כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם וגו' [פ' שופטים]

פסק הלכה מגדולי ישראל בנוגע לרבנים המקילים במראות האסורים.

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק ראה התשע"ב.

רציתי לדבר על נושא נוסף, אזכיר אותו רק בקיצור ואולי בהזדמנות אחרת נרחיב על כך בל"נ. יש פה פנייה נרגשת לעם ה'. אני קורא לכם מתוך חוברת טהרה כהלכתה, רציתי להאריך בדבר זה כי הוא קשור לפרשת השבוע הבא שהתחלנו לקרוא במנחה של שבת [פרשת שופטים], כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם וגו'. פירוש, בין דם טמא לדם טהור. כותבים פה גדולי הדור, שישנה טעות אצל הרבה ממורי ההוראה כיום, שמתירים דם ממש. הם מדברים על איסורי כרת ממש, רחמנא ליצלן. בעניין פסק במראות הדמים, השתרבבו טעיות אצל מורים המדמים מילתא למילתא, ומתירים מראה שנוטה לאדמומיות. ואין להקל ראש בדבר, כי כל קדושת וטהרת ישראל תלויה בזה וכו'. אין מנוס מלהודיע שכל אחד יזהר מאד בבחירת המורה הוראה, וידע כי הדבר חמור מאד ובנפשו, וחומר איסור נדה ידוע לכל בר ישראל.

דהיינו, ישנם רבנים המתירים מראות אדומים ממש, או שנראה להם שזה כעין חום בגלל שזה כבר התייבש, הם טועים בזה והדבר חמור מאד. ויש רבנים הנחשבים מקילים. אבל זה לא שהם מקילים, אלא הם מתירים איסורי כרתות ממש. כך לשון הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הוא אמר שהם ממש מתירים איסורי כרת, וכשיבוא בית המקדש יצטרכו אלו שסמכו על ההיתר שלהם להקריב קרבן. חותמים פה גם הרב וואזנר והרב קרליץ שליט"א. ומוסיפים פה, באנו לבקש מראשי הישיבות, כי אחריותם להודיע לחתנים להדריך שלא יכשלו בזה, ולברר היטב מי המורים המומחים בהלכות אלו. חתומים על כך הרבנים הגאונים אהרון ליב שטינמן, מיכל יהודה לפקוביץ, חיים קנייבסקי, שליט"א. כל גדולי הדור ממש חתמו על דבר זה, להזהיר מטעות ולא לסמוך על מורי הוראה המתירים. לפעמים אנשים רואים ממש דם, וישנם רבנים המתירים זאת, הם טוענים שיש להם כך במסורת מרבותיהם, והכל התחיל מטעיות. צריך להסביר את הדבר, אבל צריך לדעת שאין היתר כזה. הלכה פסוקה, כל דבר שנוטה לאדום, טמא. יכולים להיות אולי דברים קטנים ודקים, שקשה לראותם, כגון סיבים ורודים שמתפתלים בעד, או בתוך ההפרשה. וכדומה. אבל כשרואים אדום ממש, אין לזה שום היתר. כל אדם יודע שאחרי זמן מסוים הדם מתייבש ומשתנה צבעו ונהיה קצת חום, אבל זה אדום ממש. ולצערינו, לקחו אברכים דם של וסת ממש, לשם נסיון ובדיקות, ושאלו את הרבנים האלו, והם התירו זאת רח"ל. הדבר איום ונורא. לכן שאדם ידע, לא לחפש רבנים שמתירים, אדרבה, לחפש את הרבנים שמחמירים, כי הדבר אינו חומרא אלא מצד ההלכה ממש. ובל"נ ארחיב עוד בעניין זה.

תוספת דברים בעניין רבנים המקילים במראות דמים (השלמה ממוצש"ק ראה ה'תשע"ב), חומר העניין ותיקונו.

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק כי תבוא התשע"ב.

לפני שנמשיך, אבקש לחלק דפים אלו לציבור, אולי נקרא זאת ביחד. יש כאן [בקונטריס טהרה כהלכתה התשע"ב] פנייה נרגשת לעם ה'. בעניין פסק במראות הדמים, כבר הזהירו פוסקי הדור שליט"א במכתבם מחדש אלול שנת תשס"ט, על טעיות שנשתרבבו אצל מורים שטועים לדמות מילתא למילתא, ולהתיר מראה הנוטה לאדמימות, וכתבו שאין לסמוך עליהם, ושבודאי אין להקל ראש בדבר חמור כזה, שכל קדושת ישראל וטהרת הדורות תלויה בו.

וכעת אנחנו הח"מ נתבקשו על ידי רבותינו גדולי פוסקי הדור שליט"א, לקבוע מושב בי"ד ולברר את השמועה הרעה, שישנם מורים שלא כהלכה, אשר אף הגדילו להתיר מראות דם ממש אשר הם באיסור כרת רח"ל, ולברר היטב הדברים. מי שמכיר את החתומים מטה, אלו תלמידי חכמים מהיושבים ראשונה במלכות. הנה לאחר גביית עדויות רבות, ובירור העובדות היטב, וגם מפי אברכים נאמנים יראי אלד'ים, אשר הביאו בפני מורים כאלה דם וסת ממש, והתירו להם. והובאו בפנינו הרבה מראות כאלה. ועובדות ברורות שהעידו בפנינו תלמידי חכמים גדולים ומופלגים בהוראה ועוד.

הננו לקבוע בצער רב, ולהודיע בשער רבים בבירור ובודאות גמורה, שאמנם אמת נכון הדבר, וישנם כמה מורי הוראות לרבים [אף מוסמכים] בתוככי הערים החרדיות, דהיינו בירושלם, בבני ברק, בקרית ספר, בית שמש, ובעוד מקומות. אני אומר זאת מתוך ידיעה. שנשתבשו מאד, ומתירים בשופי דם גמור, ומכשילים באיסור כרת רח"ל כאשר ראינו בעינינו. שומו שמים על זאת! אוי לנו שכך עלתה בימינו! מדהים לשמוע דברים כאלה.

מצד שני, היות שלא באנו לפקפק ביראת שמים של המורים הללו, דהיינו אינם עושים זאת ח"ו מתוך חוסר יראת שמים, פשוט נכנסה להם טעות, ואולי בהמשך נסביר בל"נ מהיכן באה הטעות, ויש לדון לכף זכות מכמה טעמים, מכל מקום לא יתכן לראות כבלע את הקודש ולהחריש. ועל כן באנו להודיע לרבים כדלקמן:

א. אין מנוס מלהודיע שכל אחד יזהר מאד בבחירת המורה, וידע כי הדבר חמור מאד, ובנפשו, וחומר איסור נדה ידוע לכל בר ישראל. אדם הבא להחליט ולקבוע מי הרב שלו, שלא יחפש רב שמיקל בכך.  ב. לא יאמר אדם "העון על ראש המורה המתיר ואני את נפשי הצלתי", זוהי טעות גמורה, כמבואר ברמב"ם פרק י"ב משגגות הלכה ב', דאע"פ שעשה על פי הוראת חכם, האחריות על השואל, והוא בחשש הבאת קרבן לכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו. לא יעזור שיגיד, הרב התיר לי, זה היה בשגגה. ואכן מי שיעיין שם ברמב"ם, יראה ויבין זאת בבירור. ג. מה שמדמים רבים, דמורה שמיקל במראות, מסמתא הוא מומחה יותר, והמחמיר הוא מפני שאינו מומחה כ"כ, הוא טעות. דיש המקילים מפני חוסר הבנתם. ד. אין לשאול למורה אשר דרכו שלא להחזיר המראה לשואל כשמבקש ממנו. אם אינו מחזיר את המראה, צריך עיון למה הוא לא מחזיר, אולי הוא מפחד שיערערו על הפסק שלו. שמעתי מאברך אחד, שלמד פעם מראות דמים אצל מישהו. הוא רואה ורואה, ואינו מבין, למה זה טמא וזה טהור? אומר התלמיד לרב, אולי נעשה סימן, מספרים וכדו' על המראות, בכדי שאוכל להתאמן, מה טמא ומה טהור. כשהוא בא לרב עם המספרים, אמר לו הרב הכל טמא. לא טיהר לו שום דבר. חשש שיתפסו אותו. ישנם כאלה שמתירים, שהם מגששים באפילה. הם טוענים שיש להם קבלה כך מרבותיהם, שכך טמא וכך טהור, אבל זו טעות. יש מהם העושים חילוקים בדויים, יש כתום כמו תפוז, תלוי אם האדום מבריק או לא מבריק, כל מיני דברים וחילוקים, אבל זה נגד השלחן ערוך. ההלכה בשו"ע היא, כל דם שנוטה לאדמומית טמא. אין מה לשאול רב מורה הוראה, אם רואים בחוש שזה אדום. אם יש לשאול, זה רק על צהוב או חום, מראה לא ברור. אבל דבר שהוא ממש אדום, אין מה לשאול. (אא"כ זה לא בעד, אלא כתם שלא בהרגשה, שאז תלוי בגודל כגריס וכו'). וגם אם רב יתיר אותו, זה לא מתיר. והוא רחום יכפר וגו'.

נחזור לקרוא מתוך מכתבם, והם מסיימים כך, בתפילה להקב"ה שיוסר המכשול הגדול מכרם בית ישראל. באנו בזה על החתום, הרבנים הגאונים חיים מאיר הלוי, צבי ובר, שריאל רוזנברג, שמאי גרוס הכהן, מנחם מנדל פוקס. ואחריהם באו הפוסקים וגדולי הדור ממש, יוסף שלום אלישיב, שמואל הלוי ואזנר, נסים קרליץ. ואח"כ כתוב כך, באנו בזה לבקש לראשי הישיבות שליט"א, כי אחריותם להודיע לחתנים על מכתבם זה של פוסקי הדור, ולהדריכם לבל יכשלו בזה, ולברר היטב מי הם המורים המומחים בהלכות אלו. אהרן יהודה ליב שטיינמן, מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, חיים קנייבסקי.

לפני שאכנס קצת יותר לעומק העניין, ברצוני להגיד לכם, יש פה בחוברת את ה"פניה נרגשת לעם ה'" שאמרתי, מפה צילמתי זאת, אבל תראו באיזה דור שפל אנו נמצאים. ספר שלם יש כאן על הנושא הזה, שמתפרסם ועוד יתפרסם, אבל שאלתי את מחברו, אינני מבין, איך קורה שמכתב כזה לא מופץ ומפורסם בציבור?! נדהמתי מתשובתו. הוא אמר לי, בכל מודעא שמתפרסמת, יש 'מתן שכרה בצדה'. יש לעסקנים איזה עניין כספי לפרסם זאת. אבל דבר זה, אינו מביא כסף לאף אחד, ממילא אין מי שיטפל בזה. כשמדברים על פלאפונים לדוגמא, מפרסמים מודעות, יש חברות שממנות את הפרסום הזה. אבל פה, אין מי שיש לו עניין. לכן החלטנו, שאנחנו נפרסם זאת. כל אחד יפרסם היכן שהוא נמצא, ישים זאת בבית המדרש או בבית הכנסת, לזכות את הרבים, ולהסיר מכשול מעם ישראל.

שאלה מהציבור: לגבי הצבע החום, הרב עדס אומר שהחידוש הוא, שהרב ואזנר שהוא מיקל מאד והרב קרליץ שמחמיר מאד, הסכימו לזה. הרב ואזנר מוליך קו של קולא בדבר הזה.

תשובת מרן שליט"א: אמרת נכון, אבל איננו מדברים על מה שהרב ואזנר מיקל, אלא על דברים שגם הרב ואזנר אוסר. הרב ואזנר מפורסם וידוע כאחד מהמקילים בזה, אבל לא על זה מדברים. פה הבן שלו חתם הראשון, כמו שאמרתי קודם, והוא בעצמו מתריע על אלה שמקילים. אבל כיון שהזכרת את הרב ואזנר, אגיד לך משהו, רק בכדי שתבין מאיפה בעצם התחילו הדברים האלו. הרב ואזנר הוא מוסמך, כידוע. הוא התמנה עוד בזמן החזו"א, ועל ידו. אבל גם לו יש מתנגדים על מה שמתיר במראות, וביניהם הרב אלישיב, ותלמידי החזו"א. היו על כך כבר הרבה מחלוקות, גם על מה שהוא מתיר. וכפי שאמרתי, אנו לא מדברים על מה שהוא מתיר, אלא על מה שמתירים מעל ומעבר.

אבל אם נשאל על הרב ואזנר, מאיפה המסורת שלו? מניין לו זאת? התפלאתי לשמוע, כי אלו דברים שאני בעצמי לא ידעתי. הייתי זמן רב בשימוש אצלו ובבית ההוראה שלו פעיה"ק בני ברק ת"ו, לפני שנים רבות. מה ששמעתי בזמנו וכל הזמן, שיש לו מסורת מהרב מטפליק. כך מפורסם. אבל פה בחוברת הזאת, כתוב כך [בעמוד י"ב], שמענו מפי רב ששאל את מרן הגר"ש ווזאנר שליט"א, אצל מי הוא למד מראות. וענה לו, "קצת שימשתי את רבותי, ובעיקר מהבנה עצמית עם סייעתא דשמיא מיוחדת". וכן ראינו מודפס בקונטריס אחד בשם הרה"ג רבי אברהם צבי ואזנר, זה נכדו, שזקנו מרן בעל שבט הלוי שימש במראות את הגאון מטפליק זצ"ל. אבל בעיקר קיבל מהרב מאלשטט זצ"ל, ובבית ההוראה בפרשבורג, ובעיקר מה שהבין מעצמו מן הניסיון. ע"כ.

אולם כדי שתדעו עד היכן הדברים מגיעים, יש פה סיפור [בעמ' י"ח], ניגש לרב מסויים יהודי אחד, אשר היה רגיל תמיד לשאול מורה מסויים, אלא שפעם אחת אירעה לו שאלה, ולא יכל להשיג את רבו, ולכן הלך לשאול רב פלוני אחר. מובאים פה בחוברת השמות. הרב השני אמר לו, מה אתה שואל? זה אסור. זה דם ממש. כשיצא מהרב הנ"ל, פגש את רבו, וסיפר לו שלא השיגו, ולכן שאל את רב פלוני שאסר לו את המראה. ואז ביקש רבו לראות את המראה, וכשראהו פסק שטהור הוא. ואין הוא צריך לחשוש לדינא ד"חכם שאסר" שאין לחברו להתיר, כיון שהוא טעות בדבר משנה. מה שאסר, זה כי הוא אינו יודע.... ויהודי זה נהיה קצת מבולבל מזה, שמורה אחד אוסר בתוקף, ומורה אחר מתיר בתוקף. לכן ניגש להגר"ד מורגנשטרן שליט"א, לבקשו שישאל את מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א [זצוק"ל] מה עליו לעשות. אמר לו הגר"ד, שיחכה עד הפעם הבאה, בחודש הבא, וישאל לרבו את כל שאלותיו כדרכו, ויביא לו את כל המראות שרבו הכשירם. וכך עשה אותו יהודי, והביא לו בחודש הבא הרבה שאלות ששאל לרבו ורבו הכשיר אותם. מספר הגר"ד, כל המראות היו ספוגים ומלאים דם, והביא אותם למרן הגרי"ש והניח אותם לפניו על־פי סדר מהקל אל החמור. הגרי"ש התחיל להסתכל עליהם, ואחרי שהסתכל על ד' מראות שאל, למה שואלים על מראות כאלו? הרי הם מלאים דם? וסיפר לו הגר"ד, שיהודי ניגש אליו לבקש שישאל את הגרי"ש מה עליו לעשות, כיון שרבו מכשיר מראות כאֵלו, והרב השני אוסר. ואמר לו הגרי"ש, שיגיד ליהודי שעליו להחליט, מה יותר חביב עליו, חלקו לעולם הבא או רבו.

וכשמסר הגר"ד את תשובת הגרי"ש ליהודי הנ"ל, ביקשוֹ היהודי שישאל את הגרי"ש מה עליו לעשות על העבר, מאחר שהיה רגיל להביא מראות דם למורה שהתיר אותם. וענה על זה הגרי"ש, שיעשה כמו שמפורש בשו"ע (סימן קפ"ה סעיף ד'), שהבועל נדה בשוגג צריך לצום מ' תעניות. נבהל היהודי מתשובת הגרי"ש, וביקש מהגר"ד שיחזור וישאל את הגרי"ש עוד פעם. וכשעשה כן, אמר הגרי"ש שאינו מבין למה הוא שואל עוד פעם, שהרי כבר ענה לו, ואם שואל עוד פעם כנראה שקשה לו לצום. לכן יאמר לו שיתחיל לצום, וכשיהיה לו קשה להמשיך לצום יחזור וישאל, ואולי נוכל להקל לו. תתחיל לצום, ואם תראה שזה קשה, נראה אח"כ מה לעשות...

ברצוני להגיד לכם, גם אני נתקלתי בסיפורים כאלו. לדוגמא, בזמן האחרון בא אלי מישהו, והראה לי שאלה. אמרתי לי, זה טמא. הוא אומר לי, הרב, אבל אני כל הזמן שואל רב מסויים, והוא אומר לי על כגון דא שזה טהור, רק שכעת הוא בחו"ל, א"כ מה אני אעשה? אמרתי לו, אינני יודע מה להגיד לך, אבל לפי דעתי זה טמא.

תשמעו עוד דבר מחריד, לא ניכנס לכל פרטי הדברים, אבל מובא כאן בחוברת כך [עמ' כ"ט] ישנה קבלה בשם הרב הקדוש בעל נועם אלימלך זי"ע, שהטעם שיש לנו כל כך הרבה בעיות עם בחורים משלנו הוא, למה יש כ"כ הרבה צרות עם בחורים שנושרים מהישיבות, עוזבים תורה ומצוות בעוונותינו הרבים? משום שבחורים אלו נולדו על ידי שמורים הקילו במראות מסויימים, שמורים אחרים אוסרים אותם. הוא מביא פה מכתב מת"ח חשוב שכתב, לבי אומר לי שהסיבה שיש בדורנו כ"כ הרבה נושרים, היא כתוצאה ממורים שהתירו דם, ונולדו על ידי כך ילדים פגומים בנפשם, מבני תשע מדות. וסימנן אסנ"ת משגע"ח. זהו דבר מפורסם, יש בני נידוי, וישנה גירסא בני נדה. כמובן ישנם סיבות נוספות לנשירה, אבל צריך לדעת שגם זה רח"ל.

שאלה מהציבור: למה לא כותבים את שמותם של המקילים?

תשובת מרן שליט"א: ראשית, אי אפשר לפרסם זאת, כי הדבר יגרום מחלוקת גדולה. שנית, ברוך ה', יש קצת מהרבנים האלה שכנודע להם עניין זה, הם התחילו קצת לסגת. אבל בלחישה, יכולים להגיד לך מי הם. ישנם רבנים שיכולים להגיד לך, את הרב הזה תשאל ואת הרב הזה אל תשאל. באופן כללי, תשאל מי שמחמיר. בבני ברק יש מטעמנו בבית ההוראה פעו"צ את בני הרה"ג משה, שב"ה הוא מומחה, וגם הרה"ג אבישי צדוק. יש להם הבחנה דקה מן הדקה, ויכולים לשאול אותם. הוא כותב פה, בחוברת טהרה כהלכתה, שהבחנת הדברים היתה בדברים האסורים ממש, לפעמים בדם שהתייבש, והם התירו זאת. עשו נסיונות עם דם אדום ממש. דם וסת וגמור תוך ימי נזילת הדם, רח"ל. כל אדם יכול לבדוק זאת, שדם אדום לאחר שהוא מתייבש הוא נהיה קצת חום, ולצערנו הם התירו זאת מחוסר הבנה.

דבר מעניין נוסף הוא מביא כאן [עמ' ס"ז], היו מקומות בחו"ל, שנהגו שאין שואלין לרב על שאלות, ומחמירים בכל ספק. וכך שמענו שהיה המנהג בתימן. אכן הוא צודק בהחלט. אבותינו לא שאלו בכלל שאלות בדברים האלה. כמעט לא שאלו, לא שלא שאלו בכלל, אבל אין מה להשוות עם מה שיש היום שהדור השתנה, אבל הם כמובן היו מחמירים בכל. אמנם בזמנינו קשה מאד להחמיר בזה כידוע, וברוך ה' שישנם רבנים מומחים במראות הדמים ובכתמים, יראים ושלמים, ויש לפנות אליהם.

צריכים אולי להתחיל מהיסוד, המשנה במסכת נדה דף י"ט ע"א אומרת, חמשה דמים טמאים באשה, האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, והמזוג. אלו הטמאים מן התורה. וכבר בגמ' מובא על חכמים מחכמי התלמוד, שכבר לא היו בקיאים במראות הדמים, ק"ו בזמן הגאונים, וק"ו אח"כ בדורות הראשונים. דהיינו, מן התורה מותרים המראות הממוצעים שבין חמשת דמים אלו. הרי יש כל מיני גוונים של צבע אדום, עשרות אפילו, אולם יש כמה גוונים אדומים מרכזיים. היתה מסורת בזמן התנאים וגדולי האמוראים, על חמשה דמים שהם טמאים. מה שיותר חזק מזה טמא, ומה שפחות חזק מזה טהור, וכן בין גוון זה לגוון זה, טהור. וק"ו משם ולמטה. אבל כל זה היה בדורות ההם, שהיו בקיאים. אולם אח"כ שנתמעטה הבקיאות, ממילא מטמאים כל מראה אדום.

הרמב"ם כתב בפירוש המשניות, אין בזמנינו ראיית דם. ואבותינו כך תפסו, שאין מה לשאול, משום שאין ראיית דם בזמנינו. אלא כל דם שתראה האשה, טמא. גם הרמב"ן כותב, עכשיו שבטלה ראיית דמים, כל שיש במראה אדמימות, תשב עליה שבעה נקיים. וכן הריטב"א כותב, בזמן הזה אין אנו רואים דם. וגם הרשב"א כותב בתורת הבית, עכשיו נתמעטה הבקיאות, שנים בלבד שיצאו מכלל אדום והרי הם בטהרתם ואלו הן, הלבן והירוק.

רבינו עובדיה מִבַּרְטְנוּרַא, מפרש המשנה, (אבותינו גרסו מִבַּרְטִנּוֹרָא), גם הוא כותב שם בסוף פ"ב במפורש, תשמעו את לשונו, מימינו לא שמענו מי שטיהר שום מראה דם, אלא הלבן והירוק ככרתי בלבד. בשו"ע מרן קצת מיקל יותר מזה, הוא אומר הירוק ככרתי, דהיינו ירוק חזק, פשיטא שזה טהור, אבל אפי' צהוב כחלבון ביצה כזהב או שעוה, גם כן מותר. דהיינו, כל דבר שיש לו נטייה לאדמימות, אפילו אדמימות קלושה, אסור. רק דבר צהוב או חום, אין בזה חשש. א"כ מה שהיום שואלים מורי הוראות המורים כדת וכהלכה, זהו רק על ההבחנה הדקה הזאת, אבל לא על דבר שיש בו משהו אדום, ולא משנה איזה סוג של אדום. אם רואים על העד גוון של אדום כלשהו, אין מה לשאול. אלא אם כן זה יכול להיות מסיבה אחרת, כגון פצע וכדו', או שזהו גוון אדום שאין מתאים לגוף לפלוט כזה צבע, א"כ מסתמא משהו אחר גרם לכך, אולי זהו לכלוך או משהו אחר שנדבק וכדו'.

דרך אגב, בפסוק המדבר בעניין זה כתוב, כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ [דברים י"ז ח']. יש פה קצת שאלה, אנו אומרים בימים אלו זכרנו לְחיים אל מלך חפץ בחיים, למה לא אומרים זכרנו לַחיים? הרי יש פסוק כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָ_.ם [ישעיהו ד', ג']. אלא, כדי שלא יישמע לא חיים. כמו שיש במשנה מסכת נדרים [דף י"א], האומר לחולין שאוכל לך, לא כשר ולא דוחה טמא וטהור, הרי זה אסור. אומר הר"ן שם, שלַחולין בפת"ח, זה משמע לשון שלילה. אותו הדבר 'זכרנו לחיים'. כך מובא במפרשים, וגם מהרי"ץ כותב זאת. ואכן צריכים לשים לב, כשאומרים זכרנו לחיים, לא למשוך את הלמ"ד של לחיים, כדי שלא יהיה משמע לא חיים. בתפילה צריכים להתפלל בלשון מבוררת, אם אדם אומר לא נכון, הדבר מסוכן. כמו שהיה אדם שאמר 'חננו מאיתך דעה ובינה והשׁכל'. במקום להגיד השׂכל, אמר השׁכל. ואכן הוא זכה וקיבל שיכּול בנים רח"ל, כי זה מה שהוא ביקש. הוא נכשל בלשונו, ובתפילה זהו דבר מסוכן.

דבר נוסף יש לדעת בעניינינו, ישנם כאלה שהם עיוורי צבעים, אנשים שאינם מבחינים בין צבע לצבע. דהיינו, הוא רואה צבע מסוים, ואינו יודע אם הוא כחול או ירוק. זה ירוק, והוא אומר שזה כחול, זהו עיוור צבעים. אבל אם תשים לו כחול וירוק ביחד, הוא יכול להבדיל, כי הוא רואה שזה שונה. וישנם כאלה, שאפילו אם תשים לו ירוק וכחול ביחד, הוא חושב ששניהם אותו דבר.

מישהו אחד בזמנינו היה רואה דמים, הוא היה ראש כולל, פעם אחת קרה מעשה, ומאז והלאה הוא הפסיק לראות. החליטו בכולל לתת מתנה לאברכים, חילקו עשרים סטים של ספרים, ובכל סט שני כרכים, אבל היו עשרים בצבע שחור ועשרים בצבע חום. הוא בא לסדר אותם לפי סטים, מסדר לפי א"ב. באו בני ביתו ואמרו לו, זה לא מתאים, זה לא סט. אמר להם, אבל זה אותו דבר. אמרו לו, לא, זה חום וזה שחור. הוא התפלא, כי לא הבדיל ולא הבחין ביניהם. מאז הוא ידע שהראייה שלו לקויה, והפסיק לראות דמים.

צריכים לדעת עוד דבר, יש הבדל בראייה בין בני אדם. לא כולם רואים אותו הדבר. כמו שיש הבדל בין בני אדם במראה, בקול, ובקומה, זאת כולם יודעים, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם. כל מראה של אדם שונה מחבירו, וכן הגובה והקול. אומר בעל מדרש אליהו, כך גם בראייה ובשמיעה, יש הבדל בין בני אדם. לא כולם רואים אותו דבר, ולא כולם שומעים אותו דבר. דהיינו, שני אנשים רואים אותו צבע, אחד אומר זה אדום חזק, ואחד אומר זה אדום חלש. שניהם שומעים אותו קול, אחד אומר זה עבה, ואחד אומר זה דק. אבל כיון שהדבר לא נתפס, לא מרגישים אותו, לכן אנשים אינם יודעים ואינם מבחינים שאנשים לא שומעים אותו דבר. זהו חידוש גדול שצריכים לדעת אותו. זה פותר הרבה, גם בשאלות אלו של מראות הדמים. להבין, למה לפעמים יש חילוקי דעות. כותב בעל שבט מוסר בספרו מדרש אליהו [בביאורו למגילת אסתר, גבי פסוק כטוב לב המלך ביין, דף ש"ז], שמעתי מרבי הקדוש כשם שאדם משתנה מחברו במראה בקול ובקומה, דבר הנראה לעין כל, יש בנסתר ג"כ שתים אחרות, והן הראייה והשמיעה. דקול מְדַבֵּר, ששומעים שני אנשים, אין הקול שווה לכולם. דזה שומע קול קשה, דהיינו עבה, וזה שומע אותו קול יותר דק. וכן בראייה, הכל רואים דרך משל בגד אדום או לבן, אבל אין הראייה שווה לשניהם בשווה, אלא זה רואה גוון אדום אדמדם מאד, וזה רואה אדום אבל לא כל־כך. ע"כ. מדבריו יש ללמוד לנ"ד במראות דמים, כי לפעמים שנים יראו, שני מורי־הוראות מומחים ומבינים, ויכול להיות ויכוח, זה יגיד שהצבע נוטה לאדום, והשני יגיד שאינו נוטה לאדום. יכול להיות הבדלים בין בני אדם.

מסתבר שכשקורה דבר כזה, לפעמים נמצאים הרבה ת"ח, חלקם אומרים כך וחלקת אחרת, צריכים ללכת לפי הרוב. הדבר דומה לספק דיבוק בס"ת. שואלים את הרב, הספר כשר או פסול? הוא מסתכל ומסתפק, אינו יודע. הדין, שמקילים מספק. אם הביאו עוד כמה אנשים לראות, ויש מחלוקת, אלה אומרים דבוק ואלה אומרים לא דבוק, מה עושים? גם בזה ההלכה היא, ללכת אחר הרוב. כי בחדות הראייה של האנשים, יש הרואים יותר טוב ויש הרואים פחות טוב, מסיבות כאלו ואחרות. בכל אופן, יכולים להיות חילוקי דעות, והולכים לפי הרוב. אם הרוב יאמרו שזה לא דבוק, הס"ת כשר. אפילו שישנם מיעוט האומרים שנראה להם שזה דבוק, כנראה הראייה שלהם חלשה, ואינם מבחינים בהבדל דק מן הדק המפריד ביניהם.

בתשובה לשאלה מהקהל: אינני יודע אם מכשירים יעזרו. אתה שואל, שנראה בזכוכית מגדלת אם יש דיבוק או לא? אמנם זכוכית מגדלת יכולה לעזור, אבל אם בעיני בני אדם זה נראה דבוק, לא יעזור מה שבאמת זה לא דבוק, כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת או למכשירים. מורי־הוראה מבוגרים הנזקקים לזכוכית מגדלת לצורך ראיית מראות, אם הוא זקן וראייתו נחלשה, אם הוא אדם ירא שמים, שיפסיק לראות מראות. אני מכיר ת"ח כזה, שאמר שהראייה שלו נחלשה, והוא הפסיק לראות. ישנם כאלה, שאפילו שהם זקנים מופלגים, והם בכ"ז ממשיכים לראות. האם זכוכית מגדלת תעזור לזה או לא, הדבר תלוי. אבל בעצם אין זה קשור דוקא לאדם זקן או למי שאינו רואה כ"כ טוב מחמת חולי, כי זכוכית מגדלת לאמיתו של דבר יכולה לעזור ולהקל בראיית מה שרואה בעין, אבל אם הוא רואה בעין אחרת ממה שהזכוכית מגדלת מראה, זה לא יעזור. הוא צריך לראות בעין שלו. לפעמים זה מיקל עליו להגיע להכרעה יותר בטוחה, אבל בעצם זה גם מה שהוא רואה בעין. אולם אם הוא רואה בזכוכית מה שאינו רואה בעין, זה לא יועיל ולא יציל. אותו הדבר לגבי בדיקות אתרוג וכדומה. רציתי להרחיב עוד על נושא זה, אבל זהו עניין ארוך, אולי בהזדמנות בל"נ [עיין תוספת דברים במוצש"ק נצבים התשע"ב].

דבר נוסף שנוגע לזמנינו, בעוה"ר אויבינו קמים עלינו לכלותינו, ומצד אחד אני רואה שהציבור אדיש, מדברים על פצצת אטום והלבבות אטומים, לא מתייחסים, כאילו הדבר אינו נוגע אלינו וברור לנו שנינצל. חושבני שהדבר קשור לדברינו, כי ראיתי שאמרו דורשי רשומות, האטום אותיות טומאה. וגם הלב אטוּם, זה נכון. אנשים כנראה בוטחים על אומות אחרות שיבואו להצילנו, על אומה ריקה שתעזור להם. במקום שנבטח בהקב"ה, הם אומרים, האמריקאים כבר יסדרו את העניינים... אם יהיה אטום, אז יהיה אטום נגדי... הדבר אטם את הלבבות בעוה"ר. אבל צריכים לדעת, שהמלים עצמם כבר אומרות מהיכן שורש הדבר, זהו מהטומאה. אבל פעם חשבתי שטומאה זאת היא רק אצל החילוניים, טומאת עריות רח"ל, אבל כעת אני רואה שהטומאה היא גם בתוך מחנינו בעוה"ר, ועניין הטהרה צריך תיקון. זהו אחד הדברים שצריך לחזקם, וכפי שאמרתי, לא לשאול רבנים המקילים, כי זה לא שהם מקילים אלא שאינם יודעים. הם מתירים מחוסר הבנה. או שהם חושבים שכך יש להם מסורת מרבותיהם.

דרך אגב, שורש העניין התחיל מהרב מטפליק, שהיתה לו הבחנה דקה מן הדקה. אינני יודע אם בגלל שהיתה לו הסתכלות אחרת, או שמשהו בראייתו היתה שונה מראיית שאר בני אדם. בכל אופן היתה לו הבחנה כזו, שמישהו אחר לא מבין מה וכיצד הוא מתיר. זה כמו שכתוב בגמ' לגבי רועה בקר, שבקי במומים. אבל אנשים אחרים למדו ממנו, לא ידעו מה הוא מתיר ומה אוסר. בכל אופן, על פי השו"ע, הדבר אסור. רק מראה שאינו נוטה לאדמומית מותר. ואין שום חכם בעולם, שיכול לעשות אחרת ממה שכתוב בשו"ע. דבר זה, יכול להיות אחד התיקונים לעניין דידן.

תוספת דברים בעניין מראות דמים, לימוד מהפסוק "בין דם לדם".

מתוך "שערי יצחק" – השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק נצבים התשע"ב.

ברצוני להוסיף על מה שדיברנו [במוצש"ק כי תבוא התשע"ב], בעניין ה"פנייה הנרגשת" שכתבו הרבנים שליט"א בקשר למראות הדמים, וגם פה ברצוני להגיד לכם חידוש הקשור לטעמי המקרא. דהיינו, בטעם מפסיק שיש בפסוק בין דם ׀ לדם.

המשנה במסכת נדה [דף י"ט ע"א] אומרת, חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג. אומרת הגמ', מנלן דאיכא דם טהור באשה? דלמא כל דם דאתי מינה טמא. אמר רבי חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא, אמר קרא (דברים י"ז, ח) כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, בין דם טהור לדם טמא. אלא מעתה בין נגע לנגע הכי נמי בין נגע טמא לנגע טהור, וכי תימא ה"נ, נגע טהור מי איכא? הרי נגע זה מחלה, זהו דבר מוזר, מנוגע ומשונה, שלא צריך להיות. א"כ, אין נגע טהור. וכי תימא (ויקרא י"ג, י"ג) כולו הפך לבן טהור הוא, ההוא בוהק מקרי. א"כ זה לא נגע. אז מה הפירוש בין נגע לנגע? אלא בין נגעי אדם לנגעי בתים ולנגעי בגדים, וכולן טמאין. הכא נמי, בין דם נדה לדם זיבה, וכולן טמאין. והגמ' במסכת סנהדרין [דף פ"ז ע"ב] אומרת, ש'בין דין לדין' היינו, בין דיני ממונות לדיני נפשות ודיני מכות. 'ובין נגע לנגע' היינו, בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים. ממשיכה הגמרא ואומרת, אלא הכא אי דם טהור ליכא, במאי פליגי?

הרי הפרשה הזאת מדברת על זקן ממרא [דברים י"ז, ט'-י"ג], כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר י"י, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. מה כתוב אח"כ, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת י"י אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד. זקן ממרא חייב מיתה. א"כ, על מה הויכוח? מה הם ה'דברי ריבות' שיש בין הזקן ממרא לחכמים האחרים? במה הוא חולק עליהם? זה מה שאנו אומרים ורוצים לפרש, שמה שכתוב 'בין דם לדם', הכוונה בין דם טהור לדם טמא. יש ויכוח. זה אומר טמא, וזה אומר טהור. לכן אומרת הגמ', שם בנגעי אדם ישנן הלכות השנויות במחלוקת, אם בהרת קודמת האם זה טמא, אם שיער לבן קודם האם זה טהור וכו'. אבל כאן, אם אתה אומר שאין דם טהור, אז על מה הויכוח?! על כרחך, שיש דם טהור. רק שהוא טוען כך, והם טוענים הפוך. הם מתווכחים אם הדם הזה טמא או טהור, ועל זה הוא נעשה זקן ממרא. מכאן הוכחה שיש דם טהור.

דהיינו, חמשה דמים טמאים מן התורה, ויש דברים שאולי בעינינו נראה שהם אדומים, אבל אינם נכללים באותם חמשת הדמים שטימאה התורה. כך היה בזמנם, שהיו בקיאים ומומחים. אבל בזמנינו, כפי שאמרנו, אין דם טהור. אין בעולם מי שיכול להבחין בין חמשה דמים אלו, לחלק ולהבחין ביניהם, וכמו שכבר הבאנו, שכל הראשונים כותבים שבזמנינו אין ראיית דם, וממילא אין חכם בעולם שיכול לטהר דם אדום. רק דבר צהוב, או חום, ולבן וכדומה. אבל אדום, לא שייך שיהיה חכם בעולם שיטהר זאת. ולא רק דם אדום, אלא אפילו נוטה לאדום. כל דבר שיש בו נטייה לאדמימות, הרי הוא טמא. ומי שמתיר זאת, דמו בראשו.

אח"כ כתוב בגמרא כך, וממאי דהני טהורין והני טמאין? אמר רבי אבהו דאמר קרא (מלכים ב ג, כב) ויראו מואב את המים אדומים כדם. למימרא דדם אדום הוא, אימא אדום ותו לא. א"ר אבהו, אמר קרא {ויקרא יב} דמיה {ויקרא כ} דמיה, הרי כאן ארבעה. והא אנן חמשה תנן, אמר רבי חנינא, שחור, אדום הוא, אלא שלקה. א"כ יש חמשה דמים, ואחד מהם הוא שחור, אבל זה בעצם נחשב אדום כיון ששחור זה אדום שלקה.

לומדים שאדום זה דם, מהפסוק בספר מלכים, ויראו מואב את המים אדומים כדם. דהיינו, היתה מלחמה של יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, ומלך אדום, שלשתם נלחמו נגד מלך מואב. יהושפט רצה לדעת מה הנביא אומר, בתחילה הוא לא רצה לענות לו, אבל יהושפט ביקש, ובסוף הוא אמר לו שהם יצליחו במלחמה. ואכן היה נס גדול. מואב באו להילחם נגד שלשת המלכים האלו, והיה מקום נחל שאין שם מים בכלל, לא עוברים בו מים ולא זמן גשמים, ופתאום הקב"ה עשה בדרך נס שזרמו שם מים רגילים. אבל, בגלל שזה היה בבוקר, קמו מואב 'ויראו מואב את המים אדומים כדם'. השמש האירה את המים, והיה נראה להם כמו דם, וזהו מקום שלא שייך שיהיה בו מים בכלל, הם הכירו את המקום, לא הבינו איך פתאום נהיו מים אדומים. אם היה שם נחל, היו מבינים שאולי זה אדום בגלל השמש. אבל פה הם היו בטוחים, שאם יש פה מים אדומים, כנראה שלשת המלכים הללו רבו אחד עם השני, מלך יהודה ומלך ישראל ומלך אדום נלחמו ביניהם, וזה הדם שנשפך ומרוב ההרוגים נהיה נחל דם. 'ועתה לשלל למואב'. חשבו, עכשיו כבר אין לנו מלחמות, הכל מסודר, ואנחנו רק נלך לקחת את השלל. בקיצור, הם באו לשלול שלל, לא התכוננו לקראת מלחמה, וקמו עליהם המלכים האלו והיכום. זה הנצחון שהבטיח להם יהושפט בשם השם, אחרי שדרשוהו. בהתחלה לא רצה הנביא להסתכל על אותו רשע, כי אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע. א"כ מהפסוק 'ויראו מואב את המים אדומים כדם', מכאן שאדום זה כצבע של דם.

ההמשך לכך ארוך, אבל אני רואה שהזמן קצר, יש פה איזה פלפול שרציתי לומר, צריך להעמיק בזה, אבל בהזדמנות בל"נ.

לעיון בהלכות הפסק טהרה ושבעה נקיים - לחץ כאן