וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ [פרשת וישלח]

בעניין תאריך פטירת רחל אמנו, ביאור דברי רש"י בפרשת וישלח, מהו "סתיו", ושיבוש השפה העברית.  תירוצים נוספים לסתירה בעניין זמן פטירתה, והערות עליהם.

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק תולדות התשע"ג.

דיברנו בשיעור שעבר על זמן פטירתה של רחל אמנו ע"ה, שלכאורה ישנה סתירה מתי היא מתה, האם בי"א במרחשון, או באייר. מפורסם וידוע שעולים לקברה ומתפללים בי"א במרחשון. ביום זה במיוחד, מגיעים הכי הרבה אנשים. גם אם מגיעים כל ימות השנה, אבל בי"א מרחשון מגיעים המונים. דבר זה קיים כבר מאות שנים. כבר בעל מעם לועז, לפני שלש מאות שנה, כותב שיהודי ירושלם הולכים לקבר רחל. הוא לא אומר באיזה יום, כנראה רק אח"כ התפרסם היום הזה.

בכל אופן לכאורה, יש לכך סתירה מדברי רש"י, ודיברנו כיצד לתרץ את הסתירה. בכדי להבין יותר טוב את העניין, נביא את לשון רש"י בפרשת וישלח, על הפסוק  וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ [בראשית ל"ה, ט"ז]. מה זה 'כברת ארץ'? אומר רש"י, ואגדה, בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה (ב"ר), שהניר מצוי הסתיו עבר והשרב עדיין לא בא. בזמן הזה, שהארץ חלולה ומנוקבת, דהיינו מרוב החום נתייבשה הקרקע, והניר מצוי, הסתיו עבר והשרב עדיין לא בא. לכאורה זהו חודש אייר. השרב היינו, החום הגדול של חודש תמוז, הוא עדיין לא בא.

חושבני, שמי שקצת ידקדק בלשון רש"י, ייראה לו הדבר משונה. מה הפירוש 'הסתיו עבר והשרב עדיין לא בא'? איפה הסתיו ואיפה השרב...? מה זה 'סתיו'? באיזה חודש הוא הסתיו? איך רש"י קפץ ודילג מתחילת השנה, לסוף השנה?

רק תדעו לכם רבותי, איך בלבלו את כולנו. העברית של היום, בלבלה לנו את המושגים. במושגים של העברית היום, הסתיו הוא בתחילת החורף. חושבים שבין הקיץ לחורף יש את הסתיו. כך הכניסו לילדים בבתי הספר, ובלבלו אותם. אבל ברוך ה', לא לנצח.  

שאלה מהציבור: אבל יש ארבע עונות, וכל עונה היא שלשה חדשים.

תשובת מרן שליט"א: אתה אומר ארבע עונות, אבל אינני יודע, בואו נראה מה כתוב בתורה, עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ [בראשית ח' כ"ב]. 'וקיץ וחורף' תרגומו וקֵיטָא וסִתְוָא. הרי שאונקלוס מתרגם את המלה חורף, כמו סתיו. לכן צריכים לדעת, מישהו בלבל אותנו.

אקדים לכם, ישנו ספר שנקרא שפה ברורה, שם הוא מביא את כל השגיאות של השפה העברית של היום, אם ברצון או בלי כוונה, וזהו אחד מהם. הרבה מלים השתבשו בעברית של היום. ישנם שיבושים גמורים, וישנם חצאי שיבושים, ויש שהרחיבו מושגים או קיצרו מושגים, וערבבו עניינים. הוא כותב בדף מ"ט כך, סתיו. הנכון, זה חורף. השגוי, עונת המעבר בין קיץ לחורף. כך בעברית של היום. זוהי שגיאה, והוא צודק בהחלט.

ראשית, משום שהתרגום הוא הוכחה. כי תרגום 'חורף', 'סתוא' כמו שאמרנו. אבל יתרה מכך, ישנה גמרא מפורשת בבא מציעא [דף ק"ו ע"ב], ולפי כל התנאים שם, הדבר הוא כך, רק שהפרטים הם אחרים. הרי מבואר בתורה שישנן שש עונות בשנה. זֶרַע, וְקָצִיר, וְקֹר, וָחֹם, וְקַיִץ, וָחֹרֶף. 'זרע', היינו זמן הזריעה. 'קציר', זה יותר מאוחר, אבל הפסוק הביא את שניהם יחד, 'זרע וקציר'. אח"כ, 'וקור וחום'. ואח"כ 'וקיץ וחורף'. קור וחום אינם בדיוק קיץ וחורף, משמע שהם שני דברים שונים, זה לא שהאחד מסביר את השני. 'וקור וחום וקיץ', זה לא לפי הסדר, אלא שהפסוק הסמיך את הקיץ לחום, מפני שהם קרובים זה לזה. בכל אופן, יש לנו שש עונות השנה. זרע, וקציר, וקור, וחום, וקיץ, וחורף. באים התנאים ומסבירים לנו מתי זה. כתוב בגמ' שם כך, רשב"ג משום ר"מ אומר, וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר כדבריו, חצי תשרי, מרחשון, וחצי כסליו, זרע. חצי כסליו, טבת, וחצי שבט, חורף. חצי שבט, אדר, וחצי ניסן, קור. חצי ניסן, אייר, וחצי סיון, קציר. חצי סיון, תמוז, וחצי אב, קיץ. חצי אב, אלול, וחצי תשרי, חום. רבי יהודה מונה מתשרי, ר"ש מונה ממרחשון. א"כ כל עונה היא חדשַיים. רק שלפי דברי התנא הראשון, הוא מתחיל מחצי תשרי. התנאים האחרים, גם עושים חדשַיים רצופים, אבל כאן יש ביניהם ויכוח, האם להתחיל מתשרי או ממרחשון. לפי דעת רבי יהודה, 'זרע' מתחיל מתשרי, וא"כ החדשיים המלאים הם תשרי ומרחשון. וכן הלאה. והתנא השני, ר' שמעון, מתחיל ממרחשון, ולפי דבריו יוצא שנגמר החום בסוף תשרי, ולא בחצי תשרי.

מסביר רש"י כאן כך, קציר, כנגד זרע. זה בתחילת גשמים, זה בתחילת החמה. וקיץ, כנגד חורף. וחורף, מסביר רש"י מה זה חורף, הוא חָזקו וחָרפו של סתיו, דהיינו הסתיו החזק, וימי צינה. לשון (איוב כ"ט) כאשר הייתי בימי חרפי חוזקי ועיקרי. דהיינו, כשהייתי עוד צעיר וחזק. קיץ, הוא חזקו של יובֶש. ועל שמייבשין באותו פרק תמרים ותאנים לקציעות, והן נקראין קיץ, כדכתיב (שמואל ב טז) הלחם והקיץ לאכול הנערים וגו'. קור, הוא סופו של סתיו. וכן חום, סופו של שמש. וכן כל אחד שני חדשים, י"ב חדשים לששה עתים. א"כ, החורף הוא הסתיו החזק. לפי"ז יוצא, שהסתיו הוא ארבעה חדשים. יש עונה שנקראת חורף, ויש עונה שנקראת קור, כל אחד מהם הוא חדשיים, אבל ארבעתם יחד נקראים סתיו. לא כמו בעברית החדשה, עִוְרית.

ממילא, לאחר שאנו כבר יודעים זאת, שאף אחד לא יתפלא על רש"י, כי הוא כתב יפה מאד, 'הסתיו עבר'. הוא מתכוון לומר, במלים שלנו, שהחורף עבר. אחרת, מי שיקרא סתיו, לא יבין איך רש"י קפץ מהתחלת השנה לסוף השנה. אבל כעת הדבר מובן.

והנה האמת היא, שרש"י שינה קצת מלשון המדרש. חז"ל אמרו לשון 'שהגשמים עברו'. כך בבראשית רבה, שזהו מקורו של רש"י. לא כתוב שם 'שהסתיו עבר'. אבל כנראה רש"י העדיף לקחת את לשון הפסוק בשה"ש, כי הנה הסתיו עבר. כי אם אתה אומר 'שהגשמים עברו', הדבר תלוי באלו חדשים. לכן הוא העדיף לדבר על כל חָדשי הסתיו.

בכל אופן לעניינינו, שאלנו קושיא חזקה מאד. רש"י אומר 'הסתיו עבר', פירושו שהיגענו לניסן, ו'השרב עדיין לא בא'. א"כ מה נשאר לנו? חודש אייר, שהוא באמצע. אבל מצד שני הכתוב אומר,  וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ [בראשית ל"ה, ט"ז], וגם אח"כ יעקב אבינו אמר זאת ליוסף, וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה [בראשית מ"ח, ז']. חז"ל מסבירים לנו, שהכוונה 'כברת ארץ', לזמן שבין הסתיו דהיינו החורף, לבין ימות הקיץ החמים דהיינו השרב. ממילא זה יוצא בחודש אייר או סיון. א"כ איך עושים זאת בחודש מרחשון?

אמרנו תירוץ נפלא על קושיא זאת. כתוב, שבנימין מת בחודש השני. לא כתוב שם החודש, אלא מספרו. א"כ זה תלוי במחלוקת מתי נברא העולם. האם בתשרי, או בניסן. דהיינו, קבלת חז"ל היתה מדורי דורות שבנימין מת באחד עשר בחודש השני. ובאותו יום ובאותה שעה, מתה רחל. ממילא בדורות המאוחרים, כל אחד פירש את 'החודש השני' לפי שיטתו. מאן דאמר שבתשרי נברא העולם, אמר שזה היה בחודש מרחשון, שהוא החודש השני. וכך התקבל, משום שהלכה כרבי אליעזר, שבתשרי נברא העולם. העיקר הוא כשיטתו. ומאן דאמר שזה היה בחודש אייר, הסביר כך את הפסוק, בגלל שהוא סבר כרבי יהושע. תירוץ זה נראה לי לאמיתה של תורה.

אבל ראיתי גם תירוצים אחרים. חכם אחד רוצה לתרץ, שכל העניין של קיץ וחורף, דהיינו קביעות החדשים, נהיה רק אחרי מתן תורה. אבל לפני מתן תורה, הדבר היה שונה. כמו להבדיל, אצל הערבים. הרי אצל הערבים, כל שנים עשר חדשים זה שנה, בלי קשר לשנות החמה. הרי בני ישמעאל, הערבים, מונים ללבנה. ובני אדום, הנצרים, מונים לחמה. א"כ בכל חודש וחודש, הזמנים אצלם משתנים. יש להם חגים, ובמשך השנים, פעם זה יכולים להיות בקיץ, ואחרי כמה זמן יכולים שיהיו בחורף. אצלם השנה יותר קצרה, אין להם התאמה עם החמה, כמו שיש אצלנו. הם שניהם בקצוות, ואנחנו באמצע. הישמעאלים מונים רק לפי הלבנה, וא"כ כשנגמרו שנים עשר חדשים, נגמרה שנה ומתחילים שנה חדשה. ואצל הנצרים, הכל הולך לפי החמה. אבל אצל עם ישראל, אנו עושים את החדשים גם לפי החמה וגם לפי הלבנה. לכן אנו מוסיפים שנה מעוברת כל כמה שנים, כדי להשלים את מה שחסר. לתאם את החמה והלבנה. זוהי חכמה המצויה רק אצל עם ישראל. הערבים בכלל אינם מבינים בין ימינם לשמאלם, הם לא יודעים לעשות את החשבונות. הרי גם לפי דתם אסור לעשות חקירות. א"כ הם נשארו בלי שכל, בלי להבין.

יש חידה בספרים, איך יכול להיות על בן אדם, אחד יגיד עליו שהוא בן שבעים ושמונה, והשני יגיד שהוא בן שמונים? ושניהם לא טעו. כי יש הבדל. הערבי יגיד שהוא בן שמונים, כי הוא עשה חשבון לפי השנים שאצלם, שזה נגמר יותר מהר. אבל אצלינו, הוא פחות בשנתיים. בגלל תוספת אדר שני לפעמים, יוצא הבדל בהפרשי השנים.

א"כ בא החכם הזה, ואומר תירוץ. מה אתה שואל? איך יכול להיות שמרחשון היה בין הסתיו לבין השרב? פשוט מאד, כך זה יצא. הזמן התחלף במשך השנים. לדוגמא, חג הפסח, שכבר לפני מתן תורה, כבר בזמן אברהם אבינו היה פסח, א"כ לפני מתן תורה לא חייב היה שיחול פסח דוקא בחודש האביב, זה יכול היה להיות גם בחודש מרחשון. כך הוא כותב לתרץ [קובץ זרע יעקב כ"ו], ידוע ששנות החמה יותר משנות הלבנה אחד עשר יום. לכן אנו מצרפים י"א ימים אלו שבכל חודש כל שלוש שנים, ועושים אדר שני. בצאת ישראל ממצרים, ניתנה מצות קרבן פסח בחודש האביב. משום הכי נתחדשה מצוות עיבור השנה. בלי עיבור, אם לא היה עיבור שנה, היה פסח פעם באמצע החורף, ובתחילת החורף, ובאמצע הקיץ. לכן עושים עיבור, כמו שכתב הרמב"ם [פרק ח' מקידוש החודש סוף הל"א]. ויש לומר, שכל עניין עיבור השנה, נתחדש אחרי יציאת מצרים, כדי לעשות את הפסח בזמן. אבל לפני זה, לא היתה המצוה, ולא היה עיבור שנה, וגם לא היה בית דין הגדול שיעבר את השנה. לא היה משה רבינו, אין מי שיעבר את השנה, אם כן הזמן מתחלף. תשמעו, לכאורה זה נשמע תירוץ גאוני. אם כן היו שני הלבנה הולכות בלי עיבור, ושפיר היה שזמן הסתיו עבר, והשרב עדיין לא בא. א"כ אין בעיא. יכול להיות לפי"ז, שחודש מרחשון יהיה בין החורף לקיץ. כך הוא טוען.

לכאורה גם התחדש לנו דבר, מהפסיקתא רבתי פ"ג. אנחנו ידענו רק על כך שאבותינו עשו קרבן פסח, אבל פה רואים שהם עשו גם את חג השבועות, חג מתן תורה. כי כתוב בפסיקתא שיעקב אמר ליוסף שרחל מתה בין פסח לעצרת, דהיינו חג השבועות. ולטענתו זה יכול להיות במרחשון וטבת.

אולם פירכא לדבריו, שדבר זה אינו נכון. כי גם לפני מתן תורה, היו עיבורים. הדבר מפורש בפרקי דרבי אליעזר פרק ח', בעשרים ושמונה באלול נבראו חמה ולבנה. ומניין שהוא שנים וחדשים וימים ולילות שעות וקצים ותקופות ומחזורות ועיבורין, היו לפני הקב"ה, והיה מעבר את השנה. ואחר כך, מסרן לאדם הראשון בגן עדן, שנאמר (בראשית ה, א): "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם". מניין עולם לכל תולדות בני אדם. אדם, מסר לחנוך, ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה, שנאמר (בראשית ה, כ"ב): "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים" וגו'. ויתהלך חנוך, בדרכי מניין העולם, שמסר אלהים לאדם. וחנוך מסר לנֹח סוד העיבור, ועיבר את השנה. ואמר (בראשית ח, כ"ב) "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף". זרע, זה תקופת תשרי. קציר, זו תקופת ניסן. קור, זו תקופת טבת. וחום, זו תקופת תמוז. וקיץ בעתו, וחורף בעתו. מניין החמה ביום, ומנין הלבנה בלילה, לא ישבותו. נֹח, מסר לשֵׁם, ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה. ושם מסר לאברהם, ונכנס בסוד העיבור ועיבר השנה. אברהם מסר ליצחק, ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה לאחר מותו של אברהם, שנאמר (בראשית כה, יא ): "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ", שנכנס בסוד העיבור. יצחק מסר ליעקב, ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה. מפורש פה, שבכל הדורות היו מעברים. היה להם את החכמה הזאת, לדעת לתאם את החמה עם שנת הלבנה. יעקב מסר ליוסף, ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה במצרים. מת יוסף ואחיו, נתמעטו העיבורין מישראל. אז הם כבר היו במצרים, אבל מה שדיברנו על רחל זה היה קודם. אח"כ זה התחדש שוב, שנאמר (שמות י"ב, א), "וַיֹּאמֶר יְ"יָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". מהו 'לאמר'? אמור להם לישראל, עד עכשיו אצלי היה סוד העיבור, מכאן ואילך שלכם הוא לעבר את השנה. בין יוסף למשה, בתקופה שהיו בגלות מצרים, לא היה מי שיעבר, אבל מעכשיו תמשיכו אתם לעבר.

בכל אופן כתוב כאן במפורש, שמימות עולם, מזמן אדם הראשון, תמיד היו עיבורים. א"כ לא יכול להיות שבחודש מרחשון יהיה פסח, בין הסתיו לימות השרב. לכן חייבים להגיד את התירוץ שאמרנו. (יש דעות נוספות, כגון שלפני מתן תורה מנו לפי שנות החמה בלבד וכו'. אבל לפי הלבנה כדבריו, לא מצאנו).

יש תירוץ נוסף על קושיא זאת, אבל גם הוא תמוה. יש שרצו להגיד, שהיא התחילה להקשות בלִדתה בחודש אייר, אז התחילו לה צירים ובדקי מיתה, וא"כ היא היתה צריכה שמירה בכל החדשים הללו, עד מרחשון. כך רצו לתרץ, כאילו שהיא מתה פעמיים. היא מתה באייר, והיא מתה גם במרחשון. זהו תירוץ מחוכם, אבל קצת מוזר. וכי בגלל שהיא התחילה אז להקשות בלִדתה, אפשר לקרוא לזה שהיא מתה? אלא מה, הם רוצים להגיד, כך מובא פה בספר אוסרי לגפן, שהיא התכוננה חצי שנה למות, לכן הדבר נקרא שהיא כבר מתה. לדבריו מקצת מיתה כמיתה.

אבל לכאורה, בשביל מה היה צריך יעקב אבינו לספר ליוסף מתי זה התחיל? הרי הוא רצה להסביר לו למה הוא קבר אותה בדרך, א"כ מה זה משנה מתי היא התחילה להקשות? בסוף הוא אומר, שהיא רצתה להגיד לו שהיא מוותרת על חלקה במערת המכפלה, כדי להיקבר בדרך אפרתה ע"מ שיוכלו להתפלל שם. אינני סובר כי זה תירוץ.