א. מנהג הראשונים בקהילותינו היה לכתוב עשרת בני המן בחלק העליון של־דף, ותחתיו כותבים שיטות אחרות. ובדורות האחרונים פשט המנהג לכתוב עשרת בני המן בדף בפני עצמו ובאותיות גדולות. כמו־כן מנהג הראשונים היה לסיים כל דף בסוף פסוק, כמו שהוא בספרי־תורה דידן. ובדורות האחרונים רבים נהגו לפתוח כל דף בתיבת המלך:
ב. מקובל אצלינו מימי־קדם, לכתוב בסימן ח' פסוק יא להשמיד ולהרג בואו בתחילת התיבה, ובסימן ט' פסוק ב' ואיש לא עמד לפניהם בלמד, לא בפניהם בבית. וכן הוא העיקר והנכון, והגירסאות האחרות מוטעות, ולכן אין צריכין לחזור ולקרות ב' פעמים כשתי הגירסאות, כמו שהנהיגו מקרוב בשאר קהילות ישראל. מלבד זה יש עוד שינויים במסורת הספרים שלנו, ואלו הן. בסימן א' פסוק ט' גם ושתי, אין ריוח פרשה, אלא לפני הפסוק שאחריו ביום השביעי. בסימן ו' פסוק ט' והלבישו, מלא יוד. ותוסף אסתר (ח', ג'), אין ריוח פרשה. אֲרִדַי (ט', ט'), חסר יוד אחר הריש. ומשלח, חסר ואו אחר הלמד, בסימן ט' פסוק יט ובפסוק כב. לקים ביוד אחת, שם בפסוק כא ובפסוק לא:
ג. כל פרשיות מגילת אסתר הֶן סתומות, ואין אפילו אחת פתוחה. וצריך ליזהר לעשות עמוד של־עץ ולתפרו בסוף המגילה. ובדיעבד אין זה מעכב. ומנהגינו דרך־כלל שאין עושין תגין במגילה: