קווים לדמות גאון עוזינו מהר"ר יחיא צאלח זצוק"ל

תולדותיו

בשנת ה'תע"ד ליצירה בחודש מר חשוון זרח השמש, בה נולד הודן ומאורן של-ישראל, הגאון  הגדול רבי יחיא צאלח זת"ל, לאביו כה"ר יוסף זלה"ה תלמיד חכם וירא אלהים, בנו של הגאון רבי צאלח בן יחיא זלה"ה מחבר ספר פרי צדיק, הבדיקות ועוד. אמו הצדקנית בתו של הגאון רבי דוד קאפח זלה"ה . בעיר ואם בישראל צנעא בירת ארץ תימן. בבית גדולים אלה עלה ונתגדל מהרי"ץ, הוסיף עשר מעלות בקודש עד שלימים יצא טבעו בעולם.

על הולדתו של  מהרי"ץ מסופר:

כשהיתה אמו של מהרי"ץ מעוברת בבנה זה הבכור, התאותה שיהיה זה בן זכר,  צדיק ותלמיד חכם. כל הימים התפללה לה' שתזכה, ויהיה בנה זה הנולד לה, תלמיד חכם שיאיר את עיני ישראל בתורה.

כאשר הגיעה העת ונולד בנה, לא היה קץ לאושרה של האם. אולם האשה הצדקנית לא הסתפקה בכך שחלקה הראשון של בקשתה התמלא. עקר רצונה היה בבן שיקדיש את ימיו ושנותיו לתורה. על כן לקחה את הרך הנולד והניחה אותו בחצרה, תחת רקיע השמים. ועל ידו שמה פך שמן. ועמדה להתפלל, אמרה לפניו: "רבונו של עולם, עשה למען שמך הגדול והקדוש, ויהיה הבן הזה תלמיד חכם גדול, ויצא שמו וטבעו בעולם, וצדיק יסוד עולם. עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך".  באותה שעה הקיפה על הילד ועל השמן שבע פעמים, ומיד ירד ניצוץ של אש מן השמים ונכנס בתוך פך השמן, והבינה שנתקבלה תפילתה עמדה והשקתה את השמן לילד.

ואכן כבר מילדותו ניכר בגדלותו וצדקותו, התמדתו וחריפותו, ולא הניח מקרא ומשנה ותלמוד, הלכות ואגדות, זוהר וקבלה, שלא למדם. ארבעים יום התענה כדי להעמיד טעמי תורתינו הקדושה על אמיתתם. נבחר לראב"ד ומורה צדק לכל גלילות-תימן, וזכה לייסד תקנות טובות והנהגות ישרות, ולהעמיד מנהגי תימן על בריים. מהרי"ץ התפרסם כגאון רבני תימן ותפארתם, וישמעו אליו כל ישראל, שאחרי פסקיו והכרעותיו הולכים כהלכה למשה מסיני. כמוהו לא היה בתימן, ואחריו לא קם, שזכה ברוחב דעת ובינה יתירה, וזיכה את הרבים בעמלו ויגיעו. השאיר אחריו ספרים חשובים, כגון: "עץ חיים", שו"ת "פעולת צדיק", זבח תודה", שערי קדושה", שערי טהרה", חלק הדקדוק" וכו'. הוא היה אילן שהכל בו, עניו וחסיד. לימד גדולים וקטנים, אנשים ונשים. ליבו פתוח כאולם. עשה שלום בין איש לאשתו, בין אדם לחבירו, ובין ישראל לאביהם שבשמים.

רועה נאמן לעדתו

וירבו הימים עד שיצאה חכמתו ונתפרסם שמעו בכל המדינות. ובהיותו בן מ"ג שנים נתמנה ונבחר להיות ראב"ד ומורה צדק בעוב"י צנעא וכל גלילות תימן. מכל קצוי הארץ הקרובים והרחוקים הריצו לפניו שאלותיהם, והוא בתשובותיו היה מאריך ומברר בכל מאמצי רוחו להוציא דין אמת לאמיתו, בעיון עמוק ובקיאות עצומה בכל ספרי הפוסקים שהגיעו לידיו, עד שהוכרה סמכותו בכל רחבי תימן ללא עוררין.

שמעו התפרסם עוד בחייו אף בארץ הודו הקרובה לה, שבאותם ימים עמדה בקשרי מסחר עם תימן.

וגם עם הרב חיד"א עמד בקשרי שאלות ותשובות שהתפרסם בספרו עץ חיים.

את כל עניני הקהילה הנהיג ביושר ואמת, בענוות חן ואהבה מופלאה באופן יוצא מגדר הרגיל, ושמו נישא בהערצה בפי כל. המעיין בתשובותיו יראה גודל דאגתו לעם הקודש, איך באהבה ובחמלה רבה מדריכם לילך בנתיבות היושר ומקרב ליבם לאביהם שבשמים. פעל גדולות ונצורות להעמיד הדת על תילה ולחיזוק קהילות עם ה'. תיקן הרבה תקנות ועורר ומחה על פרצות שהיו בזמנו. במקום שהיה רואה שאחד מבעלי הדין נותן כתף סוררת ויש חשש חילול שם שמים על ידי שיפנה לערכאות של-גויים וכדומה, היה מתאמץ לפשר בין בעלי הדין ולהשקיט את אש המחלוקת.

"ממשה ועד משה לא קם כמשה"

על דרך צחות אמרו דורשי רשומות רמז, כי משה רבינו ע"ה בן עמרם הוא שהנהיגנו בצאתינו ממצרים, כמו כן רבינו משה [הרמב"ם] זיע"א בן מיימון הוא המנהיגנו בליל זכרון יציאת מצרים. וכבר אמרו המושלים, "ממשה ועד משה לא קם כמשה". והנה לולא שהעמיד המקום ברוך הוא לנו את מהרי"ץ איש על העדה להדריכנו, כבר היו מתבטלים כל מנהגותינו, וכן תמצא מהרי"ץ בגימטריא מש"ה.

התרחקותו ממחלוקת, ענותנותו

היה נזהר מאד להתרחק ממחלוקת. היה נושא עול הצבור וטרחו, בפרט באותה תקופה שרבו השינויים וחילופי מנהגים עד אין מספר בקהילות תימן, ולעומת כל זה היה מהרי"ץ ראש וראשון מכל חכמי הזמן שהיו אז ושקדמו לו, בשיטתו כחומה נשגבה שחלילה לעזוב מנהגי הראשונים.

עניו גדול היה מהרי"ץ, כל הלומד בספריו יראה באיזו ענוה ובאיזו יראת כבוד הוא דן בספרי הפוסקים, וגם אם יהיה מאחרוני האחרונים ואפילו מבני דורו. ואף כשהוא משיג או חולק עליהם, הוא מקדים לומר בענוה יתירה, "ואני עפר רגליו", ”ואחר לחיכת עפר רגליו", "ולי עבדו קשה", וכהנה רבות.

מהרי"ץ חלק כבוד הרבה אף לחכמים שבדורו שהיו פחותים ממנו ונזהר לשמור על כבודם. לא חס על כבודו ואף את החולקים עליו כיבד עד למאד. ולא בכדי נתקבלו הוראותיו על הכל. והיה גדול בחכמת הקבלה ובעל מופת לרבים.

תקיפותו וכח הוראתו

אולם למרות ענותנותו המופלגת, במקום שראה חילול שם שמים וביזוי כבוד התורה, לא נשא פנים לאיש והיה תקיף על למאד עד כדי נידוי ושמתא, וכגיבור איש מלחמה יעיר קנאה נגד המתפרצים בעם. ואף אם ראה לאיזה חכמים בדורו שהורו שלא כהלכה, לא נרתע מלמחות בהם ולהוכיחם על פניהם, לרוב חרדתו ודאגתו לשמירת גדרי התורה ומצוותיה. כרועה עדרו ירעה, כואב את כאבם ומצטער בצרתם. וה' עמו, שדבריו היו נשמעים על הכל, ובכל אשר פנה השכיל והצליח. אשרי הדור שזכה שמהרי"ץ עמד בראשו.

ישיבת מהרי"ץ ואחרית ימיו

בשנת ה'תקכ"ב גזר מלך תימן להחריב כל הבתי כנסיות שברובע היהודי בצנעא. ונתפזרו כל הקהל להתפלל בבתים. בתי הכנסת שבתימן היו מרכזי התורה והרוח, שמלבד היותם מקום תפילה, קבעו בהם כל לימודיהם. כל העם מקצה, נער וזקן, קטנים וגדולים, חכמים ופשוטי עם, היו נאספים שם והוגים בתורה יחד בחבורה. ובעוב"י צנעא מרכזה הרוחני של-יהדות תימן, מלבד סדר הלימוד הקבוע, היו מתקבצים גדולי הרבנים וקובעים לימודם בכמה בתי כנסיות ידועות, אחר סעודת שחרית כל יום כמה שעות.  חרבן זה הדאיב והשפיל את הקהילה עד עפר, ומהרי"ץ לרוב צערו חיבר על מאורע זה כמה קינות. בתי הכנסיות נשארו בחרבנן במשך שלושים שנה עד מות המלך הנז', ובנו שמלך תחתיו נתפייס ברצי כסף ליתן רשות לשוב ולכונן הריסותיהם.

בית הכנסת הגדולה והידועה בשם כניס בית צאלח על שם משפחת צאלח אבותיו של-מהרי"ץ שיסדוה בשובם מגלות מוזע, מכרוה בעליה מבני משפחתו של-מהרי"ץ קודם חרבן בתי הכנסיות הנז' לנשיא השר שלום עראקי, ובעודה תחת רשותו נחרבה. ולאחר שניתנה הרשות לשוב ולבנות בתי הכנסיות, וכבר נפטר השר הנז', אז קם מהרי"ץ ואזר חיל וקנה מיורשי השר את זכותם בבית הכנסת, וחזר ובנאה מממונו ברוב פאר והדר, והוא כבר לעת זקנותו.

מהרי"ץ קבע ישיבה בבית הכנסת זו, ונתקבצו לשם גדולי רבני הקהילה, עד שהיתה זו הישיבה הגדולה והמפורסמת ביותר בכל תימן, ולכך נקראה גם כן בסתם הישיבה הגדולה, או הישיבה הכללית, או הישיבה.

בישיבה זו ישבו ועסקו בתורה כל יום אחר סעודת שחרית עד קרוב לסעודת הצהרים. שם גם כן היו נושאים ונותנים בשאלות המתעוררות, ודינים קשים ומקרים מסובכים שהופנו אליהם מכל קצוי הארץ, ומשם יוצאה תורה והוראה לכל גלילות תימן. מהרי"ץ עמד בראשות ישיבה זו עד סוף ימיו, ומני אז היא נקראת על שמו, ישיבת מהרי"ץ.

במחצית השנייה של חייו החל לערוך את חיבוריו המפורסמים, בד בבד עם הנהגת הקהילה ועול טרדות הכלל והפרט. וכבר בשנת ה'תקל"ט התאמץ ושלח כמה פעמים לארץ הודו הקרובה לתימן להדפיס את ספריו זבח תודה על שלחן ערוך הלכות שחיטה וטריפות, ושו"ת פעולת צדיק.

ובשנת ה'תקס"ה ביום שבת קודש סדר קדושים במנחה, כ"ח ניסן, נצחו אראלים ונשבה ארון הקודש ונקרא מהרי"ץ אל על לחיי נצח זקן ושבע ימים בהיותו כבן תשעים שנה, לדאבון כל בני דורו.

צוואתו

וזה חלק מנוסח הצוואה אשר כתב מהרי"ץ לבניו, דברים היוצאים מלב טהור וקדוש, מלאים חכמה ודעת:

בני הי"ו. אליכם המצוה הזאת, חזקו בתורה ואמצו במעשים טובים וקוו אל ה'. תחלת דברי על עניין בית הכנסת אשר כוננו ידי להחזירה למעונה למען שם ה', בית זבול לשכינת עוזינו ומנוח לנפשות רבותינו הקדמונים אשר הורגלו להתפלל שם דור אחר דור מיום גלות קהל ה' ממדינת צנעא. ועכשיו שזכיתי אני ואתם והקהלה הקדושה לראותה נוה שאנן, צריך שתדעו כי ישובה תלוי בנמיכת רוחכם לפני קהל ה'. ותעשו עצמכם כאסקופה הנדרסת, ותחשבו הקהלה לאדונים לכם ואתם לעבדים להם. ואפילו קטן שבציבור לפי מחשבתכם, דעו שהוא כאדון  לכם. וכלל כל דבר, שהרשות בכל צרכי ועניני בית הכנסת מוצאה ומובאה הכל על פיהם יחנה וישכון, כי שכינת אל על ראשם, והסכמתם הסכמת שכינה. ובזה יהיה שלום רב פרוש על הכל. יום ג', ערב יום הקדוש כפור, ב'ק"ח [למניין השטרות ה'תקנ"ז ליצירה]:

דבריו אלה הם בבואה לידע כיצד התנהג מהרי"ץ בהנהגת עדתו וסבלנותו כלפיהם, ולא בכדי זכה שהיה אהוב ומקובל על כל בני דורו כנודע.

בניו ותלמידיו

למהרי"ץ היו שלשה בנים, ר' אברהם, ר' יהודה ור' יוסף, ובנותיו לולוה ועוד. המפורסם שבהם הוא בנו הגדול הגאון רבי אברהם, ומהרי"ץ מזכירו הרבה פעמים בחיבוריו. וכבר בחייו לעת זקנותו, מינהו להיות השוחט והבודק לרבים בבית המטבחיים הציבורי במקומו, תפקיד שהיה מסור בתימן בדרך כלל לגדולי רבני הדור בלבד. ולאחר שנאסף מהרי"ץ לבית עולמו שימש ראב"ד תחתיו כמה שנים, ושבע מתשובותיו בהלכה נספחו בסוף שו"ת פעולת צדיק של-אביו.

תלמידים רבים למדו לפני מהרי"ץ וכמעט כל גדולי הדור שקמו אחריו היו תלמידיו. מהמפורסמים שבהם שהמשיכו להנהיג את הקהלה אחריו הם בנו הגאון רבי  אברהם הנז"ל, והגאון רבי יוסף אלקארה זלה"ה, ששימש ראב"ד אחר פטירת הגאון רבי אברהם. ולאחרונה נתפרסם על עוד חכם מתלמידיו הוא הגאון רבי דוד רצאבי זלה"ה.