משנכנס אדר מרבין בשמחה – במה הדבר מתבטא, ומדוע רבינו הרמב"ם ומרן השו"ע השמיטו דין זה

מתוך "שערי יצחק" טבת-אדר ה'תש"ע - השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א מוצש"ק תרומה

ישנה עוד הלכה שאולי גם קשורה ליין, אבל הדבר לא ברור. במשנה במסכת תענית כתוב משנכנס אב ממעטין בשמחה, והגמ' בדף כ"ט מביאה מימרא על המשנה הזאת, אמר רב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.

רבינו הרמב"ם ומרן השו"ע, השמיטו הלכה זו. דהיינו, ההלכה משנכנס אב ממעטין בשמחה מובא גם ברמב"ם וגם בשו"ע, אבל המימרא משנכנס אדר מרבין בשמחה אינה מוזכרת כלל ברמב"ם או בשו"ע. מי שמביא את הדין הזה להלכה הוא המגן אברהם, ואחריו כל האחרונים, והמקור שלהם הוא מהגמ'.

אבל קשה למה הרמב"ם והשו"ע השמיטו את ההלכה הזאת? זו שאלה שקשה לענות עליה. ראיתי אולי עשרה תירוצים על השאלה הזאת, אבל כל התירוצים שראיתי, לענ"ד דחוקים. יש שאמרו שזו לא בדיוק הלכה, אלא רשות, עצה. קשה לקבל את זה, כי משמע בגמ' שזו ממש הלכה. ואם השוו דין זה לדין משנכנס אב, ושם אין ספק שזה חיוב, אז גם משנכנס אדר מרבין בשמחה צריך להיות חיוב.

ובעצם צריכים להבין יותר, נניח שזו כן הלכה, לפי המג"א ויתר האחרונים שפסקו זאת הלכה למעשה, צריך להבין מה פירוש משנכנס אדר מרבין בשמחה, במה צריכים לשמוח, מה צריכים לעשות כדי להרבות בשמחה? עברנו כבר שבוע מחודש אדר, קיימנו את זה או לא קיימנו? צריכים לשתות רביעית יין כל יום? או חצי רביעית? צריכים לשיר כל יום? יש כאלה שאמרו שצריכים ללמוד תורה, ופיקודי ה' ישרים משמחי לב. בסדר, אני מסכים שזה טוב וצריכים ללמוד, אבל אם חז"ל התכוונו משנכנס אדר מרבין בשמחה היינו שצריך ללמוד הרבה תורה, א"כ לכאורה, משנכנס אב ממעטין בשמחה היו צריכים ללמוד פחות, וזה לא מתקבל על הדעת. בחודש אב כתוב לא לעשות סעודת אירוסין, לפי"ז אנחנו צריכים לחפש לעשות אירוסין דוקא בחודש אדר. ואכן יש כאלה שמביאים כך, שאם יש לאדם אירוסין, למשל בחודש שבט הוא רוצה לעשות אירוסין, שמחה או חתונה, ידחה את זה לחודש אדר, אבל שמעתם מישהוא שעושה כך הלכה למעשה? אני לא שמעתי שמישהוא יעשה כך. אדם שיש לו סיום מסכת ידחה אותו לאדר? לא ראינו ולא שמענו מרבותינו ואבותינו שעשו שום שינוי דבר מר"ח אדר עד יום פורים.

אלא צריך לומר, שאצלנו בכל אופן, אבותינו נהגו כפי שיטת הרמב"ם ומרן שלא העלו דין זה הלכה למעשה, למרות שבעל שתילי זיתים הביא את המגן אברהם הזה. למעשה בפועל המנהג מדורי דורות, שאין דבר כזה משנכנס אדר מרבין בשמחה. הרמב"ם משמיט, ולא לחינם השמיט. צריך להבין מדוע הרמב"ם השמיט, הרי זו גמרא מפורשת ואף אחד לא חולק עליה, אבל בפועל כיון שהרמב"ם ומרן השמיטו דין זה, לכן לא נהגנו זאת.

אלא מאי, יש פוסקים אשכנזים שרוצים לחשוש לדעה זו של המג"א, ולכן מחדשים כל מיני דברים. אבל גם הם יודו שלא שמעו זאת מאבותיהם ורבותיהם, וזו רק ההבנה שלהם. וזה בסדר, הם דברים טובים.

וכדי לחזק זאת, אקרא לכם שאפילו שכתבו את זה, אם כי הדברים לא כ"כ ברורים לגמרי. בספר דרך שיחה, שאל את הגר"ח קנייבסקי שליט"א, איך מקיימים את ההלכה משנכנס אדר מרבין בשמחה. ענה לו, מי שיש לו סיום מסכתא או שמחה, יראה לעשותה בחודש אדר. אם אין לו שמחה, ישתה קצת יין בכניסת החודש. והוסיף שאביו בעל קהילות יעקב, הסטיפלר זצ"ל, נהג בכל ראש חודש לשתות מעט יין, כי הרי יש ענין בר"ח לעשותו מעט חג, ובחודש אדר הוא הוסיף קצת. הדבר לא כ"כ מסתדר לי, כי לא כתוב שבר"ח אדר מרבין בשמחה אלא משנכנס אדר, א"כ לפי"ז צריך כל יום מחודש אדר לשתות מעט יין.

ובעצם יש קצת שאלה, מה פירוש משנכנס אדר, לכאורה היה צריך לומר מר"ח אדר או משהגיע אדר, מה זה משנכנס, מה נכנס? וכן קשה גם לגבי משנכנס אב ממעטין בשמחה, מה פירוש משנכנס.

יש באחרונים, בעל פרי מגדים ואדרת אליהו שמפרשים, אם כי אדרת אליהו אומר שזו קצת הלצה אבל נראה שישנם כאלו שלקחו את הדברים כפשוטם. הרי לפעמים המולד הוא לפני ר"ח, לעתים כמה שעות לפני ר"ח יש כבר את המולד, וכיון שזה ענין של מזל, בחודש אב למזל רע ובחודש אדר למזל טוב, ממילא משנכנס אדר דהיינו כשהוא נכנס בגבולו של חודש שבט, כבר מאז תעשה עניינים של שמחה. ככה הם מסבירים את זה. אבל יש הרבה פוסקים אחרים, שלא נראה מדבריהם הענין הזה.

אולם נראה לענ"ד שההסבר הוא אחר. דהיינו, לא יכלו להגיד מר"ח אדר מרבין בשמחה או מר"ח אב ממעטין, כי המלה מר"ח לא ברורה. למשל, מרן כותב שמר"ח אלול קמים לסליחות, וכי בר"ח עצמו קמים? אלא אומרים שהכוונה אחרי ר"ח. כשאתה אומר מר"ח, לפעמים זה לא מובן אם הכוונה לר"ח עצמו או מאחרי ר"ח. לכן גם פה לא יכלו להגיד מר"ח אדר מרבין, כי לא יהיה ברור האם זה מהיום או מאחרי ר"ח, לכן אמרו לשון משנכנס, שאז מובן הכוונה שזה מר"ח. וגם לגבי משנכנס אב, למרות שזה ר"ח כבר ממעטין בשמחה. וזה חידוש יותר גדול. שאפילו שר"ח הוא יום של שמחה, בכל זאת כבר מר"ח אב צריך למעט בשמחה. משנכנס היינו מיד בתחילת היום.

בכל אופן איך לתרץ את השאלה מדוע הרמב"ם ומרן השמיטו דין זה, אמרתי לכם שראיתי בערך עשרה תירוצים, כולם קשים מאד, ממש תירוצים דחוקים. אבל נלענ"ד שהתירוץ הכי מרווח מכולם הוא כך. מובא בירושלמי במסכת מגילה חידוש, אדם שאין לו מגילה והוא צריך לצאת לדרך, יכול לקרוא את המגילה מתחילת החודש, שנאמר והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב. אם כן זמנה מתחילת החודש, עד ארבעה עשר או חמשה עשר. לאחר מכן, כתוב ולא יעבור. אבל בשעת הדחק יכול לקרוא את המגילה מר"ח אדר. מרן כותב בבית יוסף, כיון שההלכה הזאת לא מובאת בתלמוד בבלי אלא רק בירושלמי, וגם הרמב"ם השמיט אותה, משמע שהם סוברים שהבבלי חולק על הירולשמי. לכן כתב מרן בשו"ע, יש אומרים שיכול לקרות את המגילה מתחילת החודש. הוא מביא בשם יש אומרים, וזו דעת הירושלמי. כמובן שרק בשעת הדוחק אולי אפשר לסמוך על זה, אבל השו"ע לא סבירא ליה הכי וודאי שגם הרמב"ם לא סבירא ליה הכי.

מהיכן למדנו את הדין משנכנס אב ממעטין בשמחה, מהפסוק והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה, חדשה זה כל חודש אב, חדש ה' החדש החמישי. שבתה, זה שבוע שחל בו תשעה באב.

א"כ, מי שלומד את ההלכה הזאת וסובר שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כמו שיש הסוברים שהלכות האבילות, התספורת וכיבוס בגדים הם מתחילת החודש, לומד מהפסוק הזה. אבל אנחנו לא פוסקים ככה. אנחנו פוסקים שרק בשבוע שחל בו תשעה באב יש איזה דיני תספורת וכיבוס. לכאורה מה עם הפסוק חדשה? אלא שלא דורשים. אם כן אותו דבר לגבי חודש אדר, מי שאומר את ההלכה של משנכנס אדר מרבין בשמחה דורש את הפסוק והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, אבל כיון שאנחנו פוסקים שמי שקורא את המגילה בתחילת החודש לא יצא ידי חובתו, כיון שזו רק דעת הירושלמי אבל הבבלי אינו סובר כן, א"כ רואים שלא דורשים את הפסוק והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה. ממילא לדעת הרמב"ם, כמו שלהלכה אין לקרוא את המגילה בתחילת החודש, כך אין הלכה משנכנס אב ממעטין בשמחה, וגם לא משנכנס אדר מרבין בשמחה כי הא בהא תליא. ממילא אין דין של משנכנס אדר מרבין בשמחה, ולכן הרמב"ם השמיט את ההלכה הזאת כי לדעתו זו לא הלכה למעשה.

יש על זה עוד פלפולים גדולים, בשו"ת חת"ס ובעוד הרבה ספרים שדנו בזה. אמרתי לכם רק תמצית, ממש על קצה המזלג, פשוט כדי ליישב את הדעת. כיון שלא לחינם הרמב"ם והשו"ע השמיטו את ההלכה הזאת. הדברים הם מבוססים, ואם ריק הוא, ממנו הוא ריק.