקים יותר מארבע אמות, וסבר שבאופן זה אינו בכלל הליכה ארבע אמות בלא נטילת ידים. אבל הנשים עשו כמו שכתב מעכ"ת, שכיסו ממתניהן ולמטה (אבל לא למעלה) בהליכתן ובחזרתן, בבגד הנקרא מסתר (ולא מיזאר), כפי ששמעתי עכ"ל נר"ו:

ומה שנזכר בכמה מקומות שבני אדם עומדים ערומים במרחץ, כגון בשבת דף י. וברמב"ם פרק ד' מתפילין הלכה כ"ב, אולי הם פירשו כי אין הכוונה לעמידה ממש, אלא לשון עכבה, כדאשכחן בכמה דוכתי, כגון שכתבתי בס"ד בשולי המעיל הלכות תפילה סימן ו' אות קמ"ד ד"ה ובהא, לגבי הא דסנהדרין דף יא. שהאבלים עומדים אחר הקבורה וכו', שיש נוהגים לשבת אז, שהם מפרשים כי עמידה זו לשון עכבה יעו"ש. ואכן ברש"י כתובות דף ח' ריש ע"ב מפורש שמושיבים אז את האבל. ועיין עוד תוספות יום טוב פרק י"ב דיבמות משנה ו' ד"ה מצוה על כל העומדים. אי נמי נהגו צניעות יתירה בעצמם לשבת, אף שמן הדין אין קפידא. וכדאשכחן דכוותה בעניינים דומים:

ובזמנינו, אפשר לכסות באלונְטית, הנקראת כיום בשם מגבת, הן בהליכתו והן בחזרתו. וז"ל ראשית חכמה פרק דרך ארץ בשער ד', דרך ארץ אדם בבית המרחץ, יתרחק מכל אדם בשעה שהוא רוחץ, ויכסה ערותו, ויעצים עיניו מֵראות ערות חבירו, וימעט בדבריו יעו"ש. ולקמן בסמוך ד"ה אכן, וד"ה וביתר:

ב) וכזאת כתוב בטהרת הקודש למהר"א ראטה חלק שני מאמר מקוה ישראל פרק ז' דף תשמ"ז, כל מי שיראת ה' נוגעת בלבבו, יפשוט מלבושיו בצניעות, כמו שנהגו קדושים צדיקים וחסידים וכו' ילך עם כותנתו [חלוק פנימי, או גופיה ארוכה המכסה את הערוה כמו שהיה נהוג בעבר. יב"ן] וכו' עד סמוך למים, ושם יפשוט כותנתו, כמובא בשלחן ערוך הגר"ז סימן ב' סעיף ב' וכן הוא בפרי מגדים, וכן נהגו תמיד כל הצדיקים וחסידים ויראי שמים אמיתיים. ולא ייבוש מפני כסילים המלעיגים וכו' וככה הנהגתי בעז"ה לכל התלמידים המקשיבים לקולי. ויזהר מאד מלהסתכל באנשים ערומים, שזה פגם גדול מאד כמובא בספרים הקדושים, וכל־שכן שיבוא על־ידי זה להסתכל בקֶשת חבירו וכו' ע"כ. והובאו דבריו גם־כן על־ידי הרי"י לוגאסי שליט"א בספר אור לנתיבתי נתיב כ' דף קפ"ט:

ובאור לנתיבתי שם בדף קפ"ו הוסיף (מדנפשיה, ודוק) ילך למקוה בזמנים שהמקוה פנוי מבני אדם וכו'. כמה מכוער הדבר שיש היום במקואות, שמהלך האדם ערום מתחילת החדר של־מקום הלבישה, ששם פשט את בגדיו, עד המרחץ. ולמה לא לנהוג בבושה וכו' לפחות לעטוף עצמו במגבת, ולהלך עטוף עד הגיעו למרחץ ע"כ. גם פשיטת המכנסיים הקטנים, ולבישתם לאחר רחיצתו וטבילתו, ראוי לעשות כשהאלונטית עוטפת וכרוכה סביב גופו מן המתניים ולמטה:

ולגבי הסתכלות באנשים ערומים (הנזכר לעיל ד"ה וכזאת) הוסיף בטהרת הקודש שם לספר בשם אחד חסיד וקדוש, שעמד פעם אחת אצל אחד מגדולי הצדיקים המפורסמים, והיה המדובר אודות אחד מאנשי חסידיו שצריך לשרת בצבא. ואמר אחד, הוא בודאי יצא לחירות, כי יש לו מום בגופו. שאל אותו הצדיק, מהיכן ידעת זאת. השיב לו, שראה אותו במקוה. והתחיל לצעוק זה הצדיק, היתכן להסתכל באיש ערום. וכי לא ידעת שזה פגם גדול מאד. והוכיחו זמן רב על כך עכ"ד:

ג) ולכאורה יש להעיר דעל־כל־פנים מן הדין אין איסור להסתכל באנשים ערומים, באופן שנזהר שלא להסתכל בערותם, שכן יש להוכיח מהרמב"ם פרק כ"ה מאישות הלכה ב' ומהשלחן ערוך אבן־העזר סימן קי"ז סעיף ו' לגבי מומין שהבעל טוען על אשתו אחרי הנישואין, שאם היה שם מרחץ, אין טענתו מתקבלת, לפי שהוא בודקה על־ידי קרובתו, שהרי "הכל" רואים אותה ערומה במרחץ, ואם־כן בודאי ידע מהמום ונתפייס. ואם היה דרכן להיחבא ולהתנכר אף במרחץ, והבת רוחצת שם בבית (ר"ל חדר) קטן לבדה, טענתו טענה ומפסידה כתובתה יעו"ש, הרי שהדבר תלוי במנהג המקומות. ועיין מ"ש בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ג' בעניין כיסוי הפנים לנשים, אות א' ד"ה ראיותיך. ומנשים נלמד לאנשים. דהא אם תמצי לומר כי בראיית איש ערום על־ידי איש אחר חיישינן שיבואו לידי מ"ז רח"ל מתוך החימוד [ואף שבטהרת הקודש דלעיל כתב שני טעמים אחרים, א' שזה פגם גדול מאד, ב' שיבוא על־ידי זה להסתכל בקֶשת חבירו. אולי זהו עצמו המכֻוון בטעמו הראשון, אף שמלשונו משמע דמיירי בפגם רוחני. וצ"ע], הרי גם בנשים בהדי הדדי איכא למיחש כי האיי גוונא שיבואו לסולל זו בזו:

ויש לדחות דשאני נשים דלא שכיח בהו הרהור כל־כך כאנשים כנודע, וכדמשמע נמי מהא דאשכחן שהבן אסור לרחוץ עם אביו וכיוצא בזה, אבל לא נזכר בת עם אמה וכיוצא בזה, ונראה שהוא מהאיי טעמא, וכמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק אבן־העזר הלכות שמירת הברית סימן ר"ד אות מ"ד ד"ה ואתי. והגם דאיכא למימר שאין זו ראיה, כי הרי בכל דיני כיבוד אב ואם ומוראם נזכר רק אב ובנו, או אם ובנה, וסמכו על המבין דהוא הדין לבת. מכל־מקום בנדון דידן נראה דלא אתו עלה אלא מצד הרהור, וכמו שביארנו בס"ד שם ד"ה ומשמע. עוד יש לדחות אליבא דהסוברים שאיסור נשים המסוללות זו בזו אינו אלא מדרבנן, הגם שלמדוהו בתורת כהנים מן הפסוק (לקמן י"ח, ג') כמעשה ארץ מצרים, כיעויין בהרחבה באוצר הפוסקים אבן־העזר סימן כ' דף כ"א ס"ק ט"ו. ולא עוד אלא שאינן נענשות מן הדין על כך רק "ראוי" להכותן מכת מרדות כלשון הרמב"ם פרק כ"א מאיסורי ביאה הלכה ח' ושלחן ערוך אבן־העזר סימן כ' סעיף ב'. מה שאין כן מ"ז שברור כי הוא אסור מן התורה וענשו בסקילה, כמו שנאמר (לקמן כ', י"ג) ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה וגו'. ועיין עוד שו"ת תורה לשמה סימן תמ"א:

אכן ממקום אחר יש לדון דשרי, והוא מלשון הראשית חכמה דלעיל ד"ה ובזמנינו, ויעצים עיניו מֵראות ערות חבירו, משמע דבשאר גופו לית לן בה. ואולי יש לחלק, דלעניין ערוה אפילו ראייה בהעברה בעלמא אסור, וכדנקט בלשון מראות. ומשום הכי כתב שיעצים עיניו, דהיינו שלא יבוא אפילו לידי ראייה בלא כוונה. אבל שאר הגוף דוקא מהסתכלות, דהיינו התבוננות כנודע, יש ליזהר. וגם לפי המציאות אי אפשר שלא לראות כלל. ולכן נקט בזה בעל טהרת הקודש לשון הסתכלות, כדלעיל ד"ה וכזאת. ומה שכתב במעשה (דלעיל ד"ה ולגבי) "שראה" אותו במקוה, כך אמר אותו אדם להצְדיק את עצמו, אבל הצַּדיק הבין מתוך העניין שהסתכל, שלולא כן לא היה יכול לדעת אותו מום, לכן אמר לו היתכן "להסתכל". [וממילא אולי אין ראיה מדברי הרמב"ם בהלכות אישות, כי אפילו בראייה בעלמא רואים את המומים שבגופה. ומה־גם דנקט הכל "רואים" אותה ערומה, לשון ראייה]. ויתכן שאף הם מודים דמדינא לית לן בה אפילו הסתכלות ממש, וכן נראה מהלשון שזהו פגם, דמשמע אבל לא איסור. ולפעמים יש צורך בכך, כגון לענייני שידוכין:

אבל יש ראיה ברורה לענ"ד בס"ד שאין איסור בראייה, מדאשכחן גבי מלך וכהן גדול שאסור לראותם ערומים מפני כבודם, אלא שכהן גדול אם מחל על כבודו ורצה שירחצו אחרים עמו הרשות בידו, כיעויין סנהדרין דף כב. ובתוספתא שם פרק ד' הלכה א', וברמב"ם פרק ג' מכלי המקדש הלכה ג' ופרק ב' ממלכים הלכה ג'. שמע מינה דבשאר אינישי פשיטא דלית לן בה מדינא:

ד) ובקונטריס מיוחד בשם הנהגת המקוה דאנשים (בני־ברק ה'תשנ"ח) שחיבר ידידי הרה"ג אורי פשדמיסקי שליט"א שהוא גם־כן מחבר הספר משבצות זהב לבושה, האריך בפרוטרוט לבאר ולברר מספרים וסופרים איך צריך להתנהג שם על פי תורתנו הקדושה. ובאו עליו הסכמות מרבנים חשובים, ובראשם הגר"ש ואזנר שליט"א:

ולפי שמשום־מה לא נתפרסם הקונטריס הנזכר כראוי לו, ראיתי להעלות כאן ממנו מקצת עניינים הנוגעים למה שהבאנו לעיל. וז"ל שם בדף ט' אות ב', אין ללכת ממקום פשיטת הבגדים עד למקוה בלא שיכסה מעט לפניו במגבת וכדומה, כמבואר להדיא במשנה ברורה סימן ב' סק"ח דבעלייתו מן הנהר שפניו כלפי העם, ישׁחה, או ישים ידו כנגד ערותו לכסותה, ובלבד שלא יגע בה ע"כ. ואין לך "כלפי העם" גדול יותר ממקואות שלנו שרוחצים בהם ריבוי אנשים ביחד (ברוב הזמנים), ואם־כן החיוב לכסות לפניו עד שמגיע למקוה הוא מדינא. וכן מפורש בשלחן ערוך הגר"ז שם סעיף ב', שאחרי שהביא דין העולה מן הנהר שישׁחה, או ישים ידו כנגד ערותו, מסיים, וכן כשרוחץ במרחץ עם בני אדם. ואם אפשר לו לכסותה מעיניהם בבגד, מה טוב ע"כ:

וביתר ביאור, כתוב שם בדף כ"ח אות ב', גילוי ערותו שלא בשעת רחצה, אסור מדינא, דהא בשעה זו יכול לכסותה, ופניו כלפי העם. וכן מוכרח מלשון הפרי מגדים (אשל אברהם סימן ב' סק"ב) דהטעם שבירידתו לנהר אינו צריך לכסות, משום דליכא שם צניעותא. וכוונתו או דאין שם אנשים, או דאין שם ריבוי אנשים, מה שאין כן בעלייתו מן הנהר יש ריבוי אנשים. ומקורו נאמן, דברי הערוך (ערך פן) שכתב בזה"ל, כי סליק מותר להניח ידיו כנגד פניו של־מטה, שלא יראו ערותו בני אדם שעומדים על גב הנהר, ובירידה שאין אחר רואהו אסור ע"כ. ועל כרחך דאין שם אנשים, או דמחמת מיעוט אנשים אין שכיח שיראוהו. ונמצא דבמקואות דידן שברוב הזמנים מצויים אנשים, מדינא אסור ללכת בגילוי ערוה. וכן מפורש להדיא בהגר"ז (כדלעיל ד"ה ולפי), ובספר חודש האביב (מבעל פלא יועץ, בחידושיו למסכת שבת דף מא.), וכן מתבאר מהראשית חכמה [פרק דרך ארץ שער ד' אות ל' וז"ל, יכנס לפני ולפנים מן המערה, ויתרחק מכל אדם בשעה שהוא רוחץ, ויכסה ערותו, ויעצים עיניו מראות ערות חבירו ע"כ. הרי דגם במרחץ המקורה, צריך להיזהר מגילוי הגוף שלא לצורך, וכל־שכן מגילוי ערוה], וכן נראה הכרעת המשנה ברורה דבגילוי יותר מהצורך צריכים מדינא לכסות מקום המילה, בין העולה מן הנהר ובין הרוחץ עם אנשים במרחץ. ועל כן בהליכה ממקום פשיטת הבגדים עד המקוה חייבים מעיקר הדין לכסות הערוה, משום האנשים הנמצאים בבית המרחץ ע"כ:

ובדף י"ז אות ב' ג' שם כתב, נכון שהחדר שמתלבשים בו, יבָּנה לא בצורה המונית שיראו כולם את כולם. ובספסלים שמתלבשים משני עבריהם, יעשו מחיצה חלקית, שלא יראו אלו את אלו. ויש לעשות מחיצות בין מקלחת למקלחת, כדי שלא יתרחצו האנשים בערבוביא, וידוע כמה קשה להשמר מראיית ערוה כשעומדים בסמוך זה לזה בלא מחיצה. וכהיום שמשקיעים הון רב במקואות לשכלולם בנוחות ובנוי (אריחי חרסינה וכדומה), גדול יותר החיוב לבנות מחיצות בין המקלחות, להרבות טהרה בישראל. ובכמה מקומות הוסיפו גם מאחורי הרוחץ מחיצה חלקית [וילון או דלת נמוכים מקומת אדם, ומוגבהים מהרצפה כשלושים ס"מ], שעל־ידי זה כל רוחץ מוסתר בחלקו הצנוע מאחרים, ואשרי חלקם. אולם בדרך־כלל אין ראוי לעשות מחיצה גמורה מאחורי הרוחץ, משום אינשי דלא מעלי ע"כ. ולא העליתי מהעניינים שבקונטריס הנזכר אלא אפס קצהו, והמעיין שם ירווה צמאונו לארכו ולרחבו. נמצאנו למדים גם־כן כי אף האשכנזים בזמנינו נתעוררו לתקן העניין, אשריהם ואשרי חלקם:

וברוך ה' על־ידי שפרסמנו הדברים דלעיל בשיעורים ברבים, נתנו הרבה מן השומעים אל ליבם לתקן את המעוות, וחברך חברא אית ליה, כן ירבה וכן יפרוץ. כי ישראל קדושים הם, אלא שצריך לעוררם, ואז אינם נמשכים שלא מדעת אחרי הנהגות מקולקלות. והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות (שופטים ה', ז'). דהיינו בדרכים מעוקלות להיחבא מבני־אדם. ובַפסוק מדובר מפני האויבים, ולענייננו מפני הפריצות. ובזכות זה, תִּרבה גם־כן הטהרה בישראל. כי יש הבושים ונמנעים מלבוא לטבול בגלל זה, זולת אחת בשנה בערב יום הכפורים בקושי ובהכרח. ואחד מסימניה של־אומה זו שהם ביישנים כדאיתא ביבמות דף מ"ט ע"א. ובצדק הם בושים, זרע ישראל קדושים. וצריך להשיב הענפים כשרשים:

ה) ובעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אורח־חיים הלכות קדושת השבת וההכנות לכבודה סימן נ"ד אות מ"ח ד"ה בענייני, הבאתי מה שכתב אחד מקדמונינו נע"ג שהפוגש את חבירו בצאתו מן המרחץ, אומר לו תִּטְהָר. והלה משיב, תינקה מכל עוון. הקיז דמו, אומר לו וסר עוונך. והלה משיב, וחטאתך תכופר. והוא כלשון הפסוק בישעיה ו', ז'. וביארתי שם בס"ד כי מאי דנקט תטהר בלשון עתיד, אעפ"י שכבר רחץ וטהר, בא לרמוז לו כי לא די ברחיצת הגוף אלא העיקר הוא טהרת הנפש, ועכשיו על־ידי שטבל הוא מוכשר יותר לזה יעו"ש. וברור למעיין שזה לאו דוקא בערב שבת, אלא בכל זמן. ומה שקבעתי זאת בעיני יצחק גבי ערב שבת, אינו אלא אגב אורחא. ובפרט שאז הוא עיקר זמן מצות הרחיצה והתספורת, ועיין עוד בתשובותי עולת יצחק חלק ג' אודות כתיבת במעלי שבא בכתובה, אות ה' ד"ה ומן. ותיבת תִּטְהָר, יסדו על פי מה שנאמר, בקדשים לא יאכל עד אשר יִטְהָר (לקמן כ"ב, ד') רְחַץ וּטְהָר (מלכים־ב' ה', י"ג) תחטאני באזוב וְאֶטְהָר (תהלים נ"א, ט') וכדומה:

ועכשיו נראה לענ"ד בס"ד להוסיף כי טוב לחזור ולהנהיג אמירה זאת מחדש בזמנינו, לעורר את הנפשות היבשות, ולצמצם קהות החושים שבדורותינו בעוה"ר. ועוד נראה לענ"ד שעדיף לנהוג כיום באופן דלקמן, שהפוגשו ביציאתו מבית הטבילה, יאמר לו תִּטְהָר, והוא ישיב לו וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. כי אעפ"י שבזמנם נהגו שמשיב לו תינקה מכל עוון, ואין אמירת וסר עוונך וגו' כעין זה, אלא בהקזת דם, כדבר האמור לעיל, הלא האידנא בלאו הכי לא שכיח לעשות הקזת דם כדי להוציא פסולתו ועיפושו כמו שעשו בעבר, וכנזכר בדברי חז"ל במקומות רבים. וז"ל החזון איש ביורה־דעה סימן ה' אות ג' ד"ה ואף, לא בהתגלות סמי הרפואה ואופניהם לבד נשתנו בזמנינו, אלא גם בשינוי הגופים החיים, כמו שינוי מיעוט הדם, שהראשונים הוכרחו להקזה, והאחרונים הקזה סכנה להם, וכן בשינוי האקלימים, ושאר ענייני הטבע יעו"ש, ובדברינו לקמן פרשת אמֹר על פסוק תספרו חמשים יום ד"ה ולנדון. [אמנם יש גם כיום לעתים רחוקות התְרמות דם לצורך חולים הזקוקים לכך, ואומרים לתורמים כי זה טוב לבריאות גופם, להחליף על־ידי זה את הדם]:

ועוד שבגלל החרוז שבתיבת תכופָּר, עם תיבת תטהָר, ייחקק הדבר בזכרון בני אדם. ומה־גם שוְסר עוונך וגו' הוא לשון פסוק השגור בפומייהו דאינשי, מתוך שחוזרים עליו בכל שנה בהפטרת יתרו. מה שאין כן תינקה מכל עוון, שאינו לשון שום פסוק, רק נבנה על פי לשונות פסוקים, כגון אז תִּנָּקה מאלתי (בראשית כ"ד, מ"א) מנסתרות נקני (תהלים י"ט, י"ג) אם חטאתי ושמרתני, ומעוֹני לא תנקני (איוב י', י"ד). וקרוב לזה מצינו במדרש, שכל האומר ויכלו השמים וגו' (בראשית ב', א') בליל שבת מעומד, שני מלאכים המלווים לו מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עוונך וחטאתך תכופר, כמו שהעלה מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' סדר ערבית לשבת דף ק"ח ע"א ד"ה ופותח. אמנם כיון שבנדון דידן לא מתקבל כל־כך להשיב ארבע תיבות על אמירת תיבה אחת, נראה דסגי בשתים מהן. דהיינו שישיב רק וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר:

וצריך להעיר כי זה בתנאי שרחץ את ידיו במים ביציאתו משם, מפני רוח רעה השורה שם, כדקיימא לן בשלחן ערוך אורח־חיים סימן ד' סעיף י"ח, שהיוצא מבית המרחץ צריך נטילה. ואם־כן לא יוכל לומר דברי תורה מבלעדי כן:

ו) ומצינו גם־כן שיש מקומות אחרים שנהגו באמירת וסר עוונך וגו' לא בהקזת דם אלא בתספורת, כמובא על־ידי הר"א חַמְוִי בסידורו בית דין, בדיני תגלחת בערב ראש השנה דף ג' ע"א סעיף ג' וז"ל, ברוב מקומות נהגו לומר אחר התספורת חיים טובים, והמסתפר משיב ואומר יוסיפו למר שנות חיים. ובארצנו ארץ זבת "חלב" [שהיא ארם־צובה. יב"ן] יע"א נוהגים לומר לו נעימאן בלשון ערבי, והוא משיב להם ינעם עליך. ונראה לי לתת טעם לזה, יען שחנות הספר היא כמו בית המרחץ ואין רשות לדבר בה בלשון הקודש [עיין על זה לקמן בסמוך ד"ה והא. יב"ן], ולזה אומרים בלשון ערבי. ובעי"ת תונס יע"א ואגפיה אומרים וסר עונך [כנראה טעמם על פי המבואר בשער המצוות להאר"י פרשת קדושים ובשאר ספרים, ששערות הראש הם דינים תקיפים. יב"ן] והוא משיב וחטאתך תכופר. וסעיד וסמיך למנהגם, עיין בספר ערכי הכינויים אות ג', ולהרב טור ברקת סימן תקל"ה. ועיין בספרי הקטן נפלאים מעשיך מערכת ג' אות ד' בס"ד באורך עכ"ל:

ואצלינו בקהילות קודש תימן נהגו שאומר למסתפר חבירו הרואהו שְׁפַר גִּזָּך, והוא משיב גִּזָּך יִשְׁפַר [וְזִיוָך יִנְהַר] כמו שהבאתי בעיני יצחק שם. ורשום אצלי להוסיף בזה דברים במהדורא המושלמת שם. שוב נודע לי כי בקהילות צפון תימן, נהגו כמותם. שהסַּפָּר אומר למסתפר כשמסיים מלאכתו, וסר עוונך. והמסתפר עונה לו, וחטאתך תכופר. חזינן על־כל־פנים שהנוסח אינו קבוע אלא משתנה ממקום למקום. והכל לפי העניין, ולפי ראות עיני הדיין. ולא רק הנוסח אינו קבוע ומשתנה ממקום למקום, אלא יש עוד שינוי. שאצל הספרדים וקהילות צפון תימן, הספר אומר למסתפר והוא עונה לו. ובשאר קהילותינו שאומרים בנוסח שפר גזך וכו', אין הספר אומר זאת, אלא חבירו הפוגש אותו לאחר מכן, וכמפורש גם בלשון התכאליל שהבאתי בעיני יצחק שם. והכי נמי מסתברא לפי נוסח זה, כי לא ייאות לספר לשבח את מלאכתו. לכן הספר אינו אומר מאומה. רק יש שהמסתפר אומר לו ברוך תהיה, כדרך שאומרים בכל כי האיי גוונא, בפרט אם סיפר אותו ללא תשלום, ועיין מ"ש בס"ד להלן פרשת עקב על פסוק ברוך תהיה מכל העמים ד"ה על־פי:

הלכך נראה לענ"ד דשפיר דאמי. ועדיף טפי שיענה לו היוצא מן הטבילה, וחטאתך תכופר, כדבר האמור. והכוונה בזה שכשתטבול אתה, יתקיים גם בך פסוק זה. וכל־שכן דשייך לומר כך כששניהם יצאו עתה מן הטבילה יחדיו. ומסברא דלאו דוקא טבילה במקוה כשרה של־ארבעים סאה וכדומה, אלא הוא הדין ברחיצה, וכדמוכח נמי מדנקט אותו קדמון הפוגש את חבירו בצאתו מן "המרחץ", ועיין בדברינו לקמן ריש פרשת אמר על פסוק אמר אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא ד"ה ונחזור וד"ה ובזמנינו. ועוד נראה לענ"ד כי הפוגשו קודם כניסתו, יאמר לו רְחַץ וּטְהָר. ויענה וחטאתך תכופר. והוא כלישנא דקרא גבי נעמן, ויגשו עבדיו וידברו אליו וגו' דבר גדול הנביא דִבר אליך וגו' רְחַץ וּטְהָר. וכיוצא בזה לשון התורה בכמה מקומות, כגון (לעיל י"ד, ח') וְרָחַץ במים וְטָהֵר. שהרי קודם הטבילה להיטהר, רוחצים את הגוף לנקותו. שזהו ההבדל בין רחיצה לטבילה, הרחיצה לנקיון, והטבילה נגיעה בדבר לח, כמו שכתב הרד"ק בשורש טבל:

והא דכתב הר"א חמוי שחנות הספר היא כמו בית המרחץ ואין רשות לדבר בה בלשון הקודש, צריך לעיין מנא ליה שהיא כבית המרחץ. ולשון מרן בשלחן ערוך אורח־חיים סימן פ"ה סעיף ב', אפילו להרהר בדברי תורה אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים ע"כ. והלא חנותו של־ספר בודאי אינה בכלל זה, וגם אין שם ריח רע. ואפילו בבית המרחץ אין איסור מן הדין לדבר בלשון הקודש, אלא מדת חסידות היא, כמבואר במגן אברהם שם סק"ב ובשאר האחרונים יעו"ש, ובמ"ש בס"ד להלן פרשת כי תשא על פסוק מחצית השקל בשקל הקודש ד"ה ואעידה. דלא כמשמעות דבריו דנקט אין רשות. ויש להעיר שבתימן לא היה מקום מיוחד לתספורת, אלא הספר היה בא לבית המסתפר, או המסתפר הולך לביתו של־ספר, או לחנותו המשמשת בשאר ימים למסחר או למלאכה אחרת: