לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ [דברים ט"ז, ג']

בעניין המסופק אם קרא קרית שמע, ומה הדין לגבי הברכות לפניה ולאחריה.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק שמות התשע"ד.

מרן השו"ע [בסימן ס"ב סעיף א'] כותב, אף על פי שמצוה לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק בהן, יצא. מי שקרא קרית שמע, בלא דקדוק, יצא בדיעבד ידי חובה. ובסעיף ב' כתב מרן, יכול לקרותה בכל לשון. ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון, וידקדק בו כמו בלשון הקודש.

בסימן ס"ז, ב'דין ספק אם קרא ק"ש', כתב השו"ע כך, ספק אם קרא קרית שמע, חוזר וקורא, ומברך לפניה ולאחריה. אבל אם יודע שקראה, אלא שמסופק אם בירך לפניה ולאחריה, אינו חוזר ומברך.

דיברנו בשיעור הקודם, מה היא החובה בקרית שמע מן התורה? ומה מדרבנן? הסברנו שיש חילוקי דעות בעניין זה, האם רק פסוק ראשון הוא מה"ת, או כל הפרשה הראשונה, או שתי הפרשיות, או שלשת הפרשיות. אמרנו שאנחנו פוסקים, כי ק"ש עצמה, היא מה"ת. אמנם בתורה לא כתוב במפורש מה לקרוא, כתוב רק 'ודברת בם'. אפשר לפרש, כמו שישנם המפרשים, כי העיקר לקרוא איזה פסוק מן התורה, אבל לאו דוקא ק"ש. רק חכמים הם שקבעו, לקרוא את ק"ש. אבל ההלכה אינה כך, אלא חובה לקרוא את שמע. אולם השאלה היא, מה בדיוק, ועד היכן?

ישנה חובה נוספת, מצוה הכתובה בפרשת ראה, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ [דברים ט"ז, ג']. דהיינו להזכיר בפינו את עניין יציאת מצרים בכל יום ויום. חכמים דרשו, 'ימי חייך', הימים. 'כל ימי חייך', כפי שדרשה בן זומא, גם הלילות.

השאלה היא, האם זוהי דרשה מדאורייתא, או רק מדרבנן? יש בזה מחלוקת, בין הפרי מגדים, לבין השאגת אריה. בכל אופן, ישנה אסמכתא מן הפסוק, גם אם לא לימוד גמור, שזכירת יציאת מצרים בכל יום, הינה חובה מן התורה, ולפחות פעם אחת ביום.

לגבי הדין, אם האדם מסופק, ואינו זוכר אם קרא את ק"ש, או שלא? אמר לנו מרן, ספק אם קרא ק"ש, חוזר וקורא. אבל לא מספיק שיקרא את ק"ש בעצמה, אלא צריך לחזור גם על ברכות ק"ש, שהם בודאי מדרבנן. כמו כן, ממש"כ מרן 'חוזר וקורא', משמע שצריך לחזור ולקרוא את כל ק"ש. דהיינו, לא מבעיא פרשה שנייה, 'והיה אם שמוע', אלא אפילו את 'פרשת ציצית', שרבים האומרים כי היא מדרבנן. ויתירה מכך, הוא צריך לחזור גם על ברכות ק"ש. השאלה היא, מדוע?

אותה השאלה, היא לגבי ברכות התורה. אם האדם מסופק, האם בירך ברכות התורה, או שלא? ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן, האם ברכות התורה הן מדאורייתא, או מדרבנן? אמנם הרמב"ם לא כתב זאת במפורש, אבל אפשר לדייק מדבריו, כי הן מדרבנן. אבל ישנם כאלה הסוברים, כי לדעת הרמב"ם, הן מן התורה. בכל אופן, זאת מחלוקת עצומה בפוסקים, בראשונים ובאחרונים. מי שסובר שהן מן התורה, לדעתו צריך לחזור על כל הברכות. ועי' פסקי מהרי"ץ כרך ראשון הל' ברכוה"ת דף ק'. אבל לכאורה, הרי גם אם ישנה חובה מן התורה לברך ברכה"ת, אבל אין חובה לברך את כל השלש ברכות? הרי הגמ' אומרת במסכת ברכות [דף יא ע"ב], כי כיון שישנן כמה דעות, מאי מברך, הלכך לימרינהו לכולהו. דהיינו, אומרים שלש ברכות, 'על דברי תורה', 'הערב נא', 'אשר בחר בנו'. א"כ, למה המסופק אם בירך, צריך לחזור על שלשתם? למאן דאמר שהן מדרבנן, פשיטא שמספיק ברכה אחת, כי אז הוא אומר את הברכה העיקרית. וכך היא ההלכה למעשה. דהיינו, אדם שמסופק האם בירך ברכת התורה או שלא, אינו צריך לחזור, כיון שהן מדרבנן. אבל, אפשר לחזור ולומר אותן בהרהור.

משא"כ לגבי ק"ש, שהיא בודאי מן התורה, א"כ כיון שהוא כבר צריך לחזור על חלק, לכן תיקנו שיחזור על הכל. אפילו אם נגיד בהחלט, כי חלק אינו מן התורה, אבל כיון שהוא כבר קורא חלק, שיקרא את הכל. ולא רק זאת, אלא גם את הברכות. כך היתה התקנה. ואין בזה ברכות לבטלה. אמנם, אם בודאי שקרא ק"ש, ורק על הברכות הוא מסופק האם בירכם, א"כ הספק הוא רק על הברכות, וספק דרבנן לקולא. אבל בנ"ד, מאחר שעל חלק מן הדברים הוא בודאי חייב לחזור, א"כ הוא חייב לחזור על כל ק"ש, ביחד עם הברכות.

קיום מצות זכירת יציאת מצרים, והאם פרשת ציצית היא מן התורה.

לגבי מצות זכירת יציאת מצרים, אנחנו מקיימים זאת בקריאת פרשת ציצית, שם נאמר אֲנִי יְ"יָ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו' [במדבר ט"ו, מ"א]. וגם בברכת 'אמת ויציב', ובערבית בברכת 'אמת ואמונה', שאנו מזכירים בהם עניינים של יציאת מצרים. לפי זה יוצא, כי פרשת ציצית, היא מן התורה. לכאורה זאת ראיה, לאלה הסוברים שהיא מן התורה.

אבל, זאת אינה ראיה. אכן, ישנה מצוה לזכור את יציאת מצרים מן התורה, אבל אתה יכול להגיד כל פסוק המדבר בעניין יציאת מצרים, ובכך אתה מקיים מצות זכירה, ולאו דוקא בפרשת ציצית. אמנם חכמים קבעו לקרוא את הפרשה הזאת, וממילא בזה גם יוצאים יד"ח זכירת יציאת מצרים. ולאחר שרבנן תיקנו, כמובן שאף אחד אינו יכול להוציא עצמו מחיוב זה. אבל בכדי לקיים את החיוב מעיקר הדין, או לפני שרבנן תיקנו זאת, או אם הוא מסופק האם אמרה, א"כ אם יאמר אפילו הלכה המדברת בעניין יציאת מצרים, לאו דוקא פסוק, יצא ידי חובה. כתוב בתורה שחובה לזכור את יציאת מצרים, אבל לא כתוב, איך תזכור? ממילא, אם יאמר איזה עניין, פסוק או דין, שיש בו את זכירת יציאת מצרים, יצא יד"ח מן התורה.

בא המג"א [שם] ואומר, אם כן, כאשר האדם אומר את שירת הים, וַיּוֹשַׁע יְ"יָ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וגו' [שמות י"ד, ל'], יצא יד"ח זכירת יציאת מצרים. כך דעת המגן אברהם. אולם החתם סופר, אינו מסכים איתו. והטעם הוא, כי מה כתוב בשירת הים? כתוב שבני ישראל עברו בים סוף, ושהמצרים טבעו בים, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, וכו', אבל לא מוזכר שם יציאת מצרים. המלה 'יציאה', אינה מוזכרת. כתוב רק, מה שהיה אחרי שיצאו ממצרים, א"כ הדבר לא נקרא שאני מקיים מצות זכירת יציאת מצרים. התורה אמרה, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ [דברים ט"ז, ג'], ואם אינך מזכיר את 'יציאת מצרים' ממש, מה שאתה מזכיר דברים הקשורים לזה, ואפילו דברים שהיו אחרי זה, אינך יוצא ידי חובת דין זכירה, ואפילו מדרבנן.

הדברים מובאים במשנה ברורה, הוא מרחיב על חלקם, ודן בדברים נוספים, כגון אם יוצאים יד"ח בהרהור, וכו'. הוא כותב שם כך, וכתב המ"א, ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים, דיצא. והחתם סופר פליג ע"ז, דבקרא כתיב למען תזכור את יום צאתך וגו', ולא די במה שיזכור שעבר הים. והסכים עמו הגאון רע"א בחידושיו ע"ש. כך לגבי הדינים של סימן ס"ז.

האם אפשר לקרוא קרית שמע בכל לשון גם בזמן הזה.

בסימן ס"ב הלכה ב' אומר מרן השו"ע, כי יכול לקרותה בכל לשון. דהיינו, אין חובה לקרוא ק"ש בלשון הקודש דוקא, אלא אפשר לקרותה גם בלשון אחרת. וכתבו האחרונים, כי המדובר שהוא מבין את אותה לשון אחרת. אבל אם אינו מבין, הדבר לא יעזור. דהיינו, אם הוא אומר בלשון הקודש, אזי אפילו שאינו מבין, יצא ידי חובה, והדבר נחשב שהוא קרא ק"ש.

ומוסיף מרן, ומקורו ברמב"ם, ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון, וידקדק בו כמו בלשון הקודש. הראב"ד חולק על כך, ואינו מסכים לפרט זה. משום שבלשון אומות העולם, הדבר אינו משנה, כי גם אם תשבש, מה זה משנה איך קראת? בכל מקרה, זו השפה של־גויים. אבל הרמב"ם, אינו פוסק כך, הכס"מ מיישב אותו, אולם לא ניכנס לזה, רק אם יהיה לנו צורך לכך בהמשך. בכל אופן, כך מרן פוסק, כי כמו שצריך לדקדק את הלשון הקודש, דגש ורפה, שוא נח ושוא נע, ולא לחבר מלים, בכדי שלא תהיה משמעות אחרת, אותו הדבר צריך להיות גם בלשונות האחרים. בכל לשון שאתה קורא, תדקדק באותו הלשון, לפי המומחים של אותו לשון, לפי הבקיאים באותה שפה, ולא לפי האנשים הפשוטים, האומרים מלים, ואינם יודעים את עיקר השפה.

בא המשנ"ב, ואומר חידוש גדול, ועיין בספרי האחרונים, דבימינו אף מצד הדין יש ליזהר שלא לקרותה בלשון אחר, כ"א בלשון הקודש. כל ההלכה הזאת, היתה רק בדורות הראשונים. בזמנם אכן מי שקרא את ק"ש בלשון אחרת, יצא יד"ח. אבל בזמנינו, אין אפשרות לצאת יד"ח בכך. מי שיקרא ק"ש בלשון אחרת, בגלל שאינו יודע ואינו מבין הוא תירגם זאת לשפה הערבית, או לאנגלית, או לצרפתית, או לכל לשון אחרת, או בדיעבד אם עשה כן, לא יצא יד"ח. רק בלשון הקודש, יוצא יד"ח. והסיבה היא, כי איננו יודעים לפרש כל דבר, באופן הברור. ישנן מלים, שאין לנו הסבר מוסכם עליהם. גם אם אנחנו בטוחים שזהו ההסבר, אבל אולי תירגמת רק לפי הבנה מסויימת, והדבר אינו מחייב שזו היא ההבנה האמיתית. משא"כ אם אתה אומר בלשון הקודש, זהו מה שהקב"ה אמר, ואמרת כפי מה שכתוב בתורה. לא משנה מה הפירוש, בין אם הפירוש כך או אחרת, מה שתגיד, העיקר שאמרת את המלה הנכונה.

אבל כאשר אתה מתרגם זאת בלשון אחרת, כבר קבעת פשט, שכך היא הכוונה. אבל מי אמר? אולי זה אינו נכון? כי יש כמה וכמה תיבות, שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב. כגון, תיבת 'ושננתם', יש בו כמה ביאורים. אחד, לשון לימוד. ואחד, לשון חידוד, כמו שאמרו חז"ל, שיהו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו. תענה לו מיד, אתה צריך להיות מוכן לכך. גם זה לשון 'משונן'. אם כן, מה הוא הפירוש העיקרי? וכן כמה וכמה תיבות שבק"ש, שאין אנו יודעין היטב ביאורו על לשון אחר. כגון, תיבת 'את'. כיצד תתרגם זאת בשפה אחרת? אולי בארמית יש מלה כזאת, התרגום של 'את' זה 'ית'. אבל כנראה שבשפות האחרות, אין תרגום למלה 'את'. ותיבת 'לטוטפות', איך יתרגמו זאת? וכדומה. אבל כשאנו קוראין שמע בלשה"ק, וכן בתפילה וברכת המזון וקידוש ושארי ברכות, אפילו אם אינו מבין הלשון, יצא. דזה אינו מצוי, שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק ראשון שבק"ש, שהכונה בו לעיכובא. אפילו שלא תדע לפרש מלה במלה, מה הפירוש בדיוק, ובפרט ישנם כאלה בני חו"ל, אשר לא שמעו ולא התרגלו ללשון הקודש, ואינו יודע להסביר את המלים בדיוק, אפילו שהמלים פשוטות, הוא אינו מכיר אותם, אבל באופן כללי הוא מבין, כי הכוונה פה לקבל 'עול מלכות שמים'. פחות או יותר, הוא מבין מה המושג של 'שמע ישראל'.

זה כמו שהחתן אומר 'הרי את מקודשת לי', ואם הוא חוצנ'יק, יתכן שאינו מבין את לשון הקודש. תשאל אותו, מה הפירוש 'הרי את'? הוא אינו יודע לפרש זאת. הוא יודע באופן כללי, שהוא אומר מלים, שמשמעותם שהיא תהיה אשתו. זאת, בטוח שהוא מבין. אבל לפרש את המלים, אין חובה שהוא יבין. כמובן שלכתחילה עדיף להבין כל מלה ומלה, ואם הוא בן תורה ות"ח, ישנם עוד כמה וכמה פירושים, מה זה 'כדת משה וישראל'. הבאנו בשע"ה [חלק שביעי דף קס"ט], כמה וכמה פירושים על כך. בודאי שטוב לעשות כל דבר, בצורה המושלמת ביותר, לפי מדרגתו. אבל אנחנו מדברים ב'שורה התחתונה', מה המעכב? מה לא תפס? א"כ, העיקר שהוא יודע את משמעות הדברים, שמלים אלו אומרות, שהיא תהיה מכאן והלאה אשתו. שזהו המושג, של מה שהוא אומר. אבל אינו חייב להיות 'למדן', להבין שקידושין זה מלשון 'הֶקדש', אסורה על כל העולם כהֶקדש, או שישנה פה 'קדושה', ועוד הרבה דברים ורעיונות אמיתיים ונכונים, בכל אופן לפי דעות מסויימות. דבר זה, אינו לעיכובא.

שאלה מהקהל: מה החילוק בין זמנינו לזמנם, גם אז  לא ידעו לפרש את המלים של ק"ש בדיוק?

תשובת מרן שליט"א: נכון, אתה צודק. אבל אולי אני אתן דוגמא, ישנו דבר הדומה ממש לעניינינו. כידוע, ישנם 'שמות קודש' בספר תורה, וישנם 'שמות חול', ויש מלים שאנו מסופקים בהם, האם הם קודש או חול? היום בזמנינו, הסופרים מקדשים אותם מן הספק. אבל אם תראה בקדמונים, לא תמצא דבר כזה. הם לא הזכירו דבר כזה. והסיבה היא, כי לא היו להם ספקות. בכל דבר, היה להם ברור בצורה מוחלטת שכך הפירוש. אבל בדורות האחרונים, מרוב פירושים, מרוב דעות ומרוב חילוקים, הדבר השתנה. אבל לדוגמא, בדורות של־תנאים, היתה הלכה מוחלטת, שכך הוא הפירוש. ואם ישנו פירוש שני, הוא אולי 'אסמכתא', דרש וכדומה, אבל אינו הפירוש העיקרי. למשל, ישנם סופרים בדור שעבר, שבכל דבר שהוא היה מסופק בו, הוא היה מסתכל בתרגום. אם לפי התרגום, זהו קודש, אזי זה קודש. ואם חול, חול. הרי ישנם הרבה שמות שאנו מסופקים בהם, מי שיראה זאת לפי מדרשים, או לפי פירושים מסויימים. כגון הפסוק יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ [דברים ל"ב, י"ז], מה הכוונה 'לא אלוה'? הקב"ה? זאת רק דוגמא.

שאלה מהקהל: אבל המלה 'לטוטפות' והמלה 'את', גם אז א"א היה אפשר להסביר זאת בלשון לע"ז?

תשובת מרן שליט"א: לגבי המלה 'את', הרי בזמנם לא היו הלשונות הללו, אלא היתה לשון יונית, שהיא קרובה מאד ללשון הקודש. הרי התירו אפילו לכתוב ס"ת בלשון יונית, דכתיב 'יפת אלד'ים ליפת', יפיותו של יפת יהא באהלי שם [מגילה דף ט ע"ב]. אם כן, כפי שבלשון ארמית ישנו תרגום למלה 'את', ממילא יכול להיות כי גם בלשון יונית ישנו תרגום. לגבי לטוטפות, בנפלאות מתורתך (שעודנו בכתובים) פרשת בא, הרחבתי על כך בס"ד.

המעניין הוא, שהמשנ"ב לא ציין את מקור דבריו. הוא רק כותב, עיין בספרי האחרונים. הוא לא כתב, מניין לו זאת? אפילו הכף החיים, אינו מביא זאת, כי כנראה שהדבר אינו נמצא באחרונים הרגילים. אבל נראה, כי הדבר בא מבעל ערוך השלחן, ותכף תבינו זאת יותר טוב. כנראה שבעל המשנ"ב התכוון במלה 'הגדולים', לאלה שהיו במקומו ובזמנו. הרי ערוך השולחן, היה קצת לפני המשנה ברורה. הרי בעל ערוך השולחן נתן הסכמה על ספר ח"ח. א"כ בודאי, או מסתמא, שהכיר את ספרו, למרות שהוא לא מזכיר אותו משום־מה.

כותב ערוך השולחן [סי' ס"ב סע' ד'] כך, ודע דזה דקרית שמע ותפילה נאמרת בכל לשון, בודאי זהו כשמעתיק ממש כל השלוש פרשיות וכל השמונה עשרה להלשון האחר. הוא מדבר על דברים נוספים, כגון אם האדם מתפלל בלשון אחרת, וכדומה. דאם לא כן, אין זו קרית שמע ותפילה. ולפי זה, אין דין זה אלא בזמן המשנה והגמרא, שהיו יודעים בטיב לשונינו, פה כתוב 'יודעים בטוּב לשוננו', דהיינו יודעים את לשון הקודש בצורה טובה וברורה, והיו יכולים להעתיקו. אבל עכשיו ידוע שכמה ספיקות יש לנו בפירוש המלות ונחלקו בו המפרשים, כמו "לטוטפות" איך נעתיקו? ישנה מחלוקת בפירוש המלה 'לטוטפות'. יעויין ברמב"ן ובשאר מפרשים, מה פשט המלה? בזמן חז"ל, הם יכלו להכריע בכך. למרות שישנה דרשה ידועה, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים, שהם ביחד ארבעה בתים, אבל זוהי רק דרשה. אולם מהו פירוש פשט המלה? הם ידעו זאת. הרי במס' שבת [דף נז ע"א] כתוב, ולא בטוטפת ולא בסנבוטין, א"כ הם דיברו את המלים הללו. וכן פסוק "שמע ישראל", שגם בפשטיותו יש כמה פירושים. וכן פירוש "ציצית" יש שפירשו לשון "הבטה", ויש שפירשו לשון "יוצא". מה זה ציצית? שזה מציץ לנו מן הבגדים, או מלשון יציאה? וכן תיבת "פתיל", איך תפרש מלה זאת? וכמה כיוצא באלו. אפילו את שם הוי"ה ברוך הוא, איך יתרגמו זאת? אין לכך מלה מדוייקת בלשון שלהם. כגון בלשון הערבית, יש בלשונם את שם ה', אבל זה אינו התרגום של שם הוי"ה, אלא של שם אלד'ים. א"כ איך הם יתרגמו את הפסוק, שמע ישראל י"י אלד'ינו י"י אחד? אלא מה, הם יצטרכו לתרגם את המושג. א"כ, מה המושג של שם הוי"ה? מלשון הוה, מלשון מְהַוֶּה. ממילא הם צריכים למצוא איזו מלה חדשה, בכדי שיהיה תרגום למלה הזאת. כך הוא כותב, והרי עיקר שם הוי"ה אין אנו יודעים להעתיקו כראוי, שיש מעתיקים אותו "נצחי". דהיינו, שהקב"ה הוא דבר הוה, הקיים כל הזמן לָנֶצַח. ויש מעתיקים אותו, "כל יכול". ואין שום העתקה ל"היה והוה ויהיה", בודאי שאין להם תרגום לזה, שזהו עצם שם הוי"ה, ובהעתקה שוה שם הוי"ה לשם "אלהים". מבחינתם, זה אותו הדבר. וכן "וחרה אף", מה זה 'וחרה'? מלשון כעס. ומה זה 'אף'? גם כן מלשון כעס? א"כ איך יתרגמו זאת? בהעתקה שניהם לשון כעס, ובלשון הקודש הבדל גדול ביניהם. ולפיכך בזמן הזה, אסור לקרות קרית שמע ותפילה וכל הברכות, רק בלשון הקודש. וכן הורו גאוני עולם זה כערך שמונים שנה, וכן עיקר לדינא.

כנראה שנושא זה, התעורר בזמנם, בגלל ההשכלה והרפורמה, היו רשעים שרצו לתרגם זאת, אבל אצלם היתה מגמה אחרת, בכדי שיתקרבו לאומות העולם. הדבר לא היה כדי שהאנשים יקראו ק"ש יותר בכוונה, שיבינו היטב מה אומרים, אלא שהם רצו לשנות את התרבות. רח"ל, להחריב את היהדות. לכן הסבירו להם, כי גם מבחינה הלכתית, הדבר לא יתפוס. כנראה מכאן נובע כל העניין הזה.