לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא [פרשת ראה]

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק כי תצא התשע"ב

לפי"ז אנו מבינים קושיא שיש במעשה בתנורו של עכנאי. ישנו פלא עצום, שעומדים עליו ראשונים ואחרונים, ומי שיתעמק, יקח מכך הבנות ויסודות בעניינים אחרים, להשקפה כללית בתורה.

דיברנו [מוצש"ק שופטים ה'תשע"ב] שרבי אליעזר בן הורקנוס אמר, אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול מן השמים ואמרה, מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום. בת קול הכוונה לקול מאת בורא עולם, זוהי דרגא שלישית בקשר שיש בין הקב"ה לבני אדם. הרי יש נבואה, ויש רוה"ק. בפשטות נבואה זה יותר מרוה"ק, אבל הרמב"ן סובר שרוה"ק יותר מנבואה. בכל אופן, אלו שתי דרגות גבוהות. אבל מלאחר שפסקה רוה"ק מישראל, היו משתמשים בבת קול. מצינו זאת הרבה פעמים אצל חכמי הש"ס, שיצאה בת קול ואמרה דברים. אפילו בעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל, נקבע הדבר על פי בת קול שיצאה ואמרה 'הלכה כבית הלל'. א"כ, רבי אליעזר בן הורקנוס, שכוחו היה גדול בשמים ובארץ, ויוצאת בת קול ואומרת 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום'. מה עושה רבי יהושע? עומד על רגליו ואומר, לא בשמים היא. התורה ניתנה לנו בהר סיני, וכתוב בתורה אחרי רבים להטות. לאחר מכן כשפוגש רבי נתן את אליהו ושואלו מה עשה הקב"ה באותה שעה? אמר לו, אמר הקב"ה נצחוני בני, נצחוני בני. אולם בסוף, כיצד נפסקה ההלכה? דלא כרבי אליעזר. רבן גמליאל ובית דינו פסקו כפי דעת הרבים, ולא כרבי אליעזר בן הורקנוס. וכן פסק הרמב"ם בהלכות כלים [פרק ט"ז הל' ה'], תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח בטיט על הכל מבחוץ, ה"ז מקבל טומאה. אם כן, איך יצאה בת קול עליון מאיתו יתברך ואמרה אחרת?! גם לפי דעת התוס' שמפרשים 'בת קול' דהיינו קול שיוצא מקול אחר, כלומר לא בדרגא לשמוע ממש את הקול היוצא מן השמים, כי זו דרגא גבוהה מאד, אלא שיוצא קול מקול, אבל בכל אופן זה מה שאומר הקול הראשון. והוא אומר, הלכה כרבי אליעזר בכל מקום. א"כ, איך בסופו של דבר אין הלכה כמותו? וכי ח"ו הבת קול אמרה דבר שאינו נכון?

רבינו נסים גאון כותב במסכת ברכות, בספרו מפתח מנעולי התלמוד [דף ט"ו ע"ב], הדפיסו זאת בש"ס וילנא בגליון, שם הוא מביא שיש לדבר זה שתי תשובות. תשובה ראשונה, שהבת קול לא אמרה שהלכה כרבי אליעזר בעניין זה, אלא שהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, אבל אולי חוץ מדבר זה. וזה שאמרו, יצאה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, ראיתי בו שתי תשובות. הוא לא אומר מה השאלה, אבל היא ברורה מאליה. האחת, כי בת קול לא אמרה שהלכה כמותו בדבר זה, אלא בכל מקום סתם הוא שאמרה. ואפשר לומר כי בכל מקום זולתי זה המקום היתה כוונתה, או מה שדומה לו שטעמו שאין הלכה כרבי אליעזר, בזה הדבר. ויהיו דברי בת קול נכוחים וקיימים. דהיינו, הבת קול אמרה אמת. נכון שהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, אבל לא פה. א"כ קשה, הרי ר"א אמר 'אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו'? אלא, שהבת קול רצתה לפייס את רבי אליעזר, שהיה גברא רבא, ובגלל שאמר 'מן השמים יוכיחו', לכן אמרה כך. אבל הוא הבין, שמסכימים איתו כך מן השמים, והחכמים הבינו שאין מכך הוכחה, כי אפשר להבין אחרת. לא אמרו שהלכה כמותו בדבר זה, אלא שהלכה כמותו בכל מקום, כלומר חוץ מפה. ויכולים אנו להוסיף עוד, שלפי פירוש הטורי זהב, שמהרי"ץ משבחו 'דברי פי חכם חן', אפשר לומר שהבת קול לא אמרה שהלכה כרבי אליעזר 'בכל המקומות כולם', אלא 'בכל מקום', דהיינו ברוב המקומות. ממילא כל אחד הבין כפי מה שרצה, ר"א מבין שזו ראיה לדבריו, וחכמים דקדקו בלשון ואמרו שזו לא הוכחה.  

התשובה השניה, וזהו יסוד גדול ועצום, והשנית, שלא היתה הכוונה אלא לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה שבידם והגמרא שבפיהם בשביל בת קול, ואם לאו. ודומה למה שכתוב כי מנסה י"י אלד'יכם אתכם. דהיינו, הבת קול הזאת, היתה נסיון מן השמים. אם הם היו שומעים לבת קול, היו עושים טעות נוראה. יש תורה שניתנה לנו בארץ, והתורה אומרת אחרי רבים להטות, וכך ההלכה. וגם אם יבואו נבואות מן השמים, דברים שהם נגד דברי התורה, אסור לקבלם. ואם היו מקבלים, זה היה אסון ח"ו. כמו שכתוב לגבי נביא שבא ואומר בשם ה' לעבוד אלהים אחרים. הפסוק אומר [דברים י"ג ד'], לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כִּי מְנַסֶּה י"י אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת י"י אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. יש הטעיות בעולם, שלא נבוא לידי נסיונות, איננו במדרגות כאלה, אבל בכל דור יש קבוצות של אנשים, והרבה פעמים יש נסיונות משמים, ולפעמים רואים דברים הפוכים. לכן צריכים לדעת, איננו מתפעלים, לא מאותות ומופתים ולא משום דבר, יש תורה, ואנו מקיימים מה שכתוב בתורה. אם אנו היינו שומעים בת קול מן השמים האומרת לנו דבר הפוך ממה שכתוב בתורה, אינני יודע מה היינו עושים. אבל הקב"ה לא מנסה אותנו בנסיונות שלא נוכל לעמוד בהם, כי מי יודע לאלו מסקנות נגיע. אבל פה, החכמים עמדו בנסיון. רבי יהושע רק שמע את הבת קול, אינו מתבלבל, הוא קם ואומר לא בשמים היא. ובסופו של דבר הקב"ה הודה להם, שאכן הם הבינו נכון. ממשיך רבי' נסים גאון ואומר, כי תורת ה' תמימה, וכבר נתנה לנו בסיני, והודיענו כי אינו מחליף ממנה דיבור אחד, ואין בתורתנו חסרון ולא ספק, כדי שנצטרך אל ראיה מן השמים. אין לנו בתורה שום ספיקות, הכל ברור וידוע, התורה מושלמת מתחילה ועד סוף, ואין צורך בשום תוספות ומילואים משום מקום, גם לא מהשמים. הקב"ה נתן לנו את תורתו, והתורה היא בארץ. זהו דבר יסודי מאד שכותב רב נסים גאון.

שאלה מהקהל: אם כן, מדוע אמר הקב"ה נצחוני בני?

תשובת מרן שליט"א: יש בזה רמז. הכוונה מלשון נצח. התורה היא נצחית, לעד ולעולמי עולמים.

מאידך, צריכים להבין את רבי אליעזר. רואים הרי שהוא היה אדם גדול, הקב"ה עושה לכבודו אותות ומופתים, אמנם חכמים לא התרגשו מכך וקבעו הלכה לא כמותו, וכך תישאר ההלכה לנצח, 'אחרי רבים להטות' והתנור טמא, והם מנדים את רבי אליעזר בן הורקנוס, ואעפ"כ הוא לא מתרגש, ונשאר בנידוי עד סוף ימיו. לכאורה מה פירוש, הרי כתוב בתורה אחרי רבים להטות? מה יגיד על כך רבי אליעזר? אלא אומר הירושלמי במסכת מועד קטן, לא הקפיד אלא ע"י ששרפו טהרותיו בפניו. דהיינו, רבי אליעזר בן הורקנוס חשד בחכמים שיש להם נגיעה. אומר קרבן העדה, למה הם היו צריכים לשרוף טהרותיו בפניו?! אבל צריכים אנו פה להקדים, ח"ו שלא ניגע בכבודם של גדולים, שאיננו מגיעים לקרסולי רגליהם ולציפרנם הקטנה, אנחנו רק אומרים מלים בכדי להבין קצת, בזעיר אנפין. א"כ רבי אליעזר חשב שיש להם פה איזו נגיעה, ממילא נכון שהם הרבים, אבל הדבר אינו נחשב, כי יש להם נגיעה והם רוצים להכעיסו. כי ראשית, למה בכלל היו חייבים לשרפם? ולמה הביאו את 'כל' הטהרות? אלא שרצו לפרסם זאת. ולמה 'בפניו'? איפה כבוד התורה? אלא כנראה יש להם פה מחשבת נגיעה. ולאמיתו של דבר, רבי אליעזר טעה. והראיה, שבסופו של דבר אמר רבן גמליאל לא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקות בישראל, ונח הים מזעפו. רואים שכוונת החכמים היתה טהורה וזכה, הכל היה לשם שמים. אבל רבי אליעזר חשד בהם, ולכן מובן מדוע הוא לא קיבל את דברי הברכה שהם בירכו אותו, ולא התייחס לכך עד סוף ימיו. ואכן בסופו של דבר, רבי אליעזר בן הורקנוס נשאר ומוזכר בכבוד בכל מקום כאחד מחכמי ישראל. פרקי דרבי אליעזר זה שלו. רק בנושא זה הוא סבר כך, והם סברו אחרת. הוא חשד בהם, והם חשדו בו. ויכול להיות, אולי אם נדייק בלשון הירושלמי, כתוב ששרפו טהרותיו בפניו, דהיינו לא רק את הטהרות סתם, אלא את טהרותיו, אולי אפשר להבין ששרפו בפניו את הטהרות הפרטיים שלו. א"כ בכלל, מה אתם מתערבים בדברי הפרטיים? גם זאת אתם לוקחים?! לכן הוא חשד בהם, הרגיש סימנים של נגיעות, ולכן לא התייחס.

מצד שני, כתוב בגמ' סנהדרין [דף כ"ד ע"א] על רבי מאיר, כל הרואה ר"מ בבית המדרש, כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה. רבי מאיר היה חריף מאד, ולא ירדו חבריו לסוף דעתו, אולם בסופו של דבר נקבעה ההלכה דלא כרבי מאיר. אומר הירושלמי [מועד קטן פ"ג ה"א], ביקשו לנדות את רבי מאיר. אמר להן, איני שומע לכם, עד שתאמרו לי את מי מנדין, ועל מה מנדין, ועל כמה דברים מנדין. אם אינכם יודעים לענות על שאלות אלו, מי שאינו יודע דיני נידוי, נידויו לא תופס. זהו רבי מאיר. אבל רבי אליעזר בן הורקנוס נכנע. בירכו אותו, והוא מיד ישב על גבי הקרקע וקרע את בגדיו. רואים פה את חסידותו של רבי אליעזר בן הורקנוס, למרות שלא הסכים איתם, נשאר בדעתו שאכן התנור טהור, אבל כיון שכך הם סוברים, קיבל עליו את הדין.

לגבי רבי יהושע, שגם היה מהחבורה של רבן גמליאל, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא. אמרנו [בשיעור שעבר] שלמרות הכל, גם רבי יהושע עשה כאן דבר שעבר קצת את הגבול. שוב, אני מפחד לדבר, אולם אין בפינו מלים שנוכל לעדנם יותר כי אולי עי"כ הדברים לא יהיו מובנים, וגם אין לנו כעת את הזמן להרחיב ולהסביר. לכן אנו מדברים רק מבחינת המלים, ולא שהדברים יובנו כפשוטם. אמרנו שרבי יהושע נענש על כך, כאשר רבן גמליאל העמידו על רגליו פעמיים, במעשה של תפילת ערבית רשות או חובה, ובמעשה של בכורות. פעמיים אמר לו ר"ג, יהושע עמוד על רגליך. פעם אחת על כך שגער בכותלי בית המדרש כשהמלאך בא להפילם, ופעם שניה כשעמד כנגד הבת קול. בגלל שעמד על רגליו, היה צריך לסבול עונש שגם הוא יתבזה, שיהיו לו בושות בכך שיעמידוהו על רגליו לעיני כל.

לפי זה צריך להבין את מה שכתוב בגמ' מסכת מגילה [דף ג' ע"א], תרגום של תורה, אונקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע. תרגום של נביאים, יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה, מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר, אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקות בישראל. אומר רש"י, לפרש מקראות הסתומים. דהיינו, יש בנביאים מקראות סתומים, שאפשר לפרשם כך ואפשר לפרשם אחרת, לכן כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל הסברתי זאת, מפי חגי זכריה ומלאכי. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים. יצתה בת קול ואמרה לו, דייך. מ"ט, משום דאית ביה קץ משיח. ראיתי כאלה שהבינו, שהבת קול לא ידעה, לכן היא שאלה. אבל לא יתכן בכלל להבין דבר כזה. הרי זו בת קול מן השמים. אין פירושו 'מי הוא זה', כאילו לא יודעים, אלא הדבר כמו ששאל הקב"ה את בלעם 'מי האנשים האלה עמך'. כוונת הבת קול לומר, 'מי הוא זה'? דהיינו, איזו עזות. מי העיז לעשות דבר כזה?! עומד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואומר, אני הוא שגיליתי. והוא מתנצל, עשיתי זאת כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל. אבל לכאורה, למה אתה עומד על הרגליים?!

תראו, יש לי כמה ראיות שכשכתוב בש"ס 'עמד על רגליו', הכוונה להראות על תקיפות. אגיד לכם כמה מהם.

בגמ' מסכת זבחים דף קי"ג, פעם אחד, מצאו עצמות בלשכת דיר העצים, ובקשו לגזור טומאה על ירושלם. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר, לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו? איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנצר? מה אתם חושבים, שירושלם אינה בדוקה מטומאה? איפה עצמות מתי מבול, והיכן עצמות כל המתים שמתו בחרבן? אלא שניקו את הכל, וירושלם בדוקה מעצמות מתים. א"כ, גם אם מצאתם פה איזה משהו שקרה, אבל בגלל דבר זה לא נגזור טומאה על ירושלם. גם פה רבי יהושע עומד על רגליו, אינו מוותר, בושה וכלימה שנגזור טומאה על עיר אבותינו.

במסכת שבת [דף כ"ו ע"א], מובא לגבי נר של שבת, ר' טרפון אומר, אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר, מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין? ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים? ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות? ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט? אלא, אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין. גם כאן, עמד על רגליו.

במסכת עירובין [דף מ"א ע"א], לאחר פטירתו של (רבן גמליאל), נכנס ר' יהושע להפר את דבריו (של רבן גמליאל). עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר, חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל. פירש"י, רואה אני בדין ובדת שצריכין אנו להלך אחר דברי הראשונים. כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו, עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו? יהושע, אין שומעין לך, שכבר נקבעה הלכה כר"ג, ולא היה אדם שערער בדבר כלום. שוב הוא עומד על רגליו, כמי שרוצה להיכנס פה למאבק.

במסכת יומא [דף ע"ח ע"א] מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים? עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר, אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביוה"כ.

במסכת קידושין [דף ע"ב ע"א], ההוא גברא דאמר להו, אנא מן שוט מישוט. עמד רבי יצחק נפחא על רגליו ואמר, שוט מישוט בין הנהרות עומדת. הוא עומד על רגליו בכדי להראות תקיפות ובטחון, שאין ספק שאין פגם בייחוסם של אנשים אלו, כי זה בין הנהרות, ומי שהיה בין נהר פרת לנהר חידקל נחשב מיוחס. כך מובא שם בגמ' לפני כן. א"כ הוא עמד על הרגליים, להראות שהוא בטוח בכך.

במסכת סנהדרין [דף צ"ב ע"ב], ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד ר"י בן בתירא על רגליו ואמר, אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. הוא רצה להראות שאין ספק בעניין המתים שהחיה יחזקאל, שזה היה במציאות.

הבאתי כמה מקומות בש"ס שכתוב בלשון זו, וזה לכבוד סיום הש"ס. אכן חשוב מאד, מי שיוכל ללמוד דף היומי, יש בזה עניין גדול. כך יהיה לו היקף גדול, ויוכל ללמוד סתום מן המפורש.

כל המקומות האלו מראים, שלשון 'עמד על רגליו' היינו תקיפות, כשצריך להראות זאת. אבל רבי יהושע נענש על כך. אתה נלחם נגד בת קול? אפשר להגיד 'לא בשמים היא' גם בלי לעמוד. אתה בא להראות תקיפות, אבל נגד מי אתה נלחם? אתה גוער במלאך שבא להפיל את הכותלים? שוב, אנו מבקשים מחילה, אנחנו רק מסבירים מה שכתוב, תורה היא וללמוד אנו צריכים.

בעניין יונתן בן עוזיאל, שבת קול אומרת מי הוא זה, והוא אומר אני הוא זה, היכן נפרע ממנו הקב"ה? תראו בגמרא בבא בתרא [דף קל"ג ע"ב]. אני אומר לכם חידושים שלא תמצאו בשום מקום. ואם הם כתובים, לא ראיתים. ת"ר מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה. עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל. מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר לבניו שליש. בא עליו שמאי במקלו ותרמילו. א"ל, שמאי, אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי, אתה יכול להוציא מה שהחזרתי. אם לאו, אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי. אמר, הטיח עלי בן עוזיאל, הטיח עלי בן עוזיאל. הרי מעיקר הדין, אדם יכול להחליט לתת את הירושה למי שהוא רוצה. ביכולתו לתת לאנשים זרים בכלל, או לבת ולא לבן. ואכן אם הוא יעשה כך, זה תופס. אבל הדבר אינו ראוי. אין דעת חכמים נוחה מכך. אלא, יעביר את נחלתו לבניו, אפילו שאינם מתנהגים כשורה, אינם מכבדים אותו או שאינם הולכים בדרך ה', כי אולי יצא מהם זרעא מעליא. לא תהוי בי עבורי אחסנתא. אפילו אם הבן לא מתנהג כראוי, יתכן שהנכד יתנהג כראוי. בכל אופן, לאדם זה היו נכסים, הוא הרגיש את עצמו שעומד למות, ראה שבניו אינם מתנהגים כראוי, לא הולכים בדרך ה', נתן את כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל. הוא קיבל את הנכסים, שליש מהם מכר לצורך עצמו, שליש הקדיש, זו גם זכות של מצות צדקה, ושליש החזיר לבניו של הנפטר. בא אליו שמאי במקלו ותרמילו. אמר לו יונתן בן עוזיאל לשמאי, מה אתה טוען? כאילו אני עובר על דברי המת? שהמת ציוה להעביר את נכסיו אלי ואני מחזירם לבניו? אני קיבלתי זאת, וכעת זה שלי, וביכלתי לתת למי שאני רוצה. אם ביכלתך לבטל את המכירה וההקדש, אתה יכול לבטל גם את זה. אם כן, אני הבעלים ואני מחליט. נכון שקיבלתי זאת מהנפטר, אבל זו זכותי לתת להם, ואינך יכול לבטל זאת.

מה הפירוש, בא שמאי במקלו ותרמילו? אומר רבינו גרשום שם, לקנתרו ולהתריס כנגדו. הוא בא אליו עם מקל... לאיים עליו ולהפחידו. זה לו לאות מן השמים, שיחשוב למה עמדת על הרגליים נגד הבת קול? א"כ צריך לעשות לו קצת בושות. אבל כמובן, זה לא עד כדי כך כמו רבי יהושע, אצל רבי יהושע הדבר יותר חמור, כי הוא עמד נגד הבת קול. אולם פה, הבת קול הסכימה בדיעבד, רק על הכתובים היא לא הסכימה.

בכל אופן, יצא לנו מכל העניין הזה, שרבי אליעזר בן הורקנוס נשאר בכבודו, לדורות עולם.

השלמה בעניין כת הדרדעים, ותשובה לשואל בעניין זה.

מצד שני, להבדיל, לא ימשל ולא ידמה, אינני רוצה ולא מתכוין כלל להשוות. דיברנו לפני כמה שיעורים [מוצש"ק עקב ה'תשע"ב] על עניין החרם על אנשי כת הדרדעים. אתם יודעים, מה הם עשו כשהם קיבלו את החרם ?! החרימום כל רבני ירושלם, כל בתי הדין החרימו את כל האנשים שפערו פיהם נגד ספר הזוהר הק' וספרי קבלה אחרים ושו"ע, כפי שביארנו בזמנו. מה עשה ראש הכת? החרים אותם בחזרה! עכשיו תשוו...

צריכים לדעת, אותו אדם, הנקרא יב"ש קאפח, לא היה עם הארץ, הוא גם לא היה אז רשע, אבל הוא היה תמים. היה צדיק תמים. הרב יוסף בן יעקב [צובירי. העורך] סיפר לי, הוא ראה אותו בתימן, והוא אמר לי, אתה יודע איזה צדיק הוא היה? יש הרי הנהגה של קדושי עליון, שאם אתה מוכר לו חפץ של מצוה, הוא משלם כסף לפי מחירו ואינו מנסה להוריד. לא הנחות, ולא אנחות. מה שהמוכר מבקש, הקונה נותן. יש הנהגה כזאת של צדיקים. וזה מספר לנו אחד מגדולי הנלחמים בו ובנמשכים אחריו. מקור העניין הוא בזוה"ק ורבינו האר"י זיע"א. לא פחות ולא יותר. תפארת המקובלים ועטרתם. כמובא בשער המצוות פר' עקב, שכשהאר"י היה קונה איזה מצוה, כגון תפילין או אתרוג, לא היה מקפיד לדעת כמה יתן במצוה ההיא, אלא היה פורע כל מה שהיו שואלין אותו בפעם ראשונה, והיה אומר למוכר הרי המעות לפניך, קח כל מה שתרצה. וכמובא גם בכף החיים הל' פסח סי' תנ"ה סק"מ. א"כ, הוא היה צדיק, וגם תמים, מצד אחד. אבל הבעיא היתה במדות. אין כניעה. בניגוד גמור לרבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה חסיד ועניו. כעת גם תבינו, למה בעצם כל אלו שנוהים אחריו הם שחצנים, כי כך הוא השורש שלהם, שחצנות. לא מוכנים להיכנע.

אם תשוו זאת למשל, למחלוקת הגדולה שהיתה בין היעב"ץ, בנו של החכם צבי, לבין רבי יהונתן אייבשיץ. שניהם היו גדולי ישראל, קדושי עליון, אבל היעב"ץ היה קנאי בן קנאי, היה אדם גדול בנגלה ובנסתר, ובימיו היה את שבתאי צבי שר"י. גם רבינו יהונתן אייבשיץ, בעל אורים ותומים ותפארת ישראל, היה גאון גדול בנגלה ובנסתר. א"כ, היו בזמנם אנשים החשודים בשבתאות. זו היתה מכה קשה מאד, כל עניין השבתאות, ואכן לא בקלות התפטרנו מכך. הרבה אנשים נתפסו בזה, גם גדולים וחכמים ממש. היעב"ץ בדק את הקמיעים שכתב רבי יהונתן אייבשיץ, והיה נראה לו, כך הוא הבין, שיש בקמיעים אלו רמזים לשבתאי צבי, והוא היה בטוח שרבי יהונתן אייבשיץ מאמין בשבתאי צבי, רק שהוא מסתיר זאת, לכן הוא עשה עליו חרם. הוא ובית דינו באלטונה, עשו חרם נגד רבי יהונתן אייבשיץ. מה עשה רבי יונתן אייבשיץ? שתק וסבל. לא הגיב. כל חברי הבי"ד שלו אמרו לו, תעשה חרם בחזרה. אבל הוא אמר, בשום אופן. מה פתאום. שתק, עד שיצא כנוגה צדקו וישועתו כלפיד יבער. בסופו של דבר, הגר"א הכריע שרבי יהונתן אייבשיץ כשר. הוא ראה את הקמיעים, ואמר שאכן אין קשר לשבתאי צבי, הצירופים פה אחרים, וכך יצא שמו בכבוד.

מצד שני, שבתאי צבי בעצמו היה חצוף גדול. רבו לימדו כל סודות התורה, ובגיל שש־עשרה או שבע־עשרה, מסר לו את סוד שֵׁם המפורש. רבו ראה שהוא כ"כ מוכשר, ממש כשרון גאוני, וראוי לגלות לו דבר זה. אבל בסופו של דבר, הוא בעט ברבו, והתחיל להשתמש בסוד שם המפורש ולעשות כל מיני אותות ומופתים. רבו ספק את כפיו, רבש"ע, מה עשיתי רח"ל, לימדתי אותו זאת ועכשיו הוא עושה כך. וכשהוא בא להוכיח אותו, א"ל, תשתוק, אתה זקן שוטה. אני אעשה מה שאני רוצה. אבל, את הנעשה אין להשיב. הם עשו דברים קשים מאד, הוא וכל האנשים שהתאספו מסביבו, חסידיו השוטים, עשו מעשים אשר לא ייעשו, התחילו להגות שם המפורש בפיהם כי לדעתם כבר הגיעו ימות המשיח, עמדו מול השמש והאמינו בכוחם שהם יכולים להעמיד את השמש כמו יהושע שאמר שמש בגבעון דום. שמעו זאת הבי"ד באיזמיר, ובראשם רבו הר"י אסקאפה, מזמינים אותו לבי"ד לברר, מהם מעשים אלו אשר לא יעשו, מה השטויות האלו שאתם עושים? אבל הוא לא בא. הם נידו אותו. מה הוא עשה? נידה אותם הוא. החרים אותם בחזרה... כך היא דרכם של חצופים.

מדוע אני אומר זאת, מישהו בא ושאל אותי, בעקבות מה שדיברתי עליהם אז במוצש"ק פרשת עקב, הביא לי את ספר דברי בניהו חלק ט"ז סי' ג', שם הוא דן על הדרדעים, האם הם כשרים לשחיטה ולצירוף למניין וכו'. מהו הנידון? הפוסקים, מהריק"ש וכו', דנים על כת הקראים, האם אפשר לצרפם למניין, והם אומרים שאינם מצטרפים למניין, בגלל שאינם מאמינים בצירוף של דבר שבקדושה. הרי עניין דבר שבקדושה צריך צירוף עשרה, ונקדשתי בתוך בני ישראל, והם הרי לא מאמינים בזה, א"כ במה שאינם מאמינים הם פסולים. משמע, שבדבר שהם מאמינים, הם כן מצטרפים. אותו הדבר לגבי שחיטה, למה שחיטה של צדוקי אסורה? שמא יקלקל. אולי הוא יעשה דברים שלא כפי הלכות שחיטה. הרי אינו מאמין בתורה שבע"פ, אולי הוא יעשה דבר אשר שלא כדת. אבל אם אתה עומד על גביו, ורואה שהוא עושה הכל כדת וכדין, לא שהה ולא החליד ולא דרס ולא הגרים, שחט בסדר, השחיטה כשרה. מה שיש לו דעות כוזבות זה עניין אחר, אבל שחיטתו כשרה. א"כ הם מדייקים מכך, שהוא הדין גם לגביהם. אח"כ הוא כותב כך, וראה עוד בשו"ת יפה תאר, שכתב בשם הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א, שהדרדעים לא נקראים כופרים, ומה עוד שביסוד שבסוד הם מאמינים, ורק באיזה דברים שבזוהר לא מבינים היטב, ולכן יש לצרפם למניין.

מאידך גיסא צריך לדעת, בספר בירורי הלכות [הרב ישראל רובין. ירושלם התשע"א], כתב בשם הרב עובדיה יוסף, בדיוק הפוך. הוא מביא פה בסוף הספר מכתבים מבנו, והוא מביא פה מה דעת אביו שליט"א לגבי כת הדרדעים שלא מאמינים בדברי הזוה"ק וכו'. תשובה: דעת אאמו"ר שליט"א לא לצרפם למניין. כך כתוב במפורש. א"כ, מי יודע יותר טוב מה דעתו? לצרף או לא לצרף?

ולאמיתו של דבר, הנימוק הזה 'שהדרדעים לא נקראים כופרים, ומה גם שביסוד שבסוד הם מאמינים', ברצוני לומר לכם, ולכל מי שיש לו אזנים לשמוע ולהבין, שזאת פשוט הטעיה. זה מה שאמרתי לכם בעבר [מוצש"ק עקב ה'תשע"ב], כי יש אנשים שאינם מבינים עם מי יש להם עסק. מה הפירוש 'מאמינים ביסוד שבסוד'? הם מאמינים שיש עשר ספירות. אבל מה זה עשר ספירות? אומרים, תספור, אחד שתים שלוש וכו'. הם מאמינים ב'ספירות', הם אינם יכולים להכחיש זאת כי הרי הדבר כתוב בספר יצירה, ורס"ג כתב על זה פירוש, אי אפשר להם להכחיש, לכן בזה הם מאמינים. יופי, ברוכים יהיו. אבל לדידם כנראה זה רק מספרים, דבר שגם הצדוקים ואפילו עובדי עבודה זרה מודים בו. אבל זה שקר וטעות. עשר ספירות הם מדות עליונות, שעליהם סובבת כל הקבלה, כל סתרי תורה תלויים בזה. וכמו שאנחנו מוסיפים בפיוט בר יוחאי, ייחדת עשר ספירות, מאין סוף בחביון העוז נסתרות, סובלים את העולם י"י בם להורות. ומה הפירוש 'באיזה דברים שבזוהר, לא מבינים היטב', זאת סיבת הכפירה שלהם בספר הזוהר? וכי במדרשי חז"ל אין דברים שאינם מבינים? למה דוקא בזוהר אינם מבינים היטב? על מי הם חושבים שהם עובדים? הם פשוט התחכמו. מסרו תירוצים כאלה, אבל אלו דברים שאין להם אחיזה. [כמו־כן הטעו אותו בענייני הלכה, כגון מה שהבאתי בעיני יצחק על שע"ה הל' תפילת ערבית של־שבת סי' נ"ח אות כ"ו, ואכמ"ל]. אמרו להם מלים, והם הבינו אותם בתמימות. זאת פשוט הטעיה. לכן, אין לזה שום ערך, אין פה שום אמונה, זו כפירה מתחילה ועד סוף. וכבר אינני מדבר על שחצנותם. מישהו שלח לי מכתב, תלמיד חכם אחד, שמתאר את האנשים האלו, אולי בהזדמנות אביא זאת. אבל לרב ספרדי, הם יכולים להגיד כל מיני דברים ולמרוח אותו.

אח"כ הוא מביא [שם בס' דברי בניהו] בשמי, שכתבתי בקונטריס שמות הקודש וחול בעניין ספרי תורה של הדרדעים, והעלה שלא יהיו גרועים מן הקראים, שבדבר שהם מאמינים בו הם מצטרפים, ולכן הספר תורה שלהם כשר. בסדר, נכון שכתבתי כך, אבל זה רק ברישא, את הסיפא הוא לא הביא. בספר נזר הקודש, למי שמכיר, זה על שמות קודש וחול להרמב"ם, ספר ישן שאינו כ"כ בנמצא, כתבתי בהתחלה [בדף ו'] כך, מדבריהם למדנו לגבי הפריצים המכחישים בחכמת הקבלה דחשיבי כופרים בתורה, כמו שכתב הרמ"ק בספר פרדס רימונים, ובספר שומר אמונים, וכן כתב היעב"ץ, כמו שכתבנו בספר כבשים לבושיך באריכות, כי חכמת הקבלה היא חלק מחלקי התורה שבע"פ. מי שאומר שאינו מאמין בפסוק אחד בתורה, או במסכת אחת, הוא כופר. אי אפשר להגיד בזה אתה מאמין, ובזה אינך מאמין. אבל, הרי כותבים הרדב"ז והכפתור ופרח, שקראי שכתב ספר תורה, הספר פסול, אך לא בגלל שהוא קראי אלא בגלל שלא עשה זאת כתיקון חז"ל. הרי ישנן הלכות, דברים הפוסלים בס"ת, והוא הרי לא מאמין בכך, א"כ הוא לא נזהר בדברים אלו. ולדעתם, זאת הסיבה שהספר תורה פסול, אבל לא מצד הבן אדם. א"כ לפי"ז, הם שעושים כתיקון חז"ל, א"כ לכאורה אין בעיא כזאת. כך דייקנו שם. אבל תשמעו את הסוף, ואת זה הוא לא הביא, כתבנו אכן שהס"ת כשרים, אבל בכל זאת ראוי להתרחק. מובא פה בשם הגר"ח מואלזין דבר חשוב מאד, מי שלומד בספר שכתבו אדם שאינו הגון, אפשר שלא יצליח בלימודו משום כך. דהיינו, אם אדם שאינו הגון כתב ספר, אינני מדבר על ספר בדפוס של מכונות, אלא אדם שכתב בכת"י, ואדם אחר לומד בו, יש חשש גדול שלא יצליח בלימודו, כי הספר מטמא את הקורא בו. אפילו אם מה שכתוב הוא בסדר, הדברים לכשעצמם כשרים. וזהו טעם ההלכה שס"ת שכתבו מין ישרף, כי לא רק שאין בו קדושה, אלא הוא מטמא את כל מי שקורא בס"ת כזה. למה ישרף? הוא אומר פה חידוש. הרי רש"י מפרש במס' גיטין [דף מ"ה ע"ב] את הסיבה, בגלל שהמין כתב אותו לשם ע"ז. והרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה [פ"ו הל"ח] טעם אחר, כדי שלא להניח שֵׁם, לא למינים ולא למעשיהם. צריך לשרוף אותו, כדי שלא ישאר זכר בעולם לאנשים שהם מינים. הרמב"ם אינו מסביר כמו רש"י, כי הרמב"ם סובר שמין אינו דוקא עובד ע"ז, מין הוא גם מי שחושב שהעולם קדמון, או מי שחושב שיש שני אלוהיות, כמש"כ הרמב"ם [פ"ג מתשובה הל"ז], חמשה הן הנקראים מינים וכו'. לכן הרמב"ם לא יכל להסביר כמו רש"י. בא הגאון רבי חיים מוולוזין ואומר פירוש אחר בכלל, למה הוא פסול וצריך לשרפו? כי ס"ת כזה מביא טומאה למי שלומד בו. למרות שהוא כמו כל ס"ת אחר, אבל בכתיבה של המין הוא משרה טומאה, ומי שקורא בו נטמא ח"ו. מדוע הוא הגיע לפירוש הזה? כנראה היה קשה לו, שלפי טעם הרמב"ם לא חייב להיות שישרפוהו. לדוגמא, אם אינך יודע שהס"ת נכתב על ידי מין, נשלח מארץ אחרת ואינם יודעים שמין כתבו, אינם מכירים או שלא ידעו, א"כ למה לשרוף אותו? אם הסיבה היא כדי לא להניח שם למינים, א"כ אין שֵׁם, כי אינם יודעים שמין כתבו. ואפילו אם אני יודע שזה כך, אבל אולי לא אגלה ויהיה מותר. א"כ למה צריך לשרוף? ישלחו אותו למקום רחוק שאף אחד לא ידע, וממילא אף אחד לא ייחס זאת למינות. לכן הוא בא ואומר את הסיבה הזאת. והדבר מובא בספר לב אליהו בפרשת ויקהל [דף רל"ב], ומוסיף כי ספר שחיברו או כתבו אנשים שאינם מהוגנים, וק"ו מושחתים או כופרים או מינים, אע"פ שאין בו שום דבר רע, יכולים להזיק מאד. וכן היה הגר"ח אומר, שהלומד בבית שנבנה בחילול שבת, לא יצליח בלימודו, כי הקירות טמאים. וכמה גדולים כששכרו דירה, היו שואלים מי היה גר שם מקודם, אם היו שומרי מצוות וטהרת המשפחה כדת וכדין. אפילו בית, אם גרו בו אנשים שלא שמרו טהרה, או חיללו שבת, או בנו אותו בחילול שבת, בבית זה יש טומאה. אדם שילמד תורה בבית זה, לא יצליח. יש פה דבר המזיק מבחינה רוחנית לכל אלו שיבואו לשם אח"כ. לכן עושים חינוך הבית. את לימוד חינוך הבית חייבים לעשות בפרט אם גרו שם אנשים לא הגונים מקודם, כדי לקדש ולטהר את הבית. א"כ בעצם זוהי המסקנא שלנו בנזר הקודש. חוץ מזה, לא דננו מצד החרם. דיברנו מצד אדם שלא מאמין, מצד עצמו. אבל מצד החרם, זה עוד עניין, כי הוא קיים גם על השחיטה ועל הכל. גם אם מעיקר הדין הם "מצטרפים", אבל מצד ההנהגה בפועל "אין לצרפם".

אבל ברצוני להראות לכם דוגמא, מכתב תשובה בהלכה שכתב ראש הכת שלהם, תשמעו ותראו באיזה סגנון הוא כותב. אח"כ תבינו כמה בעצם הפסדנו... והכל בגלל מדת הגאוה. שאלה, זה בכת"י, לא נדפס, ציבור שהתפללו ערבית מפלג המנחה והשלימו תפילתם בעוד יום, ובאו עוד אחרים, ששה או שבעה, ועדיין לא התפללו מנחה. וביקשו להשלים את המניין עם אלו שכבר התפללו ערבית. דהיינו, אנשים שהקדימו והתפללו ערבית, ובאו אנשים שעוד לא התפללו מנחה, האם יכולים להשלים עם אלו שהתפללו ערבית. כך שאל השואל. והוא עונה, עיני כבודו חזו את אשר נגזר על שאלה זו ממאור הגולה מהרי"ץ ז"ל בתשובותיו. הוא כותב על מהרי"ץ שהוא "מאור הגולה", אין לו ברירה. אבל תשמעו איך הוא מתייחס אליו, ושם הפריז הרב ז"ל על המדה, לומר שאינם מצטרפים אלה שכבר התפללו ערבית. והביא סמוכות לדבריו מדברי הרב טורי זהב, והעתיק דברי הט"ז שלא בהשגחה וכו'. אתם שומעים איזה סגנון? אין 'אחר נשיקת עפר רגליו', או 'במחילת כבוד תורתו', שום דבר. ככה הוא מדבר, אין ענוה, ובעצם זה השורש של הכל. התואר מאור הגולה, זה כדי שיבינו שבכוחו לחלוק עליו ולהפריך אותו, כביכול. [לגופו של עניין זה מצד ההלכה, נרחיב בל"נ בהזדמנות].

אבל אגיד לכם, חושבני שהסיבה לכך היא, מפני שלמעשה אנשים אלו ביסודם והתחלתם למדו קבלה, אבל לא למדו בטהרה. דהיינו, מי שלומד בספרי קבלה שלא בטהרת הגוף, כלומר בלי לטבול טבילת עזרא מקודם, זהו דבר מסוכן מאד. זה מה שקרה לכת שבתאי צבי, ולכן הם יצאו מהעניינים. שבתאי צבי בכלל העיז לחלוק על האר"י [עי' בספר תוכחת מגולה, הצד נחש, למה"ר יוסף אירגאס. לונדריס (לונדון) התע"ה, דף ל"ב], או נחמיה חיון בספרו עוז לאלד'ים (אחרים), הם היו חצופים, ובסוף נעקרו מן העולם. כתוב בספר מאור ושמש [ר"פ אמור], מי שלומד ספרי קבלה ולא זהיר בטבילה, יכול לבוא חלילה לידי אפיקורסות. הוא מטמא את נפשות ישראל הנגררים אחריהם. מי שנכנס לקודש הקודשים בטומאה, זה דוחף אותו והוא נדחף. צריך לפחות תשעה קבין מים, וכך שמעתי ממקובלים בזמנינו שסומכים על כך בשעת הצורך. למרות שבעל שבט הלוי אומר שלא מספיק תשעה קבין בשביל ללמוד קבלה, אבל כך שמעתי, וגם אני אינני מבין את ההבדל. נכון שתשעה קבין אולי זו אינה טהרה גדולה, אבל בכל אופן טומאה כבר אין. דהיינו, להיות תחת הדוש שלוש דקות כשהידיים על הגוף, הדבר מטהר. כך מובא באחרונים. אמנם יש כאלה הסוברים שלא מועיל דוש, כי זה לא בא מכח גברא, זה לא ששופכים עליו כמה דליי מים כמו שמטהרים את המת, אבל למעשה נפסק שגם זה מועיל. א"כ, אדם שנשפכים עליו זרם של תשעה קבין מים, בשעת הצורך הדבר יכול להועיל במקום טהרה במקוה.

דרך אגב, אז לפני שבועיים, היה לי פה את החוברת עם נוסח החרם, הדפוס המקורי, ומאחרי השיעור היא נעלמה לי. אינני יודע מי לקח אותה... אולי מישהו חשב שזה לחלוקה, כנראה לקח מישהו בטעות. זו חוברת קטנה, אינני מעוניין לומר את השם הכתוב עליה [עמל ורעות רוח], אבל זו חוברת קטנה עם מספר דפים. כנראה היא נשארה פה על השלחן, ובטעות אולי מישהו לקח זאת. הייתי מקריא לכם משם את המלים, איך הוא כותב ומחזיר את החרם עליהם רח"ל. יחיד ממש, נגד כולם. אף אחד גם מתומכיו, לא הצטרף אתו. ולכן נשאר שמו לדראון עולם, מחוץ למחנה התורה וחכמיה.